אי שקט

-1-

עץ הבוקיצה רשרש חרישית והרקיד צלליות ענפים על מרפסת ביתה. היא הביטה ממרום כורסתה על הצללים המרקדים, על מכבדות נוי שנחתו אקראית ושיחקו עם הרוח, העמיקה מבטה בתפרים הגסים והמשתנים שיצרו קרני אור בשיתוף עם קרני צל, התבוננה בבשרו החשוף של מעקה הברזל ששמש ים־תיכונית צרבה בו גוונים מרובים, הקשיבה לרחשים הנרמזים, לאוושת העלים, לתנועה הבלתי פוסקת בגינתה והרימה עיניה לפגוש בגזעו הקנום והעמוק של עץ הבוקיצה, עץ זר שגדל בגינתה חרף תנאי המקום וכעת הוא מתפשט לכל עבר בטבעיות.

"בוווו" שילחה צליל ארוך במנהרת רוח שחרצו שפתיה המתעגלות.

"קייי" מתחה שפתיים לכדי חיוך מעושה.

את ה"צה" הפטירה בלי משים, מתירה לחתול שחדר לגינתה לחצות את תודעתה ולהפר את מסלולה המדויק של המילה. שוכחת את הקשרה ורק המוח, שנשאר לו "צה", פקד על פיה להיפשק ולרוקן את המחסנית אל החלל. החתול ניגש אל ברז שדלף באטיות ויצר סביבו אדמה לחה, שבעה ומפונקת. הוא שלח לשון דקה וגמישה וליקק את הטיפות במהירות. מרחוק, היא נזכרת, אם עולים על מעקה המרפסת ומגביהים את העקבים אפשר לראות את הים של יפו. שנים שלא התרוממה ככה עם העקבים, שנים שלא טיפסה על המעקה באיזון מופתי, שולחת ידיים לצדדים ומציצה בכחול המשתרע לאין קץ.

"בוקיצה" אמרה במהירות לפני שמשהו אחר יסיח את דעתה ויגרום לה שוב להפלות את ה"צה". היא הביטה בשרפרף שהונחו עליו סמובר גדול וארבע כוסות זכוכית דקה מעוטרות בפס זהב המשווה להן מראה זוהר יותר, "אותנטי" יאמרו בני תל-אביב הסמוכה הבאים אל גינתה, יושבים על מעט כסאות הקש שלה ומבקשים ממרתה "תה ובקלאוות". מזריקים בשקיקה אותנטיות היישר אל הווריד האינטלקטואלי והחצוף שלהם, היישר אל מחזור הדם המעונה שלהם, אל עצמותיהם הזקוקות למחילה. בלי משים מנהלים דיאלוג כבד תנועה עם הגפנים המוריקות, עם עצי הנוי והפרי שבחצרה. לעתים חוברים עצי התות והתאנה יחד כדי להכתים חולצתו של אורח, אבל למעט אלו, מקבלים כולם בהכנעה את אשכולות העירוניים העושים דרכם לשם, עם עיניהם המתועלות להצלחה ועם לִבם העייף לקצת מזרח־תיכון־חדש.

"זה בסדר?"

"בסדר גמור מרתה".

היא קמה בכבדות מכורסת הבד שלה, מאפשרת למרתה להבריש גם אותה. יורדת את ארבע המדרגות המובילות לגינתה ושרבים כל כך אוהבים לקרוא לה 'בוסתן'. לוקחת מגרפה הנסמכת אל קיר מגויד בקנוקנות דקות ואווריריות המטפסות מעלה ונאחזות בשמחה בקצות קרני אור (עוד מעט, יודעות הקנוקנות הנבונות, הקרניים תתפשטנה מטה לעבר בסיסן האפל הממתין בשקיקה למנת האור היומית שלו). במרחק מה מהן שוכן שיח בוגנוויליות סבוך ופראי שקרני השמש כבר מזמן עוטפות אותו, משדרגות את מרקמו, מעניקות לצבעיו אור רך וספוגי המשווה למקום נינוחות עצלה: פרחי הכתום והאדום לפותים עם פרחי הוורוד, הסגול והלבן ויוצרים תפרחת מרהיבה המזדקרת מעלה ומביטה על הקנוקנות המשורגות באדנות. כמו מבטו של מגדל פעמונים הפורץ מתוך עיירה עטוית רעפים (הלקוחה מנוף אחר), אבל בניגוד לאחרון המתבדל באטימות, התפרחת רחבה דיה כדי להצהיר על שיתוף מלא אהדה עם סביבתה.

באטיות היא מגרפת, עורמת עלים לגבעה קטנה וממשיכה הלאה לעבר שיח האזוביון המרשים בגודלו, ולבסוף היא פונה לפַנות אבני חצץ שהתפזרו על השביל.

