ואם מחר לא יבוא

הסוף

רציתי להחביא את הגוף שלי במקום שבו אף אחד לא יוכל למצוא אותו.

באמצע שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה, בחרתי בנהר סאקוֹ — זרם גועש, מלא בקרחונים ואפוף ערפל, שנמתח ליד הקצה של שטח הקמפּוּס. אהבתי את הנהר, כי כשעמדתי על שפת המים תמיד הרגשתי שהשעה היא שעת בוקר, אפילו בשעת הדמדומים ואפילו בחצות. האפשרות של הנהר מצאה חן בעיניי, כי היא הייתה מעשית ונקייה. הנהר ייקח אותי, ישטוף כל חלק בי ויקבור אותי בתוך הסְחוֹפת שהוא גורף.

בלילה קפוא בחודש פברואר ניקיתי לאור הירח את הצד שלי בחדר במעונות, בזמן שהשותפה שלי הייתה שקועה בשינה עמוקה. מחקתי את כל התמונות שלי מהרשתות החברתיות ואז התיישבתי על המיטה וכתבתי מכתבי פרידה. הכנסתי כל מכתב למעטפה והנחתי את כולם על שולחן הכתיבה. נכנסתי למיטה והקשבתי לספר קולי עד שחלון החדר זהר בקרני השחר הראשונות של היום.

בבוקר האחרון שלי, הבוקר של יום הולדת תשע־עשרה, לבשתי את המעיל הכחול שלי ונעלתי את הסניקרס המוזהבות. סידרתי את השיער מול המראה בלי להסתכל לעצמי בעיניים ויצאתי מהחדר במעונות בפעם האחרונה. חציתי את הקמפוס של אוניברסיטת איטוֹן בצל ההרים, וקרטעתי בין חומה של עצים ירוקי־עד עד לרציף מוקף בסירות קאנוּ. הכול נראה כל־כך יפה, אבל לא ידעתי איך להרגיש את זה.

הסירות היטלטלו סביבי בזמן שכרעתי ברך על לוחות העץ הקפואים, והעצב זרם לי בדם כמו חול. במראָה השבורה של המים הגועשים קיוויתי לא לראות את ההשתקפות שלי, אלא את הפנים של הדודה דֶווין.

דווין הייתה אחות של אמא שלי, וביום שנולדתי היא נכנסה לתוך המים של הים האירי ונשארה שם. כולם אמרו שאני דומה לה בגלל השיער בצבע אדום נחושת והעיניים הכחולות, אבל לא ראיתי מול העיניים את הפנים שלה, אלא את ההשתקפות של פניי. הייתי לבד.

הג'ינס שלי נרטבו לגמרי ונדבקו לי לרגליים. הלב שלי דפק במרץ עד שהצלעות שלי רעדו. סילקתי את הדמעות כדי שאוכל לראות עוד זריחה אחת, אבל השמש נדלקה באִבחָה מהירה ונטולת צבע.

תמיד היו לי בעיות, אבל לפחות לפני הלימודים באיטון הצלחתי לעבוד על כולם ולשכנע אותם שאני מוכשרת, חכמה ומלאת חיים. עכשיו הרגשתי שאני אפילו לא באמת קיימת. לא רציתי שום דבר ולא קיוויתי לשום דבר. ידעתי שאף אחד לא זקוק לי.

העצב התפשט מהמוח שלי עד לעצמות. הוא חי בתוך הגוף שלי, והייתי משוכנעת שהוא לא יסתלק לעולם. ולמה שיסתלק? הוא רק יחמיר כשההורים שלי יגלו שנכשלתי באחד הקורסים ושפחות או יותר העיפו אותי מנבחרת הכדורגל. הוא יחמיר כשקָאס תתאהב במישהי חדשה ואני אצטרך לראות את זה קורה. ומה אז?

שום דבר.

התכופפתי מעל המים הגועשים, וכבר הייתי מוכנה לקפוץ לתוכם, אל תוך הדממה. ניסיתי לקלוט שוב את ההשתקפות שלי במים, אבל לא הכרתי את הבחורה שרִפרפה מתחתיי ולא ידעתי איך להציל אותה. ניסיתי לאתגר אותה, לקרוא לה לרצות משהו, לקוות למשהו, לא משנה מה. התחננתי לפניה. התגעגעתי, ולא בפעם הראשונה, לימים שבהם יכולתי להתפלל אל מישהו.

