פרולוג
דלה
****
2032
קודם כול, אני רוצה לומר תודה.
תודה על שהתאהבתם ברן, כמוני. תודה שהרשיתם לי לחלוק את המסע שלנו. תודה שסלחתם לי על גילי הצעיר, על קנאתי, על הרכושנות שלי. אבל יותר מכול, תודה על שהבנתם את המשמעות האמיתית של הסיפור שלנו.
זה לא היה סיפור על שני ילדים שמתאהבים זה בזה.
זה לא היה סיפור על סקס או רעב או אנוכיות או מחסור.
זה היה סיפור על אהבה.
אהבת אמת.
אהבה שנמשכת עשרות שנים, ממלאת נשמות והופכת לאלמותית, משום שכאשר אוהבים בעוצמה כזו דבר אינו יכול למות.
היא מתעלה על הזמן, על החלל, על המרחק, על היקומים.
אהבה כזו אינה מוגבלת לעמודים או לתמונות או לזיכרונות — היא חיה, פראית וחופשייה לעד.
אהבה.
זה הסיפור שלנו.
רומנים באים והולכים, תשוקה מהבהבת וכובה, אתגרים מופיעים ונעלמים, החיים מתערבים ומלמדים, כאב יכול לפגוע באושר, שמחה יכולה למחות עצב, הביחד הוא יותר מסתם סיפור אגדה... זו בחירה.
בחירה לאהוב, להוקיר, לכבד, להאמין ולהעריץ.
בחירה להיות שם בעיתות ויכוח וייסורים, כשנדמה שהגורל נחוש להפריד בינינו.
בחירה לבחור באהבה, מתוך ידיעה שיש לה כוח לשבור אותך.
בחירה, חברים יקרים, לתת למישהו את כל ליבך.
זה לא קל.
איש מעולם לא טען שזה קל.
ישנם ימים שבהם את רוצה את ליבך בחזרה, וימים אחרים שבהם את מצטערת שאין לך יותר מלב אחד לתת.
לאהוב הוא הדבר הקשה ביותר שאנו צריכים לעשות בחיינו, כי אף שאהבה היא פלאית ומדהימה, היא גם מקוללת ומנפצת נשמות.
בגלל האהבה, החיים הם מלחמה של רגעים וזמן והתמקחות בלתי פוסקת.
אבל בסופו של דבר, אהבה היא מהות החיים.
אז, תודה.
תודה על שאתם חולקים את אהבתנו.
תודה על החיים, על הבחירה, על האומץ להתאהב.
פרק 1
רן
****
2018
כשברחתי מחוות מקלארי, לקחתי איתי תינוקת שלא הייתה שלי ובחרתי להמשיך לגדל אותה בניגוד לכל הסיכויים, מעולם לא עצרתי כדי לתהות... איך.
איך שרדנו במשך כל השנים הללו?
איך נשארתי בחיים ואיך הצלחתי לשמור את דלה התינוקת בחיים?
איך בחירה אחת שינתה את כל עולמי — העניקה לי משפחה משלי וגם לימדה אותי, לפני שהיה מאוחר מדי, שלא כולם מרושעים.
דלה מקלארי הצליחה למנוע ממני להתדרדר במורד מדרון אפל ובודד מאוד כשהכריחה אותי להכיר את ההפך מן השנאה. אני חושב שאם מישהו ישווה את הילד שהייתי לאדם שהפכתי להיות, הוא יגיד שהיא הצילה אותי.
הוא יגיד שבלעדיה, הייתי אדם שונה לגמרי.
אדם הרבה פחות סובלני ומבין, כנראה, וקרוב לוודאי שהייתי אדם אלים, כועס ומסוכן בהרבה.
וזה נכון.
הנטיות האלו עדיין שם, נטיות שצמחו מתוך ההתעללות והדחייה שחוויתי, ובין אם ארצה להודות בכך או לא, הן יהיו לנצח חלק ממני. אבל אני גם הרבה יותר מזה, והחלקים האלה, החלקים הטובים, חזקים יותר.
בחרתי טוּב לב על פני אכזריות, כבוד על פני השפלה והתנהגות ראויה על פני התנהגות בלתי מוסרית.
ובגלל זה נאלצתי לעזוב.
הבחירה האחרונה שלי היא שהובילה למצבי האומלל הנוכחי.
היא גם גרמה לכל התהיות הקודמות שלי על איך להפוך לבלתי רלוונטיות. משום שלמי אכפת איך זה קרה? חשוב רק שזה קרה ושזה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי.
אבל כעת לא היה לי דבר. ולא יכולתי להפסיק לחטט בצלקותיי ולתהות מה גרם לי לזכות בשבע־עשרה שנות גן עדן עם ילדה שהייתי מוכן לתת הכול עבורה, רק כדי לסבול, בלית ברירה, את הנורא מכל מה שיכולתי לדמיין, כשהקרבתי את הקורבן הגדול ביותר שיכולתי להקריב.
אותה.
היא הייתה הקורבן הגדול ביותר שלי.
