שליף:
פיסת נייר שהקוורטרבק מצמיד לרצועת היד שלו כדי שיוכל לשלוף בקלות מהלכי משחק.
1
בְּרִי
לא קל לנסות להכניס את המפתח לדלת כשאת מחזיקה ביד שתי כוסות קפה רותח וקופסת דונאטס. אבל בגלל שאני החברה הכי טובה שכל בן אדם יכול לבקש לעצמו - ואני מתכוונת להזכיר את זה לנייתן ברגע שאצליח להיכנס לתוך הדירה שלו - אני עושה את זה בהצלחה.
אני נושפת בכאב כשאני מסובבת את המפתח במנעול וכמה טיפות קפה ניתזות על מפרק כף היד שלי דרך החור הקטן שבמכסה. העור שלי בהיר, אז יש סיכוי של מיליון אחוז שיישאר עלי סימן אדום בוער.
בשנייה שאני נכנסת לדירה של נייתן (אבל באמת, דירה זה לא השם המתאים לה כי היא בגודל של חמש דירות גדולות שחוברו יחד), הריח הנקי והרענן המוכר שלו מתנגש בי כמו אוטובוס. אני מכירה את הריח הזה כל כך טוב, שאני חושבת שאני אוכל ללכת בעקבותיו כמו כלב ציד במשלחת חיפוש אם הוא ייעדר אי־פעם.
בעזרת העקב של נעל הספורט שלי אני סוגרת את הדלת הקדמית בטריקה חזקה מספיק כדי להזהיר את נייתן שאני בשטח. שימו לב כל הקוורטרבקים הסקסיים! כסו את הסחורה שלכם! אישה עם עיניים חמדניות נמצאת בבית!
צווחה נשמעת מהמטבח, ואני מקמטת מיד את המצח. אני מציצה מעבר לפינה ורואה אישה לבושה בפיג'מת סאטן סקסית שמורכבת ממכנסיים קצרים וגופייה בצבע ורוד בהיר, דחוקה בפינה הרחוקה של השיש הלבן שמקיף את כל המטבח. היא לופתת סכין קצבים קרוב לחזה. אי עצום מפריד בינינו, אבל העיניים שלה בולטות החוצה כאילו אני מצמידה סכין זהה לווריד הצוואר שלה.
"אל תתקרבי אלי!" היא צורחת, ואני מיד מגלגלת עיניים, כי למה היא צריכה לצווח ככה? היא נשמעת כאילו מישהו שם לה אטב כביסה על גשר האף והיא שאפה לא מזמן בלון הליום שלם.
הייתי מרימה את הידיים באוויר במחוות כניעה, כדי לא למות מדקירת סכין, אבל הן די עמוסות במצרכים לארוחת בוקר - שמיועדים לי ולנייתן, לא לגברת הצווחנית הזאת. אבל זאת לא ההיתקלות הראשונה שלי עם אחת החברות של נייתן, אז אני עושה מה שאני תמיד עושה ומחייכת לקֶלסי. וכן, אני יודעת איך קוראים לה, כי למרות שהיא מעמידה פנים שהיא לא זוכרת אותי בכל פעם שאנחנו נפגשות, היא יוצאת עם נייתן כבר כמה חודשים ונפגשנו כבר כמה פעמים. אין לי שמץ של מושג איך הוא מסוגל להיות עם האישה הזאת. היא נראית כל כך ההפך מהבן אדם שאני הייתי בוחרת בשבילו - הן תמיד נראות ככה.
"קלסי! זאת אני, ברי. זוכרת?" החברה הכי טובה של נייתן מאז התיכון. האישה שהיתה כאן לפנייך ותישאר כאן גם הרבה אחרייך. זוכרת אותי?!
היא פולטת נשיפה גדולה של אוויר ומניחה לכתפיים שלה לצנוח בהקלה. "אלוהים, ברי! כל כך הפחדת אותי שחשבתי שאני מתה. הייתי בטוחה שאת איזו סטוקרית שהצליחה לפרוץ לפה איכשהו." היא מניחה את הסכין, מרימה את אחת מגבותיה המטופחות להפליא וממלמלת, לא ממש בשקט, "אבל בעצם... אפשר לומר שזה בדיוק מה שאת."
אני מצמצמת את העיניים ומחייכת אליה חיוך מאולץ. "נייתן כבר קם?"
השעה שש וחצי בבוקר ביום שלישי, אז אני יודעת בוודאות שהוא כבר ער. כל חברה של נייתן יודעת שאם היא רוצה לזכות לראות אותו באור יום, היא חייבת לקום מוקדם כמוהו. ובגלל זה קלסי־פיג'מת־סאטן עומדת במטבח ונראית עצבנית. אף אחד לא מעריך את שעות הבוקר כמו נייתן. טוב, חוץ ממני - גם אני מתה על בקרים. אבל אנחנו קצת מוזרים בעניין הזה.
היא מפנה אלי לאט את הראש, והשנאה בוערת בעיניים הכחולות היפות שלה. "כן. הוא במקלחת."
לפני הריצה שלנו?
קלסי מסתכלת עלי כאילו מצער אותה מאוד שהיא נאלצת להסביר לי את זה. "התנגשתי בו בטעות כשנכנסתי למטבח לפני כמה דקות. הוא החזיק את שייק החלבון שלו ו..." היא עושה ביד מחווה עצבנית ונותנת לה לסיים את הסיפור במקומה: שפכתי על נייתן את השייק שלו. אני חושבת שהורג אותה להודות שהיא עשתה משהו אנושי, ולכן אני מרחמת עליה, מסתובבת ומניחה את קופסת הדונאטס על האי המרכזי הגדול עד כדי גיחוך.
המטבח של נייתן מהמם. הוא מעוצב בגוונים מונוכרומטיים של שמנת, שחור ופליז, ויש בו קיר חלונות ענקי שמשקיף אל האוקיינוס. זה המקום שאני הכי אוהבת בעולם לבשל בו, והוא בדיוק ההפך מפח הזבל הקטן והצפוף שלי, שנמצא במרחק של חמישה גושי בניינים מכאן. אבל מאחר שאני יכולה לעמוד בתשלום דמי השכירות של פח הזבל הקטן והצפוף הזה והוא גם קרוב לסטודיו לבלט שלי, בסך הכול אין לי מה להתלונן.
"אני בטוחה שהוא לא עשה מזה עניין. נייתן אף פעם לא מתעצבן מדברים כאלה," אני אומרת לקלסי ומנסה להניף דגל לבן בפעם האחרונה.
היא שולפת את חרב הסמוראי שלה וקורעת אותו לגזרים. "אני כבר יודעת את זה."
הבנתי.
אני לוגמת את הלגימה הראשונה מהקפה ונותנת לו לחמם אותי קצת תחת מבטה המקפיא של קלסי. אין לי מה לעשות אלא לחכות שנייתן יופיע כדי שנוכל לגשת למסורת יום שלישי שלנו. התחלנו אותה ממש מזמן, כשהיינו בכיתה י"א. אני הייתי אז מעין מתבודדת מבחירה, לא כי לא אהבתי אנשים ובילויים חברתיים, אלא כי חייתי ונשמתי רק בלט. אמא שלי ניסתה לעודד אותי לוותר מדי פעם על ריקוד - ללכת במקום זה למסיבה ולבלות עם החברים שלי. "הימים האלה שאת יכולה סתם להיות ילדה וליהנות מהחיים לא יימשכו לנצח. בלט זה לא הכול. חשוב שיהיו לך גם דברים בחיים שלא קשורים לבלט," היא אמרה לי יותר מפעם אחת. וכמובן, כמו רוב בני הנוער הצייתנים, אני... לא הקשבתי לה.