התקרבתי ממש עד לשפת המים, ועצרתי את הנשימה. עמדתי לקפוץ, רק שאז הטלפון הנייד שלי רטט, ואזעקת החירום של איטון התחילה לצווח בקולי קולות.

אפילו דרך היער שמעתי את הסירנות מייללות. פירוש הדבר היה שאנחנו צריכים להיכנס לבניין הקרוב ולנעול את הדלתות. גם פעמוני הכנסייה צלצלו, וסימנו ברוב תמימותם את השעה שש בבוקר. קִרטעתי אחורה על הרציף, התחבאתי בתוך קבוצה של עצים והוצאתי את הטלפון מהכיס.

על המסך הופיעה תמונה של החברה הכי טובה שלי, קאס ג'וֹשי־אָגילאר, בחליפה שחורה, צוחקת בצחוק גדול מתחת לאורות פנסי הרחוב בניו יורק. אחת החברות החדשות שלה צילמה את התמונה הזאת, והורדתי אותה מהחשבון שלה באינסטגרם. בכל פעם שהסתכלתי על התמונה לא הצלחתי לנשום. בכל פעם שקאס התקשרה חיכיתי עד לצלצול האחרון כדי שאוכל להתמודד עם ההלם שהחיוך שלה עורר בי, עם החלק הקטן בעצם הצוואר שלה שנחשף באזור שבו הכפתור בחולצה שלה היה פתוח, ועם היד המטושטשת שהיא העבירה בשיער. אלוהים, היא הייתה מושלמת.

לא רציתי לענות לשיחה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנה מאז שראיתי אותה לפני חודש ואמרתי לה שאני שונאת אותה. לא הופתעתי כשהיא לא שלחה לי הודעה כמה שעות לפני כן, בדיוק בחצות, כדי להיות הראשונה שמאחלת לי מזל טוב ליום ההולדת כמו שעשתה כל השנים.

ופתאום, דווקא עכשיו, היא מתקשרת אליי.

לא רציתי לאבד את האומץ לקפוץ, אבל בהחלט רציתי לשמוע את הקול שלה עוד פעם אחת, לשנות את המילים האחרונות שאגיד לה. לא שנאתי אותה. הייתי מאוהבת בה, לעזאזל.

לחצתי על הטלפון כדי לקבל את השיחה ונכנסתי עמוק יותר בין העצים, כאילו ככה היא תראה פחות ממני.

"היי." ניסיתי להישמע כאילו הרגע התעוררתי, אבל האזעקה ברקע הייתה חזקה מאוד, אפילו שנשמעה מרחוק.

"אייברי. איזה קטע מדהים, נכון?" גם מעבר לקו סירנות ייללו. זה היה אופייני לניו יורק, אבל רק הוסיף לקקופוניה שהייתה לי בראש. דמיינתי אותה עומדת בחלון בדירה שלה, שפונה לסמטה, מעבירה יד בשיער או מחבקת את עצמה בזרוע.

"איזה קטע?"

"לא שמעת?"

"על מה?"

היא שאפה אוויר כאילו היא כועסת, ולשנייה אחת חשבתי שאיכשהו היא יודעת מה התכוונתי לעשות. אבל התברר שהיא בסך־הכול ניסתה להסדיר את הנשימה.

"מישהו פרץ לאימֵיילים של נאס"א וגילה שאסטרואיד מתקרב לכיוון אריזונה."

"מה?"

"כאילו, הם לא יודעים לאן בדיוק, אבל האסטרואיד הזה ברוחב שנים־עשר קילומטר."

"אז..." אז מתקרב אלינו אסטרואיד, ואנשים מודאגים בגלל זה. ניסיתי לחבר את המילים שהיא אמרה למשפט שתהיה לו משמעות, אבל אפילו לא הצלחתי לנשום בתוך הערפל שעטף אותי בזמן שחזרתי להתקיים.

