מה שנועד לקרות

פרולוג

ג'ייקוב

"היא פאקינג מתחתנת?" המילים נשמעו קשות יותר מכפי שהתכוונתי, בזמן שהן נאמרו דרך שיניי החשוקות. אני לופת את הטלפון בחוזקה ביד אחת וביד השנייה אני אוחז בהזמנה למסיבת האירוסים שאני רוצה לקרוע לגזרים. מראה השמות של וויטני מונרו ופרקר אנדרסון הכתובים באותיות זהב מטלטל אותי בזעם. אני מאגרף את כף היד שלי, מקמט את הדף הלבן הקשיח ומשליך אותו על השולחן. אני לא יכול לסבול את מראה המילים האלה.

יחד עם המשפחות שלהם.

המשפחה של וויטני. המשפחה שלי. אני מדמיין אותה מתחתנת וגל עצבות שוטף אותי מבפנים. ואחר כך גל זעם. ובעקבותיו חרטה.

איך ייתכן שהיא עומדת להתחתן?

"אמרת שהיא לא יוצאת עם אף אחד ברצינות."

"אמרתי שאני לא בטוח, אבל שהמצב עם הבחור הזה לא נראה רציני," תיקן אותי טריי, אחי הצעיר.

"אמרתי לך לשים עליה עין. אתה לא חושב שזה משהו שהייתי רוצה לדעת? לפני שיש לה טבעת מחורבנת על האצבע?" אני פוסע ברחבי המשרד הקטן שלי, מנסה להנמיך את קולי כמיטב יכולתי בגלל הקירות הדקיקים שמפרידים בין כל חדרי הרופאים בקומה הזאת.

"ביקשת שאדאג שהכול בסדר איתה," הוא משיב. "לא אמרת שום דבר על התערבות בחיים הרומנטיים שלה או שום דבר אחר בסגנון. יש לי חיים משלי, אתה יודע. ומה זה בכלל משנה? אתה נפרדת ממנה. ועכשיו אתה חושב שאם היא לא יכולה להיות שלך, היא לא תהיה של אף אחד אחר?"

זה בדיוק מה שאני חושב. וויטני מונרו הייתה שייכת לי ללא קשר לסטטוס הנוכחי שלנו. אני לא יודע מי הבחור הזה, אבל אין שום סיכוי שהיא מתחתנת איתו.

"זה בדיוק מה שאני פאקינג אומר." אני מחליט לומר לו את האמת, כי בסוף אני תמיד מספר לטריי הכול. גם על מערכת היחסים בת השנתיים שבה מצאתי את עצמי עם הבת של החבר הכי טוב שלי. מערכת היחסים שהשאירה אותה עם לב שבור אחרי שנפרדתי ממנה, ואותי עם חרטה, שנאה עצמית משתוללת וכעס, על שנתתי למצב להרחיק לכת עד כדי כך.

לא נפרדתי ממנה מתוך אכזריות או מפני שלא אהבתי אותה, נפרדתי ממנה מפני שהרגשתי שאין לנו עתיד. לא הייתי רק החבר הכי טוב של ההורים שלה, אלא גם הסנדק שלה, מה שאומר שלפי כל החוקים היא הייתה אמורה להיות מחוץ לתחום בשבילי.

הייתי שם ביום שבו היא נולדה, כמו גם בכל ציוני הדרך החשובים ביותר, בכל ימי ההולדת שלה ואפילו עזרתי לה ללמוד נהיגה. הייתי שם עם אבא שלה, בזמן שהוא תיאר באוזני הבנים מה יקרה להם אם מישהו מהם יעז לפגוע בה.

האירוניה היא שגם לימדתי אותה להזדיין ובסופו של דבר אני זה שפגעתי בה הרבה יותר מכל הבנים האלה.

