לחישת הזאב

הגורם האנושי
הקדמה מאת יורם יובל

ספרו החדש של יריב ענבר, "לחישת הזאב", הוא רומן ריגול עכשווי, מתוחכם, ריאליסטי ועשוי היטב. אך מעבר לכך הוא גם סיפור על קשר רגשי שנוצר ומעמיק בין שני בני אדם, ובכך ייחודו והערך המוסף שלו. שתי נשים, אירית הישראלית ונור הסורית, מוצאות את עצמן במפתיע זו מול זו, ברגע של אמת ובמרחק נגיעה. הפגישה הבלתי מתוכננת והבלתי צפויה שלהן, שהחלה כתקלה מבצעית, מתניעה סדרה של אירועים, מזימות, תוכניות ופעולות שישנו את חיי שתיהן, ויהפכו את הקשר ביניהן למרחב השפעה מודיעיני רב ערך. אלא שאירית, לוחמת המוסד, אינה הליהוק הקלאסי לתפקיד החדש שמוטל עליה: היא אינה ג'יימס בונד.

ברומנים ובסרטים של ג'יימס בונד מצטייר עולם הריגול כסביבה נוצצת, מסוכנת ומלהיבה, שאין בה מקום ללבטים ולחולשות אנוש. בונד הקלאסי מתפקד לא רק כלוחם ומחסל, אלא גם כקצין איסוף (קצ"א) ערמומי, המגייס ומפעיל סוכנים - ובעיקר סוכנות - בקסם אישי פתייני שלא ניתן לעמוד בפניו.

"לחישת הזאב" מפגיש אותנו עם גיבורה מסוג אחר לגמרי. אירית היא לוחמת מוסד נשואה פלוס שתיים מרמת השרון. היא חוזרת ממשימה שהסתבכה בבלרוס היישר אל הפקקים של יום חמישי לפנות ערב בגוש דן, ואל הצעקות שהיא חוטפת בסופר מן האישה שעמדה לפניה בתור לקופה. אירית מג'נגלת בין ימי הולדת ומסיבות פורים בגן, וחיה בזוגיות שיש בה אהבה אבל אין בה תשוקה, לפחות לא מצדה. אירית של יריב ענבר היא גיבורה בשר ודם, המתמודדת לא רק עם המשימה ועם האויב אלא גם עם "הגורם האנושי" - עם עצמה, עם טראומות מילדותה, ועם תחושותיה כלפי נור, שאותה היא צריכה להפעיל.

"הגורם האנושי" הוא גם שמו של רומן ריגול נוגע ללב מאת גרהם גרין, שהיה בעצמו, כמו ענבר, איש קהילת המודיעין. ואמנם, הגורם האנושי הוא תמיד הגורם הקובע בתחום המודיעין האנושי (Humint, יומינט), המתבסס על עבודתם של סוכנים ומפעיליהם. שאלות של נאמנות, זהות, אהבה ושנאה ומוטיבציות סותרות, וגם דילמות של מוסר וערכים, משפיעות על מעשיהם של השחקנים בתחום המורכב הזה, שבו כולם בעצם הם בעת ובעונה אחת מפעילים וגם מופעלים, גיבורים וגם קורבנות.

שתי הגיבורות של "לחישת הזאב", אירית ונור, מתמודדות, כל אחת בתוך עצמה ושתיהן יחד זו מול זו, עם רגשות, זיכרונות, דילמות ובעיות נפשיות שמקורם בסיפור האישי ובמטען האישי של כל אחת מהן. כך קורה שמערכת היחסים ביניהן נהפכת להיות לא רק נכס מודיעיני אלא גם קשר אנושי אמיתי וחי, שיש לו חוקים משלו.

כאשר האויב הפנימי והאויב החיצוני של אירית מתחילים להידמות זה לזה, וכאשר נור ומשפחתה נכנסים ללבה, עולה הצורך באנשי מקצוע שיסייעו לה. אבל לא די בהם: יש צורך בכנות ובפתיחות מצד כל השותפים לתהליך, בדיוק כמו בטיפול נפשי "רגיל". בסביבה שבה ההונאה היא צורך הישרדותי ומבצעי, וההסתרה היא דרך חיים, זה לא מובן מאליו.