"אז אבוד לנו!" היא פלטה צחוק נורא. "אומרים שהוא גדול יותר מהאסטרואיד שחיסל את הדינוזאורים. מה, אצלכם לא מודאגים שם?"

הצצתי לכיוון הקמפוס וניסיתי לקלוט את האווירה. "את עובדת עליי?"

"לא," היא ענתה בקול סדוק. "הכי לא. כל העולם מדבר על זה. פאק, תעשי גוּגל."

לא הצלחתי לעכל מה היא אומרת, לא באמת, אז לא אמרתי שום דבר. היא הוסיפה, "אומרים שנשארו לנו תשעה ימים."

היא התחילה לנשום מהר יותר. שמעתי אותה זורקת דברים. דמיינתי אותה אורזת את המחשב הנייד המכוסה במדבקות ואת מחברת העיצובים שהיא אהבה כל־כך.

"איפה את?"

"אני עדיין בדירה, אבל תכף אצא לתחנה המרכזית ואנסה לעלות על אוטובוס לבוסטון. משם אני אקח אוטובוס הביתה. אני מתארת לעצמי שההורים שלי מנסים לחזור מפִיגִ'י, אבל לא דיברתי איתם. גם את צריכה לנסות להגיע הביתה."

ההורים של קאס תכננו את הנסיעה שלהם לפיג'י במשך שנים. הם קראו לה ירח הדבש של הקֵן המתרוקן. קאס קראה לנסיעה שלהם מסיבת גיל חמישים, אפילו שהם כבר מזמן בני יותר מחמישים.

סובבתי את הראש שוב אל הנהר ונתתי לעצמי להתהפנט מהזרם שלו. האם האמנתי לדברים שקאס אמרה? לא. היא בטוח עובדת עליי. לא יכול להיות אחרת. זאת בטח סתם שמועה שנהייתה ויראלית. ובכלל, האם באמת דיברתי עכשיו עם קאס בטלפון, או שהגוף שלי רק ניסה איכשהו לעבוד עליי כדי שאישאר בחיים?

"קאס, אני חייבת לסגור," אמרתי והתחלתי לחזור שוב אל שפת הרציף. הייתי חייבת לנתק את השיחה. חייבת לקפוץ למים. חייבת להיפרד. הרחקתי את הטלפון מהאוזן, אבל גיליתי שאני לא מסוגלת לנתק את השיחה.

"אייברי, חכי," היא אמרה, והקול שלה נשמע פתאום קטן ורחוק מאוד.

"כן?"

"אני רוצה שתבטיחי לי שתהיי שם כשאגיע הביתה, בסדר?"

"אני לא יכולה להבטיח את זה."

התכופפתי כדי לגעת במים, אבל מיד שלפתי את כף היד שוב החוצה. המים היו קפואים.

"למה? את חייבת להבטיח לי, אייברי. חייבת! תבטיחי לי גם אם זה שקר. אני זקוקה לך."

היא התחילה לבכות, ואפילו שהגוף שלי היה עייף כל־כך שבקושי הרגשתי משהו, קול הבכי שלה ריכך את הלב שלי סופית. היא שוב הייתה זקוקה לי. עבר לא מעט זמן מאז שזה קרה בפעם האחרונה. ובלי קשר, האם אי פעם הצלחתי לומר לקאס לא? אפילו לא פעם אחת. וגם אם לא האמנתי לדברים שאמרה על האסטרואיד, היא הציעה לי עוד הזדמנות אחת לראות אותה, לומר את המילים שהעברתי במוח שוב ושוב בכל פעם שהסתכלתי על התמונה שלה: אני מצטערת וגם אני אוהבת אותך וגם שלום.

אבל האם אצליח לעשות את זה? לשרוד עוד כמה ימים? האם אני בכלל רוצה את זה?

הרגשתי שמשהו בתוכי נסגר, דלת שהובילה אל שאר הדברים שהבטחתי לעצמי. הישועה, הבריחה. נשכתי את השפה בתסכול חזק כל־כך שירד לי דם.

"אני אהיה שם," לחשתי, אפילו שלא ידעתי אם אעמוד בהבטחה הזאת.

"תודה," היא אמרה וניתקה את השיחה.

