לא היינו פה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא היינו פה
מכר
מאות
עותקים
לא היינו פה
מכר
מאות
עותקים

לא היינו פה

4.2 כוכבים (27 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: We Were Never Here
  • תרגום: גליה וורגן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'

תקציר

"התגשמות החלום של כל חובב ספרי מתח." ריס ווית'רספון
"ספר מתח מבריק." אופרה דיילי

אמילי חיה את הרגע – היא מטיילת בצ'ילה עם חברתה הטובה, קריסטן, והחברות ביניהן קרובה מתמיד. בלילה האחרון של הטיול אמילי נכנסת לסוויטת המלון שלהן ומגלה דם ושברי זכוכית על הרצפה. קריסטן אומרת שהתרמילאי החמוד שעלתה איתו לחדר תקף אותה, ולא הייתה לה ברירה אלא להרוג אותו מתוך הגנה עצמית. מה שמזעזע את אמילי יותר מהכול: הסצנה דומה להחריד לטיול הקודם שלהן, שם תרמילאי אחר מצא את מותו. אמילי לא מאמינה שזה קרה שוב. איך זה ייתכן?
חזרה בבית בוויסקונסין, היא נאבקת עם הזיכרונות ועם הטראומה. כשקריסטן מגיעה לביקור פתע, אמילי נאלצת להתעמת עם העבר האלים שלהן. ככל שקריסטן מנסה לשמר את החברוּת עם אמילי, כך עולה הספק בלבה של אמילי לגבי המניעים של חברתה ומה שאירע באותו לילה נורא. האם אמילי יכולה לברוח מהסודות שהן חולקות?

"בין אם אתם מתכננים טיולי קיץ רחוקים או קרובים לבית, ותצטרכו קריאה נהדרת על החוף – לא היינו פה הוא הבחירה שלכם." PopSugar
"ספר שבוחן במיומנות חברוּת רעילה קיצונית במיוחד... בסופו של דבר, ייתכן שלפעמים צריך לפחד מהחברים שלנו הרבה יותר מאשר מזרים." הניו־יורק טיימס
"מותחן שלא ניתן להניח מהיד על שתי חברות הכי טובות שמסע האיחוד השנתי שלהן משתבש בעקבות מעשה הרג (מקרי?) מחריד שמשנה את החברוּת ביניהן לנצח." מגזין מארי קלייר

פרק ראשון

פרק 1

קריסטֶן הלכה לקצה הפטיו וכרעה שם. היא שלחה קדימה את זרועה הארוכה, ואצבעותיה החליקו לאורך זמורה משתרגת של גפן, הרימו את העלים וחשפו את הגבעולים הרכים שמתחתיהם. דמיינתי אותה מאבדת את שיווי המשקל ונופלת, לרגע שם ואז כבר לא שם, ורק צלליתה עדיין תלויה לנגד עיני. אני לא יודעת למה. לרגע פרוע אחד דמיינתי שאני דוחפת אותה.

במקום זאת התחלתי לקום מהשולחן. "קריסטן, לא," קראתי אליה. משטח העץ של הפטיו היה נטוי על עמודים מעל הגפנים והיינו שם לבד, כמעט כמו בכל המקומות שעצרנו בהם השבוע. מסעדות ריקות, שווקים ריקים, מרכזי מידע ריקים. לפעמים ראינו כמה תיירים מזדמנים שהתקבצו יחד, עמדו או ישבו קרוב זה לזה, אף על פי שהיה להם את כל המרחב שבעולם.

קול פצפוץ חד נשמע, וקריסטן קמה עם אשכול של ענבים ירוקים בידיה. היא שמטה ענב אחד לתוך פיה ולעסה בתשומת לב. "לא רע. תתפסי."

פספסתי את האשכול שהושלך אלי, והענבים קיפצו על משטח הזכוכית של השולחן. הצצתי סביב ואז ניסיתי אחד מהם - הוא התפצח על לשוני, רענן וחמצמץ.

"הוא אמר שהיבול שלהם גרוע השנה. לא היית צריכה לקחת אשכול שלם."

