מארז איי. קיי. בלייר

1
15:12

רק עוד שלוש דקות נותרו עד לסיום שנת הלימודים. עוד שלוש דקות עד לתחילתה של חופשת הקיץ.

"אני לא יכולה לחכות עד שנהיה בשנה האחרונה באופן רשמי," אומרת לינז משולחנה הסמוך לשולחני בעודה משחקת בקווצת שיער זהובה.

"אני יודעת. זה הולך להיות מדהים."

"רק שאני ממש מוכרחה למצוא חבר לפני שחופשת הקיץ תסתיים. אין מצב שאתחיל את השנה כרווקה."

"את בכלל לא רוצה מערכת יחסים ואת יודעת את זה."

היא מגלגלת עיניים וצוחקת. "תני לי לנסח מחדש. אני חייבת למצוא בחור שאוכל לנשק ושיישאר נאמן לי, ורק לי."

שתינו פורצות בצחוק. לרוב האנשים קצת קשה להתמודד עם האופי התוסס להחריד שלה, אבל לא לי. לינז ואני חברות הכי טובות מאז חטיבת הביניים, מאז שמשפחתה עברה לפה מלוס אנג'לס. זה כאילו היא נולדה עם אור שמש שזורם בעורקיה, בעוד אני נולדתי עם בוץ הזורם בעורקיי במקום דם. מדינת אוקלהומה, לב ליבה של ארצות הברית והמקום שבו אף פעם לא קורה משהו מרגש, היא ביתי מאז הולדתי. הגעתה של לינז הייתה היום שבו המדינה עלתה דרגה בסולם המגניבות.

"בנים, שבו," אומרת גברת לנקסטר ומסדרת את משקפי הפלסטיק הנחים על אפה. המורה שלנו, שתאריך התפוגה שלה חלף ממזמן, עדיין מופיעה מדי יום לעבודה, ובכל יום מתעבת את עבודתה יותר מכפי שתיעבה ביום הקודם.

"בנים בתיכון כאלה מעצבנים," לינז אומרת על הבנים היושבים בסוף הכיתה ומקימים מהומה.

אני מתעלמת מהטסטוסטרון המעצבן שמאחור ופונה לחברתי. "באיזו שעה את רוצה שאגיע הלילה?"

"מתי שבא לך, אבל עדיף כמה שיותר מוקדם."

"או־קיי. אני הולכת לבריכה כדי לשחות קצת."

"את לא מפסיקה אף פעם, הא?"

אני חוטפת את התיק שלי מהשולחן בחיוך בעוד מחוג הדקות מזדחל לסיומו של הסיבוב האחרון שלו אל החירות. פרץ תשואות וקריאות 'תודה לאל' מהדהדים בין הקירות הלבנים של הכיתה כשנשמע הצלצול האחרון של שנת הלימודים. כיסאות ושולחנות משמיעים קולות חריקה על המרצפות כשעדר התלמידים נוהר החוצה.

לינז ואני מפלסות את דרכנו במסדרון הצפוף, ולפתע מישהו מרים אותי באוויר. "אנחנו בוגרים, חמודה!" קרוי צועק, מצית ריגוש בתוכי. בזרועות כרוכות סביב צווארו אני מחייכת לנוכח הקסם הנערי שלו ומנשקת אותו. המוני התלמידים זורמים מסביבנו בהמולה מוחלטת.

"וזו הסיבה שאני צריכה חבר," צועקת לינז מעל לרעש, "שניכם מושלמים באופן דוחה."

קרוי משיב אותי לרצפה. "למה את עצבנית, לינז?"

"אל תתחיל," אני מקניטה. "בשורה התחתונה, הבחורה זקוקה לזיון."

לינז יורה בי מבט ציני. "אלוהים אדירים! בתור בתולה, יש לך דיבור של זנזונת."

"אל דאגה, אני בטוחה שתמצאי מישהו להתנשק איתו הלילה."

"המסיבה אצלך, נכון?" קרוי שואל אותה כשהוא פוסע לצידי ומחבק אותי אליו, זרועו סביב כתפיי.

"נכון! אבל אני חייבת לעוף. תתקשרי אליי כשתהיי לבד, בסדר?"

לפני שאני מספיקה לענות קרוי חופן את פניי בידיו והודף אותי אל הארוניות, ממלמל בין נשיקות, "אולי נוכל לתקן את עניין הבתולים הלילה."

אני הודפת אותו בצלעותיו ומנסה להרחיק אותו ממני, אבל גופו הגדול לא זז סנטימטר. לפתע הוא מעיף מבט לשמאלו.

"המאמן הייל," הוא אומר בשוויון נפש ומתרחק ממני, "מה שלומך, אדוני?"

"אני צריך לחזור בפניך על חוקי בית הספר בנוגע לגילויי חיבה גופניים בין תלמידים?"

