פראני

פרק 1

מאק

בוקר אחד. זה כל מה שרציתי.

בוקר אחד לעצמי.

לישון עד מאוחר. לישון עירום. לישון מאחורי דלת סגורה.

להתעורר מתי שאני רוצה. להתעורר ולא לשמוע שום דבר. להתעורר ולעשות מה שאני רוצה, לעזאזל, לצאת לריצה או לאונן או לחזור לישון.

"אבא! קום!"

זה כנראה לא יהיה הבוקר הזה.

התהפכתי בגניחה על הבטן וכיסיתי את ראשי בכרית.

"אבא לא כאן," אמרתי בקול חנוק מתחת לכר.

שמעתי צחקוקים, ואז הרגשתי שהמזרן זז, כשאחת או יותר משלוש בנותיי קפצו על המיטה שלי. בכנות, זה היה די מפתיע שאף אחת מהן לא הגיעה לכאן מוקדם יותר. במשך חודשים מאז שאימא שלהן עזבה, המיטה שלי כבר לא רק שלי. לפעמים זאת הייתה מילי, בתי בת האחת־עשרה, בגלל כאב בטן. לפעמים פליסיטי בת השמונה, בעקבות סיוטים. לרוב זאת הייתה ויניפרד בת הארבע, שבאה להסתתר מהמפלצת שהייתה לה מתחת למיטה.

לעיתים אלה היו כל השלוש.

אחת מהן קפצה על גבי כאילו הייתה סוס פוני ומשכה בחולצה שלי. "אנחנו רעבות." זו הייתה פליסיטי.

"שוב? רק עכשיו האכלתי אתכן."

"עכשיו בוקר. לא האכלת אותנו מאז ארוחת הערב של אתמול."

"לא יכול להיות שכבר בוקר. עדיין חושך."

"כי יש לך כרית על הראש," היא צחקקה. "וגם נחרת."

"מילי לא יכולה לתת לכן קורנפלקס?"

"אנחנו לא רוצות קורנפלקס. אנחנו רוצות פנקייק."

נאנחתי. "והיא לא יכולה להכין פנקייק?"

"היא לא יודעת איך להשתמש בכיריים. אנחנו צריכות מישהו מבוגר."

מבוגר. אני הייתי המבוגר היחיד בבית. איך זה קרה, לעזאזל? "איך את יודעת שאני מבוגר?"

עוד צחקוקים. "כי אתה גבוה ויש לך כפות רגליים ענקיות. ויש לך זיפים. וקוראים לך אבא'לה."

"אמרתי לך, אבא'לה לא פה."

"אז מי אתה?"

התהפכתי והפכתי אותה בעדינות על גבה. "אני מפלצת הדגדוגים!"

היא התפתלה וצרחה בזמן הדגדוג־עינוי שלי, מה שעודד את ויניפרד לבוא בריצה לחדר ולקפוץ גם היא על המיטה. "גם אני!"

ויני הייתה הילדה הנדירה שדווקא רצתה דגדוגים, או לפחות גילויי חיבה פיזיים. היא נצמדה לפליסיטי, שכבה על הגב והציגה לי את בטנה כמו כלכלב שמבקש ליטוף.

דגדגתי את שתיהן למשך רגע, ואז התיישבתי על העקבים וגירדתי בראשי. "אתן עדיין בפיג'מה. יום שבת היום?"

"כן," פליסיטי אמרה.

"יופי."

"השיער שלך מצחיק," היא אמרה לי.

"גם שלך," אמרתי לה. לאחרונה היא עשתה לעצמה "תספורת", וקיצרה את החלק הקדמי של השיער בניסיון ליצור פוני כמו של מייוויס מ"מלון טרנסילבניה". היא אפילו רצתה שאקרא לה מייוויס למשך זמן מה. הפסיכולוגית של הבנות הבטיחה לי שאין לי מה לדאוג, ושזה פשוט אומר שהיא מזדהה עם הדמות, שגם היא חיה עם אבא בלי אימא בבית.

"את בטוחה שזה לא אומר שהיא ערפדית?" שאלתי. פליסיטי עדיין לא נשכה אף אחד, אבל היא כן התחילה להתלבש בשחור ולבקש ממני לשנות את המיטה שלה לצורה של ארון קבורה. אם כבר מדברים על סיוטים.

אבל הפסיכולוגית רק חייכה. "אני בטוחה."

מילי הופיעה בפתח החדר שלי בכותונת לילה. "אבא, אני צריכה בגד גוף שחור בשביל שיעור הבלט היום, ואף אחד מהם לא נקי."

