שיעורים בחטא

1

טינסלי

מציצה אחת קטנה, והכול התמוטט.

הפעילויות החברתיות שלי, הלימודים בתיכון, בגדי המעצבים... אפילו ציפיות המשי של הכריות נלקחו ממני, כל עולמי ירד בדרגה ברגע.

החיים שלי נגמרו.

זה היה הסוף.

מפה אין דרך חזרה.

האם הייתי דרמטית? יכול להיות. אבל הנסיבות שלי עוררו בי חרדה אמיתית מאוד. מילא שהרחיקו אותי מהחברים והמשפחה שלי. אבל לשלוח אותי לפנימייה קתולית לבנות בלבד?

לא הכרתי פה אף אחת. באוויר הייתה צחנה של עץ לח וייסורים. צלבים היו תלויים על הקירות כמו סימנים זוועתיים ומבשרי רעות. והמדים הירוקים המשובצים? איכס. הצבע ממש לא החמיא לגוון העור שלי. בכלל לא הייתי קתולית.

אני לא מאמינה שזה קורה.

קול הצעדים שלי הדהד בכיתה הישנה והריקה כשפסעתי לאורך שורת החלונות בעצבנות. השמש שקעה מאחורי ההרים מעבר לזגוגית ושטח בית הספר נשטף בגוונים של לוונדר. הנוף היה נראה מלכותי אם לא היו סורגים על החלון.

סורגי ברזל על חלונות בקומה שלישית.

״זה לא בית ספר. זה בית כלא. או גיהינום. אני בגיהינום.״ רגשות טינה נהמו בתוכי כשהסתובבתי אל אימא שלי. ״אני לא מאמינה שאת עושה את זה. זאת הייתה רק מציצה. את לא יכולה לכלוא אותי בגלל זה.״

״זה ממש לא כלא.״ היא אמרה ממקום מושבה על כיסא עץ בשורה הראשונה בלי להרים את המבט מהטלפון שלה. ״אקדמיית סאיון מעוררת כבוד והערצה, שתי תכונות שמאוד חסרות לך לאחרונה.״

״כי התעסקתי עם מישהו? מלכת אנגליה עשתה יותר מזה לפחות ארבע פעמים. מה הסיפור הגדול?״

״מלכת אנגליה כיהנה בתור ראש מדינה יותר זמן מכל אישה אחרת בהיסטוריה של העולם. היא לא הגיעה למעמד הזה כי היא סיפקה מין אוראלי לעובד של בורגר קינג. היא הרוויחה אותו במחויבות וכבוד, וכי היא התחתנה נכון.״ הסנטר שלה התרומם ועיניה בערו. ״התפקיד שלך בתור יורשת ההון של משפחת קונסטנטין הוא לעשות כמוה.״

גועל נפש. ממש הקאתי בפה.

קרוליין קונסטנטין מאוד אהבה נישואים בשידוך. היא לא הייתה רק אם המשפחה העשירה ועתירת הכוח שלנו. כשאבא שלי מת, היא הפכה לראש המשפחה היחידה, לסמכות העליונה של שושלת קונסטנטין ומי שאמרה את המילה האחרונה. מי אני בכלל שאפקפק בה?

הייתי התינוקת, לא יותר. הצעירה ביותר מבין שישה ילדים. זאת שהייתה ידועה בתור הנסיכה המתוקה. הילדה הכי יפה בכל נשף. טינסלי הקטנטונת, הקונסטנטין הכי נחמדה.

במילים אחרות, אף אחד לא חשב שיש לי עמוד שדרה.

טוב, שילכו להזדיין. יכולתי להיות חסרת רחמים בדיוק כמו אימא שלי, למרות המאמצים השתלטניים שלה ליצור לי דימוי מתוק ותמים בתקשורת.

״אני בת שמונה־עשרה.״ כיווצתי ידיים לצידי הגוף. ״אני יכולה לשים את הפה שלי איפה ש —״

״את קונסטנטין. הפה שלך מייצג את המשפחה הזאת ואני אחליט מה תעשי איתו.״

שנאתי אותה על זה. היה לי קשה מספיק למצוא חברים אמיתיים בבישופס לנדינג. אבל פה? במרחק שעות מהבית? נגזר עליי לבלות את השנה האחרונה בתיכון לבד.

ברור שאימא שלי מצאה פנימייה יוקרתית ומיוחסת לבנות בלבד באמצע שום מקום. אקדמיית סאיון של הלב הקדוש ניצבה בכפר ותיק בניו אינגלנד שהסתתר למרגלות ההרים הלבנים. בפאקינג מדינת מיין.

חיכינו לפגוש את מנהל בית הספר, והבדידות סגרה עליי.

צריח גבוה התנשא מהאזור האחורי של הכיתה, שם ניצבו מושבים בשורות עולות שהשקיפו על שולחן המורה והלוח העצום.

