ממעמקים

פרולוג

כינרת, מה שהיה פעם ״חוף ג'ינו״. תחילת ספטמבר, חום כבד רבץ על החוף. חלוקי הנחל השחורים להטו. שתיים בצוהריים. סוטול קל העיף לי את הראש. מי הכינרת היו נעימים. קמתי מהמגבת החמה בחוף ונכנסתי לשחייה קלה. חברתי נגה, גבוהה, יפהפיה ושחומה נכנסה גם היא בביקיני קטנטן למים. כמה ימים קודם לכן חזרתי מטיול אחרי צבא במזרח. הגעתי לארץ בדיוק לתקופת החגים. שזופה, ללא סימני בגד ים וחטובה ממסיבות, מריקודים וממים, וניסיתי למצוא מקום עבודה ומקום לגור בו. בין שבת לחג הבנתי שאין לזה שום סיכוי והתמסרתי לרוגע של יום שישי בצוהריים ולחום המחבק של הארץ.

צללתי למי הכינרת ושחיתי.

כאן גדלתי.

ממש בין הדגים האלו והעשב הירוק שבמים הפכתי מילדה חולמנית שאהבה לצחוק ולרקוד, לנערה, למושבניקית שעבדה במשק. לזאת שנשברה, ונסעה לתקן ולאחות את הגוף והנפש בתאילנד. על הסלעים האלה איבדתי את בתוליי ועל החוף הזה, לא פעם, העברתי זר קוצים בסיבוב*1 עם חברים טובים.

חזרתי מהשחייה וליד החברה שלי, בתוך המים עמד בפשטות חתיך הורס. משקפי שמש כהים ושיער ארוך חום זהוב גלש על כתפיו, ומשם לתוך המים כך שלא ראו את קצות השיער. ״היי, זוכרת אותי? אני איתן,״ אמר והוריד את המשקפיים. דמות האיתן ההוא שהכרתי כמה שנים קודם לכן, שערו קצר מתולתל שמעט צמח זמן קצר לאחר שהשתחרר מהשירות הצבאי, נעמדה כהשתקפות מאחוריו ונכנסה, בעיני רוחי, לתוך גופו המציאותי. שתי הדמויות של פניו התמזגו לאחת ובאותה שנייה העיניים שלנו, שלי ושלו, נפגשו. בחלקיק שנייה נדלק ניצוץ וכמו זרם חשמל לי את הגוף. נשימתי נעתקה. הרגשתי שאני חייבת 'לעוף' משם, ומהר. ״היי,״ אמרתי. ''בטח זוכרת''.

בבלגן גדול הייתי אז, בגיל 16, חשבתי לעצמי. שותה כמויות גדולות של וודקה ורוקדת את עצמי לדעת בשמלה לבנה, עד כלות הנשימה, מוצאת לי כל פעם שותף אחר ללילה, לריקוד ולאהבה. ״אני חוזרת לשחות,״ פלטתי את המילים, צללתי ושחיתי משם, לעומק. צפתי במרחק מה והבנתי שאני צריכה לחזור לחוף, וחזרתי. הוא עדיין עמד שם. הרגשתי שאני חייבת לברוח. צללתי שוב. התעייפתי, ונגמר לי האוויר. שחיתי בחזרה, יצאתי אל החוף. הוא עדיין עמד שם, פטפט איתה. יופי, חשבתי בליבי. הוא בטח מתחיל איתה. ושלא ידבר איתי! נגה יצאה להצטרף אליי בחוף והוא התרחק. ״זוכרת אותו?״ שאלה והביטה בי. ״כן,״ עניתי. בטח זוכרת, אמרתי לעצמי בלב. הרי כמה שנים לפני כן הוא גר במושב שלנו, עבד, הקים איתנו פאב ובילה איתנו במסיבות…

ובאותו יום שישי בצוהריים, בגיל עשרים ואחת, אחרי טיול במזרח, לא רציתי לחשוב על שום דבר. התרכזתי בלמצוא עבודה ומקום לגור. להתרגל שוב לארץ.

הוא חזר עם בקבוק מיץ וכוסות. נגה לקחה ממנו כוס מלאה ולגמה בצמא. ״לא, תודה, אני שותה רק מים ובירה,״ אמרתי בקול מתחמק. הוא ישב איתנו זמן מה. הם דיברו. הוא קם והלך. חשתי הקלה גדולה. החלטנו לחזור הביתה. לפני שיצאנו הוא חזר והספיק לרשום על מפית את מספר הטלפון שלה. כן, קבעתי לעצמי, הוא מתחיל איתה.

חזרתי מהחוף לבית השקט. התקלחתי, הכנתי קפה בוץ שחור חזק וחם ״כמו שגבר צריך להיות,״ כך אמרה תמיד נגה החברה שלי בקריצה.