התכופפתי עוד פעם אחת אחרונה לנהר והתזתי את המים הקפואים על פניי, כדי להפר את ההבטחה שלי לעצמי כך שאוכל לקיים את ההבטחה שלי אליה. אולי אני לא אחזיק מעמד עד שהאסטרואיד יכה, אבל אני יכולה לשרוד עוד יום אחד.

בשבילה.

בשביל המשפחה שלי.

עוד יום אחד. רק יום אחד.

קמתי ופניתי בחזרה לקמפוס. צחקתי צחוק פראי וכועס, כי באותו בוקר חשבתי שהכול ייגמר סוף־סוף. במקום זה רצתי. רצתי ובכיתי. התחלתי את הכול שוב.

הכנסתי את הטלפון בחזרה לכיס וחציתי בריצה את בית הקברות, והברך שנפגעה במשחק הכדורגל האחרון צרחה עם כל צעד שעשיתי. כשהתקרבתי למדשאה המרכזית, מערכת האזעקה גברה. סטודנטים יצאו לחצר, תפסו את החברים שלהם בכתפיים, התקבצו סביב מסכים של טלפונים ניידים וקראו בשמות של מכרים שלהם. ידעתי שאף אחד שם לא יקרא לי, כי לא מצאתי אפילו חבר אחד או חברה אחת מאז שהתחלתי ללמוד כאן — לא בנבחרת הכדורגל ולא מחוץ לה. לא רציתי שאף אחד באמת יכיר אותי, וממילא אף אחד גם לא ניסה.

גְרַניט הוֹל, בניין לבן עם תריסים סגולים כהים, היה פתוח. נכנסתי יחד עם גל הסטודנטים שזרמו פנימה. בכיתת הלימוד הראשונה סטודנטים הצטופפו ובהו בערוץ החדשות. כותרות רצות חצו את המסך מעל ומתחת לקריינים של סי־אֶן־אֶן. הקולות שלהם רעמו בשיא העוצמה, אבל לא שמעתי משפטים שלמים, רק מילים, בזמן שהעיניים שלי הסתגלו למסך המרצד.

אבל אז אמר הקריין של סי־אן־אן, איש מבוגר עם הבעה זעופה ועיניים פעורות, "אנרגיה רבה יותר מכל פצצה גרעינית שיוּצרה אי־פעם בכדור הארץ, והוא מתקדם במהירות שגבוהה ממהירות הקול פי חמישה..." הגרון שלי נלפת בזמן שניסיתי לקרוא את הטקסט שבכותרות הרצות.

 

האקר חושף שאסטרואיד בדרכו לכדור הארץ...

אוּתר במקור בידי גשושית של נאס"א.

 

"רוחב של שנים־עשר קילומטר," אמר הקריין. "וואו."

הוא הרים אצבע אחת כדי להורות לצופים לחכות בזמן שהוא מדבר עם אחד ממפיקי התוכנית, ואז חזר בקול רם ומוזר יותר מאשר קודם, "אולי זאת התשובה ליהירוּת שלנו. אולי זה הסוף של כוכב הלכת שלנו, לפחות כמו שאנחנו מכירים אותו. שמעתם את הדברים כאן, לראשונה, בסי־אן־אן."

החדר הסתחרר סביבי, והפנים של שאר הסטודנטים התעוותו כמו במבוך מראות. החדר כולו רטט מרוב פחד ואימה.

אז זה אמיתי. קאס צדקה. אסטרואיד באמת מתקרב ישר אלינו ודווקא ביום שבו החלטתי למות. פאק, פשוט לא ייאמן. צחקתי בקול, צחקתי כל־כך חזק שבקושי הצלחתי לעמוד זקוף, עד שמישהו טפח לי על הזרוע.

הסתובבתי וראיתי את השותפה שלי לחדר ולנבחרת, עָאישָה שָגַארי, נועצת בי מבט כועס. השעה הייתה שש וחצי בבוקר והעולם עמד להיכחד, אבל עאישה נראתה מוכנה לקראת היום במגפי החורף החדשים שלה, מעיל צמר לבן שלא היה עליו אפילו כתם אחד וכיסוי ראש תואם. היא תפסה בתליון המוזהב שלה והצמידה אותו אל החזה.