"לחישת הזאב" פותח לנו חלון אל האופן שבו משתלבות החשיבה והעשייה הפסיכולוגית בליבת העבודה המודיעינית והמבצעית העכשווית. איך זה קורה בשטח - כיצד מתייחס גוף מודיעיני מבצעי והיררכי לגורם האנושי אצל אנשיו, כמו גם אצל היעדים שלו - זהו סיפור שעדיין לא סופר כפי שמספר אותו יריב ענבר.

הקריאה בספר היא חוויה בלתי נשכחת, המשלבת באופן אמין וחי את האיכויות של רומנים פסיכולוגיים עם המאפיינים הקלאסיים של ספרי ביון ומתח.

1

מינסק, בלרוס

הנקישה המכנית של מנעול הדלת נשמעה במעומעם. רחש קצר ויומיומי, פיסה קטנה ביריעת רעשי הרקע שבנסיבות אחרות אוזנה התרגלה כבר לסנן, אבל עתה הזניקה בה את מפלס ההתרגשות. היא הניחה על הידית יד עטויה כפפת עור שחורה דקה, הגניבה עוד מבט אחרון בעומק המסדרון וחמקה פנימה.

מטוטלת שעון קיר ישן קצבה תקתוקים אחידים, והרדיאטורים לצד הקירות הפיצו חמימות נעימה שהפיגה את הסגריר שחמק אל החלל מבעד לווילונות טול לבנים. עיצוב הפנים בדירת המלון נדמה בעיניה מקרי וחסר תכנון: אסופת רהיטים מודרניים לצד כאלה שיכולים היו להיחשב כווינטג' לו הוצבו שם במכוון. חלק מאותם פריטי ריהוט סובייטי שהיו בעבר בכל בית היא הכירה היטב משנות ילדותה. לימינה, בסמוך לדלת, ניצבה מראה. אירית הציצה בה במבט כחול מבעד למשקפיים גדולים, והקלסתר שהחזיר לה מבט נדמה לה זר. הפאה, בתסרוקת קארה חומה, הסתירה תחתיה את גלי השיער השחורים שלה והדגישה עוד יותר את לחייה התפוחות. זה היה הפרט הבולט ביותר בפניה, והיא מעולם לא אהבה אותו במיוחד. בבגרותה אפילו חשבה שהוא משווה לה מראה של דודה.

חלון ההזדמנות שלה היה צר, ולא היה לה זמן לבזבז. בצעדים תכליתיים ניגשה אל מרכז החדר. היו בו ספות פרחוניות מסביב לשולחן קפה, פינת אוכל לשישה סועדים, שולחן עבודה צנוע ומסך טלוויזיה שטוח. היא הביטה סביבה וחיפשה את הארון שבו הוצבה הכספת. הוא עמד בקצה החדר, דלתותיו היו פתוחות למחצה ובגדים תלויים הציצו מתוכו. אירית ניגשה אליו ושיננה את מִפתַח הדלתות רגע לפני שתתחיל במלאכת הפריצה, אך לא היה בכך כל צורך - הכספת שמאחוריהן היתה פתוחה וריקה. היא ניסתה את מזלה בין ערימות הבגדים המקופלים, פתחה וסגרה מגירות, בדקה בכיסי המעילים, אך לא מצאה דבר מעניין.

היא עברה אל חדר השינה וגם שם לא נחלה הצלחה: מיטה שסדיניה סתורים, בגדי שינה זרוקים ברישול, כמה מגזינים על אחת השידות ומראת גוף גדולה ששוב עימתה אותה עם בבואתה הזרה. גם בחדר הרחצה הסמוך לא היה דבר מיוחד, וכך גם במטבחון שנמצא בחדר קטן ונפרד.