היא שקעה בכיסא שלה והרימה את כוס הפִּיסְקוֹ סאוֶור הירקרק והמקציף. "אני אשאיר להם עוד כמה פזוס כשנעזוב. הייתי רעבה." היא השיקה את כוס הקוקטייל שלה בכוסי. "את מעדיפה שאגנוב כמה ענבים ולא יצנח לי הסוכר, נכון?"

"יש בזה משהו." כשקריסטן רעבה, היא לא רואה בעיניים.

איש שבנדנה כרוכה סביב ראשו התבונן בנו מרחוק, קצת לפני המקום שבו תחמה את הגפנים שורת עצים נמוכים. מאחוריהם חתכו הגבעות המשתרגות קו משונן באופק. קריסטן נופפה לפועל והוא הנהן.

גלגלתי את הטיפה האחרונה של המשקה על לשוני. לגמנו כוסות כאלה של פּיסקוֹ סאוור בכל יום: מיץ ליים, אבקת סוכר והברנדי הצהבהב שהצ'יליאנים נשבעו שקדם לפיסקו הפרואני. הרגשתי איך שוב מתפשטת בתוכי התחושה של איזה־רגע־יפה, ללא הפחד שניקר במוחי ללא הרף בשלושה־עשר החודשים האחרונים. הנה אני כאן, בטיול של פעם בחיים: שבעה לילות בדרום אמריקה, בהרים הפראיים ובעמקים הפוריים שביניהם, עם החברה הכי טובה שלי זה יותר מעשור. הקוקטייל היה כל כך מרענן ומתוק, הרגשתי כאילו אני נכנסת לתוך גל בים. ויש לנו עוד יומיים להיות כאן.

עם קריסטן הכול היה יותר טוב. הביטחון העצמי שלה היה כמו בועה מגוננת בעולם מוזר וקשוח. כשהתחבקנו בנמל התעופה, לפני כמעט שבוע, הציפו את עיני דמעות של הקלה. לא ראיתי אותה שנה שלמה - שנה של התקפי חרדה, סיוטי לילה וצרחות, שהוחנקו אל תוך כרית או אגרוף קפוץ, או נזעקו בחלל המקלחת. אבל בסנטיאגו, אחרי שאספנו את הרכב השכור שלנו ונסענו צפונה בכבישים הרחבים והשוממים, קריסטן היתה סוערת ונלהבת כמו תמיד. היא שאגה כשנגלה לעינינו האוקיינוס השקט וצפרה במרץ לעדר קטן של אלפקות צמריריות ששוטטו לצד הדרך. היא הצביעה בנשימה עצורה על דוכני פירות שניצבו לצד הכביש, על שורות צמחי התירס הישרות כסרגל ועל השדות השופעים של ירקות מלבלבים תחת השמש. והשמים, השמים. כל כך הרבה שמים כחולים, כמעט מרשרשים בפריכותם, פרושים מהאוקיינוס בצד אחד ועד הפסגות המחודדות בצד השני. נוכחותה היתה כמו ניחוח מרגיע, כמו שפריץ של זנקס, והרשיתי לעצמי להירגע.

בלילה הראשון ישנו בעיירה לָה סֵרֵנָה, נשאנו גביעי גלידה דולפים לאורך כיכר שופעת צמחייה ולנו במלון שקירותיו צבועים בצבעים בוהקים, תחת עינם הפקוחה של מלאכים מצוירים. תיירותי מדי, החלטנו, ובבוקר שלמחרת התחלנו להתרחק מהחוף. בפיסקו אלקי תרגלנו יוגה עם מורה שברכיה נוטות הצדה ושערה מגיע עד המותניים. כשעמדנו בטדאסנה, בחזה פתוח, היא הכריזה, "החיוך מזין את הקוֹרָסוֹן, את הלב." בלילה השני שלנו שם, שלושה תיירים צעירים מגרמניה עטו עלינו בבר כמוצאי שלל רב, והחרדה הסתערה עלי בחזרה כמו פנתרה שרק המתינה במארב. קריסטן לקחה פיקוד על הסיטואציה - היא היתה מלאת קסם וידעה לדבר עם כל אחד - וכשהבחינה בפחד בעיני, התירה אותנו בנימוס מִסבך השלישייה הקולנית והובילה אותי החוצה בבטחה.