"זה לא מצחיק, אייברי," היא אמרה כשדמעות בעיניה. "איך את מעיזה לצחוק ככה?"

"סליחה," אמרתי. "גם אני לא חושבת שזה מצחיק. אני פשוט..."

"דפוקה?" אמר מישהו קרוב.

"כן, אני דפוקה," אמרתי והתחשק לי שוב לבכות, להתייפח, כי סוף העולם עמד להגיע וכל מי שאני אוהבת עמד למות, לא רק אני.

הבנתי שאני חייבת לחזור הביתה. שאני חייבת להיות עם המשפחה שלי, וגם עם קאס. הנהר יחכה לי.

אם נשרוד.

עאישה התחילה להתרחק ממני, ורצתי אחריה אל מחוץ לבניין ולאור השמש הרענן. "סליחה," אמרתי שוב.

"אל תתנצלי," היא אמרה. "פשוט תתעוררי כבר. איפה היית כל הבוקר? כולנו חייבים לצאת מכאן. אני נוסעת הביתה." רוח חדשה הצליפה על פנינו. "אני חייבת לחזור לחדר כדי לארוז את הדברים שלי ולטוס לניגריה." הקול שלה נשמע סדוק. "הזמנתי כבר כרטיס טיסה. הטיסה שלי יוצאת מלוֹגַן בעוד שבע שעות. תוכלי למצוא לנו מכונית שנוסעת לבוסטון?"

"בטח," אמרתי, והמשימה הקטנה הזאת קרקעה אותי שוב אל הגוף שלי. ככה אעביר את הזמן הקרוב ואגיע לקאס: משימה קטנה ועוד משימה קטנה, צעד אחרי צעד. התחלתי לרוץ אל מגרש החניה כדי לראות מה אמצא שם, וראיתי שהוא כבר חצי ריק. רוב המכוניות שנשארו היו תקועות בשלג וסטודנטים ניסו לחלץ אותן בעזרת מעדרים, כוסות פלסטיק, מגשים מחדר האוכל ובידיים. רבים מהם חרטו בשלג שעל השמשה הקדמית את היעד שלהם: בוסטון, פילדלפיה, פורטלנד, מונטריאול.

"יש לכם מקום לעוד מישהו?" שאלתי את בילי קרטר, אחד הסטודנטים שעמדו ליד מכונית שהיה כתוב עליה "בוסטון". הוא היה עורך מדור הספורט בעיתון של הקמפוס, וראיין אותי אחרי אחד המשחקים. הוא שבר קרח בפינה של מעדר ונהם. שני סטודנטים עזרו לו לשחרר את הצמיגים האחוריים, והם שמעו מוזיקת ראפ בקולי קולות מתוך הסובארו.

הבנתי שבעצם אני מבקשת מקום בשביל עאישה, לא בשבילי, למרות שקאס הייתה זקוקה לי, ורציתי נואשות לראות אותה עוד פעם אחת. אם ניסע בכביש 39-I נוכל להגיע לעיר שלי, קילקֶני, שנמצאת בדרך לבוסטון. אני אוכל לבקש מבילי שיוריד אותי ליד היציאה מהכביש המהיר לעיר, והמשפחה שלי תבוא לאסוף אותי. קאס תפגוש אותי שם. אוכל להיפרד. העיניים שלי התמלאו בדמעות של תשישות.

"מצטער, אייברי," אמר בילי. "אנחנו מלאים."

ליד עוד מכונית שנכתב עליה "בוסטון" עמדה מֶרֶדית' וִוין, המגישה של נבחרת הסופטבול, שהתעסקתי איתה במשך כל הסתיו בלי שאף אחד ידע.

"נוכל לקחת אותך, ג'ינג'ית, אבל אנחנו יוצאים ברגע שנסלק את כל השלג מהמכונית." היא התכופפה אליי ונתנה לי נשיקת פרידה, משהו שלא עשתה אף פעם ליד אנשים. מסיבה כלשהי נתתי לה לנשק אותי, אפילו שלא הרגשתי את הפנים שלי וגם לא את הידיים ואת הרגליים.

