אמנות החיים הטובים

הקדמה

מאז ימי קדם, ובמילים אחרות זה 2,500 שנה לפחות, אבל כנראה הרבה יותר, אנשים שואלים את עצמם מה זה אומר לחיות חיים טובים. איך כדאי לי לחיות? מה נחשב לחיים טובים? מה תפקידו של הגורל? מה תפקידו של הכסף? האם חיים טובים הם שאלה של דפוס מחשבה או של אימוץ גישה מסוימת, או שמדובר בהגשמת יעדים קונקרטיים בחיים? האם מוטב לעסוק בחיפוש האושר או בהימנעות מאומללות?

כל דור שואל מחדש את השאלות האלה, ואיכשהו התשובות תמיד מאכזבות מיסודן. למה? כי אנחנו כל הזמן מחפשים עיקרון אחד, אמונה אחת, כלל אחד. אבל הגביע הקדוש של החיים הטובים לא קיים.

בשני העשורים האחרונים התרחשה מהפכה שקטה בתחומי מחשבה שונים. חוקרים במדעים, בפוליטיקה, בכלכלה, ברפואה ובהרבה תחומים נוספים הבינו שהעולם מורכב מכדי שיהיה אפשר לתמצת אותו ברעיון אחד גדול או בחופן עקרונות. אנחנו צריכים ארגז כלים מנטלי כדי להבין את העולם, וארגז כלים נוסף בשביל לנהל חיים מעשיים.

במאתיים השנים האחרונות יצרנו עולם שאנחנו כבר לא מבינים בצורה אינטואיטיבית. המשמעות היא שיזמים, משקיעות, מנהלות, רופאים, עיתונאיות, שחקנים, מדעניות, פוליטיקאים ואנשים כמוכם וכמוני ימעדו בדרכם בעולם, אלא אם כן יהיה לנו ארגז מבוסס של כלים ומודלים מנטליים שנוכל להסתמך עליהם.

אפשר לכנות את האוסף הזה של שיטות וגישות "מערכת הפעלה לחיים", אבל אני מעדיף את המטאפורה הוותיקה של ארגז הכלים. כך או כך, הנקודה היא שהכלים האלה חשובים יותר מאשר ידע עובדתי. הם חשובים יותר מכסף, חשובים יותר ממערכות יחסים וחשובים יותר מאינטליגנציה.

לפני כמה שנים התחלתי להרכיב אוסף משלי של כלים מנטליים שמטרתם לבנות חיים טובים. לשם כך נעזרתי בשפע כלים נשכחים למחצה מהתקופה הקלאסית, כמו גם במחקר פסיכולוגי חדשני. אפשר לומר שהספר הזה מביא פילוסופיית חיים של העידן הקלאסי למאה ה-21.

כבר שנים שאני משתמש בכלים האלה בחיי היומיום, והם עזרו לי להתמודד עם הרבה אתגרים, גדולים וקטנים. מאחר שהחיים שלי השתפרו כמעט מכל בחינה (שערי המקליש וקמטי ההבעה שלי לא מפחיתים משמחתי), אני ממליץ לכם עליהם במצפון נקי: 52 הכלים האינטלקטואליים האלה אולי אינם ערובה לחיים טובים, אבל הם ייתנו לכם סיכוי.

1

חשבונאות נפשית

איך להפוך הפסד לניצחון

הייתי צריך לדעת. קצת לפני היציאה מהכביש המהיר בברן, מצלמת מהירות אפורה אורבת לנהגים לא זהירים. היא נמצאת שם כבר שנים. אין לי מושג מה עבר לי בראש. ההבזק שלה העיר אותי מהחלום בהקיץ שהייתי שקוע בו, והצצה במד המהירות אישרה את חששותי: נסעתי לפחות 15 קמ"ש מעל המהירות המותרת, ולא היתה שום מכונית אחרת באזור שהייתי יכול לייחס לה את ההבזק.