"הכול בסדר, אני כאן," היא מלמלה שוב ושוב כשהלכנו ברחובות החשוכים בדרך חזרה למלון. "קריסטן כאן." הקול שלה היה כמו משחה על פצעי, מילותיה כמו שמיכה של רוגע. למחרת ארזנו ועזבנו.

והבוקר הגענו לפה, לקיטֵרִיָה. בהתחלה נראה לי כל כך ריק כאן, שממש נבהלתי. חנינו במגרש חניה ושוטטנו ברחובות התלולים כשהמזוודות נגררות מאחורינו כמו פעוטות מיואשים. עד שמצאנו מלון פתוח עברו שעות, לתחושתנו. קיבלנו את המפתחות לסוויטה קטנה, שהשמיכה בה היתה לחה למרות אוויר ההרים היבש. השמש התחילה לשקוע, ואל מוחי חלחלה ההבנה שהמקום הנטוש הזה הוא נכס: פחות גברים עלולים להטריד כאן שתי נשים ברחוב בלילה. הרי ידוע מה אומרים על נשים שמטיילות לבד.

קריסטן בלעה את שארית הקוקטייל שלה. "את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות? להגיד ברכות יום הולדת."

"אבל יום ההולדת שלי רק בעוד שבועיים."

"אני יודעת, אבל אני רוצה לעשות את זה פנים אל פנים. וזה עוד יום הולדת עגול!"

היתה לנו מסורת כזאת, להגיד מה אנחנו מאחלות זו לזו לשנה הבאה. הרעיון היה שלי, והוא צץ אחרי שקראתי על שתי חברות הכי טובות שהיו גם שותפות עסקיות וכתבו זו לזו החלטות לשנה החדשה.

"אני אתחיל," אמרה קריסטן ופנתה לעבר הגפנים. "ליום ההולדת אני מאחלת לך, אמילי היקרה שלי... שהחברה שאת עובדת בה תוציא את הראש מהתחת ותיתן לך את הקידום שמגיע לך."

"זה יכול להיות נחמד." הגשתי מועמדות למשרת ניהול כבר לפני כמה חודשים, אבל בחברה שהעסיקה אותי, קיבֶּל, שהיתה פוצית ולא מאורגנת בעליל, גררו רגליים. בכל מקרה, עם או בלי הקידום, אהבתי את העבודה שלי שם: מנהלת פרויקטים בסטארט־אפ של שיווק מזון חתולים אורגני לבעלי חיות מחמד עם יותר מדי כסף. היו לי עמיתים צעירים ומגניבים, כולל פְּרִייָה - אשתי בעבודה - ותמונות חתולים בשפע.

על המשאלה הסודית שלי, שהגיתי בה בכל פעם שראיתי כוכב נופל או כוס נשברת או שעון שמורה בדיוק 11:11 - למצוא בן זוג טוב ולהתמסד - לא סיפרתי לקריסטן. העניין נשמע לי אנטי־פמיניסטי ותלותי מכדי שאבטא אותו במילים. אבל קריסטן היתה בצד השני של העולם וכל החברים שלי התחתנו בשרשרת (ואפילו עשו ילדים!), וסבלנותי הלכה ופקעה. אולי אני סוף כל סוף בכיוון הנכון...

"הוא אמר שהם מתחילים לראיין מועמדים החודש," אמרתי לה. "מצחיק שהוא מתנהג כאילו אין לו זמן אפילו לחשוב על איוש המשרה. כאילו הוא עסוק בלהציל את העולם בעזרת חטיפי בריאות לחיות מייללות."

"אנשי החתולים הם הכי גרועים, ואני אומרת את זה כמעריצת חתולים מושבעת שרק אלרגיה מפרידה בינה לבין המיצי שלה."