עם הריקוד והעבודה במסעדה אחרי הלימודים, לא ממש היו לי חברים. אבל אז הוא קרה. רציתי לשפר את הסיבולת שלי, ולכן התחלתי לרוץ במסלול של בית הספר לפני הלימודים, והיום הפנוי היחיד בשביל זה בלוח הזמנים שלי היה שלישי. הופעתי שם בוקר אחד והייתי בהלם כשראיתי שתלמיד אחר כבר רץ במסלול. ולא סתם תלמיד, אלא הקפטן של קבוצת הפוטבול. מר חתיך מק'סקסי (נייתן לא עבר את שלב המראה המגושם של גיל הנעורים. הוא נראה בן עשרים וחמש בגיל שש־עשרה. כל כך לא הוגן).
ספורטאים היו אמורים להיות מניאקים. שוביניסטים. שחצנים. לא נייתן. הוא ראה אותי בנעלי הספורט השחוקות שלי, עם השיער המתולתל אסוף למעלה בקוקו הכי מרושל שראיתם בחיים שלכם, והפסיק לרוץ. הוא ניגש אלי והציג את עצמו כשהוא מחייך את החיוך הענקי שהיה סימן ההיכר שלו ושאל אם אני רוצה לרוץ איתו. דיברנו כל הריצה, נהיינו בתוך שנייה החברים הכי טובים כי היה לנו כל כך הרבה במשותף, למרות שגדלנו בצורה שונה מאוד.
כן, ניחשתם נכון - הוא בא ממשפחה עשירה. אבא שלו הוא מנכ"ל של חברת טכנולוגיה ומעולם לא הפגין בו עניין רב במיוחד, חוץ מהפעמים שבהן השוויץ בו במגרש הגולף מול חבריו לעבודה, ואמא שלו סתם היתה תמיד בסביבה ונדנדה לו להגיע לפסגה כדי שייקח אותה לאור הזרקורים יחד איתו. תמיד היה להם כסף, אבל מה שלא היה להם עד שנייתן הצליח בגדול זה מעמד חברתי. רק למקרה שלא שמתם לב, אני לא מעריצה גדולה של ההורים שלו.
אז בכל מקרה, ככה התחילה מסורת יום שלישי שלנו. והרגע המדויק שבו התאהבתי בנייתן? אני יודעת מהו ברמת השנייה.
היינו בהקפה האחרונה בריצה הראשונה הזאת שלנו יחד, כשהיד שלו תפסה את שלי. הוא עצר אותי במשיכה ואז התכופף מולי וקשר לי את השרוכים. הוא היה יכול פשוט להגיד לי שנפתחו לי השרוכים, אבל לא - נייתן לא כזה. לא משנה מי את או כמה הוא מפורסם - אם נפתחו לך השרוכים, הוא יקשור לך אותם. אף פעם לא פגשתי אדם כזה. התאהבתי בו עד מעל הראש ביום הראשון ההוא.
שנינו היינו כל כך נחושים להצליח, למרות שהיינו צעירים מאוד. הוא תמיד ידע שיגיע לליגת הפוטבול הלאומית, ה-NFL, ואני ידעתי שאני אלמד בג'וליארד ואחר כך ארקוד בלהקת בלט. אחד מהחלומות האלה התגשם, ואחד לא. לצערי, הקשר בינינו התנתק כשלמדנו בקולג' (אוקיי, אני ניתקתי את הקשר), אבל במזל משמים, כשעברתי ללוס אנג'לס אחרי סיום הלימודים, כי חברה סיפרה לי על חברה אחרת שמחפשת עוזרת מדריכה בסטודיו לריקוד שלה, נייתן בדיוק חתם עם האל־איי שארקס ועבר גם הוא לגור בעיר.
נתקלנו אחד בשני במקרה בבית קפה, הוא שאל אם אני רוצה לצאת לריצה ביום שלישי לזכר ימים עברו, והשאר היסטוריה. החברות בינינו נמשכה מיד כאילו לא חלף שום זמן בכלל, ולמרבה הצער, גם הלב שלי עדיין כמהּ אליו בדיוק כמו אז.
מה שמצחיק זה שאף אחד לא חזה שנייתן יגיע לכאלה שיאים בקריירה שלו. לא, נייתן דונלסון נבחר בסיבוב השביעי בדראפט ולמעשה חימם את הספסל כקוורטרבק מחליף במשך שנתיים תמימות. אבל זה אף פעם לא גרם לו להתייאש. הוא רק עבד קשה יותר, השקיע יותר באימונים ודאג להיות מוכן אם וכאשר יגיע הזמן שלו לעלות על המגרש, כי זאת הגישה של נייתן לכל דבר בחיים: להשקיע מאה אחוז מאמץ.
ואז, יום אחד, כל המאמץ הזה השתלם לו.
הקוורטרבק הפותח הקודם, דארן, שבר את עצם הירך על המגרש במהלך משחק ונאלצו להכניס את נייתן. אם אני עוצמת עיניים, אני עדיין יכולה לראות את הרגע הזה. מורידים את דארן מהמגרש על אלונקה. מאמן ההתקפה רץ לאורך צד המגרש אל נייתן. נייתן מזנק מהספסל ומקשיב להוראות המאמן. ואז... רגע לפני שהוא חבש את הקסדה ונכנס למשחק שיירשם בהיסטוריה בתור תחילת הקריירה שלו, נייתן הרים את המבט וחיפש אותי ביציעים (עדיין לא היה לו תא פרטי בשלב הזה). אני קמתי, יצרנו קשר עין, ונייתן נראה כאילו הוא הולך להקיא. עשיתי את הדבר היחיד שידעתי שיעזור לו להירגע: עיוותי את הפרצוף כמו משוגעת והוצאתי את הלשון מהצד של הפה.
מיד התפשט לו חיוך ענקי על הפנים והוא הוביל את הקבוצה לשחק את המשחק הכי טוב שלה כל העונה. הוא היה הקוורטרבק הפותח בשאר השנה ולקח את השארקס עד לסופרבול, משם הם חזרו הביתה עם הגביע. החודשים האלה היו מערבולת מטורפת בשבילו. למען האמת, בשביל שנינו, כי באותה שנה אני נהפכתי מסתם מדריכה בסטודיו למחול לבעלת הסטודיו.
היום באתי לכאן כדי לצאת לריצה עם נייתן, ומכיוון שהוא לא היה במיטבו במשחק אתמול בערב, אני יודעת שנתאמץ במיוחד הבוקר. הקבוצה שלו בכל זאת ניצחה במשחק (ועלתה רשמית לפלייאוף, יש), אבל הוא זרק פעמיים כדור שנחטף על ידי ההגנה באינטרספשן, ומכיוון שנייתן הוא פרפקציוניסט בכל מה שנוגע ל... טוב, בנוגע לכל דבר, אני יודעת שהוא יסתובב כאן עצבני כמו דוב שנגמר לו הדבש בצנצנת.
הקול הצורמני של קלסי שולף אותי בבת אחת מהמסע הנוסטלגי שיצאתי אליו. "כן, אל תביני אותי לא נכון... אבל מה את עושה כאן?" כשהיא אומרת, אל תביני אותי לא נכון, היא מתכוונת, אל תחשבי לרגע שאני אומרת לך משהו נחמד כי אני לגמרי מתכוונת שזה יישמע גועלי במיוחד. הלוואי שהיא היתה מתנהגת ככה כשנייתן בסביבה. כשהוא מסתכל, היא מתוקה כמו ריבה.
אני מחייכת אליה את החיוך הכי חיובי שלי, מסרבת לתת לה להרוס לי את המצב רוח כל כך מוקדם בבוקר. "מה נראה לך שאני עושה כאן?"
"מתנהגת כמו סטוקרית מפחידה שמאוהבת בסתר בחבר שלי ופורצת לדירה שלו כדי להביא לו ארוחת בוקר."