הכול קרה מהר כל כך. הקיץ שבו מלאו לה שמונה־עשרה איכשהו התנגש עם הקיץ שבו יצאתי מדעתי, כשהילדה שהכרתי במשך שמונה־עשרה שנה הפכה לאישה ממש לנגד עיניי. אישה שפתאום זכתה בכל תשומת הלב שלי. לא הצלחנו להוריד את הידיים שלנו זה מזה והתגנבנו מאחורי הגב של כולם. במשרד שלי, במכונית, בבית שלי בסופי שבוע, שם לא היה שום סיכוי שההורים שלה יקפצו בלי להודיע ואם הם היו עושים את זה, תמיד הייתה לנו תוכנית גיבוי, והתארחנו כמעט בכל בית מלון של רשת ארבע העונות בקליפורניה.

למען האמת. אני לא יודע איך אף אחד לא תפס אותנו.

הרומן שלנו היה אינטנסיבי, פיתחנו אובססיה זה כלפי זה. לא הרגשתי ככה כלפי אף אחת בעבר. התעוררתי עם מחשבות עליה. ובלילה, אם היא לא הייתה מכורבלת במיטה לצידי, הייתי נרדם עם מחשבות עליה. אם הייתי רחוק ממנה ליותר מכמה שעות, הרגשתי גירודים בידיים מרוב כמיהה לגעת בה. הפה שלי היה נואש לנשק אותה, לטעום את עורה או לאכול את האיבר שבין רגליה. נכבשתי בקסמה. הייתי מאוהב כמו שלא הייתי מעולם וזה הכה בי בעוצמה ובמהירות.

הייתי מאורס פעם, לפני שהתחרטתי כמה ימים לפני האירוע הגדול. אחרי זה נשבעתי שלעולם לא אהיה בקשר רציני שוב ולאורך שנות השלושים שלי ניהלתי סדרה של סטוצים ורומנים קצרים.

ואז נכנסה לתמונה וויטני מונרו, שכבר הגיעה לגיל החוקי.

גיליתי שהיא הייתה מאוהבת בי כבר שנים ושחיכתה לרגע שבו ימלאו לה שמונה־עשרה ושאולי אפגין כלפיה רגשות דומים, 'או לפחות לילה אחד של סקס'.

אותו לילה אחד של סקס, שבמהלכו גיליתי שהיא הייתה בתולה, הפך לעוד לילה ועוד לילה, עד שזה קרה כמעט כל לילה וגם במהלך חלק מהימים. בריחות בסופי שבוע. חופשות סודיות. היא הייתה מספרת להורים שלה שהיא נוסעת עם חברים. היא הייתה חומקת מהבית באמצע הלילה מפני שהיא עדיין גרה בבית אז. כדי שנוכל להזדיין במכונית שלי. היה כיף להיפגש בחשאי והריגוש שבאיסור דחף את שנינו לחזור לעוד, אבל בשלב מסוים זה הפך למשהו מעבר לזה.

היו הצהרות על אהבה ודיבורים על עתיד משותף. היו לילות שהיינו שיכורים מטקילה וזה מזה, בזמן שביטאנו בלחישות את מסירותנו. היינו יחד שנתיים ולהורים שלה עדיין לא היה מושג. האנשים היחידים שידעו מזה הם החברים שלה מבית הספר, שלא הכירו את הדינמיקה המשפחתית שלנו ובת הדודה שלה קלואי, שכמעט יצאה מדעתה כשהיא גילתה. וזה קרה רק מפני שטריי בטעות פלט משהו וסיפר לה אחרי שהם שכבו מתישהו.

הרחקנו לכת עד כדי כך, שלא ידעתי כיצד להסביר את זה לחברים הכי טובים שלי, שבמקרה היו גם ההורים שלה. איך יכולתי לתת לזה להימשך כל כך הרבה זמן בלי לספר להם? איך אפשרתי לזה לקרות בכלל? איך הנחתי לעצמי להתאהב באדם היחיד שידעתי שלא יכול להיות שלי? שלא הייתי אמור לרצות?

במשך שבועות התחבטתי, תוהה מה תהיה התגובה הכי גרועה שלהם. הם יאסרו עליי להיפגש איתה. אבל וויטני לא תקשיב להם, ותיווצר במשפחה שלהם תהום בלתי ניתנת לגישור וזה יקרה בגללי. זה יגרור ויכוחים סוערים שעלולים לפלג את המשפחה ואווירה מתוחה בחגים ובאירועים משפחתיים. וברור שבנוסף על כל זה, אאבד את חבריי הטובים ביותר.