פתאום צלצול טלפון, כזה של פעם, קווי, של אדמה.

״זה איתן, מהחוף,״ אמר קול נעים מהצד השני. ״היי,״ התנשפתי מופתעת. מה הוא רוצה?

״אפשר לבוא לקפה?״ שאל.

״בסדר,״ עניתי בלי לחשוב יותר מדי. ניתקנו.

טסתי לכיור, הנחתי רגל בתוכו וגילחתי. ״מה עובר עליי?״ חשבתי.

הוא הגיע כעבור כמה דקות.

חייכתי. הרתחתי מים. הצתנו סיגריה. דיברנו.

״מאיפה יש לך את מספר הטלפון שלי?״ שאלתי. ״מנגה,״ הוא ענה. ״לקחתי מהחברה שלך, כדי לברר את המספר שלך. לא יכולתי לדבר איתך, כל הזמן שחית!״ הסמקתי ושתקתי. הסתבר שטעיתי. מה יכולתי לומר לו? שברחתי כי הוא נראה לי חתיך הורס שאי אפשר לנשום לידו?

הכנתי קפה. לי בוץ חזק ומר, לו נמס מתוק, בהיר עם סוכר וחלב. יצאנו עם הקפה לעשן. באופק התחילה השמש לשקוע והכינרת בכיוון דרום הפכה קודם לוורודה ואחר כך קיבלה גון ארגמן עמוק עד שהפכה לסגולה כהה ולבסוף החשיכה, כשהאורות של טבריה נמתחו על פניה לאורכה. שוחחנו שעות ארוכות שחלפו כמו שניות. דיברנו על הטיול אחרי הצבא: אני במזרח, הוא בדרום אמריקה. אני על הסמים שלקחתי והמסיבות בהן רקדתי, והוא על האופנוע שעליו רכב חצי שנה כשאהובת ליבו מאחוריו. דיברנו על שיברון הלב: הוא על זאת שנפרדה ממנו לפני חמישה ימים, בדיוק ביום ההולדת שלו, כשגילה, אחרי שעבד חצי שנה כדי לממן את החתונה שלהם, שהיא התחברה בינתיים עם מישהו אחר, ושבכלל, במשך כל הטיול הארוך שלהם על האופנוע, לא הייתה 'סגורה' על כך שרצתה להיות איתו. אני סיפרתי על ההוא, שכאשר חזרתי מהמזרח וסיפרתי לו על היוגי, זה שקרא בכף ידי ואמר שיש להוא כבר מישהי אחרת במקומי. גם חברות אמרו לי שהן יודעות, כבר כמה שבועות זה כך. ראו אותם ביחד על הדשא באוניברסיטה. לא רצו לספר כדי שלא להכאיב לי. וההוא אמר שכן, זה נכון, וגם אמר אחרי שנתיים וחצי שבהן אהבתי אותו אהבה לוהטת עד סוף העולם, שבעצם מההתחלה הייתי אצלו ״זמנית״.

הסכמנו שאין מה לעשות. זו תקופה של חג ושבת וחג, צריך לקחת נשימה עמוקה, לצלוח אותה, ואחר כך לחפש את המשך הדרך.

גם צחקנו. המון. אפילו בלי סמים. דיברנו על זמנים שהיו פעם, לפני כמעט חמש שנים, כשהיכרנו. הוא רק השתחרר מהצבא, וגר בחוף בכינרת בקראוון. עבדנו אז במושב והיו לנו אותם חברים. איך שכולנו השתנינו בינתיים. וכמה טוב היה לעבוד במושב, במשק. ככל שהיה קשה יותר לעבוד פיזית כך הרגשנו טוב יותר בסוף יום כשנפגשנו כל החבר'ה לשתות, לעשן, לרקוד. סיפרתי לו איך שבינתיים הייתי חייבת להפסיק לרקוד כי נשבר לי הגב, וחשבו שנעשיתי משותקת. ואיך ששכבתי ודמיינתי שאני רוקדת, והצלחתי להוציא את עצמי מזה בעזרת כוח הרצון ולחזור לרקוד. כוכבים נצצו מעלינו, גם הירח המתמלא זרח וכמעט שלא הייתה הקלה בחום הכבד מהצוהריים. פתחנו בקבוק גולדסטאר קר בחיוך וצחקוקים והאצבע שלו נגעה לי ביד. ״מה אתה עושה?״ דהר ליבי כשהתחיל להסיע את האצבע בעדינות על היד שלי. מבט קצר שהעפתי לעיניו המצועפות, הבהיר לי ללא ספק מה עובר לו בראש. תפסתי את היד שלו ורצנו למיטה.

לא סוטול, לא אלכוהול. הריח… הריח שלו הטריף אותי. יכולתי לנשק ולנשק ולהריח עוד ועוד כאילו הוא סם החיים והנשימה. היינו שיכורים, מסוחררים רק מעוצמת האהבה.