"לעזאזל. את בטוחה?"

"כן, בדקתי במגירה וגם בסל הכביסה. ותכניס עכשיו עוד מטבע לצנצנת הקללות."

עיקמתי פרצוף. צנצנת הקללות המזורגגת עוד תשבור אותי. "בדקת במייבש?"

"כן. גם שם אין."

"שיט."

"עכשיו זה כבר חמישים סנט."

נעצתי אצבע בין הצלעות שלה. "לפחות הקללות שלי תורמות לכישורי המתמטיקה שלך. מילי, בדקת במכונת הכביסה? אני יודע שהכנסתי אליה הרבה כביסה כהה אתמול." מה שאומר שכנראה שכחתי להעביר את הכביסה למייבש, וכעת אצטרך לכבס אותה שוב.

"לא הסתכלתי במכונת הכביסה."

"באיזו שעה הבלט, שוב?"

מילי גלגלה עיניים, מחווה של גיל ההתבגרות שכבר הספקתי להתעייף ממנה. "באותה השעה כמו תמיד. עשר."

"נכון." הבטתי בשעון על שידת הלילה שלי. השעה הייתה שבע וחצי. "אוקיי, זה יהיה מוכן עד אז."

"ואני גם צריכה משהו למכירת העוגות היום אחר הצהריים," היא הוסיפה.

"איזו מכירת עוגות?"

עוד גלגול עיניים, הפעם בליווי רקיעת רגל. "אבא! אנחנו מגייסים כסף לטיול של כיתה ח' לוושינגטון הבירה! אמרתי לך את זה כבר מאה פעם."

קפצתי מהמיטה וקשרתי את השרוך במכנסי פיג'מת הפלנל שלי. "כיתה ח'! מה הקטע, מילי? את בסך הכול בכיתה ו'. הטיול המזוין בעוד שנתיים — לא פלא שתייקתי את זה תחת 'שכח מייד'." הלכתי לארון, הוצאתי סווטשירט של חיל הנחתים ולבשתי אותו מעל החולצה שלי.

היא זיכתה אותי באנחה כבדה. "ועכשיו זה דולר בצנצנת, אבא."

"לא, זה לא! זה היה רק חמישים סנט."

כן, אבל מילה עם האות ז' שווה דולר שלם, אבא," פליסיטי הודיעה לי.

"אה, נכון." שתקתי רגע. "אתן יודעות מה? זה שווה את זה."

"אז מה אביא למכירת העוגות?" מילי לחצה.

"אני לא יודע. נחשוב על זה." מתישהו בין הכביסה לבין סידור השיער שלך בקוקו גבוה וההאכלה של כולכן במשהו שלא יהרוס לכן את השיניים ויחסל לכן את תאי המוח, וההסעה שלך לבלט בזמן ובדיקה מה קורה בעבודה ומילוי צנצנת הקללות, וקניית מצרכים למשך השבוע ודאגה לכך שכל אחת מכן תקבל מספיק זמן ותשומת לב כדי שתרגיש בטוחה ואהובה ו — ניגשתי לחלון והבטתי החוצה — פינוי השלג שירד הלילה.

לכל הרוחות, רק תחילת פברואר וכבר היה מעונן, מה שאומר שהאביב אמור להגיע מוקדם (לפי המדע), אבל הייתה תחושה שהאביב לעולם לא יגיע. החורף בצפון מישיגן היה תמיד ארוך וקר, עם שמיים אפורים תמיד ושלג עד גובה הברכיים, אבל הפעם הוא היה אכזרי במיוחד. יכול להיות שזה משום שזה החורף הראשון שלי כאבא חד־הורי?

הבנות ואני ירדנו מחדרי שבקומה הראשונה אל המטבח, שם הכנתי קפה לעצמי, שלפתי פנקייקים קפואים מהמקפיא בשביל ויניפרד ופליסיטי, וקשקשתי ביצה בשביל מילי. הן ישבו בשורה לאורך דלפק ארוחת הבוקר שהפריד בין המטבח לבין פינת האוכל. פעם היה קיר בין שני החדרים, אבל חבר שלי ראיין וודס, שגר בדירה הזאת לפנינו, שיפץ את המטבח והפך אותו לפתוח ומודרני יותר. למעשה, לעיתים נדירות בלבד אכלנו ליד שולחן פינת האוכל. השתמשתי בו בעיקר כשקיפלתי כביסה.

"יש לזה טעם של מקפיא," פליסיטי אמרה על הפנקייק שלה ועיקמה את הפרצוף. "לא נשארו לנו מאפינס מגברת גרדנר?"