למחרת, בציריך, הבחנתי מרחוק בשוטר תוחב דוח תנועה מתחת למגב של המכונית שלי. אכן, חניתי במקום אסור. החניון היה מלא ומיהרתי נורא. למצוא חניה חוקית במרכז ציריך זה כמו למצוא כיסא ים באנטארקטיקה. לרגע שקלתי לרוץ אל המכונית. דמיינתי את עצמי עומד מול השוטר, מתנשף ובשיער סתור, כשאני מנסה לגרום לו להבין את הבעיה שהייתי מצוי בה. אבל עזבתי את זה: שנים של ניסיון לימדו אותי שדברים כאלה סתם גורמים לי להרגיש טיפשי. אני יוצא קטן, ובסופו של דבר מפסיד שעות שינה.

בעבר דוחות חניה היו מרתיחים אותי. כיום אני מחייך כשאני משלם אותם. אני מושך את הסכום מהחשבון שהקצבתי לתרומות. בכל שנה אני מפריש סכום קבוע למטרות טובות, ומתוכו אני משלם את כל הקנסות שלי. בעולם הפסיכולוגיה, הטריק הזה נקרא "חשבונאות נפשית". שאלתי אותו מריצ'רד תיילר, אחד האבות המייסדים של הכלכלה ההתנהגותית. חשבונאות נפשית נחשבת לכשל לוגי קלאסי. היחס של אנשים לכסף משתנה בהתאם למקורו. אם אנחנו מוצאים כסף ברחוב, אנחנו מתייחסים אליו באגביות ומבזבזים אותו בקלות ובמהירות רבה יותר מאשר כסף שהרווחנו. הסיפור על דוח החניה ממחיש כיצד אפשר להפוך את הכשל הלוגי הזה ליתרון. אנחנו עובדים על עצמנו בכוונה — בשביל השקט הנפשי שלנו.

נניח שאתם מטיילים במדינה ענייה והארנק שלכם נעלם. דקות ספורות לאחר מכן אתם מוצאים אותו והדבר היחיד שחסר הוא המזומן. האם אתם רואים את המקרה כגנבה, או כתרומה למישהו שהמצב שלו כנראה גרוע בהרבה משלכם? לא משנה כמה התעמלות מנטלית נעשה, העובדה שהכסף שלנו נגנב לא תשתנה, אבל המשמעות של מה שקרה והפרשנות לאירוע — עליהן אנחנו יכולים להשפיע.

ניהול חיים טובים קשור מאוד לפרשנות מועילה של עובדות. אני תמיד מוסיף בראש חמישים אחוז למחירים בחנויות ובמסעדות. זה המחיר שזוג נעליים או מנת דג בחמאה חומה יעלו לי בפועל — ואני גם מביא בחשבון את מס ההכנסה. אם כוס יין עולה עשרה דולרים, אני אצטרך להרוויח 15 דולרים כדי להרשות אותה לעצמי. בשבילי זאת חשבונאות נפשית טובה, כי היא עוזרת לי להיות בשליטה על ההוצאות שלי.

אני מעדיף לשלם למלונות מראש. ככה אני לא אהרוס סוף שבוע רומנטי בפריז בגלל התעמתות עם החשבון בסופו. חתן פרס נובל דניאל כהנמן קורא לזה כלל השיא־סוף: אנחנו זוכרים את נקודת השיא ואת נקודת הסוף של החופשה, אבל כל השאר נשכח. נבחן מקרוב את האפקט הזה בפרק 20. אם בסוף הטיול פקיד קבלה צרפתי מתנשא מגיש לנו בסמכותיות חשבון מנופח שככל הנראה הוסיף לו במכוון חיובים מסתוריים (כעונש על כך שאנחנו מדברים צרפתית במבטא זר), זיכרון החופשה הרומנטית יוכתם לנצח. בפסיכולוגיה קוראים לזה "התחייבות מוקדמת": קודם משלמים, אחר כך צורכים. זה סוג של חשבונאות נפשית שמוציאה את העוקץ מהתשלום.