התקרה המעוגלת והגבוהה הוסיפה למקום מראה מאוד מפואר ופתוח, אבל שולחנות העץ הכבדים והמעקים המוכתמים העשויים נחושת הוסיפו חשכה ועגמומיות לאווירה המיושנת.

היום הראשון ללימודים היה אמור להתחיל באופן רשמי מחר. לפני כמה דקות, כשהגעתי, ראיתי כמה מהדיירות במסדרונות. הסלידה שלהן מתלמידות חדשות הייתה ברורה כשמש. החזרתי לכל מבט עוין מבט זהה משלי, מסרבת להפגין חולשה.

לא יכולתי לדמיין את עצמי יושבת בחדר הזה בין שורות של נערות חסודות לבושות בחצאיות משובצות תואמות, כולן להוטות ללמוד וללכת בתלם.

פשוט... לא.

רציתי להידלק על בנים, ללבוש את הבגדים שלי ולחיות חיים רגילים. למה זאת הייתה בקשה גדולה מדי?

המציצה שנתתי לרובי האוורד לא הייתה הראשונה. הוא פשוט היה הבחור החדש בעיר, תלמיד שנה א' באוניברסיטה הסמוכה. הוא לא ידע שאסור לו לגעת בי.

הייתי נותנת לו את הבתולים, אבל בדיוק כמו בשאר הפעמים, שומר הראש־קו נטוי־השמרטף שלי שם לזה סוף.

אולי היא עשתה את זה כי לרובי לא הייתה קרן נאמנות והוא היה צריך לעבוד בבורגר קינג כדי לשלם את שכר הלימוד, אבל מבחינת אימא שלי הוא היה הקש האחרון.

ואני סבלתי מההשלכות.

האם התחרטתי על זה?

אולי הייתי צריכה. הייתי צריכה למלא בכתב ידי יומן בלוי בקצותיו שכולו חרטות. אבל לא הייתי כמו בנות אחרות. אסור היה לי לטעות או להתחרט.

איכשהו הייתי אמורה להיות מושלמת ובכל זאת להצליח ללמוד דברים על החיים.

איזה בולשיט.

״את חושבת שפה אני לא יכולה להסתבך בצרות?״ הסתערתי לעברה, רותחת מזעם. ״אני אמצא דרך, אימא. אני אמצא עוד רובי האוורד —״

״תזכירי את השם שלו עוד פעם אחת ואת תכתבי לו מכתבים לכלא.״

״לכתוב לו מכתבים?״ עיקמתי פרצוף כלא מאמינה. ״אני לא רוצה מערכת יחסים איתו. אני רק רוצה —״

״אל —״

״סקס. פעם אחת בחיים שלי, אני רוצה קצת הנאה וריגושים.״ בייאושי, ירדתי על הברכיים לרגליה, תפסתי את היד שלה שנחה על משען הכיסא והתחלתי להתחנן. ״אני רוצה חוויות שיש לבנות רגילות, לחקור דברים, להתנסות, לפרוש כנפיים. אני רוצה לחיות.״

״קומי.״ היא משכה את היד מתוך שלי ועיניה הכחולות התכסו בקרח. ״קומי על הרגליים.״

״בבקשה. את לא יכולה להשאיר אותי פה. אני מתחננת.״

״בני משפחת קונסטנטין לא מתחננים או יורדים על הברכיים. קומי. עכשיו.״

״אני אפסיק להתחנן כשתקשיבי לי.״ התקרבתי אליה והחזה שלי נצמד לרגליה הנוקשות. ״את לא מרגישה את החושך המוזר שיש פה? את הדיכוי?״

״אל תתבלבלי בין דיכוי ובין מסגרת ומשמעת. את צריכה סביבה קשוחה.״

״בסדר. תשלחי אותי לפמברוק. קיטון אהב ללמוד שם. או לבית ספר פרטי מעורב אחר, בנים ובנות. כל מקום, רק לא פה. משהו בבית הספר הזה לא נראה לי. הוא קריפי ועצוב.״ הצטמררתי ושנאתי את הרעד שהיה לי בקול, אבל הייתי צריכה שהיא תאמין לי. ״רואים את זה בעץ, בלבנים. בקור שיש באוויר. הקירות האלה ספוגים באכזריות.״

״אוי, בשם אלוהים. הכול בראש שלך.״

״זה מה שאמרת לאיליין?״

הפנים שלה החווירו לשבריר שנייה ויכולתי להישבע שראיתי שם רגש שאף פעם לא ראיתי על פניה המושלמות.

חרטה.

לא ידעתי מה קרה לאחותי, אבל כשהיא נשלחה לחינוך דתי, היא חזרה בן אדם אחר. אימא שלי ידעה מה גרם לאיליין לשקוע בדיכאון ובסמים. אחותי באה אליה לא מעט פעמים והתחננה לעזרה.