רק אחרי שארגון רופאים ללא גבולות היה זקוק לנוכחותי בצוות אחר, הפעם כדי לסייע בגל הקורונה במקסיקו, החלטתי שהגיע הזמן שוויטני ואני נשוחח על היחסים שלנו. אני עדיין זוכר את הבעת הפנים שלה כשסיפרתי לה שאני מתכוון לעזוב ושמוטב שננצל את הנסיעה הזו ונסיים את הקשר בינינו.

לפני שלוש שנים

"אני לא יכולה לבוא איתך...?" עיניה החומות התמלאו בדמעות כשהיא הבינה שלא התכוונתי לומר לה לארוז מזוודה. "רופאים אמורים פשוט לעזוב את הכול ולנטוש את המשפחות שלהם?"

"מבחינה טכנית, כן. אם זאת הפעם הראשונה שלך, אוסרים עליך להביא בני משפחה." אני נוזף בעצמי על שלא השמטתי את החלק הזה, מפני שאני מבין שהיא תוכל לסתור את הטענה שלי.

היא מביטה בי בגבות מכווצות ואני יכול לראות את הגלגלים המסתובבים בראשה. "אבל זאת לא הפעם הראשונה שלך. הקמת את בית החולים ההוא במקסיקו לפני כמה שנים –" היא נושכת את שפתה התחתונה ובנסיבות רגילות המראה הזה היה דוחף אותי להתמקם עם הפה בין הרגליים שלה.

"ג'יי.פי, אני לא רוצה להיות בלעדיך שמונה־עשר חודשים, ואולי אפילו יותר מזה." היא שילבה את זרועותיה ושרבבה את שפתיה בהבעה זועפת שהשתמשה בה פעמים רבות בעבר, כי בסופו של דבר היא תמיד קיבלה מה שרצתה בזכותה. התחלחלתי מהעובדה שהיא כינתה אותי ג'יי.פי, זה היה השם שבו היא פנתה אליי במשך שנים רבות. היא הפסיקה להשתמש בו כשהתחלנו את מה שיש בינינו והעדיפה לקרוא לי בשמי הפרטי, בניסיון לשנות את הדינמיקה של מערכת היחסים שלנו. היא כינתה אותי בשם הזה רק כשהיא הרגישה פגיעה במיוחד, או בפעמים שהיינו במיטה והיינו חוקרים את קינק הדאדי שלה.

"וויטני, מתוקה, יש לך לימודים ואת כל החיים לפנייך ואת צריכה להחליט מה את רוצה לעשות איתם. חוץ מזה, איך תסבירי את השהות שלך במקסיקו איתי? את חושבת שההורים שלך ירצו שתסתובבי במדינה אחרת בזמן שהעולם בכזה תוהו ובוהו? אני אפילו לא יודע למה אני עומד להיכנס."

"הלימודים בסמסטר הבא בכל מקרה יהיו מקוונים. אבל אני גם יכולה לקחת הפסקה מהלימודים. אם ההורים שלי ידעו שאני איתך, זה יהיה בסדר מצידם. הם יודעים שאתה תדאג לי ואולי זה סימן שאנחנו צריכים לספר להם עלינו. זאת אומרת, הסתרנו את זה כבר שנתיים כמעט. אולי הגיע הזמן שהם ידעו?"

היא מעלה את כל הטיעונים שידעתי שהיא תעלה. טיעונים שבעולם מושלם היו הגיוניים להפליא. אבל העולם שלנו לא היה מושלם. הוא היה כאוטי והיו מעורבים בו כל כך הרבה אנשים אחרים שלא יהיו מרוצים במיוחד לשמוע על מערכת היחסים שלנו.

המחשבה לספר לשני החברים הכי טובים שלי שאני מאוהב עד עמקי נשמתי בבת שלהם וששכבתי איתה באופן קבוע במשך השנתיים האחרונות מעוררת בי חרדה משתקת.