אני משלם מסים בשוויון נפש. אחרי הכול, אני לא יכול לשפר את מערכת המיסוי בעצמי. אני משווה את מה שאני מקבל בתמורה לכסף שלי בברן המקסימה לעומת מה שהייתי מקבל במקומות כמו כווית, ריאד או מונקו, על שממת הבטון הדחוסה שלה, או על פני הירח — מקומות שבאף אחד מהם אין מס הכנסה. המסקנה? אני מעדיף להישאר בברן. אנשים שעוברים לגור בערים מכוערות בגלל המיסוי נראים קטנוניים ועקשנים — וזאת לא תשתית יציבה במיוחד לחיים טובים. מעניין שעד כה ההתנהלות שלי עם אנשים כאלה היתה גרועה.

כולם מסכימים שכסף לא יכול לקנות אושר, ואני בהחלט ממליץ לא להשקיע יותר מדי מחשבה בכמה דולרים לכאן או לכאן. אם בירה עולה שני דולרים יותר או פחות מהרגיל, זה לא מעורר בי שום תגובה רגשית. אני חוסך אנרגיה במקום כסף. אחרי הכול, ערך תיק המניות שלי עולה ויורד בכל רגע בהרבה יותר מאשר שני דולרים, וגם אם הדאו ג'ונס יורד באלפית האחוז, זה לא מערער אותי. נסו את זה בעצמכם. חִשבו על מספר דומה, סכום צנוע שתהיו אדישים לו לחלוטין — כסף שתחשיבו פחות ככסף ויותר כרעש לבן. לא תפסידו שום דבר בכך שתאמצו את הגישה הזאת, ובהחלט לא את הנינוחות הפנימית שלכם.

סביב יום הולדתי הארבעים, אחרי שהייתי אתאיסט במשך תקופה ארוכה, ניסיתי בעקשנות למצוא שוב את אלוהים. הנזירים הבנדיקטינים מסבירי הפנים במנזר אַיינזידֵלן אירחו אותי במשך כמה שבועות. יש לי זיכרונות נעימים מאותה תקופה שבה ביליתי רחוק מהמולת העולם — בלי טלוויזיה ואינטרנט וכמעט בלי קליטה, הודות לחומות העבות מתקופת ימי הביניים. בעיקר נהניתי מהשקט בזמן הארוחות — הנזירים לא הורשו לדבר. אולי לא מצאתי שם את אלוהים, אבל למדתי טריק חשבונאות נפשית נוסף, הפעם כזה שקשור בזמן ולא בכסף. ברֵפֶקטוֹריוּם, כפי שקרוי חדר האוכל במנזר, הסכו"ם היה מונח בתיבה שחורה קטנה שאורכה כעשרים סנטימטרים. בתחילת הארוחה מרימים את המכסה ומוציאים את המזלג, הכף והסכין שמאוגדים יחד. המסר? למעשה אנחנו כבר מתים, וכל דבר מעבר לזה הוא מתנה. חשבונאות נפשית במיטבה. הדבר לימד אותי להעריך את הזמן שלי — ולא לבזבז אותו על שטויות.

נכון שאתם שונאים לעמוד בתור לקופה בסופרמרקט, לחכות לתורכם אצל רופא השיניים ולהיתקע בפקק תנועה בכביש המהיר? בתוך שניות לחץ הדם מטפס ל-150, ומתחילים לשחרר הורמוני לחץ בקצב מטורף. במקום להתעצבן, כדאי לחשוב על הדבר הבא: בלי כל העצבים המיותרים שמכרסמים בגוף ובנפש שלנו, היינו יכולים לחיות עוד שנה אחת שלמה. השנה הנוספת הזאת תפצה על כל הזמן שחיכינו בתורים. השורה התחתונה? אנחנו לא יכולים לבטל את הפסד הזמן והכסף, אבל אפשר לתת לו פרשנות חדשה. פִּתחו את קופסת הטריקים של החשבונאות הנפשית ותיווכחו בעצמכם: ככל שנהיה מיומנים יותר בהתחמקות מטעויות, כך ניהנה יותר לטעות בכוונה מפעם לפעם, בשביל הכיף. זכרו, זה לטובתכם האישית.