ועשיתי זאת כדי להגן עליה מפני כל כך הרבה דברים.
אבל השאלה שבה ועלתה. עינתה אותי. ייסרה אותי.
איך.
איך היא בכלל נכנסה לתרמיל?
היה לילה. היא הייתה תינוקת. לא ידעתי איפה היא ישנה, אבל בטח הייתה לה מיטת תינוקות עם סורגים או חדר עם דלת. התרמיל היה מוטל במקום שבו תמיד היה, ליד הדלת. זה לא היה צעצוע לילדה ולא מקום סטרילי מספיק בשביל תינוקת.
אבל איכשהו, היא מצאה את עצמה בתוכו.
איך קרה שדלה הייתה בתוך התרמיל בדיוק כשהחלטתי לברוח?
האם זה היה רק צירוף מקרים? האם הגורל ידע הרבה יותר משידענו אנחנו והבין שדלה לא נולדה עבור בני הזוג מקלארי, אלא בשבילי? כדי שאלמד איך לאהוב. כדי שיהיה לי במי להיאחז. כדי שאוכל להגן ולנצור ולהתמקד בה, במקום ליפול למקום שלא הייתי אמור ליפול לתוכו?
או... שגברת מקלארי שמה אותה שם?
האם היא ראתה את החזרה הכללית שלי לקראת הבריחה בלילה שלפני, האם ראתה אותי גונב את פירורי המזון שהצלחתי לגנוב ואיכשהו הניחה את בתה היקרה בתרמיל הצבאי הדחוס והבלוי הזה?
ואם כן, השאלה "איך?" הופכת לשאלה "למה?"
למה היא ויתרה על בתה, עצמה ובשרה?
למה היא אמרה לבעלה לירות בי וציינה במיוחד את מה שעלול להיות לי בתרמיל הגנוב, כשהשתופפתי וברחתי בשדות התירס שלהם?
שתי התשובות היחידות שעלו בדעתי היו:
האחת, שהיא רצתה שדלה ואני נמות, חשבה שהיא תוכל להרוג שתי ציפורים במכה אחת ולהאשים אותי כשיגיעו לגופתי הירויה ויבחינו שהקליע שהרג אותי, הרג גם את בתם.
או השנייה, שהגברת מקלארי לא הייתה מרושעת או זחוחה כמו שחשבתי. אולי היא ידעה שאני עומד לברוח וחשבה שלדלה יהיה סיכוי טוב יותר איתי מאשר עם בעלה. אותו בעל שאנס ילדות קטנות בזמן שחשב שאשתו ישנה בקומה העליונה. אותו בעל שהלך לכנסייה, שר מזמורים לאלוהים ותרם בכל עונה לפחות מעשר מהיבול שלו. אותו בעל שהיה כולו טינופת, אף שהצליח לזכות ברמייה באמון ובכבוד מבני העיירה הקטנה.
השאלות שלי לא שינו את העובדה שדלה פסקה להיות שלהם באותו לילה והפכה לשלי.
בכל שנה שחלפה מאז, אהבתי את הילדה הזו כאילו הייתה חלק מדמי, זיעתי ודמעותיי. ילדה שהייתה עשויה מעצמותיי. עשויה מליבי. אישה שהייתה עשויה מנשמתי.
המראה המושלמת ששיקפה את כל מה שאי פעם היה לי, אהבה אותי ללא תנאי בדיוק כפי שאהבתי אותה וגרמה לי להאמין שהשאלות אינן חשובות בכל הנוגע לנו.
היינו חשובים מדי. מושלמים מדי זה עבור זה. מחוברים מדי.
אי אפשר היה להתווכח עם זה. אי אפשר היה להכחיש. אי אפשר היה לעקוף את האמת המוחלטת. בין שהייתה בת שש או בת שש־עשרה, אי אפשר היה לנתק את הקשר בינינו.
ובגלל זה, העזיבה שלי אותה הייתה הדבר הכי נורא שיכולתי לעשות. בגלל זה, העזיבה שלי לא רק כאבה, אלא הייתה סוג של התאבדות.
התעוררתי לחיים ביום שבו דלה הפכה להיות המשפחה שלי, ומתתי ביום שבו פסקה להיות.
וזאת הייתה אשמתי.
במשך שנים רבות כל כך, אמרתי לעצמי שאהבתי אליה תמימה.
נאחזתי בשקרים שלי.
קיוויתי שאוכל לשמור אותה לצידי, אף שליבי השתנה בחשאי מלב מגן ללב בוגד.
אבל אז התעוררתי.
ראיתי את האמת.
הבנתי את העובדות.
עקרתי את ליבי האומלל מתוכי.
והשאלות שלי כבר לא היו חשובות.
כי כל מה שידעתי, כל מה שרציתי, כל מה שיכולתי לשאת היה ישועה מכל הדברים הלא ראויים שעשיתי.
ובפעם הראשונה בחיי, הצטערתי על כך שהיא נכנסה לתרמיל שלי.