״היא סיפרה לך מה קרה. ואני לא יודעת מה היה לה להגיד על בית הספר של הכומר לינץ', אבל אני יודעת שזה היה נורא.״ ליבי התכווץ. ״מה עשית אז? אמרת לה שהכול בראש שלה?״

״מספיק.״ היא קמה פתאום ודחפה אותי כשהיא עשתה צעד לאחור. ״קומי.״

״את יכולה לעצור את זה.״ מיהרתי אליה על הברכיים ואחזתי בשולי חצאית העיפרון שלה. ״את יכולה לוודא שזה לא יקרה גם לי.״

״ילדה מפונקת ומלודרמטית.״ היא תפסה לי במפרק כף היד, משכה ולחצה את העצמות חזק מדי. ״קומי לפני שתביכ —״

הדלת נפתחה ודמות כהה ומאיימת מילאה את הפתח.

אימא שלי הרפתה ממני, נפלתי על רצפת העץ והאוויר נתקע לי בגרון.

גבר נכנס, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש. הנעליים, המכנסיים וחולצת הכפתורים שלו ספגו את הצללים שהיו במסדרון והלבוש הקודר רק הדגיש את הצווארון הלבן שהיה מסביב לצווארו.

הוא הכניס את כל החושים שלי להלם.

אף פעם לא פגשתי כומר קתולי אמיתי, אבל בראש שלי היה תיאור של איך כומר כזה אמור להיראות. כחוש, זקן, לא מושך, ממורמר, צדקן...

אלוהים אדירים, הגבר הזה חירב כל סטריאוטיפ שהיה לי.

הבגדים השחורים המעומלנים לא הצליחו להסוות את גופו המוצק. הוא היה בנוי היטב אבל לא מנופח, מהפנט בלי פילטרים של מצלמות. שריריו המובחנים בלטו מתחת לתפרים, החוטים התאימו את עצמם לזרועותיו המעוצבות. השרוולים שלו הופשלו עד למרפקים וחשפו זרועות מפוסלות, וקווי המתאר הברורים ניכרו גם ברגליו, במותניו הצרים, בבטנו השטוחה ובחזה הרחב שלו.

אוקיי, אז הוא גם אהב את ישו וגם התאמן. זה לא כזה מטורף. אבל מה שערבל לי את המוח היו פניו המושלמות להפליא. הייתה לו לסת מסותתת, מאפיין שהיה לאחים שלי ושנשים אהבו. הזוויות החדות, הצורה המרובעת והזיפים המרומזים שאפילו הלהב החד ביותר לא יכול לגלח לחלוטין.

השיער החום שלו היה סתור, כאילו העביר בו אצבעות. הוא היה קצר בצדדים עם קווצות שיער ארוכות יותר מלמעלה ונראה פרוע בצורה מכוונת. סגנון טרנדי. צעיר. לא שהוא היה צעיר.

הבגרות שלו ניכרה בתווי פניו. לא היו לו קמטים. אבל במבטו הייתה נימה סמכותית מכובדת. היה לו מבט נוקשה שמשיגים רק באמצעות ניסיון חיים. הוא היה קרוב יותר לגיל של אחי, וינסטון. באמצע שנות השלושים לחייו, אולי. מבוגר מדי ללכוד את העין שלי.

מאיים מדי.

אבל לא הצלחתי להסיט ממנו את המבט. הוא עמד בפישוק ברוחב הכתפיים וידיו נחו על המותניים שלו בתנוחה שדרשה תשומת לב. לא ידעתי לאן להסתכל. כל דבר בו עורר בי מחשבות מגונות. ותחושת סכנה.

היופי המרהיב שלו לא הפחית את הקרירות שמילאה את האוויר סביבו. היה בו משהו לא תקין, משהו בהבעת הפנים שלו שהפעיל את האזעקות בראש שלי.

עיניו, שהיו בגוון כחול עמוק ועשיר, התחדדו לחרכים כשהוא ראה אותי שרועה על הרצפה בתנוחה מאוד לא נשית. תודה לאל שלבשתי מכנסיים. אבל הוא לא סתם הסתכל עליי. עיניו צעקו עליי, ביקרו אותי בשתיקה מטרידה וגערו בי על כל מה שהוא ראה. מבטו הקר הכה לי בחזה ושיתק את ליבי, הקפיץ לי את הדופק והכניס אותו לסחרור.

לא הייתי היחידה שהושפעה ממנו. אימא שלי לא זזה מאז שהוא פתח את הדלת. לא הייתי בטוחה שהיא נושמת.

עד שהיא כחכחה בגרון. ״אתה בטח הכומר מגנוס פאלק.״

הוא הניד חדות בראש בלי לשחרר אותי ממבטו. שפת הגוף שלו לא הראתה סימני אהדה, חמימות או טיפה של עידוד.

אם זה יהיה המנהל שישלוט בחיים שלי כל השנה, הייתי בבוץ עמוק יותר ממה שחשבתי.