קווין ומישל מונרו היו החברים הכי טובים שלי מאז השנה הראשונה שלי בקולג'. באותה שנה קווין ואני היינו שותפים לחדר ומישל גרה מעברו השני של המסדרון. בין קווין למישל ניצתה אהבה ממבט ראשון ובתוך זמן קצר שלושתנו היינו בלתי נפרדים. במשך תקופה אפילו יצאתי עם השותפה שלה, כך שארבעתנו הפכנו לחבורת מעצבנים שדבוקים זה לזה. הייתי השושבין בחתונה שלהם, הסנדק של וויטני ושל אחיה הגדול מייסון והייתי חלק מכל מאורע חשוב בחייהם עד כה.

איך הייתי אמור לספר להם את זה? ידעתי שאאבד את שני האנשים הכי חשובים בחיי פרט לאנשים שקשורים אליי בקשר דם, את שני החברים הקבועים היחידים בחיי, שליוו אותי במשך כמעט עשרים שנה.

אבל האפשרות השנייה הייתה לאבד את וויטני וגם היא לא מצאה חן בעיניי בכלל.

"וויטני –" אני נושם נשימה עמוקה, חושב איך לומר את המילים שללא ספק ישברו את ליבה. "זה פשוט לא רעיון טוב."

"מ...מה לא רעיון טוב?"

"כל זה. שתבואי למקסיקו. שנספר להורים שלך. זה יהרוס אותם, וויטני. את היחסים שלך איתם. את היחסים שלי איתם."

"אבל... מה לגבי היחסים שלך איתי?" הדמעות שנקוו בעיניה זולגות כעת במורד לחייה. הלב שלה מעביר לצינור הדמעות שלה מסר ברור לגבי מה שעומד לקרות. היא לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת את עיניה ופוקחת אותן שוב. "אתה נפרד ממני?"

ליבי הולם בכאב מהמחשבה שלא אהיה איתה. שלא אהיה עם האישה הכי מדהימה, מבריקה, טובת לב ויפהפייה שהכרתי. תהיה חזק, ג'ייקוב. היא צריכה את זה. היא צעירה וצריכה לחוות את החיים. "אני פשוט לא רואה איך זה יכול לעבוד, וויטני." המילים שלי חרישיות ורכות. זה הטון שבו אני משתמש כשאני עושה איתה אהבה. אני בולע רוק בכבדות. "זה מעולם לא היה אמור להרחיק לכת עד כדי כך... אני לא... אנחנו לא –"

"לא היית אמור להתאהב בי? זה מה שאתה מנסה לומר?" היא שואלת, קולה זועף ותקיף יותר ממקודם. "או שכל זה היה
פשוט משחק מזוין מבחינתך?" אני רואה את הכאב שהיא מנסה להסתיר תחת זעמה, אבל אני לא מוכן שהיא תחשוב שזה לא היה אמיתי.

"זה מעולם לא היה משחק ואת יודעת את זה. לפעמים, על אף שאנחנו ממש רוצים, דברים פשוט לא מסתדרים." בשורה התחתונה, בזה זה מסתכם. אנחנו רוצים להיות יחד, אבל זה לא פשוט עד כדי כך. החיים שלנו לא פשוטים עד כדי כך.

היא קמה ממקומה ועוטפת את גופה בזרועותיה. "אין לי שום מילה להגיד בנושא? פשוט קיבלת החלטה מבלי להתחשב ברגשות שלי? תן לי לנחש, אני אבין כשאהיה גדולה יותר?" קולה נוטף ציניות, ועל אף כל מה שהיא חושבת, אני מאמין שיש אמת בדבריה.

"אני כן חושב שזמן וניסיון חיים ייתנו לך קצת פרספקטיבה, בייבי." המילה חומקת מפי ואני נוזף בעצמי כשאני מבחין בזעם נמוג מפניה נוכח המילה הבודדה שבוקעת מבין שפתיי.

"זה לא מה שאתה רוצה." היא נצמדת אליי ועוטפת אותי בזרועותיה. "אני יודעת שאתה אוהב אותי."

"זה נכון," אני אומר לה בכנות. לא התכוונתי לשקר לה אחרי כל מה שעברנו ולא התכוונתי לתת לה לחשוב שההחלטה באה לי בקלות. "אני באמת אוהב אותך. אבל לפעמים לא מספיק לאהוב. לפעמים כדי לאהוב מישהו, צריך לשחרר אותו."