השעות חלפו ואנחנו, כמו ביקום אחר, מסניפים, טועמים, מקשיבים, מגששים וחוקרים מה נעים, ואיך. לא היה שום ניסיון להרשים או לכפות דבר. כאילו שהשיחה שלנו נמשכה מעבר למילים ופשוט עברה לגוף. באיזשהו שלב, אני זוכרת שהוא מצא נרות והדליק, כדי שיוכל לראות אותנו. הוא רפרף על הגוף שלי בעדינות, ממש בכל פינה. לא דילג על שום איבר. נגע ובחן איך הגוף שלי מגיב למגעו. מעולם קודם לא התמסרתי עד כדי כך. תוך כדי שיטוטיו דיבר אל הגוף, אליי, אמר, שאל, נישק. נמצאנו במצב תודעה אחר.

בשתיים בלילה, עדיין לא שבעים מהגוף, הכריע הרעב שבבטן את התשוקה. הלכנו לבדוק מה יש לאכול במטבח.

פתחנו את המקרר, את הפריזר. אף פעם לא הייתי מה״מאורגנות״ ואמא שלי לא אחת שממלאת את המקרר שלי באוכל אבל תמיד יש מעט ירקות טריים מהמכולת או מהגינה, ובקפואים סטייקים וכמה פיתות. ומי בכלל זוכר שזה ערב שישי?

הוא הפתיע אותי ושאל ״אז איך את רוצה את הסלט?״ ״מה?״ שאלתי המומה.

״איך את אוהבת את הסלט? איך יהיה לך כיף לתבל אותו ולאכול?״ התפלאתי על כך שלא התיישב בסלון עם עיתון, נותן לי פשוט להכין הכול, אלא היה שם לצידי לגמרי. ביחד קצצנו את הירקות הטריים, הוא סחט לימון ואני הוספתי מלח וסומאק טרי ושמן זית שנמסק לא מזמן מהעצים שליד הבית. הוצאתי מהמקרר סטייק עסיסי שחיכה לי מהצוהריים וטיגנתי. הוא חימם לו פיתה על הגז. ערבבנו טחינה עם הרבה שום כתוש ופטרוזיליה טרייה מהגינה.

שלוש בלילה. ארוחה פשוטה. הרגשתי מלכה. חגגנו את תענוג האכילה יחד בפשטות מושלמת. חמוץ, מתוק, מלוח ומר, לוגמים בצמא זה את זה במבטים. הורדנו ביחד את הכלים לכיור. ניקינו, ייבשנו, החלפנו מבט קצר בעיניים וטסנו שוב למיטה.

הפעם הכול היה אחרת… יותר לאט. יותר קשוב. כל מה שרצינו היה לענג ולהתענג. לבסוף, כשהשחר עלה, נרדמנו וצללנו לתוך שינה מתוקה.

התעוררנו מחובקים.

מתוך הרגל, התיישבתי במיטה, התמתחתי. "אני חייבת רגע. קצת תרגילי פיזיותרפיה. רק חמש דקות. מצטערת... אבל אם אני לא עושה את זה, כואב לי הגב."

"ברור, קחי ת'זמן. מה קרה לך?"

"הייתה תאונה. אחרי הצבא החלטתי לקחת את המשק על עצמי. אחי אילי ואני עבדנו במטעי המנגו, ויום אחד, בטיול ליהודיה... קפצתי ו… שברתי את הגב. כמעט נעשיתי משותקת. היה לי מזל גדול. הוצאתי את עצמי מזה. עשיתי את התרגילים האלה בלי לוותר. גם כשחזרתי שיכורה לגמרי מהפאב לפנות בוקר, לא ויתרתי ותרגלתי. זה הציל אותי," התנשפתי כשסיימתי את סדרת התרגילים. "וזה שלא הפסקתי לרקוד, אפילו שרקדתי רק בדמיון," חייכתי במבוכה. הוא חייך. "שמעתי על התאונה הזאת. זה היה חילוץ, נכון? דיברו על זה בחדשות. המזל הוא שלי שיצאת מזה, אחרת לא היינו נפגשים," אמר, ומבטו הרעיד לי עוד מיתר בלב.

קמנו. מקלחת. קפה אחד מתוק ואחד מר. בוקר.

״תבואי איתי? אני צריך להיות עוד מעט בחיפה, לפגוש חבר ואין מצב שאנחנו לא נמשיך להיות ביחד עכשיו. אני לא רוצה להיות בלעדייך לרגע. אז את באה?״ שאל. ״בסדר,״ עניתי. כל כך טוב ביחד, אז בוא נמשיך עם זה עוד קצת, עברה לי מחשבה בראש.

בדרך למכונית הוא שאל, כבדרך אגב, ״כמה ילדים היית רוצה?״ ״לא יודעת,״ עניתי. ״עושים אחד ואז חושבים מה הלאה, לא?״

לא ידעתי אז את אשר ניבאתי.