כשסיימה את הסריקה שבה אל הסלון. בפינת העבודה, לצד השולחן, הבחינה בכבל טעינה של מחשב נייד שהתקע שלו נותר מחובר אל השקע בקיר. היא לקחה את הקצה שמתחבר למחשב והעריכה מה עשוי להיות המקום שבו יניח "דמבו" את המחשב על השולחן בזמן העבודה. היא הסירה מהקיר הסמוך ציור צבעי אקריליק של נוף יער רוסי ובחנה אותו מכל צדדיו. אחר כך הניחה אותו על השולחן, ולאחר שהיטיבה על אפה את משקפי הדמה, העבירה קדימה תיק שהיה מוצלב על גופה והוציאה מתוכו קופסת איפור. מתחת לטבלית הפודרה חילצה מצלמה אלחוטית קטנה.

בחלקו העליון של הציור איתרה כתם צבע שנראה לה מתאים להסוואת חריר צילום. היא לחצה באצבעה על בד הקנווס וניקבה בו חור קטן בעזרת דוקרן שהוציאה מהתיק. לאחר מכן הניחה את התמונה שוב על השולחן והידקה בורג זעיר דרך זרוע כוונון המצלמה אל הדופן הפנימית של המסגרת. היא לחצה על מתג שהפעיל אותה, תלתה את הציור על הקיר ואיזנה אותו על חוט התלייה. היא התרחקה לאחור שניים־שלושה צעדים והנהנה בסיפוק. לאחר מכן הוציאה מהתיק מכשיר טלפון נייד והפעילה את אחד היישומונים, ותמונת השידור הופיעה על הצג. היא שבה והסירה את הציור מעל הקיר, כיוונה מעט את זווית המצלמה אל מול החריר ותלתה אותו שוב. גם הפעם התמונה לא היתה מיטבית, והיא שבה וחזרה על תהליך הכוונון. התמונה שהתקבלה הפעם הציגה באופן מספק את אזור העבודה המשוער על השולחן.

הבא בתור היה המגבר שתפקידו לקלוט את אות המצלמה החלש ולשדרו בעוצמה הלאה, אל מחוץ לחדר. היא ניגשה אל הכורסה בסלון, כרעה ומיששה את תחתיתה. מתאים, קבעה.

"הם יצאו מבית הקפה," שמעה את הדיווח באוזנייה. "'רונה' בדרכה חזרה."

אירית הציצה בשעון. נותרו לה דקות להשלים את מלאכתה. "קיבלתי. אני בשלבי סיום," השיבה והפכה את הכורסה על גבה במהירות. היא שלפה סכין חיתוך קטנה, פצעה את הריפוד בתחתית והשחילה את המגבר פנימה. היא העמידה את הכורסה על רגליה, נטלה את הנייד וראתה שזווית תמונת השידור שוב הוסטה. היא ניתקה את הציור מהקיר, תיקנה את זווית העדשה ובעזרת מברג קטן חיזקה את ציר הכוונון. תמונת השידור היתה הפעם מושלמת, אך היא הבחינה שאחיזתה מחתה את האבק שהצטבר על המסגרת והשאירה בו סימנים ברורים.

"רונה בלובי," עדכן אחד מאנשי חוליית העיקוב.

"קיבלתי," השיבה תוך כדי שהיא מנגבת במהירות את האבק מסביב למסגרת. לפתע ניתק הציור ונפל אל תוך המרווח הצר שבין הקיר לבין הרדיאטור.

"רונה במעלית," שמעה אירית את הדיווח, וקצב פעימות הלב שלה האיץ. היא התפללה שהמעלית תעצור בכל קומה בדרך לשביעית ותעניק לה זמן נוסף. תוך כדי שאישרה את הדיווח ניסתה לחלץ את הציור מאחורי צלעות הרדיאטור, אך הוא היה תקוע. היא הפעילה מעט יותר כוח, אך המסגרת לא השתחררה.

"את בחוץ?"

"שלילי," לחשה בעברית, ונדמה היה לה שתקתוקי שעון הקיר נעשו חזקים יותר פתאום. "לא נקי כאן. עוד כמה שניות."