"לא, אדוני. זו רק הייתה נשיקונת לחגוג את סיום השנה."

"אבא," אני גונחת, "למה אתה כל הזמן מקשה עליו?"

"כי את הילדה הקטנה שלי והתפקיד שלי הוא לעשות לחבר שלך חיים קשים."

"רובה הציד לא הקשה עליי מספיק?" שואל קרוי.

"אפילו לא קצת, ילד." הוא מניח את ידו על כתפו של קרוי בחיוך מלא חיבה.

קרוי גדל במורד הרחוב ממני. כשהיינו צעירים הוא נהג להציק לי, אבל זה לא מנע מאיתנו לשחק יחד. המשפחות שלנו מאז ומעולם היו קרובות, לכן אימא לא הופתעה כשהוא הזמין אותי למסיבת הסיום של כיתה י'. לאבא שלי, מצד שני, היה קצת יותר קשה להשלים עם הרעיון, והוא דאג לנקות את רובה הציד שלו ביום שבו קרוי הגיע לאסוף אותי לדייט הראשון.

אני יודעת שמאחורי האיומים שלו, אבא רוחש לקרוי כבוד רב, כך שאני ממש לא מודאגת.

"מה זאת המסיבה הזאת שעליה שמעתי?"

"זו רק מסיבה," אני משיבה לאבא שלי בחיוך תמים. כשאבא שלך הוא מורה להיסטוריה בתיכון שבו את לומדת ומאמן נבחרת השחייה שבה את מתאמנת, אין סודות מפניו. הוא שומע הכול, לכן אני מקפידה להישאר מתחת לרדאר ולשמור על תדמית נקייה ללא רבב. לא שיש לי מה להסתיר, אני בסך הכול בת שבע־עשרה טיפוסית. אני תלמידה, יש לי הרבה חברים ואני לרוב לא מסתבכת בצרות. כמו שאמרתי, בעיר הזאת אף פעם לא מתרחש משהו חשוב.

"ובמסיבה הזאת יהיה אלכוהול?"

"קרוי, תעזור לי פה."

"החבר שלך לא יכול להציל אותך מהחקירות שלי, מתוקה."

"אז תגיד לי מה כן כי כרגע סיימתי כיתה י"א ואתה די הורס לי את מצב הרוח."

"המאמן הייל!" קריאה מהדהדת במורד המסדרון משני בחורים שבנבחרת השחייה שמנופפים באגרופיהם באוויר בשמחה על סיום הלימודים.

"לא נראה שאני הורס להם את מצב הרוח," הוא מתגונן בחיוך מתרברב.

"אתה לא אבא שלהם."

"אל תדאג, אדוני. היא תהיה איתי, ואני מבטיח שכלום לא יצא משליטה," קרוי אומר.

"היא הנסיכה שלי."

"אלוהים אדירים! אתה כזה מביך!" אני קוראת בעודי צועדת לאחור. "אתקשר אליך אחר כך, אבא."

"לאן את הולכת?" שואל קרוי.

"לבריכה," אני אומרת לו לפני שאני מביטה באבי. "תבוא לאסוף אותי כשתהיה מוכן ללכת."

"עוזר המאמן החדש היה פה קודם. אני חושב שהוא כבר הלך ונעל את הבריכה," הוא אומר בעודו שולף מפתחות מכיסו. "קחי."

"תודה, אבא."

אני לא זקוקה למפתחות כשאני מגיעה כי אני מוצאת שהדלתות לא נעולות. אני מביטה למעלה, אל המשרד הצופה על הבריכה, ומבחינה שם בבחור. אולי הוא עוזר המאמן החדש. הוא רואה אותי ויוצא למדרגות.

"אני יכול לעזור במשהו?"

"אני הולכת לשחות קצת."

"אני עוד מעט הולך."

"המאמן הייל הוא אבי," אני אומרת. "הגעתי איתו היום. חשבתי שאשחה כמה בריכות בזמן שאני ממתינה לו שיסיים ללמד."

הוא משעין את מרפקיו על המעקה. "אז את קאם?"

אני מהנהנת, לא יכולה שלא לבהות בו. הוא צעיר מאבא בשנים רבות, ושערו החום מסודר בשלמות. חולצת הטי ומכנסי הספורט הקצרים מחמיאים מאוד לגופו החטוב והשזוף.

"טוב, תקראי לי אם את צריכה משהו. אני צריך לסיים קצת ניירת לפני שאני הולך."

הוא חוזר למשרד ואני עושה את דרכי לחדרי ההלבשה של הבנות. בזמן שאני מחליפה לבגד ים, מלמולים של כמה בנות תופסים את תשומת ליבי. מתברר שעוזר המאמן החדש הוא התגלמות הפנטזיה של תלמידות בית הספר. אי אפשר להתכחש לפניו היפות ולגופו החטוב, אבל הבחור בוודאי בשנות השלושים לחייו.