כולם עשו כל מאמץ לעזוב את איטון כמה שיותר מהר. רצתי לחדר כדי לקרוא לעאישה ומצאתי אותה יושבת על המיטה שלה. היא החזיקה את הראש בין הידיים בתנוחה מובסת שהייתה מאוד לא אופיינית לה.

"למרדית' יש מקום," אמרתי בקוצר נשימה. חיכיתי לראות את ההקלה על פניה, אבל היא רק הרימה אליי את העיניים ובהתה בי.

"סעי אַת," היא אמרה. "אני לא מוצאת את הדרכון שלי."

"אוי, לא. טוב, לא נורא, נמצא אותו! את תגיעי לשם, בסדר? את תגיעי."

ברגע שאמרתי את הדברים הבנתי שאולי אין סיכוי שהיא תגיע הביתה, והבטן שלי התהפכה בשבילה. האם מטוסים בכלל טסים? האם אנשים עדיין עובדים? האם שדות התעופה פתוחים? היא בכלל תצליח להגיע לבוסטון?

"תראי, יש כמה מכוניות בחוץ שתכף יֵצאו לדרך, ואני לא חושבת שהדרכון שלך יהיה הבעיה כאן."

"אני צריכה את הדרכון," היא לחשה. "אני לא מבינה את זה. אני אף פעם לא מאבדת שום דבר."

כדי להביע הזדהות, התכופפתי והתחלתי לחפש בערימת החפצים הפזורים בחדר. לא ידעתי איך נראה דרכון ניגרי, אבל חשבתי שאם אראה אותו — אזהה אותו. כשהסתכלתי אחר־כך על הטלפון שלי, ראיתי שעברה רבע שעה והערכתי שמרדית' כבר יצאה לדרך. הייתי נחושה לעזור לעאישה, חייבת שמשהו יסיח את דעתי, שמשהו ייתן תעסוקה לכפות הידיים שלי.

"רוצי למגרש החניה," אמרתי. "תדאגי שמישהו יחכה לנו, בסדר?"

היא הנהנה וקמה, יצאה מהחדר בזמן שהמשכתי לחפש בטירוף בין החפצים שלה. עצרתי לרגע רק כשנתקלתי בתמונה של המשפחה שלה או במכתב מסבתא שלה.

גרנו יחד במשך חמישה חודשים, אבל לא באמת הכרתי אותה. בכל פעם שחשבתי שחווינו איזו קרבה — מבט של הזדהות בחדר הכושר, בדיחה פנימית שהרגשתי שכוללת גם אותי — השתררה מיד שתיקה נוקשה, ולא באמת הצלחתי להבין אם זה קרה באשמתי או באשמתה.

הייתה לי תמונה של המשפחה שלי על שולחן הכתיבה. סיפרתי לה על כולם: על ההורים שלי, על אחי פיטר, על אשתו ג'ורג'יה ועל הבן שלהם טדי. הייתה לי גם תמונה של אמא שלי ושל אחותה הצעירה דֶווין, הכפילה שלי שאף פעם לא פגשתי. ההתאבדות שלה הייתה הסיבה שבגללה ההורים שלי עברו מקילקֶני שבאירלנד לקילקֶני שבניו המפשייר, ארצות הברית, כשהייתי בת חצי שנה. הם רצו להתרחק ככל האפשר מהים האירי, אבל לא היה להם מספיק דמיון כדי למצוא עיר שיש לה שֵם אחר.

לאמא לא היה מושג שגנבתי תמונה דהויה שלה ושל דווין, כשהן עומדות בגיל תיכון באמצע שדה וצוחקות באושר. אמא הייתה בטח חושבת שהתמונה מורבּידית, ולא הייתה שמחה לשמוע אותי מדברת על הדודה דווין כאילו הכרתי אותה. כאילו היא הייתה אי פעם שלי, וזאת אני שאיבדתי אותה. אבל אהבתי את התמונה הזאת — החיוך של דווין היה גדול כל־כך, אפילו שהיא הייתה עצובה נורא. או שאולי דווקא ברגע הזה היא באמת שמחה. אהבתי גם את הגרסה הזאת של הסיפור.