מבינים, זאת הבעיה. היא אומרת את המילים החבר שלי כאילו הן הקלף המנצח שלה. כאילו היא זרקה את הקלפים כרגע על השולחן, ואני אמורה להשתנק ולהצמיד את כף היד לפה בהלם. שומו שמים! היא ניצחה!
אבל מה שהיא לא יודעת זה שהקלפים שלה לא שווים כלום. בנות זוג מתחלפות בחיים של נייתן כמו דיאטות טרנדיות. אני, לעומת זאת, הייתי כאן הרבה לפני קלסי הדו־פרצופית, ואני אהיה כאן גם הרבה אחריה, כי אני החברה הכי טובה של נייתן. אני זאת שעברה איתו הכול, והוא זה שעבר איתי הכול: השלב הדחלילי בתיכון (שלי, לא שלו), יום החתימה לקבוצות פוטבול בקולג', תאונת הדרכים ששינתה את כל העתיד שלי, כל וירוס בטן בשש השנים האחרונות, היום שבו קיבלתי את הבעלות על הסטודיו למחול, והרגע שבו הוא עמד בתוך ענן של קונפטי אחרי שהקבוצה שלו זכתה בסופרבול.
אבל הכי חשוב, אני האדם היחיד בעולם כולו שיודע מה מקורה של הצלקת באורך חמישה סנטימטרים שיש לו מתחת לטבור. אני אתן לכם רמז: זה מביך וקשור לערכה ביתית להורדת שיער בשעווה. אני אתן לכם עוד רמז: אני הייתי זאת שאמרה שהוא לא יעז.
"כן!" אני אומרת בחיוך עליז בהגזמה. "נשמע די נכון. סטוקרית שמאוהבת בסתר בנייתן. זאת לגמרי אני."
העיניים שלה נפערות כי היא חשבה שהיא ממש פגעה בי כשהיא אמרה את זה. את לא יכולה להשפיל אותי עם האמת, קלס! טוב, חוץ מהקטע של הסטוקרית.
אני מפנה את הגב לקלסי ומחכה לנייתן. היתה תקופה בחיי שבה ניסיתי להתיידד עם החברות שלו. היא חלפה־עברה לה. הן אף פעם לא אוהבות אותי. לא משנה מה אני עושה כדי לזכות בחיבה מצדן, הן שונאות אותי באופן מובנה. ואני מבינה את זה, באמת. הן רואות בי איום משמעותי. אבל כאן הסיפור נהיה עצוב.
אני לא.
הן כולן זוכות לקבל את נייתן בצורה שאני לעולם לא אזכה בו.
"את יודעת," היא אומרת ומנסה למשוך שוב את תשומת לבי, "את יכולה פשוט לחסוך לעצמך את המבוכה וללכת. כי כשנייתן יצא לכאן, אני לגמרי מתכוונת לבקש ממנו להכריח אותך ללכת. הייתי סבלנית עד עכשיו, אבל את מתנהגת בצורה סופר־מוזרה. את נדבקת אליו כמו חתיכת נייר טואלט לסוליה."
אני משתדלת לא להיראות מתנשאת מדי כשאני מחייכת אליה חיוך מוגזם שאומר, מה שתגידי, מותק, ומהנהנת. כי יש משהו ששכחתי לציין קודם: אני לא איום על אף אחת מהנשים האלה - עד שהן מכריחות אותו לבחור ביני לבינן. אז אני יותר מאיימת מפצצת נצנצים. אני אולי לא אזכה לישון במיטה של נייתן, אבל הנאמנות שלו נתונה לי - ובשבילו, אין משהו יותר חשוב מזה.
קלסי פולטת צליל של לעג ומשלבת את זרועותיה. אנחנו שקועות עמוק בקרב של הבעות פנים מפחידות כאשר קולו של נייתן רועם מהחדר שמאחורי.
"מממ, אני מריח קפה ודונאטס? זה בטח אומר שגבינת ברי כאן."
אני מבזיקה לקלסי חיוך שאינו משתמע לשתי פנים. חיוך של מנצחת.
לא פחות משלמות.ספר פשוט מתוק שמשאיר אותך במשך כל זמן הקריאה עם דפיקות לב, ולב חלש מאהבה. אתה לא יכול שלא להתחבר לדמויות ספר פשוט ממכר
וואוו הדמויות הורסות, קורעות מצחוק הסיפור קולח ולא משעמם לרגע. היו פעמים שרציתי לנער את ברי ולהגיד לה לצאת מהראש שלה-עד כדי כך הכתיבה של הדמויות טובה. ממתק רומנטי, מצחיק וסוחף
הספר הכי פלאפי וחמוד שיש giggling, kicking my feet פשוט כיף!!!
ספר מקסים, סלואו ברן מתוק, לא יכולתי להניח מהיד. נשאבתי לגמרי לסיפור של נייתן וברי וחיכיתי לראות מה יהיה הצעד הבא.
מקסיםםםם התחלתי ב12 בלילה וסיימתי עכשיו (5:17) לא הצלחתי להפסיק לקרואא
אחד הספרים היותר חמודים שקראתי לאחרונה, קליל, כייפי, מצחיק ומהנה 🥰
הימרתי על הספר למרות שלא בדירוגים שאני אוהבת לקרוא, ונהנתי מאוד מאוד. מצחיק, שנון, כתיבה יפה, זוג מהמם ואפילו שרק בסוף הפכו לזוג, כל התהליך היה מצחיק ומשעשע. ספר קליל לימים כבדים.
וואווווו ספר מדהים נתן לי לעבור מסע שלם עם הדמויות ולרצות את אותם הדברים שהם רוצים ספר קליל וכייפי תוך יום סיימתי לקרוא !!!!
סיפור אהבה מתוק וקליל. כתיבה טובה ושנונה. דאלוגים טובים ודיי מצחיקים. מומלץ
הופתעתי לטובה.. חשבתי שהגעתי לעוד רומן מוכר.. ולא!! קליל ומצחיק ובעיקר נהדר כהפוגה מהמציאות 😀
מהמםםםם! הספר הכי טוב שקראתי. קליל ומצחיק עם סגנון עכשווי וחמוד. מתאים למי שמחפשת ספר רומנטי עם קומדיה בתוכו שרוצה להיסחף ולקרוא בלי הפסקה. עפתי על הדמויות וצחקתי מכל רגע. מומלץ!!!
ווואו!! מה קראתי עכשיו?? סופרת כל כך מוכשרת המון זמן לא קראתי… התחיל כקלישאה הכי גדולה והתפתח כל כך בדרך שונה עם מלא הפתעות מתוקות בדרך… ספר חובה! ממתק🍭
ספר נחמד ממש, נבנה בנחת כמעט בלי טוויסטים ואולי זה לא ברעתו. תודה רבה. מאוד רומנטי ומתוק
וואו לא מבינה את הביקורות השליליות שגרמו לי לוותר עד היום. מתיקות, רומנטיקה במיטבה אהבתי אפילו את דמויות המשנה
ספר מהמם ברמות אחרות מעלה רגשות עזים במהלך הקריאה❤️למרות שלא ללא סמאט (אין פירוט פשוט חח)אבל הוא אחד הטובים והטהורים שקראתי! מומלץ
לשם שינוי סוף סוף נהנתי מקריאת ספר, כתוב היטב, דמויות נהדרות והומור נפלא. איזה כיף!
ספר מקסים וממש מתוק. כתוב בצורה כיפית, דמויות מקסימות שקשה לא להתאהב. היה לי חיוך מרוח על הפרצוף לכל אורך עלילתו המתוקה.