2

אמנות התיקון

למה אנחנו מפריזים בערך התוכנית המקורית

אתם יושבים בטיסה מלונדון לניו יורק. כמה זמן מהטיסה נצמד המטוס למסלול? תשעים אחוז מהזמן? שמונים אחוז? שבעים אחוז? התשובה היא שהוא אף פעם לא נצמד אליו. כשיושבים ליד החלון ובוהים החוצה אל קצה הכנף, אפשר לראות את המאזנות מקפצות — הן שם כדי לבצע התאמות בלתי פוסקות למסלול הטיסה. אלפי פעמים בשנייה, הטייס האוטומטי מחשב מחדש את הפער שבין המיקום הנוכחי של המטוס לבין המיקום שהוא אמור להיות בו ומוציא הוראות לתיקון.

לא פעם היה לי העונג להטיס מטוסים קטנים שאין בהם טייס אוטומטי, והייתי צריך לבצע את ההתאמות הזעירות האלה בעצמי. אם הייתי משחרר את מוט ההיגוי אפילו לשנייה, הייתי סוטה מהמסלול. התחושה כשנוהגים במכונית דומה: אפילו בכביש ישר לגמרי, אי אפשר להוריד את הידיים מההגה בלי לסטות מהנתיב ולהסתכן בתאונה.

החיים שלנו עובדים כמו מטוס או מכונית. היינו מעדיפים שלא — שיתנהלו על פי תוכנית צפויה ללא הפרעות. אז היינו יכולים להתמקד בהגדרה מראש, בנקודת הפתיחה האופטימלית. היינו מסדרים הכול בצורה מושלמת מההתחלה — לימודים, קריירה, אהבה, משפחה — והיינו מגיעים ליעדים שלנו כמתוכנן. אתם בטח יודעים שזה לא עובד ככה. החיים שלנו חשופים למערבולות תמידיות, ואנחנו מבלים חלק ניכר מהזמן במאבק ברוחות הצדיות ובגחמות הבלתי צפויות של מזג האוויר. ובכל זאת, אנחנו עדיין מתנהלים בתמימות כמו טייסים שנתקלים תמיד רק במזג אוויר נאה: אנחנו מפריזים בערך ההגדרה מראש ומפחיתים בשיטתיות בערך התיקון.

כטייס חובב, למדתי שההתחלה משמעותית פחות מאמנות התיקון שמתרחשת אחרי ההמראה. אחרי מיליארדי שנים, גם הטבע יודע את זה. כשתאים מתחלקים, מתבצעות ללא הרף שגיאות העתקה בחומר הגנטי, ובכל תא יש מולקולות שמתקנות רטרואקטיבית את השגיאות האלה. בלי התהליך הזה של תיקון הדנ"א, היינו מתים מסרטן שעות ספורות לאחר ההתעברות. מערכת החיסון שלנו פועלת לפי אותו עיקרון. אין תוכנית אב כי לא ניתן לחזות את האיומים. נגיפים וחיידקים עוינים עוברים מוטציה מתמדת, ומנגנוני ההגנה שלנו מתפקדים אך ורק באמצעות תיקונים אינסופיים.

אז בפעם הבאה שתשמעו שנישואים מושלמים לכאורה של בני זוג ממש מתאימים עלו על שרטון, אל תהיו מופתעים כל כך. זה מקרה ברור של הפרזה בערך התוכנית. האמת היא שכל מי שבילה יותר מחמש דקות במערכת יחסים אמור לדעת שבלי כוונונים ותיקונים בלתי פוסקים, היא לא תצליח. כל השותפויות מצריכות טיפוח מתמיד. אי־ההבנה הנפוצה ביותר שאני נתקל בה היא שחיים טובים הם מצב יציב. זאת טעות. אפשר להגיע לחיים טובים אך ורק באמצעות התאמות בלתי פוסקות.