בארלו היה עוזר המאמן של אבא במשך שש שנים, אבל אשתו ילדה לא מזמן והם החליטו לעבור למדינה אחרת, כדי לגור בסמוך להוריה. ממש אהבתי אותו. הוא ואבא הובילו את הנבחרת ליותר ניצחונות מכפי שאני מסוגלת לספור, וכן לשיא בית הספר בשחייה לחמישים מטרים, שיא שבו אני מחזיקה.

שחייה תמיד הייתה האהבה שלי, ומשהו שאבא ואני תמיד חלקנו. הוא בילה את לימודיו בתיכון בבריכה, והמשיך לשחות בנבחרת של אוניברסיטת אוקלהומה על מלגה.

אני לחלוטין ילדה של אבא. תמיד היה לנו קשר מיוחד, שונה מהקשר שלי עם אימא שלי. אני מניחה שלכל הילדים יש קשר מיוחד עם אחד ההורים. לא שאני ואימא לא מסתדרות, אנחנו לגמרי כן, רק שעם אבא יש לי קשר שקשה לי להסביר. אני לא רק סומכת עליו, אני מעריצה אותו.

אני מתחרה במשחה חמישים מטרים בדיוק כפי שהוא התחרה, ולא זו בלבד שאני מחזיקה בשיא הבית־ספרי בקטגוריה שלי, אני מחזיקה גם בשיא של מדינת אוקלהומה.

תגידו שזו אובססיה. ככה כולם אומרים, אבל לי לא אכפת. ספורט קבוצתי מעולם לא עשה לי את זה. הידיעה שאני זו המחזיקה בכוח לנצח או להפסיד בלי שאצטרך לסמוך על אף אחד אחר שיישא באחריות היא מה שחשוב לי.

אף אחד מלבדי לא יכול לאכזב אותי, וכשהניצחון מגיע, מה שקורה לעיתים קרובות, אני יודעת שהוא שלי ואך ורק שלי. במים אני נלחמת רק בעצמי. אף שיש בנות ששוחות מצדדיי ושואפות לקחת ממני את מה שאני נאבקת לקבוע עליו בעלות, אני לבד. במים דבר לא קיים מלבד הרצון שלי לשבור את השיא האישי שלי.

הזמן כפי שהוא מחוץ למים חדל להתקיים ברגע שבו אני מזנקת למים. אני מחליקה מעל הפס השחור שמצויר בתחתית הבריכה, הצריבה שבכתפיי מתפשטת לשרירי זרועותיי ומחממת אותי, מעניקה לי אופוריה. זה הסם המועדף עליי.

אף אחד לא יכול לקחת את ההתעלות הזאת ממני.

אני שוחה עד שהבעירה בריאותיי בלתי נסבלת ואז עולה אל פני המים רק כדי לגלות את המאמן החדש עומד מעליי.

"אלה תוצאות טובות לשחייה של אחר הצהריים."

הוא מושיט את ידו ועוזר לי לצאת מהבריכה. אני נוטלת את המגבת שהותרתי בחוץ ומתנגבת. הוא עוקב אחר תנועותיי. "חשבתי שאבא שלך מגזים כשהוא התגאה בך. מן הסתם הוא צדק."

אני כורכת סביב גופי את המגבת. "אז אתה המאמן אנדרוז?"

"אכן," הוא עונה בהנהון. "עם כל מה שאבא שלך סיפר לי עלייך בשבוע האחרון, אני מרגיש שאנחנו יכולים להיות חברי משפחה ותיקים."

"אוי, אלוהים," אני גונחת בבעתה. רק אלוהים יודע מה סיפר אבא לאיש הזה.

"אל דאגה, הוא לא אמר דבר שאמור להביך אותך יותר מדי." הוא צוחק לעצמו והצחוק יוצר קמטים בזוויות עיניו הגורמים לליבי להאיץ.

"זה לא נשמע משכנע."

"הוא גאה, וטוב שכך, עם בת שיכולה לעשות בריכה אחת בזמן שיא."

"שמעתי שמישהי מחוץ למדינה התקבלה לנבחרת של טולסה ותתחרה בשנה הבאה," אני אומרת כשאני מורידה את כובע השחייה, "באריזונה היא החזיקה בשיא של עשרים ושלוש שניות ושתי עשיריות."

הוא מניח את מרפקיו על ברכיו ורוכן קדימה. "את מודאגת?"

"אבא שלי לא סיפר לי עליה, אז כן, אני מודאגת. זאת אומרת, השנה הבאה היא השנה הקובעת."