היא הפעילה מעט יותר כוח והציור השתחרר, אך חוט התלייה ניתק מקיבועו בצד אחד. היא הרגישה איך זיעה קרה שוטפת אותה. בתנועות מיומנות שלפה מהתיק פינצטה, דחפה אותה מתחת לסיכת המהדק שהיתה קבועה במסגרת העץ, עיקמה מעט, השחילה תחתיה את חוט התלייה ואז הידקה שוב בעזרת ראש הפינצטה.

"קומה שביעית," שמעה את הדיווח. היא אישרה ומחתה אגלי זיעה ממצחה.

בשבריר של שנייה החליטה לעקור את המצלמה מן המסגרת. היא לא היתה בטוחה שחוט התלייה יחזיק מעמד. היא החזירה את הציור אל הקיר, איזנה אותו ונשמה לרווחה משלא נפל.

"ארבע?"

"עדיין פה."

"רונה במסדרון."

היא כבר לא תוכל לעזוב את דירת המלון בלי להתגלות - המסדרון המוביל מדלת המעלית ועד דלת הדירה ישר ובקו ראייה אחיד. היא מיהרה אל חדר השינה, נשכבה תחת המיטה והסתתרה בחסות כיסוי בד שעטף את מסגרת המזרן כמעין וילון. היא עדכנה ברשת הקשר במצבה וביקשה מחבריה לא להתערב ולמצות את הספק - אולי תיווצר הזדמנות ותצליח להימלט בלי להיחשף.

השניות שחלפו היו ארוכות במיוחד, והמחשבה על שתי בנותיה הקטנות הסתלקה ברגע ששמעה את הדלת נפתחת. באימונים היה אמנם מי שדאג מדי פעם לעמת אותה ואת האחרים עם תרחישי קיצון שאף פעם לא נראו לה מציאותיים, אך מעולם לא קרה לה דבר כזה באף אחת מבין עשרות החדירות הסמויות שביצעה לאורך השנים. היא שכבה דרוכה על לוחות הפרקט, זרועותיה מקופלות תחת בית החזה וקצב נשימתה חסכני, משל ניסתה להימנע משאיפת האבק שהצטבר שם. פניה הופנו החוצה, אך זווית ראייתה היתה מוגבלת - רק כעשרה סנטימטרים הפרידו בין שולי שמלת המיטה לבין פרקט העץ.

היא היתה בעמדת נחיתות וחששה, אך לא לגורלה. גם אם תתגלה - יתרון ההפתעה בידיה: בזמן שרונה תתעשת היא כבר תימלט אל מחוץ לחדר, אך הפעולה תיחשף כמעט בוודאות. אין שום הסבר מניח את הדעת למעשיה. במקרה הטוב תחשיב אותה רונה כפורצת, אך ברגע שדמבו, בעלה, ישמע את הפרטים, הוא מיד יבין, ויהיו לכך השלכות.

היא שמעה את טפיפות העקבים על רצפת הקרמיקה שבחדר המרכזי וניסתה לנחש היכן רונה נמצאת. דלת חדר השינה היתה פתוחה בחלקה והקטינה את המעט שהצליחה לראות מהמקום שבו הסתתרה. נקישות העקבים נשמעו כשהם חצו את חלל הסלון לאורכו ולרוחבו, מתקרבים ומתרחקים וחוזר חלילה, לעתים כמעט משתתקים לחלוטין ואז שוב מופיעים, עד ששמעה אותם מתקרבים בכיוונה.

שריריה, אשר רפו מעט בינתיים, נדרכו שוב. קצב דפיקות לבה גבר. היא ראתה מגפי עור שחורים צועדים על רצפת העץ החומה, והם נשמעו עתה עמומים יותר. האישה התיישבה על המיטה. היא חלצה את המגפיים ודחפה אותם הצדה בכף רגלה.

"ארבע?" לחשה האוזנייה, ואירית לחצה את תקתוק הסימן המוסכם במתג השידור.