אין על הספרים של שרה אדמס! עלילה קלילה ומהירה, דמויות מצחיקות ומתוקות, הדינמיקות מעולות. מערכת היחסים של ברי ונייתן עושה פרפרים בבטן. כיף לקרוא! מומלץ ❤️
מקסים מקסים מקסים קראתי ב 5 שעות רצופות בהמתנה במוסך, ההמתנה הכי מוצלחת שלי בשנים האחרונות
למרות שזה מעצבן כי לא יכול להיות שהם לא ידעו שהם מאוהבים אחד בשני שנים...היה חמוד לקרוא את הספר. מתאים לתיכוניסטיות בעיקר. אבל ממש חמוד
מקסים, פשוט ואמיתי. יש זמן לדמויות ולסיפור להתפתח. נהניתי מכל רגע!
קשה להניח את הספר מהידיים- כתוב כ״כ טוב, זורם, ממכר. ולמרות שהסוף ובעצם כולו ידוע מראש הוא מושך להמשיך ולקרוא כי הדמויות כאלו אנושיות ורגישות.
מדובר בספר מקסים, קליל ומצוין! כזה שבפשטותו סחף אותי לחלוטין, ממתק רומנטי "נקי" מעניינים, טעים ומתוק כמו גלידת וניל שנמסה על בראוני חם. אלו ידידים שלקח זמן רב עד שהפכו לאוהבים, כשהכול נבנה לאט על פתיליה קטנטנה. הדמויות בוגרות והיו תקועות במערבולת של פחד וחוסר תקשורת. היו רגעים בהם רציתי שהם יקרעו את הכללים וילמדו לזרום עם החיים. הרי תקווה היא דבר בריא, גם אם ינסו להכין את עצמם לדבר הכי גרוע שיש, כשהנפילה תבוא היא לא תהיה פחות כואבת, הלא אהבת אמת מגיעה רק פעם בחיים, אסור לתת לה לחלוף רק כי אנחנו פוחדים. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורים. צריך לעבוד קשה כדי להצליח בחיים, אבל גם לפעמים לעשות שטויות ולאכול מדי פעם גם פחמימות ריקות וטעימות. אני נהניתי במיוחד מזמינה גם אתכם יפעת ארניה
כמה אהבתי את הספר! אמאלה כמה לא ידעתי שהייתי צריכה אותו בחיים שלי עד שסיימתי! הוא כל כך צפוי, קיטשי, ורומנטי. בדיוק מה שהייתי צריכה.
הספר היה ממש ממש נחמד היה מהנה לקרוא אותו, אך קחו בחשבון שלא קיימים קטעים ארוטים בכלל הכי מיני שהיה בספר זה נשיקות. הספר קליל מצחיק ומעביר את הזמן בכייף.
קליל וחמוד ואהבתי למרות שקצת צפוי מראש, נותן במה להתקפי חרדה שחשוב להעלות את המודעות אליהם
הספר ממש כיפי וזורם פשוט feel good הכוכבים הראשיים קצת גרועים בתקשורת אבל נסלח להם
אחד הספרים שאני חוזרת אליו כשצריך לשמוע משהו מעודד. הקריינות של ספר השמע טובה, ואני אוהבת שיש דו שיח בן גבר לאישה. גם אם הסיפור קצת קלישאתי הוא מהנה וכיף לשמיעה.
אוווו עם חיוך חמוד וקיטצ'י.. ספר אמריקקי,רומנטי, כל כך חמוד הוא ספורטאי עשיר .. היא רקדנית פחות עשירה, הם החברים הכי טובים כבר מלא שנים, ספר מתוק,קריא זורם , בעיקר מצחיק להפתעתי הרבה ממש אהבתי. (נ.ב. מנסה לגעת קצת בהתקף חרדה בקטנה ולא יותר מידי טריגרים.) תקראו תצחקו תהנו תהיו רומנטיים ותעשו רשימות...
ספר קליל. הסיפור זרם והכתיבה הייתה מעולה. נהנתי מאוד לקרוא אותו, וממליצה בחום🥰
ספר מתקתק ורומנטי. אין סערות וטלטלות פשוט מתוק ודביק. נחמד מאוד וכיף לקריאה.
ספר קליל חמוד וכתוב שנון אבל, יותר מדי סיפורי רקע, תיאורים וכאלה ופחות מדי דיאלוגים
אהבתי למרות שקצת קיטשי אבל מתוק. הרעיון של חברים טובים שיש ביניהם יותר הוא בהחלט לא חדש אבל הכותבת עושה את זה יפה
ממכר !!!!אי אפשר להוריד לרגע .נכון הסוף צפוי ועדיין מקסים ומצחיק וקליל מתאהבים ישר בגבינת ברי ,בנייתן ,בג׳מאל, לילי ושאר הדמויות .פחות טוב מ-כל הדרכים מובילות לרומא אבל לא נופל ממנו בהרבה
הספר מתוק ברמת הסוכרת שלב 2. עד האמצע באמת הרגשתי שמדובר בזוג מטומטמים עם אפס מודעות לעצמם, אבל היה בסופו של דבר כיף לקרוא על המחוות העדינות והבחור הזה שאין מצב שקיים במציאות מרוב שהוא מדהים ומקסים. הגיבורה גם היא חמודה ומצחיקה ובאמת סיפור אהבה קיטשי אבל עם זאת גדול מהחיים וקריאה מהנה. עובדה שסיימתי תוך כמה שעות
ספר אמריקאי על כל מה שמשתמע מכך... ספר רומנטי-קיטשי ועם המון קלישאות שלפעמים מתסכל מרוב ברברת. נחמד להעביר את הזמן בנסיעות ארוכות ולכבות את המוח
ספר מתוק ברמות. לא הצלחתי להוריד את העיניים מהספר לשניה. מי שמחפשת ספר קליל מתוק ומצחיק לגמרי חייבת עכשיו לקרוא אותו! ברגע זה. אני ברצינות לא הפסקתי להסמיק ולצחוק מכמעט כל רגע. מדהים מדהים מדהים!!!
תקשיבו, זה בדיוק הספר שבא לכם לקרוא. הוא מתוק ומקסים וכיפי! יכול להיות שתמצאו בו רגעים פחות אמינים אבל רק אם תתמקדו בהם ולא בכמה שהם חמודים. הוא קליל וכיף לשקוע בו, ויותר דמויות גבריות צריכות להיות בעלות חסרונות ועומקים כמו שלניית'ן יש. וזהו חמוד תקראו
חמוד מאוד, טיפה נמרח מדי ואני אוהבת ספרים ארוכים. אבל גיבורים נחמדים, לא מושלמים שעוברים כל מני דברים קצץ שונים מהרגיל בספרים כאלה, וגם צחקתי בקול כמה פעמים שזה תמיד סימן טוב.
ספר חמוד ממש!! מתוק ובול ובריחה טובה מהמציאות של חרבות ברזל! הורדתי כוכב רק כי אין סאמט וכי יש סצנה שבהם היה מלא פוטנציאל אבל הסופרת וגם הדמות לא הלכו עד הסוף😉
חביב. כתוב בצורה מעט ילדותית. הספר "נלחם בבדידות", שעוסק באותו נושא, פי מאה יותר טוב.
התחיל ממש כיפי קומדיה קלילה ומשעשעת דמויות טובות, אבלללל המונולוגים האישיים של הדמויות נמשכו על פרקים שלמים והרסו ממש. שהיה כבר שיח ביניהם זה היה מעולה.
3.75 כוכבים! איזה ספר מתוק! ברי ונייתן הם החברים הכי טובים, הבעיה- הם מאוהבים אחד בשני בלי שהם ידעו את זה. הפיתרון- הם צריכים לזייף מערכת יחסים ואולי זה מה שיגרום לרגשות להתפתח.. הספר היה לי כיפי לקריאה. נייתן כזה גבר מהממם אהבתי את הדמות שלו וברי הייתה מתוקה ברמות. לסיכום, ספר מתוק וקליל לקריאה פשוטה ולהעברת הזמן.