"אני לא מאמינה בזה." היא מחבקת אותי חזק יותר ומנגבת את דמעותיה בחולצה שלי. אני מעסה את גבה כשכתפיה מתחילות לרעוד. "בבקשה אל תשחרר אותי." קולה רועד ואני מצטער שאין לי יכולת להעלים את הכאב שלה. "אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיך. אני צריכה אותך."

המילים שלה מכווצות את החזה שלי בכאב, מפני שכרגע גם אני לא יודע איך להמשיך בחיים בלעדיה. אבל אחד מאיתנו חייב להיות חזק. "בבקשה אל תעשי את זה," אני מתחנן, יודע שיש לה יכולת לשבור אותי, אם לא אשים לזה קץ עכשיו.

"אני אוהבת אותך," היא אומרת. "בבקשה." היא מושכת באפה.

אני משעין את הסנטר שלי על ראשה ומנסה לרסן את דמעותיי מהמחשבה שהסיפור בינינו נגמר. "אני מצטער."

"אני לא מאמינה שזה הסוף."

"גם אני."

אני מודע לכך שלא אמרתי לטריי שום דבר כבר כמה דקות, בזמן שהמסע בנבכי הזיכרון, שממנו נמנעתי בשלוש השנים האחרונות, מכה בי במלוא העוצמה. אני מכחכח בגרוני בזמן שהמילים בוקעות מפי לפני שאני מספיק לעצור בעדן.

"אחזור הביתה בעוד יומיים."

פרק 1

ג'ייקוב

"אני לא מאמין שאתה פאקינג פה," אומר טריי בזמן שהוא יוצא מהטנדר בחניה לאיסוף נוסעים בשדה התעופה של לוס אנג'לס. "לא היית בבית שלוש שנים."

"הרבה אנשים לא עשו הרבה דברים במהלך שלוש שנים," אני מזכיר לו. שנת 2022 עמדה להסתיים והעניינים סוף־סוף התחילו לחזור לשגרה. אבל זה היה מטורף שלא יצא לי לראות את אחי במשך שלוש שנים כמעט, אחרי שנים ארוכות שבמהלכן לא רק גרנו באותה העיר, אלא גם באותה השכונה.

הזמן עשה לו טוב. הוא נעשה שרירי יותר, אחרי שהפך את אחד החדרים בביתו למשרד ביתי וחדר כושר והתחיל לערוך שיחות זום על ההליכון. נראה שהוא הוריד לפחות חמישה קילו ושערו היה בגוון חום כהה, כנראה אחרי שאישה אחת יותר מדי אמרה לו שאף גבר בוגר לא מסתובב עם שיער בלונדיני.

למרות ארבע השנים שהפרידו בינינו, נראינו עכשיו דומים יותר מתמיד. הייתי גבוה ממנו בכמה סנטימטרים בודדים ועכשיו אני גם הרבה יותר שזוף ממנו, אחרי השהות הארוכה שלי במקסיקו ובהתחשב בכל הזמן שהוא בילה בבית מול מסך מחשב.

"איך הצלחת להגיע הביתה מהר כל כך? רופאים ללא גבולות פשוט נותנים לך לבוא וללכת כרצונך?" הוא אומר בזמן שאנחנו מעמיסים את המזוודה שלי על הטנדר שלו. "היי, תיזהר על האוטו, צבעתי אותו מחדש לא מזמן."

אני מתעלם מהאובססיה שאחי הצעיר פיתח לגבי הטנדר שלו ומשיב על השאלה שלו. "התחייבתי להגיע לשמונה־עשר חודשים ובתום התקופה החלטתי להישאר ולהמשיך לעזור. הם עדיין צריכים שם המון עזרה. חוץ מזה —" אני מושך בכתפיי בעודי נכנס לרכב. "לא הייתה לי סיבה להיות פה."

"רק המשפחה שלך."