"בעיני המסירות שלו לעניין די חמודה!"

קריסטן נחרה בבוז. "כל העסק הזה מבוסס על אנשים עם אובססיה לחיה הכי אדישה ביקום."

"החתול של ראסל לא אדיש. מוצ'י ממש מחזיר לו אהבה. ראיתי בסרטונים." קריסטן גלגלה עיניים ואני רכנתי קדימה. "די, נו. את יודעת שאני אוהבת את העבודה שלי."

"סליחה, סליחה, סליחה." היא הרימה יד. "בסדר, עכשיו תורך."

"נכון. הברכה שלי ליום ההולדת שלך, שיהיה רק עוד ארבעה חודשים, היא ש..." תופפתי על הרגל של הכוס שלי. שתביני שאת שונאת את אוסטרליה. שתחזרי למילווקי. שנחזור להיות כמו פעם. "שיפטרו את הבוס המטומטם שלך והעבודה שלך תשתפר פי מיליון. או שתמצאי עבודה חדשה שתעשה אותך מאושרת."

"לא הוגן, את העתקת ממני!"

"ככה זה כשמגיעים לגיל שלושים, לא? רוצים רק להתק דם בקריירה. לפחות יש לנו עבודה."

"צודקת. ויש לנו מזל שאנחנו מצליחות לנצל את המשכורות שלנו כמו שצריך." היא החוותה בזרועה על שורות הגפנים הנאות שהתכנסו זו אל זו במרחק. מאחוריהן האדימו רכסי ההרים באור השמש השוקעת. ציפור נחתה בשולי המרפסת של המזקקה ופלטה ציוץ מסולסל. פָּרוּש חמוד, צהוב כחלמון - זיהיתי אותו מאיזה חיפוש אינטרנטי חסר חשיבות שעשיתי בעבודה, במילווקי.

שמעתי צליל נקישה ממקום סמוך. זה בטח היה נַקָר, אבל עוד לפני שהספקתי לחשוב על זה, הבזיק במוחי הזיכרון: די. די. די. עיניה הפעורות של קריסטן כשהיא נסוגה לאחור, נתזי הדם על נעליה. הרגע ששינה הכול, שסדק את החיים בבת אחת ל"לפני" ו"אחרי".

קריסטן הרימה את משקפי השמש שלה ושלחה אלי חיוך מתפנק. חייכתי בחזרה.

לא הייתי צריכה לדאוג. אפילו התקרית עם שלישיית הגרמנים היתה תמימה למדי. לא היו שום גברים מוזרים שארבו לנו בפינות ובלעו אותנו בעיניים רעבתניות. שום שיכורים שעמדו קרוב מדי או עקבו אחרינו בסמטאות חשוכות. שום סיבה לבהלה.

הבטתי בקריסטן וגל של חמימות שטף אותי.

הכול היה מושלם.

דבורה שמנמנה זמזמה סביב הכוסות שלנו, וקריסטן גירשה אותה בהינף יד נטול פחד.

"נראה שאנחנו הזרות היחידות בכל האזור הזה," אמרתי. תחושת הבידוד היתה מלהיבה ומלחיצה גם יחד.

"זה לא יימשך עוד הרבה זמן. במדריך שלי כתוב שכל האוטובוסים עם התיירים מגיעים בשבת." היא מתחה את זרועותיה ושיכלה שוב את רגליה השריריות. בסידני היא התחילה לעשות אימוני קרוספיט, והידיים והרגליים שלה עדיין נראו לי מוזרות. שזופות ומשורגות, כאילו השתייכו לגוף אחר.

קריסטן עברה לסידני לפני שנה וחצי. חברת מחקרי השוק שעבדה בה פתחה שם סניף, והבוס שלה עודד אותה להגיש מועמדות. למורת רוחי היא נענתה לו ומלמלה כמה שנמאס לה ממילווקי הקטנה - עיר הולדתה - ומהקיטוב בין הקהילות השונות בה.