״כן, ובכל זאת, כמה בסך הכול?״ התעקש. ״לא יודעת, שניים, שלושה, ארבעה. פעם רציתי שני בנים ושתי בנות… ובתקופה הפרועה שלי חשבתי שיהיו לי כמה ילדים, כל אחד מאבא אחר,״ הוספתי בצחוק קל.

הוא שתק לרגע והוסיף, ״אני חשבתי על המון כלבים… וגם המון ילדים… שישה כלבים ושישה ילדים," הוסיף בצחוק קל. אבל זה לא משנה ממש. אני יודע שאני אהיה איתך עוד הרבה שנים. אני פשוט יודע את זה.״

״רגע. תן לי רגע. עוד לא פירקתי את התיק מתאילנד! חוץ מזה, אני עם שלדה דפוקה,״ צחקתי. "עם הגב השבור הזה… משומשת במצב טוב, אחרי תאונה."

"בואי, בואי כבר, ממך אני לא נפרד יותר."

נכנסנו לאוטו. נסענו. שיר של להקת "טיפקס" התחיל, הגברתי. "אני אוהבת את השיר הזה, תקשיב למילים," שרתי לו עם הרדיו. כשהתחלף השיר שרנו בקול רם ביחד, מכל הלב. "מה, אתה אוהב את זה?" "איך לא… כשהייתי בכלא בצבא בדיוק זוהר ארגוב התאבד." פקחתי עיניים גדולות. "מה, היית בכלא בצבא?" "אני כבר אספר לך... בואי, הגענו."

אצל החבר, בחיפה, הוא הצביע עליי ואמר, ״תראה איזה פרח מצאתי בכינרת״.

מאז לא נפרדנו.

כמה ימים אחרי שנפגשנו עברנו, איתן ואני, לגור בחיפה אצל ההורים שלו שקיבלו אותי, כפי שאני, באהבה. עבדנו בכל מה שיכולנו וחסכנו כל שקל. אחרי חצי שנה, כשהיה לנו מספיק כסף, הוא שאל אם אבוא איתו לארצות הברית, לחצי שנה, לעבוד. "בסדר," אמרתי וכך היה.

לבוסטון הגענו בשיא הקור. באמצע פברואר. הלכתי ברחובות הקפואים, בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות צלזיוס. איתן הפך להיות גם החבר שלי, גם בן זוגי, גם על תקן של חברה הכי טובה, וגם המשפחה הקרובה היחידה שלי באמריקה. למדנו לחיות עם זה. עם כל הטוב ועם הגעגוע. כואב אבל קצת פחות.

לאחר חצי שנה הארכנו את אשרת השהייה ונשארנו עוד חצי שנה. ועוד שנה. ועוד חמש. ועוד שלוש. הקמנו עסק, עבדנו ולמדנו באוניברסיטה.

אחרי חמש השנים הראשונות הסתבר שכדי לקבל ויזה ולהישאר שם כדאי לנו להתחתן. "בסדר," הסכמנו, והתחתנו בעיריית בוסטון ביום גשום במיוחד. רק שנינו ופקיד אירי חמוד אחד.

''אני איתן, לוקח אותך, גילי, להיות אשתי החוקית, מיום זה והלאה, בטוב או ברע, בעוני או בעושר, במחלה או בבריאות, עד שהמוות יפריד בינינו.''

''אני גילי, לוקחת אותך, איתן, להיות בעלי החוקי, מיום זה והלאה, בטוב או ברע, בעוני או בעושר, במחלה או בבריאות, עד שהמוות יפריד בינינו.''

כן.

לטוב ולרע.

לבושה בג'ינס שחור, הוא בנעלי עבודה, בצוהרי שישי קפוא וגשום, בחודש פברואר, בבניין העירייה, צוחקים, נבוכים ואוהבים. יוצאים בחזרה לאוטו מהחתונה ומגלים דו"ח חניה מתחת למגב הקדמי, ומתגלגלים מצחוק.

קל ופשוט זה לא היה. עניינים שונים צצו בדרך. מריבות והתפייסויות. השלמנו תואר ראשון ושני. עבדנו, טיילנו. וחשוב היה לנו, בסופו של יום, להתחבר מחדש. להתחבק, להתאחד. החיבור הזה השאיר את ה'ביחד' שלנו וכך היינו. חיים ונושמים, פועמים כמו לב אחד.

שנים רבות חלפו, ועדיין היה תיק קטן זרוק אי שם גבוה בארון. ״תיק המילוט שלי״, קראתי לו. זה שאיתו חזרתי מתאילנד ובתוכו חיכו לי דרכון, בגד ים, מצית ולונגי. רק כשנועם נולד שחררתי. זרקתי אותו.