ממש מתקשה לכתוב ביקורת! מאוד מאוד רומנטי, מתוק מדי, מתיש מדי. ממש לא הגיוני, לפחות לא במאה הזאת. כל כך הרבה זמן הם חברים הכי טובים ואף אחד מהם לא מבין שגם השני מאוהב.... הכל בספוט הזה מוגזם ברמות. לא הגיוני כלל ונמשך כמו מסטיק. עם המון חזרות על אותן מחשבות וחוסר ביטחון ופחד שהחברות תיגמר אם הרומן לא יתאפשר. אני די מאוכזבת והיה קשה לקרוא שוב ושוב את המחשבות והפקפוקים... הרעיון לספר מקסים, הביצוע הרבה פחות. מתנצלת על הקטילה שלי , זה לא אופייני לי לכתוב ביקורת כזו. אני הרבה יותר אוהבת לשבח את הספר שקראתי התחלתי אותו מזמן , עשיתי הפסקה ארוכה.. ועכשיו סיימתי עם דילוגים מהירים על חלק מהמילים ( גם לא ממש אופייני לי). ובכל מקרה מאמינה שיש קוראים שיאהבו לקרוא... יש סוף טוב עם דרך נעימה ולא עוקצנית או רעה מדי. ...
ספר רומנטיקה קלאסית.. מהסגנון החדש יותר אין שום שוני או ייחודיות אבל, כיף לקרוא כשמחפשים משהו קליל קראתי אותו בלי הפסקה כי הוא נחמד ופשוט. הדמות הראשית נשמעת מעניינת אבל חבל שאין עוד שוני בו (או התעמקות בחייו)
פחות הכתיבה דווקא טובה מאוד רק חפירה מיותרת בדיוק במקומות שהיה צריך פחות רפרפתי המון אבל הדמויות ממש מוצלחות מאוד אהבתי אותן
חמוד אבל ילדותי ומוגזם. לא ברור איך חברים הכי טובים בכלל לא בכיוון של להכיר אחד את השני
סיפור מתוק ממש. מתחיל טוב אבל באיזה שהוא שלב הופך לקצת מייגע… ההתלבטויות החוזרות שוב ושוב והניגוד בין העובדה שהם אמורים להיות החברים הכי טובים לעובדה שהם לא באמת מכירים אחת את השני קצת מבלבלת… אבל סהכ חמוד ממש🧚♀️
נחמד, קריא מאד, קצת נמרח יותר מידי הרעיון של "אנחנו ידידים למרות שאנחנו מאוהבים".
חמוד. יכול לשמש בתפקיד ההגדרה המילונית ל"קיטשי", אבל חמוד.
קומדיה רומנטית מתוקה. הדמויות נפלאות, חביבות וקל להתחבר אליהן. נתתי 3 כוכבים כי הביצוע היה מתיש! אין כאן באמת "בעיה" או "פלונטר" שכל כך קשה ומורכב לפתור. העלילה נמרחה בלי מטרה אמיתית ובלי מספיק הומור שיחזיק את זה.
ספר נחמד, יש לו פוטנציאל להיות סיפור גדול מהז׳אנר מידידים לנאהבים - חיכיתי למפץ הגדול שבו הגיבור כובש את הגיבורה וזה פחות קרה, קצת מאכזב….
אני בת ה-14 הייתה אוהבת את הספר מאוד. מתוק, תמים, ילדותי, סוף שמאלצי להחריד. חבל, כי הוא דווקא כתוב סוחף וסבבה ברובו. היה לזה פוטנציאל בוגר. קצת מעצבן שאינו משווק כרומן נעורים. היה חוסך את האכזבה מאני בת ה-41
אין בספר הרבה, אולי המילה חמודה על כל צורותיה, עלילה מופרכת ושמאלץ... כפי שהבנתי, לא התלהבתי
שמעו זה ספר חמוד יותר לבני נוער קצת מבאס שכל הספר סלואו ברן אבל בסוף אין סמאט...לא יודעת חמוד ותו לא
חמוד ממש! מתוק, קליל ולגמרי מעביר את הזמן בנעימים. * קצת ספוילרים * השימוש בטרופ של חוסר תקשורת לא הכי אמין (אבל יש מצב שזה גם עניין של טעם אישי) והקצב של הסיפור לעיתים לא ברור, אבל הקשר בין הזוג מרגיש אמיתי וכנה, אין דרמות מיותרות כדי להניע עלילה, ואני לא אשקר חלק ממני הרגיש שזה פאנפיקשן לטראוויס סקוט.
ספר חמוד קליל וזורם אבל לא יותר מזה העלילה נמתחת ונמרחת. הכל צפוי הדיאלוגים שנונים ומשעשעים לעיתים, אבל כולם קצת יותר מידי מושלמים, הכל יותר מידי מסתדר בצורה לא אמינה והעלילה לא ממש מתרוממת ומתפתחת. סבבה להעביר את הזמן
ספר נחמד וזהו די נדוש ומתמשך סתם. מי שמחפשת ספר קליל ועם קטעים מצונזרים אז בכייף
רציתי לקרוא משהו רומנטי לשם שינוי, אכזבה גדולה, יותר מדי מופרך מהמציאות.
מתחיל בסדר ואז נמרח כמו מסטיק ולקראת הסוף פשוט לא אמין, מטופש ומאכזב. בעירה איטית זה אחלה, אבל בלי שום פאנץ אירוטי... ממש מבעס.
הגברת הראשית מעלה בי הרגשה של קרינג׳ מוגזם של פיק מי מזויפת. אישה בוגרת שמתנהגת כמו ילדה מתבגרת … מאכזב
ספר מתוק באופן מוגזם, העלילה ברורה וקלישאתית מאוד. מה שכן כתוב מצחיק!
הרעיון בבסיס הספר הוא זוג ידידים ותיקים שמאוהבים זה בזו אך חוששים להתוודות על אהבתם שמא ידידותם תיפגע. החל מהשליש (!) הראשון של הספר, הסופרת נוקטת תחבולות ספרותיות בנאליות כדי לאלץ אותם להיות בסיטואציות שבהן הם אמורים להציג את עצמם כאילו הם בני זוג. מעבר לכך שההצדקה לכך כתובה ברישול ואינה משכנעת, השניים - ובמיוחד הגיבורה - מתנהגים בצורה ילדותית ומעצבנת כדי להימנע מלחשוף את מה שברור לכל עין, קרי המשיכה המינית ביניהם, ועקב כך העלילה הופכת נדושה יותר ויותר ואינה אמינה או מרגשת. כמו כן, לגיבור יש קבוצת חברים, אולם לגיבורה אין שום חברה! הקשר היחיד שלה הוא עם אחותה, וגם הקשר הזה מתמקד אך ורק בהתחבטויות הילדותיות לגבי הקשר שלה עם הגיבור. בקיצור, ספר מיותר.
עלילה ילדותית ביותר. כל הסחור וסחור הזה, והאוהב לא אוהב הזה (כשברור שכן!) ראבק די כבר!!! וגם כשהרגע המיוחל הגיע זה היה כל כך פרווה ומאכזב . ספר לנערות. לא מומלץ. אכזבה מובטחת.
הספר הכי פחות טוב של שרה אדמס... מרוח, מעייף ודביק בקטע לא טוב. העלילה מתקדמת בקלות מדי, אין שום מכשול או שום דבר שמאתגר את הדמויות מבחינת קו העלילה המרכזי. מבחינת הדמויות עצמו, ברי ממש פיק מי ונייתן סתם דמות לא אמינה.
ספר מתיש ומשעמם. כתיבה עצלנית לטעמי. נקודת מבט שלו/נקודת מבט שלה. זה אף פעם לא יוצא מוצלח. לפחות לא עם הספרים שיצא לי לקרא. עדיף היה להתמקד באחד מהם או לפחות לכתוב בגוף שלישי אם אין ברירה. אבל נגיד . העלילה עצמה פשוט משעממת . בשלב כלשהו כבר לא היתה לי סבלנות לסיים. דילגתי לסוף . בשורה תחתונה קשקוש מקושקש. לא ממליצה.