קריסטן באוסטרליה: זה נראה לי כמו גחמה משונה, חולפת. לא הכרתי את החיים כאדם בוגר בלעדיה. התיידדנו כששתינו למדנו כלכלה באוניברסיטת נורתווסטרן, ואחר כך מצאנו שתינו עבודות בוויסקונסין ועברנו לגור יחד בדירה רעועה ליד רחוב בריידי. יחד צלחנו את השנים שאחרי הלימודים, חלקנו דייטים גרועים וחדשות טובות מהעבודה ולילות קשים ובקרים אפילו עוד יותר קשים, עד שהפצענו מהצד השני, לקראת גיל שלושים - אני עם דירה משלי בפיפת וורד והיא במרחק כמה קילומטרים משם, בריברווסט. דיברנו פה ושם על זה שיום אחד נהיה השושבינות הראשיות זו בחתונתה של זו ועל איך שהיא תהיה "דודה" של הילדים העתידיים שלי. עד אז כבר למדתי לאהוב את מילווקי, עם הנוף הרחב של הימה והפסטיבלים הרבים מספור וסצנת האמנות והמוזיקה הקטנה והידידותית שלה, עמוסת הכישרונות ונטולת הפוזה בהשוואה לערים גדולות יותר. ניסיתי לא לקחת ללב את ההערות המעליבות של קריסטן על העיר.

שמחתי בשבילה, בטח, אבל הוצפתי ברחמים עצמיים: ננטשתי מאחור, ננטשתי בחוץ, ובעיקר ננטשתי. בהיעדרה שקעתי בדיכאון, התנהלתי בקושי, כאילו החיים מכוסים בשכבת אבק שמעמעמת כל רגע. אבל שמרנו על המסורת שהתחלנו במילווקי: טיול שנתי ליעד אקזוטי מרוחק כלשהו, שמרבית האנשים לא חולמים ולא רוצים להגיע אליו.

עד אז נסעתי רק ליעדים פופולריים (לונדון, קנקון, פריז...), כך שבכל חופשה עם קריסטן הרגשתי כאילו נכנסתי למחילת הארנב ויצאתי בממד אחר, מסוחררת מרוב צלילים וריחות ומראות. ראשונה היתה וייטנאם, הוי־אן והאנוי, עם הבתים הצרים והשווקים הליליים והמקדשים המקושטים והססגוניים. אחר כך נסענו לאוגנדה, שם בזבזנו את כל חסכונותינו על חוויות של פעם בחיים שנערמו כמו שלג - בהתחלה צחות ובוהקות, על גבול הנס, ואז כמעט חלק מהשגרה: בבווינדי הסתכלנו לגורילות בעיניים, בנילוס שטנו בין תנינים והיפופוטמים שמנים, בספארי בעמק קידפו נצמדנו זו לזו במושב האחורי של הג'יפ נוכח מבטו הנוקב של אריה.

בטיול השלישי, לקמבודיה, התחילו החריקות. זאת היתה הפעם הראשונה שהגענו ליעד משני קצוות העולם, וחיכיתי בכיליון עיניים לבילוי המרוכז פנים אל פנים, שנראה לנו מובן מאליו כששתינו גרנו במילווקי. לא תיארתי לעצמי שהחופשה תיהפך למשהו מפחיד, לסרט האימה האישי שלי. אבל קריסטן, כמו תמיד, עזרה לי, הצילה אותי, דאגה לי. ועכשיו אנחנו כאן - השעות האחרונות שלנו בעמק אלקי שבצ'ילה דועכות כמו להבה של נר ישן, והכול בינינו טוב וזורם להפליא.

קריסטן תלשה עוד ענב, השליכה אותו באוויר וקלטה אותו אל תוך פיה בתיאום מושלם. היא לעסה בחיוך.

"תפתחי את הפה, אֶם." היא החזיקה בידה עוד ענב, מכוון כחץ.

"לא!"

"תני לי לנסות! אני יודעת לכוון ממש טוב."

"אני לא סומכת עלייך."