אני מגלגל את עיניי. "בסדר, אימא. כולכם כבר גדולים. אני לא נשוי ואין לי ילדים. בהתחשב במצב הנוכחי של העולם, אני חושב שתוכלו לסלוח לי שנעדרתי מכמה ארוחות חג." אני פולט נחרה, כבר נערך לקראת רגשות האשם שאימא שלי ללא ספק תנסה לעורר בי.

"אתה מכיר את אימא, במיוחד אחרי שאבא מת. היא אוהבת שכולנו פה. היא ממש מתרגשת מהחזרה שלך, על אף שאני לא מבין למה. זה לא שהילד האהוב עליה לא היה פה."

"תמשיך לשקר לעצמך." אני מגרד בזקן שלי, הנחתי לו לצמוח פרא בזמן שהותי במקסיקו, וקצצתי אותו רק לפני כמה ימים, ועכשיו אני שוב עם הזיפים שהיו לי פעם, מוזר לי להסתובב ככה.

אני מביט מבעד לחלון, עוד לא זזנו בגלל העומס בשדה התעופה. אני מבחין בגבר ואישה שנראה שהם נפגשים אחרי זמן רב. היא שומטת את המזוודה שלה, שועטת אל בין זרועותיו וכורכת את רגליה סביב מותניו. אני שם לב שכתפיה עולות ויורדות ואני תוהה אם היא בוכה. היא נסוגה לאחור והשפתיים שלהם נפגשות והלב שלי מתחיל לפעום בחוזקה נוכח המחשבה על איחוד דומה עם וויטני.

היא פאקינג מאורסת. אני קופץ את כפות ידיי לאגרופים. איך זה קרה? מה לעזאזל קוו ומיש חושבים?

"אז, אנחנו פשוט מתעלמים מהפיל שבחדר?"

אני לא מגיב, מפני שאני מותש מהטיסה ולא מתחשק לי להתמודד עם החקירה התוקפנית של טריי. "זאת הסיבה היחידה שחזרת הביתה? כי אתה כועס שוויטני מתחתנת? אתה לא מתכוון לעשות משהו מטופש, נכון? התקשרתי לקלואי והיא אומרת שוויטני ממש מתרגשת."

אני מרים גבה, יודע שזאת דרך טובה להסיט ממני את האש לבינתיים. "לא ידעתי שאתה עדיין בקשר עם קלואי." לטריי ולקלואי מונרו, בת הדודה המבוגרת יותר של וויטני, הייתה מערכת יחסים מסובכת אף יותר מאשר של וויטני ושלי. ברור שזה לא היה סיפור גדול מבחינתו של אף אחד, מאחר שפער הגילים שלהם עומד על תשע שנים בלבד, בעוד שבין וויטני וביני יש הבדל של יותר מעשרים שנה. וכמובן שאף אחד מהם גם לא שימש כדמות הורית לשני. ככה שזה גם פאקינג עוזר.

הם הכירו באחת ממסיבות החג של מישל וקווין ולאחר מכן בילו את השנה וחצי הבאות בזיונים, מבלי להדביק על הקשר שלהם תווית כלשהי, מה שהוביל מצידה של קלואי לשאלה הישנה נושנה, "מה אנחנו?" שאלה שעליה לאח האידיוט שלי לא הייתה תשובה.

לכן, במהלך טיפוסי, היא המשיכה בחייה ועושה רושם שהוא עדיין דלוק עליה, על אף שהוא טוען שלא. סיפור עתיק כמו הזמן עצמו.

"אנחנו מדברים מדי פעם, אבל אתמול התקשרתי אליה אחרי שהתחלת לדבר על וויטני בכזאת טריטוריאליות ורכושנות, בניסיון להבין אם אתם עדיין מדברים ופשוט לא סיפרת לי."

"סיפרת לה שדיברת איתי?" אני רוטן. ברור לי שוויטני כבר שמעה ששאלתי עליה.

"לא, אידיוט," הוא אומר בעודו משתלב בכביש המהיר. "דיברתי איתה כבדרך אגב. אמרתי לה את מה שאמרתי לך. לא ידעתי שזה היה רציני. מתברר שאף אחד לא ידע ושכולם די בהלם שהבחור הציע לה, כולל וויטני עצמה."