"אכלנו את כולם," אמרתי לה ומזגתי מיץ תפוזים לשלוש כוסות. גברת גרדנר הייתה אלמנה בת תשעים וארבע שגרה לידנו, ונעשתה מין סבתא־ממלאת־מקום לכולנו ברגע שעברנו לבית הזה בקיץ שעבר. היא אהבה לאפות, ופעמים רבות הביאה מאפינס או עוגיות טעימות מעשה ידיה, שלא החזיקו מעמד אצלנו הרבה זמן. בתמורה, דאגתי לכך שהחצר שלה תהיה מטופלת במזג אוויר טוב, ובחורף הקפדתי לפנות את השלג מהכניסה שלה. הבנות ניכשו את העשבים מהגינה שלה, הכניסו לביתה את הדואר וציירו לה ציורים, שאותם היא הציגה בגאווה על דלת המקרר.

"אתן רוצות בננה או תפוח?" שאלתי את הבנות. לפחות הפירות היו טריים.

"בננה," שתי הצעירות ענו.

"תפוח," מילי אמרה.

"מישהי רוצה בייקון?"

כל השלוש הנהנו בהתלהבות. בייקון היה אחד מהדברים הנדירים שכולנו הסכמנו עליהם.

לגמתי מהקפה שלי והנחתי כמה פרוסות בייקון במחבת, אחר כך רצתי אל המרתף כדי להפעיל שוב את מכונת הכביסה עם הבגדים הכהים בתוכה, ששכחתי מהם אמש. הוצאתי ערמת בגדים לבנים מהמייבש אל תוך הסל, ושמתי לב שלכל הכביסה הייתה מין הילה ורודה. בדיוק אז הבחנתי בגרב האדום של ויניפרד בתוך הסל, עם כל הגרביים והתחתונים הלבנים של כולנו.

נהדר. בדיוק מה שהייתי צריך — גרביים ורודים.

קיללתי בשקט — לפחות הפעם אף אחת לא שמעה את זה — השארתי את הסל וחזרתי למטבח, שם הפכתי את פרוסות הבייקון הרוחשות, לגמתי עוד קפה וראיתי איך ויניפרד מורחת סירופ מייפל סביב הפה שלה. "זה אודם," היא אמרה בגאווה.

"את מלכלכת את השיער שלך," מילי אמרה והרחיקה את הכיסא שלה מוויני.

מישהי שמטה מזלג, והוא נפל ברעש על הרצפה. כעבור שתי דקות, המרפק של מישהי הפיל את כוס המיץ, שנשפך על קצה הדלפק ונזל למטה על ארון המטבח. אחרי שניקיתי את הבלגן (והוספתי עוד חמישים סנט לצנצנת), פיקחתי על פליסיטי כשהיא פרסה לעצמה את הבננה על האי הקטן במטבח, בזמן שכל החדר התמלא עשן. כיביתי את הכיריים מתחת לבייקון, הורדתי את המחבת מהאש ופתחתי את החלון.

"איכס, זה שרוף," מילי אמרה.

עצמתי עיניים ונשמתי נשימה עמוקה.

"זה בסדר, אבא," פליסיטי אמרה. "אני אוהבת את הבייקון שלי שחור."

ויניפרד השתעלה, ואני פקחתי עין אחת והסתכלתי עליה. "את נחנקת?"

היא הניעה את ראשה בשלילה ולקחה את המיץ שלה.

"יופי. אסור להיחנק." הנחתי את הבייקון השרוף על כמה מפיות נייר. "אני מניח שאנחנו אוכלים את זה מאוד פריך הבוקר, בנות. אני מצטער."

"אה, אבא, שכחתי להגיד לך. מילי שברה את המשקפיים שלי," פליסיטי הודיעה כשהיא חזרה למקומה ליד הדלפק, עם הבננה הפרוסה שלה.

"לא נכון!"

"כן נכון. את ישבת עליהם."

מילי הביטה בה בזעם. "אולי לא היית צריכה להשאיר אותם על הספה."

"אולי את היית צריכה להסתכל איפה את שמה את התחת הגדול שלך."

"אין לי תחת גדול! אבא, פליסיטי אמרה שיש לי תחת גדול!"

"לאף אחד בבית הזה אין תחת גדול," אמרתי והנחתי את הבייקון הפריך מאוד מולן. "ועכשיו, תסיימו לאכול את ארוחת הבוקר. פליסיטי, אני אסתכל על המשקפיים שלך בעוד רגע."