כל מי שראה את התמונה ציין כמה הדודה דווין ואני דומות, כך שעאישה שמעה אותי מדברת על התמונה הזאת לפחות עשר פעמים. ובכל זאת, רק בדצמבר, כשעמדנו להירדם באחד הערבים, היא סיפרה לי שהייתה לה אחות גדולה.

"איבדנו אותה," היא אמרה.

"אני כל־כך מצטערת." התיישבתי על המיטה, למקרה שהיא תרצה להמשיך לדבר. "את לא חייבת לי שום דבר, אבל למה לא סיפרת לי עליה קודם?"

היא הסתכלה עליי כאילו אני ילדה קטנה. "אני מכירה אותך רק כמה חודשים, ואת כבר מצפה שאתן לך את הלב שלי?"

הרגשתי עלובה, כאילו מכרתי בזול את המשפחה שלי — בייחוד את הדודה דווין — לעתים קרובות כל־כך ובשלב מוקדם כל־כך.

"את צודקת. וכמו שאמרתי, את לא חייבת לי שום דבר. פשוט חשבתי..."

"את חושבת יותר מדי," היא אמרה, ואז הסתובבה על הצד ונרדמה.

עכשיו התכופפתי על השטיח המרופט שבחדר ונזהרתי לא לגעת בשטיחון התפילה הצבעוני והמעוטר שלה. המשכתי לחפש את הדרכון בין החפצים של עאישה, ובשלב מסוים מצאתי תמונה שלה עם אחותה שעדיין לא ידעתי איך קוראים לה. היא נראתה מבוגרת מעאישה בכמה שנים.

עאישה ענדה בתמונה את אותו תליון שהיא ענדה גם עכשיו, כל יום, והסירה רק במשחקים ובאימונים. בתמונה, אחותה איפרה את העיניים של שתיהן בצללית כחולה ומרחה את השפתיים שלהן בשפתון סגלגל. הרגשתי דקירה של געגוע בשמה. היא הייתה רחוקה כל־כך מהבית שלה.

ואז, כמו בהזמנה, הטלפון שלי זמזם בקול גדול ונדלק. הודעות מהמשפחה שלי.

אבא: אייברי, את צריכה שנבוא לקחת אותך?

פיטר לסקי: אייב, את בסדר???

אמא: תתקשרי דחוף!!!

הבנתי שהם כבר יודעים על האסטרואיד ועל תשעת הימים ו... ועל מה שיקרה אחר־כך. החזקתי את האצבע מעל הקבוצה המשפחתית שלנו וניסיתי לחשוב מה אני יכולה לכתוב שאולי ינחם אותם. לפני שהספקתי למצוא אפילו מילה אחת, התמונה של אמא צצה על המסך. לא רציתי לענות, לשמוע את האֵבל שבקולה, אבל ידעתי שאם לא אענה היא תמות מרוב דאגה.

"היי אמא."

"אייברי, איפה את?" היא שידרה דאגה בכל הברה שהגתה. בגלל זה לא עניתי לטלפונים שלה כבר כמה ימים: הקול שלה תמיד שכנע אותי לנסות לחיות שוב, בייחוד כשלא רציתי לעשות את זה.

"אני במעונות."

"ראית את החדשות? אנשים משתוללים ברחובות. כולם מבוהלים. ואייברי, האסטרואיד! אני לא יודעת מה לחשוב. אַת במקום בטוח? תגידי לי שאת במקום בטוח."

רציתי לצחוק ולבכות בו זמנית. "כן," אמרתי. "אני במקום בטוח."

"את צריכה שמישהו יבוא לקחת אותך?"

"לא, מצאתי טרמפ," שיקרתי. לא רציתי שהיא תדאג יותר ממה שצריך. היא תמיד דאגה לי יותר מדי.

"טוב מאוד. בבקשה, אייברי, בואי הביתה ברגע שתוכלי ותעדכני אותי מה קורה איתך."

"בסדר," אמרתי. "אני אוהבת אותך."

כשעאישה חזרה לחדר, המצח שלה היה מכוסה באגלי זיעה. "מינָה פָּאטֶל נוסעת בעוד עשר דקות," היא אמרה.