היא אינה אוהבת לראות את החצץ נדחף לתוך הגרנוליט, היא אוהבת חומרים נפרדים. השעטנז הזה יכול להוציא אותה מדעתה. בכל פעם שאחרון האורחים עוזב היא מפַנה את החצץ מהשביל. כשהגיעה לשער הפתוח נלחמה רק מעט לשמוע את הקשת הלשונית בתוך המנעול ואז חזרה להניח את המגרפה על הקיר המטולא. מציצה בסיפוק במרתה היעילה. במרתה הטובה והשתקנית.

"אכפת לך להביא לי לימונדה, מרתה?"

היא התיישבה שוב על כורסתה.

מרתה נבלעה באפלולית הבית, מותירה דלת רשת שמהדהדת פנימה והחוצה בלי להרעיש. אתמול טפטפה טיפות שמן על הצירים החלודים.

מרתה הגישה לה בכוס זכוכית גדולה שמגישים בה גם לאורחים. היא פשקה את שפתיה הדקות, הקשות והגלמודות ותחבה את הכוס באלימות אל תוכן, גומעת לימונדה צוננת, צורבת מסוכר וממי ורדים, דולה פיסת נענע שדבקה לחִכה כמו אצה הנהדפת באדיקות אל סלע לח.

"את יכולה ללכת", פטרה את מרתה משאר מטלות "לכי לנוח". מרתה הנהנה ונכנסה שוב לבית רק כדי להשמיע רעשים חפוזים ולצאת עם סל הקש הנצחי שלה.

"להתראות"

"להתראות. תודה", אמרה מלווה במבטה את גווה הזקוף והכחוש של מרתה.

השמש דגדגה את אפה והיא נשענה לאחור, חובקת את כוס הלימונדה ועוצמת עיניים, מתמכרת לקרניים המעודנות. היא שאפה מלוא ריאות מריחות הגן: פירות, תבלינים ואדמה לחה. חשבה בפעם האלף על מילים צופנות סוד: 'אל גינת אגוז ירדתי להשקות את הגן'.

מרתה תגיע שוב הערב. אורחי המקום יצטופפו ויבקשו את תה השקדים שלה, את לימונדת הנענע, את הבקלאוות המדובשות, את גבישי הסוכר הגמלוניים, ידשדשו אצבעות בזינגולות המתוקות שמזמן היה צריך להוציאן אל מחוץ לחוק, יבקשו קפה בוץ שהורתח, יבקשו את עוגיות השומשומין הנהדרות של מרתה ויבקשו חשבון בתנועה המוזרה הזאת המתארת חתימה על דף אוויר. ינהלו אִתה שיחה קלה והיא תחייך בשפתיים משוחות באדום, תקמץ עיניים מרוחות בפס יציב של תכול, תהנהן בראשה המוקפד במכבנות שיער, תעפעף בריסים מודגשים בשחור, ותחשוף לאור פנים מטויחות בשכבת פודרה הגולשת עד לחזה המציץ מבעד למחשוף שמלתה. שוב תעביר יד על האגן, תזקור מרפק בתנועה האופיינית לאישה הסונטת בחבורת גברים בגיל העמידה, תשכל רגליים בתוך נעלי עקב ובקולה הצרוד, העמוק ולמוד הניסיון תגיד "תודה שבאתם". והיושבים מסביב לשולחנות קטנים שרגל מגונדרת מייצבת אותם וריקועי צדפים תוחמים אותם – יהיו מרוצים.

השמש נטשה את פניה השבעות ועברה לרבע את כתפה. זה הסימן להיכנס לביתה המדיף ריח חומרי ניקוי ולבנדר. היא ניגשה למטבח לבחון את הענבים שמרתה הניחה על מגבת. לקחה מספריים וקצצה לאשכולות קטנטנים, נוחים להגשה. "קוצצת בנטיעות", אמרה בקול עלוב אל השאריות שבידה ומחצה ענב אחד אל תוך פיה, שואבת את מיצו ומשאירה קליפה שקופה ויבשה בין לסתותיה. בתנועת מיאוס, אספה את כולם לקערת עץ.

עייפה. יותר מדי עייפה מעצמה. עייפה מהבית מלא הזיכרונות, מתמונתו של נתן, בעלה ז"ל, הנשקף אליה מחדר האורחים, מהחצץ שנדחף לה שוב ושוב לשביל הגרנוליט. מה יהיה אִתה עכשיו? הזִקנה קופצת מאחור ומתלבשת עלייך בהפתעה כך שלא נותר הרבה לעשות מלבד לשאת אותה כאפודת פלדה המשלשת את משקלך. לפחות יש לה את רואה החשבון שמגיע מדי פעם לחזר אחריה. בלעדיו בטוח הייתה מרגישה כמו עלה מיובש. היא הניחה את הקערה על אדן החלון, ניגבה ידיים במגבת קטנטנה ונכנסה לחדרה האפלולי. מנצלת את מעט הזמן לפני שתצטרך לפתוח לבאים.

המשך העלילה בספר המלא