"הוא בטח לא אמר כלום כי הוא לא רואה סיבה להזכיר את זה. את מחזיקה בשיא של המדינה. תמשיכי לעשות את מה שאת עושה, ותהיי בסדר." אני מביטה בו בחשדנות, וחיוכו מתרחב. "את דואגת יותר מדי. זה היום האחרון ללימודים ואת בבריכה, לחוצה לגבי מתחרות שתפגשי בשנה הבאה, כשאת אמורה לצאת ולעשות את מה שאתם, החבר'ה, נוהגים לעשות."

"ומה איתך?" אני שואלת בחיוך, "אתה לא אמור לצאת ולעשות את מה שאתם, המורים, נוהגים לעשות?"

"את צודקת." הוא קם מעל המקפצה הנמוכה שעליה התיישב. "לכי למלתחה כדי שאוכל לנעול אחרי שתצאי."

"אין צורך שתחכה לי. יש לי את המפתחות של אבי."

הוא פוסע צעד לקראתי ומניח את ידו על כתפי, מעביר בעורי זרם חשמלי לא מוכר. "תעשי לי טובה, תיהני מחופשת הקיץ. תשחי, אבל תדאגי גם ליהנות."

אני משיבה בהנהון ועוקבת אחריו במבטי כשהוא יוצא מבעד לדלת הכפולה, כמו בת־עשרה שיכורה עם קראש מטורף.

לאחר שאני מתלבשת, אני רצה במעלה המדרגות למשרד כדי להתקשר לכיתתו של אבא בטלפון של בית הספר. אני מצלצלת למספר של הכיתה ורואה שהמאמן אנדרוז השאיר את המחברת שלו על השולחן.

"המאמן הייל."

"היי, אבא. מתי תהיה מוכן ללכת?"

"בעוד חמש דקות."

"או־קיי, אני בדרך." אני מרימה את המחברת, מניפה את התיק שלי על הכתף ויורדת למטה כדי לנעול.

"איך הייתה השחייה שלך?" שואל אבא כשאני נכנסת לכיתה שלו.

"טובה." אני מראה לו את המחברת. "המאמן אנדרוז שכח את זה במשרד."

"פגשת אותו?"

"כן. הוא נחמד."

"הוא כבר הלך?"

אני מהנהנת.

בזמן שאנחנו יוצאים, אבא מתקשר אליו, מודיע לו שנעבור אצלו כדי למסור לו את המחברת ולוקח ממנו את כתובתו. כשאנחנו יוצאים ברכב מחניון בית הספר, אני פונה אל אבי. "היי, אבא?"

"כן?" הוא משיב, פונה לכביש הראשי.

"תהיתי אם תהיה מוכן לאפשר לי לשוב הביתה מאוחר יותר הערב."

"שום דבר טוב לא קורה אחרי אחת־עשרה בלילה."

אני מגלגלת עיניים. "שום דבר טוב לעולם לא קורה, אבא."

"אז למה את רוצה להישאר בחוץ עד שעה מאוחרת כל־כך?"

"כי זה הקיץ האחרון שלי בתיכון. כי אני רוצה להיות עם החברים שלי. כי זה מגיע לי. כי קיבלתי ציונים מושלמים. כי אני אף פעם לא מסתבכת בצרות. כי אתה יכול לסמוך עליי." אני מעניקה לו חיוך מוגזם כשאנחנו עוצרים באור אדום. "וכי לעולם לא הייתי עושה משהו כדי לאכזב אותך."

"את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?"

"אז זה כן?"

הוא מהסס, ואז מביט בי בחיוך מרומז. "את מציגה טיעונים משכנעים, מתוקה."

"למדתי מהטוב ביותר."

האור מתחלף לירוק ואני משאירה את מבטי על אבי. על פניו הנאות קמטים הנובעים משנים של צחוק. כשאני רואה משאית מגיחה לקראתנו, הקווים שסביב עיניו מתפרקים לחלקיקים המפיצים קלידוסקופ של אור ושל צבע. הצמיגים חורקים בקולניות שמפלחת את אוזניי כמו מחטים. זכוכיות מתפוצצות ועפות סביבנו ברעש כה חזק, שאני מרגישה את ההדהוד במעמקי חזי. אני לא יכולה לנשום.

הכול נע בהילוך איטי בעוד גוף הרכב חורק על פני האספלט כשאנחנו מוטחים לתוך הצומת. האש שולחת להבות לתוך ראשי כשאני מתנגשת בזכוכית ונזרקת לכביש דרך החלון בצד הנוסע. דמותו של אבא מיטשטשת ומתרחקת ממני, והחלל בינינו מתמלא ברסיסי זכוכית נוצצים, מבריקים כמו כוכבים בשמיים שחורים, ניצתים להרף עין וכבים לתוך האין־כלום.

הכול נעשה שחור.