צפוי וילדותי, לא מתקדם כלום כל הספר ואז 20 דפים אחרונים הכל מואץ באופן מגוחך, ממש אכזבה
ממש לא אהבתי. עלילה נמרחת וסך הכל משעמם. הגיבורה ילדותית ובכלל לא מומלץ
בפורמט הקולי: שני מקריאים, גבר ואישה. את הקריאה הנשית לא אהבתי בכלל (סליחה). הספר עצמו קיצ'י באופן קרינג'י. מתאים לנערה בת 15 לכל היותר וגם זה בספק. פשוט לא!
ספר מלא תיאורים ודי משעמם. לא הייתי מבזבזת עליו זמן. אמור להיות שנון, מצחיק, קליל. בפועל סיפור משעמם שמרחו לספר. ההקראה היא זוגית. הבחור בסדר, מהבחורה ממש לא נהניתי. היא מורחת את הסוף של המילה וזה מעצבן, וגם לא יודעת את כל המילים. כמו המילה גוון ולא גון וכו' קריאה קצת ילדותית ומעצבנת. מתבאסת על הקניה!
היה נשמע כמו ספר טוב אבל כתיבה ילדותית ביותר, דמויות שאי אפשר להתחבר אליהן, עלילה מטופשת ואפס מתח מיני או כימיה בין ברי לנייתן. לחלוטין לוותר!
נפילה קשה אחרי שקראתי את שני הספרים האחרים של הסופרת. עלילה מקרטעת ושתי דמויות ראשיות מעצבנות. מרגיש שהיה פה נסיון לקחת את ה'בעירה האיטית' לשלב הבא והנסיון כשל.
בהתחלה מאוד מאוד נהנתי ואז הבנתי שהסופרת פשוט מכבירה אבל מכבירה במילים כגון אני מוסיפה מילים אבל המילים גדולות ורבות ועוד מעט תבינו שככל שיש מילים שחוזרות על עצמם אז הסיפור טפל בלי טעם ובלי ריח הסיפור נמרח כמו מסטיק ובאמת הייתי מוותרת עליו אם רק היה לי אפשר
משעמם. נטשתי אחרי ארבעים אחוז מהספר. כתוב בצורה ילדותית, ההומור מתאמץ ולא אמין, הסיפור שלהם לא הגיוני ולמה למרוח על כל כך הרבה עמודים מצאתי עצמי מדלגת על עוד ועוד עמודים עד שהחלטתי שמעדיף לסגור את הספר מאשר להמשיך בשעמום הילדותי הזה
גילוי נאות, הז'אנר הרומנטי עמו נמנה ספר זה, איננו חביב עלי ואני לא מרבה לקרוא ספרים מסוג זה, כך שקשה לי להביע דעה בשאלה איפה עומד הספר הזה ביחס לסוגת הספרים הזו. אני יכולה להעיד רק על החוויה שלי מהספר. השתעממתי למוות, בערך אחרי הרבע הראשון העברתי דפים בלי לקרוא. הכל צפוי, אין הומור, בקיצור - חוויית קריאה קשה. נחמתי היחידה היא שהספר היה במבצע ועלה רק 29 ש"ח, כך שביזבוז הכסף עליו היה יחסית מינורי, חבל שגם ביזבזתי את הזמן.
מתיש ועמוס בנתונים א. לא חשובים וב. לא הגיוניים. מצד אחד הם חברים הכי טובים ומצד שני לא באמת מתקשרים אמיתי. נטשתי את הספר חצי שעה אחרי שהתחלתי לקרוא
מאוכזבת ממש לצערי הוא שיטחי ביותר וניתן לתמצת אותו לשני משפטים חבל ציפיתי ממנו משמעותית ליותר
שליף:
פיסת נייר שהקוורטרבק מצמיד לרצועת היד שלו כדי שיוכל לשלוף בקלות מהלכי משחק.
1
בְּרִי
לא קל לנסות להכניס את המפתח לדלת כשאת מחזיקה ביד שתי כוסות קפה רותח וקופסת דונאטס. אבל בגלל שאני החברה הכי טובה שכל בן אדם יכול לבקש לעצמו - ואני מתכוונת להזכיר את זה לנייתן ברגע שאצליח להיכנס לתוך הדירה שלו - אני עושה את זה בהצלחה.
אני נושפת בכאב כשאני מסובבת את המפתח במנעול וכמה טיפות קפה ניתזות על מפרק כף היד שלי דרך החור הקטן שבמכסה. העור שלי בהיר, אז יש סיכוי של מיליון אחוז שיישאר עלי סימן אדום בוער.
בשנייה שאני נכנסת לדירה של נייתן (אבל באמת, דירה זה לא השם המתאים לה כי היא בגודל של חמש דירות גדולות שחוברו יחד), הריח הנקי והרענן המוכר שלו מתנגש בי כמו אוטובוס. אני מכירה את הריח הזה כל כך טוב, שאני חושבת שאני אוכל ללכת בעקבותיו כמו כלב ציד במשלחת חיפוש אם הוא ייעדר אי־פעם.
בעזרת העקב של נעל הספורט שלי אני סוגרת את הדלת הקדמית בטריקה חזקה מספיק כדי להזהיר את נייתן שאני בשטח. שימו לב כל הקוורטרבקים הסקסיים! כסו את הסחורה שלכם! אישה עם עיניים חמדניות נמצאת בבית!
צווחה נשמעת מהמטבח, ואני מקמטת מיד את המצח. אני מציצה מעבר לפינה ורואה אישה לבושה בפיג'מת סאטן סקסית שמורכבת ממכנסיים קצרים וגופייה בצבע ורוד בהיר, דחוקה בפינה הרחוקה של השיש הלבן שמקיף את כל המטבח. היא לופתת סכין קצבים קרוב לחזה. אי עצום מפריד בינינו, אבל העיניים שלה בולטות החוצה כאילו אני מצמידה סכין זהה לווריד הצוואר שלה.
"אל תתקרבי אלי!" היא צורחת, ואני מיד מגלגלת עיניים, כי למה היא צריכה לצווח ככה? היא נשמעת כאילו מישהו שם לה אטב כביסה על גשר האף והיא שאפה לא מזמן בלון הליום שלם.
הייתי מרימה את הידיים באוויר במחוות כניעה, כדי לא למות מדקירת סכין, אבל הן די עמוסות במצרכים לארוחת בוקר - שמיועדים לי ולנייתן, לא לגברת הצווחנית הזאת. אבל זאת לא ההיתקלות הראשונה שלי עם אחת החברות של נייתן, אז אני עושה מה שאני תמיד עושה ומחייכת לקֶלסי. וכן, אני יודעת איך קוראים לה, כי למרות שהיא מעמידה פנים שהיא לא זוכרת אותי בכל פעם שאנחנו נפגשות, היא יוצאת עם נייתן כבר כמה חודשים ונפגשנו כבר כמה פעמים. אין לי שמץ של מושג איך הוא מסוגל להיות עם האישה הזאת. היא נראית כל כך ההפך מהבן אדם שאני הייתי בוחרת בשבילו - הן תמיד נראות ככה.
"קלסי! זאת אני, ברי. זוכרת?" החברה הכי טובה של נייתן מאז התיכון. האישה שהיתה כאן לפנייך ותישאר כאן גם הרבה אחרייך. זוכרת אותי?!
היא פולטת נשיפה גדולה של אוויר ומניחה לכתפיים שלה לצנוח בהקלה. "אלוהים, ברי! כל כך הפחדת אותי שחשבתי שאני מתה. הייתי בטוחה שאת איזו סטוקרית שהצליחה לפרוץ לפה איכשהו." היא מניחה את הסכין, מרימה את אחת מגבותיה המטופחות להפליא וממלמלת, לא ממש בשקט, "אבל בעצם... אפשר לומר שזה בדיוק מה שאת."