"היי, את מדברת כאן עם שחקנית כדורסל מצטיינת, שיאנית הקליעות בליגה שלוש פעמים ברציפות. הנה, קחי אחד ותזרקי לי לפה." היא פערה את לסתותיה.

"זה לא ייגמר טוב," הזהרתי בצחקוק וזרקתי לעברה ענב. הוא ניתז מהסנטר שלה ונחת בדרך נס בכוס המשקה הריקה, ושתינו שתקנו ובהינו בו בפליאה.

לקח לנו כמה שעות למצוא את הקצב שלנו בצ'ילה. בנסיעה הארוכה מנמל התעופה של סנטיאגו הייתי אסירת תודה על האפשרות לטבול שוב באורה הבוטח של קריסטן ובתבונתה הבוהקת. אבל עצבי נדרכו ורשפו כשקריסטן סטתה אל דרך עפר ועצרה בחריקת בלמים מול דוכן אמפנדות. אכלנו מעל מכסה המנוע החם של המכונית השכורה, והטבחית - אישה מוצקה ושחומת עור - נעצה בנו מבטים. אישה יחידה בין העצים השחוחים, בלב מרחבי האבק - ניסיתי לשגר אליה חיוך ידידותי.

כל משולש בצק הכיל ביצה קשה שלמה ובשר טחון מתובל. בלי לחשוב יותר מדי הרמתי את הטלפון שלי כדי לצלם.

"מה את עושה?" קריסטן בלעה נגיסה והרימה גבות. "שכחת?"

"לא התכוונתי להעלות את זה," מלמלתי והסמקתי.

"תני לי." השמש הכתה בכף ידה הפתוחה של קריסטן. קרניה חדרו לכל קפל, לכל תלם בקצות אצבעותיה. לא זזתי. היא רמזה לי בתנועה חדה של מפרק כף היד. "את יודעת את הכללים."

רוח קלה לחשה בין השיחים סביבנו. האישה הביטה בנו ממרומי הדוכן שלה תוך כדי רידוד בצק.

שמטתי את הטלפון אל כף ידה של קריסטן וחייכתי. "ניקוי הרעלים הדיגיטליים מתחיל ברגע זה."

הנושא לא עלה שוב. הטלפונים היו טמונים עכשיו בתיקים שלנו, רק למקרה חירום, אבל כבויים. גושים דוממים של מתכת וזכוכית. בתחילת הטיול בקמבודיה השתתפנו בסדנת יוגה של שלושה ימים, שבמהלכה נאסר עלינו להשתמש בטלפונים, ושתינו הסכמנו להמשיך עם הניתוק גם אחריה. ההחלטה הזאת שירתה אותנו היטב. כמה מזל, כמה פרטים אקראיים נדרשו כדי להביא אותנו עד הלום: בשלום, בחיים, חופשיוֹת.

"לאן ניסע בשנה הבאה?" שאלתי.

קריסטן גלגלה ענב בין אצבעותיה. "טורקיה עדיין בראש הרשימה שלי. ואמרת ששמעת דברים טובים על גיאורגיה, לא?"

הנדתי בראשי. "גיאורגיה? אין לי מושג, לא שמעתי עליה כלום."

"אני מוכנה להישבע שדיברת עליה." היא צמצמה את עיניה.

"אבל טורקיה זאת באמת אפשרות מגניבה," אמרתי. "איסטנבול אמורה להיות סופר־תוססת."

"חשבתי גם על מרוקו. נתמקח בבזארים, נרכב על גמלים במדבר, כל זה."

מחשבה עלתה בראשי, אבל בלעתי אותה בדיוק בזמן: ארון נסע למרקש לפני כמה שנים. הוא ואני יצאנו לארבעה דייטים, אחרי חודשים של פטפוטים מבודחים בבית הקפה שהוא עבד בו. ארבעה דייטים הספיקו לו כדי לחטוף לי את המוח ולהביא אותי לחלומות מבעבעים בהקיץ על זוגיות אפשרית.