צעדיה היחפים של האישה בקושי נשמעו ברגע שיצאה מהחדר ודרכה שוב על אריחי הקרמיקה. אירית גייסה את כל חושיה וניסתה לקלוט כל בדל של רעידה שחוללו הצעדים, אך אופן הליכתה של האישה היה כמעט מרחף. רחש זרימת מי ברז נשמע ברקע. חדר הרחצה או המטבח היו שתי האפשרויות היחידות, ושתיהן מספיק מרוחקות. "אני בסדר. תמתינו," לחשה במערכת הקשר הפנימית. היא חשבה שזאת ההזדמנות לחמוק וזחלה החוצה. עתה נשמעה זרימת מי הדחת האסלה. אירית מיהרה לחזור אל מתחת למיטה. היא שמעה את האישה בוכה ואחר כך משוחחת בערבית - שפה שלא הבינה - והניחה שמדובר בשיחת טלפון. רונה אמרה כמה משפטים, מדי כמה שניות הגיבה במילה או שתיים ולבסוף הוסיפה כמה משפטים שנגינתם נשמעה כשאלות, ואז השתרר שקט. הוא נמשך רק כמה שניות עד שנקרע: קולות שבר, בכי מר וקולני, כזה השמור לבשורות איוב, הלכו והתקרבו אל חדר השינה. אירית הרגישה את האישה מתמוטטת על המיטה מעליה וקוברת את פניה בכרית. לרגע חשבה שאולי הגיעה שעת הכושר לחמוק החוצה, אך הבינה שזה מסוכן מדי ונותרה במקומה. כאשר רונה תירגע, ניתחה את האפשרויות בקור רוח, היא בוודאי תלך לשטוף את פניה, וזאת תהיה ההזדמנות.

בדקות שחלפו שכך הבכי וגבר חליפות. ידיה של רונה הלמו מדי פעם על מזרן המיטה והיא חזרה ומלמלה לעצמה את אותן המילים בערבית. אירית נפעמה מהמצב שאליו נקלעה. היא הסתקרנה לדעת מה אירע לאישה ששכבה רק כמה סנטימטרים מעליה. היא חשה אינטימיות וזרות בעת ובעונה אחת.

יבבותיה של רונה הלכו ונרגעו עד שהתיישבה על שפת המיטה. כפות רגליה נחו כל כך קרוב אל פניה של אירית, עד שיכלה לראות מבעד לגרב השקוף את גון הבורדו על ציפורניה.

רונה נעמדה וצעדיה התרחקו. אירית עצמה את עיניה וחידדה את שמיעתה - החוש היחיד שעמד לרשותה כרגע. היא שמעה את האישה מדברת באריכות וללא הפסקה, כבמעין מונולוג. שום קול נוסף לא נשמע, ואירית חשבה שהיא שוב משוחחת בטלפון. השתרר שקט ממושך ואז נשמע קול דלת נפתחת. היא נדרכה וקיוותה שהאישה ניגשה לשטוף את פניה. אבל במקום זרם המים המיוחל שמעה אירית את המולת הרחוב הסואן. היא במרפסת, הסיקה, ואז זחלה החוצה במהירות, נצמדה אל מפתן הדלת של חדר השינה והציצה פנימה אל החלל המרכזי.

דלת המרפסת אכן היתה פתוחה. וילון הטול הלבן התנופף במשב הקר שפרץ מבחוץ, ולראשונה ראתה אירית את רונה. מאחור שיוו לה גופה הצנום וקומתה הממוצעת מראה נערי. פניה השקיפו אל הרחוב, ואחת מזרועותיה ניתקה מאחיזתה במעקה, התרוממה והעבירה קווצת שיער שחורה וארוכה אל מעבר לכתפה. אירית שקלה לנסות ולאסוף בנסיגתה גם את המגבר שהטמינה בכורסה, אך החליטה שזה מסוכן מדי.

"יוצאת," לחשה במערכת הקשר של החוליה. היא צעדה בזהירות אחורה אל דלת הכניסה, ובו בזמן שמרה על קשר עין עם המתרחש במרפסת. ברגע שהושיטה את ידה לאחור וגיששה אחר ידית הדלת, ראתה את רונה מזיזה כיסא שהיה שם, מצמידה אותו אל המעקה ומטפסת עליו באופן שלא הותיר מקום לספק. לבה של אירית צנח.