אני מצמצמת את העיניים ומחייכת אליה חיוך מאולץ. "נייתן כבר קם?"
השעה שש וחצי בבוקר ביום שלישי, אז אני יודעת בוודאות שהוא כבר ער. כל חברה של נייתן יודעת שאם היא רוצה לזכות לראות אותו באור יום, היא חייבת לקום מוקדם כמוהו. ובגלל זה קלסי־פיג'מת־סאטן עומדת במטבח ונראית עצבנית. אף אחד לא מעריך את שעות הבוקר כמו נייתן. טוב, חוץ ממני - גם אני מתה על בקרים. אבל אנחנו קצת מוזרים בעניין הזה.
היא מפנה אלי לאט את הראש, והשנאה בוערת בעיניים הכחולות היפות שלה. "כן. הוא במקלחת."
לפני הריצה שלנו?
קלסי מסתכלת עלי כאילו מצער אותה מאוד שהיא נאלצת להסביר לי את זה. "התנגשתי בו בטעות כשנכנסתי למטבח לפני כמה דקות. הוא החזיק את שייק החלבון שלו ו..." היא עושה ביד מחווה עצבנית ונותנת לה לסיים את הסיפור במקומה: שפכתי על נייתן את השייק שלו. אני חושבת שהורג אותה להודות שהיא עשתה משהו אנושי, ולכן אני מרחמת עליה, מסתובבת ומניחה את קופסת הדונאטס על האי המרכזי הגדול עד כדי גיחוך.
המטבח של נייתן מהמם. הוא מעוצב בגוונים מונוכרומטיים של שמנת, שחור ופליז, ויש בו קיר חלונות ענקי שמשקיף אל האוקיינוס. זה המקום שאני הכי אוהבת בעולם לבשל בו, והוא בדיוק ההפך מפח הזבל הקטן והצפוף שלי, שנמצא במרחק של חמישה גושי בניינים מכאן. אבל מאחר שאני יכולה לעמוד בתשלום דמי השכירות של פח הזבל הקטן והצפוף הזה והוא גם קרוב לסטודיו לבלט שלי, בסך הכול אין לי מה להתלונן.
"אני בטוחה שהוא לא עשה מזה עניין. נייתן אף פעם לא מתעצבן מדברים כאלה," אני אומרת לקלסי ומנסה להניף דגל לבן בפעם האחרונה.
היא שולפת את חרב הסמוראי שלה וקורעת אותו לגזרים. "אני כבר יודעת את זה."
הבנתי.
אני לוגמת את הלגימה הראשונה מהקפה ונותנת לו לחמם אותי קצת תחת מבטה המקפיא של קלסי. אין לי מה לעשות אלא לחכות שנייתן יופיע כדי שנוכל לגשת למסורת יום שלישי שלנו. התחלנו אותה ממש מזמן, כשהיינו בכיתה י"א. אני הייתי אז מעין מתבודדת מבחירה, לא כי לא אהבתי אנשים ובילויים חברתיים, אלא כי חייתי ונשמתי רק בלט. אמא שלי ניסתה לעודד אותי לוותר מדי פעם על ריקוד - ללכת במקום זה למסיבה ולבלות עם החברים שלי. "הימים האלה שאת יכולה סתם להיות ילדה וליהנות מהחיים לא יימשכו לנצח. בלט זה לא הכול. חשוב שיהיו לך גם דברים בחיים שלא קשורים לבלט," היא אמרה לי יותר מפעם אחת. וכמובן, כמו רוב בני הנוער הצייתנים, אני... לא הקשבתי לה.
עם הריקוד והעבודה במסעדה אחרי הלימודים, לא ממש היו לי חברים. אבל אז הוא קרה. רציתי לשפר את הסיבולת שלי, ולכן התחלתי לרוץ במסלול של בית הספר לפני הלימודים, והיום הפנוי היחיד בשביל זה בלוח הזמנים שלי היה שלישי. הופעתי שם בוקר אחד והייתי בהלם כשראיתי שתלמיד אחר כבר רץ במסלול. ולא סתם תלמיד, אלא הקפטן של קבוצת הפוטבול. מר חתיך מק'סקסי (נייתן לא עבר את שלב המראה המגושם של גיל הנעורים. הוא נראה בן עשרים וחמש בגיל שש־עשרה. כל כך לא הוגן).
ספורטאים היו אמורים להיות מניאקים. שוביניסטים. שחצנים. לא נייתן. הוא ראה אותי בנעלי הספורט השחוקות שלי, עם השיער המתולתל אסוף למעלה בקוקו הכי מרושל שראיתם בחיים שלכם, והפסיק לרוץ. הוא ניגש אלי והציג את עצמו כשהוא מחייך את החיוך הענקי שהיה סימן ההיכר שלו ושאל אם אני רוצה לרוץ איתו. דיברנו כל הריצה, נהיינו בתוך שנייה החברים הכי טובים כי היה לנו כל כך הרבה במשותף, למרות שגדלנו בצורה שונה מאוד.
כן, ניחשתם נכון - הוא בא ממשפחה עשירה. אבא שלו הוא מנכ"ל של חברת טכנולוגיה ומעולם לא הפגין בו עניין רב במיוחד, חוץ מהפעמים שבהן השוויץ בו במגרש הגולף מול חבריו לעבודה, ואמא שלו סתם היתה תמיד בסביבה ונדנדה לו להגיע לפסגה כדי שייקח אותה לאור הזרקורים יחד איתו. תמיד היה להם כסף, אבל מה שלא היה להם עד שנייתן הצליח בגדול זה מעמד חברתי. רק למקרה שלא שמתם לב, אני לא מעריצה גדולה של ההורים שלו.
אז בכל מקרה, ככה התחילה מסורת יום שלישי שלנו. והרגע המדויק שבו התאהבתי בנייתן? אני יודעת מהו ברמת השנייה.
היינו בהקפה האחרונה בריצה הראשונה הזאת שלנו יחד, כשהיד שלו תפסה את שלי. הוא עצר אותי במשיכה ואז התכופף מולי וקשר לי את השרוכים. הוא היה יכול פשוט להגיד לי שנפתחו לי השרוכים, אבל לא - נייתן לא כזה. לא משנה מי את או כמה הוא מפורסם - אם נפתחו לך השרוכים, הוא יקשור לך אותם. אף פעם לא פגשתי אדם כזה. התאהבתי בו עד מעל הראש ביום הראשון ההוא.
שנינו היינו כל כך נחושים להצליח, למרות שהיינו צעירים מאוד. הוא תמיד ידע שיגיע לליגת הפוטבול הלאומית, ה-NFL, ואני ידעתי שאני אלמד בג'וליארד ואחר כך ארקוד בלהקת בלט. אחד מהחלומות האלה התגשם, ואחד לא. לצערי, הקשר בינינו התנתק כשלמדנו בקולג' (אוקיי, אני ניתקתי את הקשר), אבל במזל משמים, כשעברתי ללוס אנג'לס אחרי סיום הלימודים, כי חברה סיפרה לי על חברה אחרת שמחפשת עוזרת מדריכה בסטודיו לריקוד שלה, נייתן בדיוק חתם עם האל־איי שארקס ועבר גם הוא לגור בעיר.
נתקלנו אחד בשני במקרה בבית קפה, הוא שאל אם אני רוצה לצאת לריצה ביום שלישי לזכר ימים עברו, והשאר היסטוריה. החברות בינינו נמשכה מיד כאילו לא חלף שום זמן בכלל, ולמרבה הצער, גם הלב שלי עדיין כמהּ אליו בדיוק כמו אז.