אני חש במבטו, הוא מנסה לפענח את הבעת פניי, אבל אני משתדל כמיטב יכולתי לשמור על קור רוח. "אני יכול לשמוע את המחשבות שלך, אחי. היא מאושרת. לקח לה שנה כדי להתגבר עליך."

"ואחר כך היא איכשהו מכירה מישהו ומתארסת אחרי שנתיים?" זעמי שוב ניצת, בעודי מדמיין מישהו אחר נוגע בה. מנשק אותה. פאק. אני צובט את גשר אפי, מנסה לסלק את כאב הראש שאני מרגיש שמגיע בצעדי ענק ומצטער שלא שתיתי שתי כוסות ויסקי במטוס. "אני צריך לראות במו עיניי שהיא מאושרת."

אני מביט מבעד לחלון בזמן שמחשבותיי נודדות בחזרה לפעם האחרונה שחזרתי הביתה אחרי היעדרות של קצת יותר משנה. הפעם הראשונה שראיתי את וויטני מאז שמלאו לה שמונה־עשרה והפעם הראשונה שראיתי אותה בתור אישה.

לפני חמש שנים

אחרי שקפצתי לביקור אצל אימא שלי, הלכתי ישר לארוחת ערב אצל קווין ומישל. מישל הייתה הבשלנית הכי טובה שהכרתי ובכל פעם שהייתי חוזר היא הייתה מכינה לי אחת מהארוחות האהובות עליי. אני פוסע אל הבית ולפני שאני מספיק להקיש על הדלת ריח הלזניה עולה בנחיריי. פאק. כן.

"אלוהים אדירים, אלוהים אדירים!" מישל שועטת במורד המדרגות, מתנגשת בי ומחבקת אותי בחוזקה. "כל כך התגעגענו אליך! מה שלומך? ירדת במשקל." היא צובטת אותי ביד. "לא אכלת מספיק? בפעם הבאה אשלח לך עוד אוכל. אבל אתה נראה טוב! חוץ מהשיער הזה. אתה צריך להסתפר." היא מושכת בשיער שלי בעודה מטיחה בי שאלות והערות בקצב מסחרר, האופייני כל כך למישל מונרו. "קווין!" היא צווחת לפני שהיא מרימה את המשקפיים שלה מעלה, לתוך שערה הבלונדיני. "וויטני ומייסון עוד לא הגיעו, אבל הם אמורים להגיע בקרוב," היא מודיעה לי.

"מייסון מגיע הביתה?" זה היה הסמסטר האחרון של בנם הבכור, מייסון, באוניברסיטת קליפורניה וממה שראיתי ברשתות החברתיות, אני יודע שהוא בהחלט עשה שם חיים, ככה שאני מופתע שהוא הסכים לפספס את אחד מסופי השבוע האחרונים שלו בקולג' רק בשביל לחזור הביתה ולפגוש אותי.

"כמובן. אבל אני חושבת שהוא מתכוון לחזור כבר מחר בבוקר. וויטני בחזרות לטקס הסיום, אבל היא אמורה לחזור בקרוב." זאת הייתה אחת מהסיבות שהחלטתי לחזור הביתה עכשיו. שני ילדי הסנדקות שלי סיימו את לימודיהם בקולג' ובתיכון ולא הייתי מוכן להחמיץ את זה בשום מחיר.

"יצאת מהבית של אימא שלך לפני שעה בערך. מה, באת לפה ברגל?" אומר קווין בזמן שהוא מגיח במעלה המדרגות ממאורת הגברים שלו במרתף. זה מטורף שנראה שמישל לא הזדקנה בכלל, אבל קווין נראה מבוגר יותר בכל פעם שאנחנו מתראים. "אתה יכול להודות על זה לוויטני מונרו." אני זוכר שהוא אמר אחרי שהתלוצצתי שכדאי לו לצבוע את השיער שלו. "כל אחת ואחת מהשערות האפורות נוצרו בזכות הבת האהובה שלי."

"עצרתי קודם בבית, מה הבעיה?" אני צוחק בזמן שהוא מושך אותי לחיבוק.