הצלחתי להאכיל את כולן, לתקן את המשקפיים של פליסיטי, לנקות את המטבח, לקפל קצת כביסה, להתלבש, לפנות את השלג מהכניסה שלנו ושל גברת גרדנר, ולהתניע בזמן — בקושי — את רכב השטח שלי כדי להסיע את מילי לבלט.

"אוקיי, בואו נלך!" צעקתי מדלת הכניסה.

"אבל השיער שלי עוד לא מסודר," מילי צעקה ומיהרה לרדת במדרגות בבגד גוף שחור ובטייץ ורוד, כששערה הבלונדיני עדיין פרוע.

"ויני בכלל לא התלבשה," פליסיטי אמרה ממקומה על הספה בסלון, שם היא שיחקה באייפד שלה.

הסתכלתי על ויניפרד, ששכבה על הרצפה בפיג'מה שלה וצפתה בסרטים מצוירים. "אין לנו זמן עכשיו. ויני, תנעלי את המגפיים שלך ותלבשי מעיל מעל הפיג'מה. פליסיטי, תהיי מוכנה ללכת ותוודאי שגם לך וגם לוויני יש כובעים וכפפות. קפוא בחוץ." ואז הסתכלתי על מילי. "לכי תביאי את הדברים של הקוקו. אם אני איכנס, אפזר שלג בכל מקום, ואני לא רוצה להוריד את כל החרא הזה."

פליסיטי הצביעה עליי כשהיא החליקה מהספה. "זה עוד חמישים סנט, אבא."

"חרא זה לא קללה," טענתי.

"אני יכולה להגיד את זה בבית הספר?"

"לא."

"אז זו קללה."

נאנחתי בכבדות כשמילי ירדה במדרגות עם מברשת, גומייה לשיער וקופסה קטנה עם סיכות ראש. כעבור חמש דקות, הצלחתי איכשהו לגלגל את שערה העבה בצבע דבש למשהו שדומה לפקעת של בלרינה. הסתכלתי על הפקעת והרמתי גבה. "לא העבודה הכי טובה שלי היום, מילס. אני חייב להודות."

"הקוקו שלי תמיד הכי גרוע משל כולן, אבא. הבנות האחרות צוחקות עליו."

משהו צבט לי בלב. "סליחה. אני עושה את מה שאני יכול."

"אנחנו מוכנות," פליסיטי אמרה, "אבל המגפיים שלי כל כך קטנים שאני בקושי מצליחה לנעול אותם. ויני יכולה למצוא רק כפפה אחת."

עצמתי עיניים לרגע ונשמתי נשימה עמוקה. "נקנה לך מגפיים חדשים השבוע ויש מיליון כפפות בקופסה. לכי תביאי לי אחת, בבקשה."

"אבל זה לא יתאים."

"זה לא משנה. אבל מהר, אחותך תאחר."

"אני מאחרת בכל שבוע, מה זה משנה?" מילי מלמלה והניפה את התיק שלה מעל כתפה. היא הייתה בדרכה לחלוף על פניי ליד הדלת כשתפסתי במרפק שלה.

"היי, אני מצטער. אנסה להתאמץ יותר כדי שתגיעי לשם בזמן מעכשיו, בסדר?"

היא הנהנה. "בסדר."

שחררתי אותה וזירזתי את פליסיטי לצאת במגפיים הקטנים מדי שלה. דחפתי כפפה אקראית לידה של ויני לפני שהרמתי אותה בידיי ונשאתי אותה החוצה אל השלג, כשאני טורק אחרינו את הדלת.

היו לי כבר בקרים נוראים יותר בתשעת החודשים האחרונים, אבל היו גם מוצלחים יותר — אם כי לא הרבה. עשיתי באמת את המרב מבחינתי אבל, לעזאזל, למילי הגיע קוקו יותר טוב, לפליסיטי הגיע לקבל מגפיים במידה שלה, ולוויניפרד הגיע אבא שזוכר להלביש אותה ולנקות את הסירופ מהשיער שלה לפני שהוא מוציא אותה מהבית.

ולכולן הגיע שתהיה להן אימא שלא תנטוש אותן. היא ראתה אותן רק פעמיים במשך תשעת החודשים האחרונים.

ואני, אני הייתי לוקח בוקר אחד לעצמי. בוקר אחד בלי להיות אחראי על מישהו אחר. בוקר אחד להרגיש בו גבר ולא רק אבא. בוקר אחד לקלל בלי לשים כסף בצנצנת, לזכור שיש חיים מעבר לכביסה, קופסאות אוכל ובנות קטנות. זה באמת כל כך נורא מצידי?

כנראה.

בוקר אחד. זה כל מה שרציתי.