מה שמצחיק זה שאף אחד לא חזה שנייתן יגיע לכאלה שיאים בקריירה שלו. לא, נייתן דונלסון נבחר בסיבוב השביעי בדראפט ולמעשה חימם את הספסל כקוורטרבק מחליף במשך שנתיים תמימות. אבל זה אף פעם לא גרם לו להתייאש. הוא רק עבד קשה יותר, השקיע יותר באימונים ודאג להיות מוכן אם וכאשר יגיע הזמן שלו לעלות על המגרש, כי זאת הגישה של נייתן לכל דבר בחיים: להשקיע מאה אחוז מאמץ.
ואז, יום אחד, כל המאמץ הזה השתלם לו.
הקוורטרבק הפותח הקודם, דארן, שבר את עצם הירך על המגרש במהלך משחק ונאלצו להכניס את נייתן. אם אני עוצמת עיניים, אני עדיין יכולה לראות את הרגע הזה. מורידים את דארן מהמגרש על אלונקה. מאמן ההתקפה רץ לאורך צד המגרש אל נייתן. נייתן מזנק מהספסל ומקשיב להוראות המאמן. ואז... רגע לפני שהוא חבש את הקסדה ונכנס למשחק שיירשם בהיסטוריה בתור תחילת הקריירה שלו, נייתן הרים את המבט וחיפש אותי ביציעים (עדיין לא היה לו תא פרטי בשלב הזה). אני קמתי, יצרנו קשר עין, ונייתן נראה כאילו הוא הולך להקיא. עשיתי את הדבר היחיד שידעתי שיעזור לו להירגע: עיוותי את הפרצוף כמו משוגעת והוצאתי את הלשון מהצד של הפה.
מיד התפשט לו חיוך ענקי על הפנים והוא הוביל את הקבוצה לשחק את המשחק הכי טוב שלה כל העונה. הוא היה הקוורטרבק הפותח בשאר השנה ולקח את השארקס עד לסופרבול, משם הם חזרו הביתה עם הגביע. החודשים האלה היו מערבולת מטורפת בשבילו. למען האמת, בשביל שנינו, כי באותה שנה אני נהפכתי מסתם מדריכה בסטודיו למחול לבעלת הסטודיו.
היום באתי לכאן כדי לצאת לריצה עם נייתן, ומכיוון שהוא לא היה במיטבו במשחק אתמול בערב, אני יודעת שנתאמץ במיוחד הבוקר. הקבוצה שלו בכל זאת ניצחה במשחק (ועלתה רשמית לפלייאוף, יש), אבל הוא זרק פעמיים כדור שנחטף על ידי ההגנה באינטרספשן, ומכיוון שנייתן הוא פרפקציוניסט בכל מה שנוגע ל... טוב, בנוגע לכל דבר, אני יודעת שהוא יסתובב כאן עצבני כמו דוב שנגמר לו הדבש בצנצנת.
הקול הצורמני של קלסי שולף אותי בבת אחת מהמסע הנוסטלגי שיצאתי אליו. "כן, אל תביני אותי לא נכון... אבל מה את עושה כאן?" כשהיא אומרת, אל תביני אותי לא נכון, היא מתכוונת, אל תחשבי לרגע שאני אומרת לך משהו נחמד כי אני לגמרי מתכוונת שזה יישמע גועלי במיוחד. הלוואי שהיא היתה מתנהגת ככה כשנייתן בסביבה. כשהוא מסתכל, היא מתוקה כמו ריבה.
אני מחייכת אליה את החיוך הכי חיובי שלי, מסרבת לתת לה להרוס לי את המצב רוח כל כך מוקדם בבוקר. "מה נראה לך שאני עושה כאן?"
"מתנהגת כמו סטוקרית מפחידה שמאוהבת בסתר בחבר שלי ופורצת לדירה שלו כדי להביא לו ארוחת בוקר."
מבינים, זאת הבעיה. היא אומרת את המילים החבר שלי כאילו הן הקלף המנצח שלה. כאילו היא זרקה את הקלפים כרגע על השולחן, ואני אמורה להשתנק ולהצמיד את כף היד לפה בהלם. שומו שמים! היא ניצחה!
אבל מה שהיא לא יודעת זה שהקלפים שלה לא שווים כלום. בנות זוג מתחלפות בחיים של נייתן כמו דיאטות טרנדיות. אני, לעומת זאת, הייתי כאן הרבה לפני קלסי הדו־פרצופית, ואני אהיה כאן גם הרבה אחריה, כי אני החברה הכי טובה של נייתן. אני זאת שעברה איתו הכול, והוא זה שעבר איתי הכול: השלב הדחלילי בתיכון (שלי, לא שלו), יום החתימה לקבוצות פוטבול בקולג', תאונת הדרכים ששינתה את כל העתיד שלי, כל וירוס בטן בשש השנים האחרונות, היום שבו קיבלתי את הבעלות על הסטודיו למחול, והרגע שבו הוא עמד בתוך ענן של קונפטי אחרי שהקבוצה שלו זכתה בסופרבול.
אבל הכי חשוב, אני האדם היחיד בעולם כולו שיודע מה מקורה של הצלקת באורך חמישה סנטימטרים שיש לו מתחת לטבור. אני אתן לכם רמז: זה מביך וקשור לערכה ביתית להורדת שיער בשעווה. אני אתן לכם עוד רמז: אני הייתי זאת שאמרה שהוא לא יעז.
"כן!" אני אומרת בחיוך עליז בהגזמה. "נשמע די נכון. סטוקרית שמאוהבת בסתר בנייתן. זאת לגמרי אני."
העיניים שלה נפערות כי היא חשבה שהיא ממש פגעה בי כשהיא אמרה את זה. את לא יכולה להשפיל אותי עם האמת, קלס! טוב, חוץ מהקטע של הסטוקרית.
אני מפנה את הגב לקלסי ומחכה לנייתן. היתה תקופה בחיי שבה ניסיתי להתיידד עם החברות שלו. היא חלפה־עברה לה. הן אף פעם לא אוהבות אותי. לא משנה מה אני עושה כדי לזכות בחיבה מצדן, הן שונאות אותי באופן מובנה. ואני מבינה את זה, באמת. הן רואות בי איום משמעותי. אבל כאן הסיפור נהיה עצוב.
אני לא.
הן כולן זוכות לקבל את נייתן בצורה שאני לעולם לא אזכה בו.
"את יודעת," היא אומרת ומנסה למשוך שוב את תשומת לבי, "את יכולה פשוט לחסוך לעצמך את המבוכה וללכת. כי כשנייתן יצא לכאן, אני לגמרי מתכוונת לבקש ממנו להכריח אותך ללכת. הייתי סבלנית עד עכשיו, אבל את מתנהגת בצורה סופר־מוזרה. את נדבקת אליו כמו חתיכת נייר טואלט לסוליה."
אני משתדלת לא להיראות מתנשאת מדי כשאני מחייכת אליה חיוך מוגזם שאומר, מה שתגידי, מותק, ומהנהנת. כי יש משהו ששכחתי לציין קודם: אני לא איום על אף אחת מהנשים האלה - עד שהן מכריחות אותו לבחור ביני לבינן. אז אני יותר מאיימת מפצצת נצנצים. אני אולי לא אזכה לישון במיטה של נייתן, אבל הנאמנות שלו נתונה לי - ובשבילו, אין משהו יותר חשוב מזה.
קלסי פולטת צליל של לעג ומשלבת את זרועותיה. אנחנו שקועות עמוק בקרב של הבעות פנים מפחידות כאשר קולו של נייתן רועם מהחדר שמאחורי.
"מממ, אני מריח קפה ודונאטס? זה בטח אומר שגבינת ברי כאן."
אני מבזיקה לקלסי חיוך שאינו משתמע לשתי פנים. חיוך של מנצחת.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