המשכנו לחפש בכל מקום אפשרי בחדר, אבל לא מצאנו את הדרכון. כשהזמן החל לאזול אמרתי, "עאישה, אני מצטערת, אבל אני חושבת שאנחנו צריכות..."

"אני יודעת," היא אמרה בייאוש. "אני יודעת. בסדר, בואי ניסע." היא לקחה את התיק שארזה לעצמה, ויצאנו בריצה לחניה. מינה כבר לא הייתה שם.

"צדקת," היא אמרה בזמן ששתינו עמדנו כמו פסלים באמצע מגרש החניה הריק. "היינו צריכות לנסוע באחת המכוניות הראשונות שיצאו."

"יהיה בסדר. את תגיעי לבוסטון, את תעלי על המטוס ואת תצאי מכאן. את תגיעי הביתה." התחלתי לפקפק בכך, אבל זה הדבר היחיד שעלה על דעתי לומר.

"למה את עוזרת לי?"

לא יכולתי לענות על השאלה הזאת בכנות — עאישה, אַת עוגן. עאישה, אני לא יודעת איך לחיות כרגע, אבל אני חייבת להגיע לקילקֶני כדי לראות את קאס עוד פעם אחת אחרונה, להיות עם המשפחה שלי.

"אני מנסה להסיח את דעתי," אמרתי.

עבר לידנו וָאן גדול, עם חלונות חשוכים, מהסוג שנועד להסיע אסירים או ציוד לצביעת קירות, או מהסוג שמשמש שודדים. אל החלון האחורי שלו הודבק דף שעליו נכתבה המילה בוסטון. עאישה ואני התחלנו לרוץ. "חכו!" צרחנו. הוואן האט ונעצר.

"יש לך מקום?" שאלה עאישה בקול מתנשף ונשענה על הוואן כדי לא ליפול. הנהגת הייתה מֶלאני, עובדת תחזוקה באוניברסיטה שזיהיתי מבניין המעונות שלנו.

"כן, אבל יוצאים עכשיו."

עאישה החליקה את הדלת הכבדה הצדה והעלתה רגל כדי להיכנס. הטלפון שלי זמזם שוב. קאס.

"אני ממש מצטערת," אמרתי לכל מי שישב בתוך הוואן. "אתם יכולים לחכות רק שנייה?" לא חיכיתי שהם יענו. נגעתי על המסך כדי לענות לשיחה.

"אייברי," אמרה קאס בקול שלא שמעתי אצלה אף פעם. קול מתכתי ומלא פחד. "אני באוטובוס לבוסטון, אבל נראה לי שלא אצליח למצוא אוטובוס משם לניו המפשייר. אמרו שכבר לא יֵצאו עוד אוטובוסים מבוסטון. אני לא יודעת מה לעשות."

"מה?"

"אני אנסה למצוא מכונית וזה אולי ייקח זמן, אבל אעשה הכול כדי להגיע אלייך. אני מבטיחה."

חשבתי על האפשרויות שעומדות לפני: יכולתי להישאר עם התוכנית המקורית ולבקש ממלאני שתוריד אותי בקילקני, או להסתכן שלא אגיע לקילקני ולנסוע עד בוסטון, להיפגש שם עם קאס, ואז לחשוב איתה על הצעד הבא. ההחלטה לא נראתה לי קשה. לא הרגשתי שאני צריכה בכלל להתלבט.

"כשתגיעי לתחנת סָאוּת, תחכי לי שם," אמרתי. "אני באה."

עאישה הציעה לי יד והזיזה את הברכיים הצדה.

"שלא תעזי," אמרה קאס. "אומרים שסיוט עכשיו בבוסטון."

אני אגיע בסוף הביתה, חשבתי, אבל לא ארד בקילקני. אני אסע לקאס והכול יהיה בסדר. הכול חייב להיות בסדר.

"אני באה," אמרתי וניתקתי את השיחה. החזרתי את הטלפון לכיס, נתתי לעאישה למשוך אותי למעלה ודלת הוואן נסגרה.

לעאישה אמרתי, "קאס נוסעת לבוסטון."

"גם את," היא אמרה. זאת לא הייתה שאלה.