אם כך, למה אנחנו מהססים כל כך לתקן ולעדכן? כי אנחנו מפרשים כל עבודת תיקון קטנה כפגם בתוכנית. אנחנו אומרים לעצמנו: נראה שהתוכנית שלנו לא עובדת. אנחנו נבוכים. אנחנו מרגישים כמו כישלון. האמת היא שהתוכניות שלנו כמעט אף פעם לא מסתדרות עד הפרט האחרון, ואם בכל זאת תוכנית מתבצעת בלי תקלות, זה מקרי לחלוטין. כפי שאמר הגנרל האמריקאי דווייט אייזנהאואר, "לתוכניות אין ערך, אך לתכנון אין תחליף". העניין אינו תוכנית קבועה, אלא תהליך מתמשך של תכנון חוזר. אייזנהאואר הבין שברגע שהחיילים יפגשו את אויביהם, התוכניות שעשו יהיו חסרות משמעות.

חוקות פוליטיות קובעות את חוקי היסוד שעליהם מסתמכות כל החקיקות האחרות, ובתאוריה הן אמורות להיות נצחיות. אבל אפילו חוקות לא נשמרות ללא שינוי. חוקת ארצות הברית — שנחתמה במקור ב-1787 — תוקנה עד כה 27 פעמים. החוקה הפדרלית של הקונפדרציה השווייצרית עברה שני שינויים יסודיים מאז 1848 ועשרות שינויים חלקיים. החוקה הגרמנית מ-1949 שונתה שישים פעמים. זה לא מביך, אלא הגיוני ביותר. יכולת תיקון היא הבסיס לכל דמוקרטיה מתפקדת. לא מדובר בבחירה של הגבר הנכון או של האישה הנכונה (כלומר, תוכנית קבועה מראש), אלא בהחלפת הגבר הלא נכון או האישה הלא נכונה בלא שפיכות דמים. לדמוקרטיה יש מנגנון תיקון מובנה — והיא צורת הממשל היחידה שיש לה מנגנון כזה.

בתחומים אחרים, למרבה הצער, אנחנו אפילו פחות מוכנים לתקן את עצמנו. מערכת החינוך מוכוונת במידה רבה לתוכנית קבועה מראש: הדגש מושם על ידע עובדתי ועל תעודות, כאילו הדברים החשובים בחיים הם השגת ציונים טובים ככל האפשר ונקודת זינוק טובה לקריירה. עם זאת, הקשר בין תארים להצלחה בעבודה הולך ונחלש, בעוד חשיבותה של יכולת התיקון העצמי גדלה — ובקושי מלמדים אותה בבתי הספר.

אותה התופעה ניכרת בהתפתחות האופי שלנו. אני בטוח שאתם מכירים לפחות אדם אחד שנחשב בעיניכם חכם ובוגר. האם לדעתכם תוכנית קבועה מראש — גנים מושלמים, בית גידול אידיאלי, חינוך ממדרגה ראשונה — היא שהפכה את האדם הזה לחכם כל כך? או שמדובר בפעולות תיקון, בעבודה בלתי פוסקת על הבעיות והחסרונות שלו ובהעלמה הדרגתית שלהם?

השורה התחתונה? אנחנו צריכים להיפטר מהסטיגמה שמדביקים לתיקון. לאנשים שמתקנים את עצמם כבר משלב מוקדם יש יתרון על פני אלה שמעבירים שנים בהגדרת תוכנית מושלמת לחיים ומחזיקים אצבעות שהכול יסתדר להם. הכשרה אידיאלית אינה קיימת. יש יותר מאשר יעד אחד בחיים. אין אסטרטגיה עסקית מושלמת, אין תיק מניות אופטימלי, אין תפקיד נכון אחד בלבד. כל אלה מיתוסים. האמת היא שאנחנו מתחילים עם תוכנית קבועה מראש וכל הזמן מתקנים אותה. ככל שהעולם נעשה מסובך יותר, כך נקודת ההתחלה שלנו חשובה פחות. אל תשקיעו את כל המשאבים שלכם בתוכנית מושלמת מראש — לא בעבודה ולא בחיים האישיים. במקום זה תרגלו את אמנות התיקון בכך שתשפרו את הדברים שלא עובדים כהלכה — במהירות ובלי להרגיש אשמה. זה לא מקרי שאני מקליד את השורות האלה בוורד מגרסה 14.7.1. כבר שנים שגרסה 1.0 לא קיימת בשוק.