עדיין לא סיפרתי עליו לקריסטן - לא אחרי שבערב הראשון של הטיול שאלתי, "פגשת מישהו מעניין לאחרונה?" והיא זיכתה אותי ב"לא" ובעווית זועפת. מאז שהכרתי את קריסטן לא היתה לה שום מערכת יחסים רצינית. אחרי חצי שנה בסידני היא מחקה את כל אפליקציות ההיכרויות, מאחר שגילתה שחיפוש בן זוג שם הוא תהליך לא פחות מתסכל מאשר במגרש הביתי. זה לא שלא רציתי לספר לה, פשוט לא רציתי שכל השבוע שלנו יתנהל בצל דיבורים על בחורים - שיאפילו על שיחות הנפש שלנו על חלומותינו, על תוכניותינו ועל העולמות הפנימיים שלנו... חוץ מזה, הייתי מעדיפה למות ולא לדרוך לה על היבלות עם הדייטים המוצלחים שלי. ארון היה הבחור הראשון שהלהיב אותי זה שנים, ולא רציתי לפתוח פה לשטן. אפילו המצאתי לעצמי מבחן סודי טיפשי: בקרוב אדליק את הטלפון ואבדוק אם הוא טרח לסמס לי. אם הוא ימשיך להפגין עניין, אני אספר עליו לקריסטן.

קפצתי בבהלה - בעל המזקקה גחן במפתיע מעבר לכתפי. הוא לקח את הכוסות הריקות שלנו. האצבעות שלי עקצצו מרוב קורטיזול. איזו תגובה מוגזמת.

"תרצו עוד משהו?" הוא שאל. "אנחנו תכף סוגרים."

בדרך החוצה, קריסטן הושיטה את ידה ושאלה שוב לשמו. "תודה רבה, פדרו," היא חזרה ואמרה, ואני נשרכתי מאחוריה ופיזרתי עוד כמה "גרסיאס" בחלל האוויר. התבדחנו על זה בנסיעה מסנטיאגו - היא קראה כל שלט כמו אמריקאית טיפוסית, ואני התרברבתי במבטא הספרדי המתגלגל שלמדתי בבית הספר היסודי: "אומרים צִ'יוֹלוקו, ואני שמחה לגמול לך על שירותי הנהיגה בכישורי התרגום הנוראים שלי."

קריסטן זרחה, והשיער הדבשי שלה התנופף ברוח שחדרה מבעד לחלון הפתוח. "את יודעת שאת אף פעם לא צריכה לגמול לי על שום דבר."

עוד על הספר

  • שם במקור: We Were Never Here
  • תרגום: גליה וורגן
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 352 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 52 דק'
לא היינו פה אנדריאה ברץ

פרק 1

קריסטֶן הלכה לקצה הפטיו וכרעה שם. היא שלחה קדימה את זרועה הארוכה, ואצבעותיה החליקו לאורך זמורה משתרגת של גפן, הרימו את העלים וחשפו את הגבעולים הרכים שמתחתיהם. דמיינתי אותה מאבדת את שיווי המשקל ונופלת, לרגע שם ואז כבר לא שם, ורק צלליתה עדיין תלויה לנגד עיני. אני לא יודעת למה. לרגע פרוע אחד דמיינתי שאני דוחפת אותה.

במקום זאת התחלתי לקום מהשולחן. "קריסטן, לא," קראתי אליה. משטח העץ של הפטיו היה נטוי על עמודים מעל הגפנים והיינו שם לבד, כמעט כמו בכל המקומות שעצרנו בהם השבוע. מסעדות ריקות, שווקים ריקים, מרכזי מידע ריקים. לפעמים ראינו כמה תיירים מזדמנים שהתקבצו יחד, עמדו או ישבו קרוב זה לזה, אף על פי שהיה להם את כל המרחב שבעולם.

קול פצפוץ חד נשמע, וקריסטן קמה עם אשכול של ענבים ירוקים בידיה. היא שמטה ענב אחד לתוך פיה ולעסה בתשומת לב. "לא רע. תתפסי."