"אחרי כל הזמן הזה, הוא עדיין נדבק אליך יותר מאשר אליי." מישל מגלגלת את עיניה, פוסעת לעבר המטבח ומשאירה אותי עם חברי הטוב ביותר.

כשעה אחרי שהגעתי, אני שומע את דלת הכניסה נפתחת ואת צליל העקבים על רצפת העץ במבואה. אני מחייך, בעודי מתכונן לכניסה של וויטני וקם ממקומי כדי לחבק אותה.

"אני אזהה את המכונית שחונה בחוץ גם מתוך שינה," אני שומע את קולה המוכר ואחר כך היא נכנסת לחדר.

זאת אומרת, אני חושב שזאת וויטני.

עיניי נפערות לרווחה ולרגע אני תוהה אם זאת חברה של וויטני, מפני שבניגוד לקול, הפנים והגוף האלה לא מוכרים לי. "ג'יי.פי!!" היא צווחת ותוך פחות משנייה היא כבר בין זרועותיי. "אני לא מאמינה שאתה פה! כל כך התגעגעתי אליך!"

אני שמח שקווין ומישל לא בחדר כרגע, מפני שאני לא מצליח להסתיר את תדהמתי המוחלטת מכך שהאישה הזאת, שכרגע צמודה אליי, היא בת הסנדקות שלי. אני נסוג לאחור ומרגיש כאילו בלעתי את הלשון. הגשר שלה נעלם והותיר אחריו שיניים לבנות מסנוורות ומושלמות. שערה הבלונדיני־אדמוני שהייתה נוהגת להחליק, השתפל
כעת סביב כתפיה בגלים שופעים. מותניה דקיקים, אך ירכיה מלאות וממש מולי ניצבו השדיים הכי זקורים ועגלגלים שראיתי בחיי. אני פוסע לאחור ומרחיק את ידיי מכתפיה כאילו חטפתי כווייה. זאת אומרת, אולי באמת נכוויתי. אני בוודאי אלך לגיהינום מפני שאני נועץ בוויטני מבטים כאלה. מפני שבכלל שמתי לב לשדיים שלה, או לחמוקיים שלה. או מפני שאני מדמיין איך היא תיראה מאחור.

"למה אתה מסתכל עליי ככה?" ראשה מוטה הצידה ולרגע נדמה לי שהיא יודעת בדיוק מה עובר לי בראש כרגע ומדוע אני נועץ בה מבט שכל כולו תדהמה ואולי... סקרנות.

"את... פשוט ממש התבגרת." אני מנסה כמיטב יכולתי למצוא ניסוח רהוט יותר, אבל המילים נתקעות בגרוני. אני מתקשה למצוא מילים חוץ מ"מאיפה הם באו?" בעודי מצביע על החזה שלה.

היא נושכת את שפתה התחתונה ומקמטת את אפה, כפי שאני בטוח שראיתי אותה עושה אלפי פעמים, אך הפעם הדם בעורקיי מתחיל לבעבע. הוא לוהט ויורד דרומה. פאק!

"הרבה יכול לקרות בשנה." היא משחררת אנחה לפני שהיא תוחבת את שערה מאחורי אוזנה. "זאת אומרת, אני בת שמונה־עשרה עכשיו." היא קורצת אליי, ממש פאקינג קורצת אליי, לפני שהיא מסתובבת וקוראת לאימא שלה, מותירה אותי עם ניחוח שאני לא יכול לתאר אלא כסקס טהור.

הווה

אני משנה תנוחה במושב, מנסה כמיטב יכולתי למנוע מהזין שלי להזדקר, בעודי נזכר איך ישבתי במהלך ארוחת הערב הכי מביכה שחוויתי עם קווין, מישל, מייסון והילדה התמימה שפעם הייתה בת הסנדקות שלי. הייתי מודע היטב לכל תנועה שלה, לכל פעם שהיא דיברה, לכל פעם שהעיניים החומות הבהירות ההן מצאו את עיניי מעברו השני של השולחן.

"זה הולך להיות פאקינג אסון," טריי ממלמל וקוטע את מחשבותיי על הלילה שבו החלטתי להרוס לעצמי את החיים. "אני לוקח אותך קודם הביתה? או שאנחנו נוסעים לאימא?"