פספסתי את האשכול שהושלך אלי, והענבים קיפצו על משטח הזכוכית של השולחן. הצצתי סביב ואז ניסיתי אחד מהם - הוא התפצח על לשוני, רענן וחמצמץ.

"הוא אמר שהיבול שלהם גרוע השנה. לא היית צריכה לקחת אשכול שלם."

היא שקעה בכיסא שלה והרימה את כוס הפִּיסְקוֹ סאוֶור הירקרק והמקציף. "אני אשאיר להם עוד כמה פזוס כשנעזוב. הייתי רעבה." היא השיקה את כוס הקוקטייל שלה בכוסי. "את מעדיפה שאגנוב כמה ענבים ולא יצנח לי הסוכר, נכון?"

"יש בזה משהו." כשקריסטן רעבה, היא לא רואה בעיניים.

איש שבנדנה כרוכה סביב ראשו התבונן בנו מרחוק, קצת לפני המקום שבו תחמה את הגפנים שורת עצים נמוכים. מאחוריהם חתכו הגבעות המשתרגות קו משונן באופק. קריסטן נופפה לפועל והוא הנהן.

גלגלתי את הטיפה האחרונה של המשקה על לשוני. לגמנו כוסות כאלה של פּיסקוֹ סאוור בכל יום: מיץ ליים, אבקת סוכר והברנדי הצהבהב שהצ'יליאנים נשבעו שקדם לפיסקו הפרואני. הרגשתי איך שוב מתפשטת בתוכי התחושה של איזה־רגע־יפה, ללא הפחד שניקר במוחי ללא הרף בשלושה־עשר החודשים האחרונים. הנה אני כאן, בטיול של פעם בחיים: שבעה לילות בדרום אמריקה, בהרים הפראיים ובעמקים הפוריים שביניהם, עם החברה הכי טובה שלי זה יותר מעשור. הקוקטייל היה כל כך מרענן ומתוק, הרגשתי כאילו אני נכנסת לתוך גל בים. ויש לנו עוד יומיים להיות כאן.

עם קריסטן הכול היה יותר טוב. הביטחון העצמי שלה היה כמו בועה מגוננת בעולם מוזר וקשוח. כשהתחבקנו בנמל התעופה, לפני כמעט שבוע, הציפו את עיני דמעות של הקלה. לא ראיתי אותה שנה שלמה - שנה של התקפי חרדה, סיוטי לילה וצרחות, שהוחנקו אל תוך כרית או אגרוף קפוץ, או נזעקו בחלל המקלחת. אבל בסנטיאגו, אחרי שאספנו את הרכב השכור שלנו ונסענו צפונה בכבישים הרחבים והשוממים, קריסטן היתה סוערת ונלהבת כמו תמיד. היא שאגה כשנגלה לעינינו האוקיינוס השקט וצפרה במרץ לעדר קטן של אלפקות צמריריות ששוטטו לצד הדרך. היא הצביעה בנשימה עצורה על דוכני פירות שניצבו לצד הכביש, על שורות צמחי התירס הישרות כסרגל ועל השדות השופעים של ירקות מלבלבים תחת השמש. והשמים, השמים. כל כך הרבה שמים כחולים, כמעט מרשרשים בפריכותם, פרושים מהאוקיינוס בצד אחד ועד הפסגות המחודדות בצד השני. נוכחותה היתה כמו ניחוח מרגיע, כמו שפריץ של זנקס, והרשיתי לעצמי להירגע.

בלילה הראשון ישנו בעיירה לָה סֵרֵנָה, נשאנו גביעי גלידה דולפים לאורך כיכר שופעת צמחייה ולנו במלון שקירותיו צבועים בצבעים בוהקים, תחת עינם הפקוחה של מלאכים מצוירים. תיירותי מדי, החלטנו, ובבוקר שלמחרת התחלנו להתרחק מהחוף. בפיסקו אלקי תרגלנו יוגה עם מורה שברכיה נוטות הצדה ושערה מגיע עד המותניים. כשעמדנו בטדאסנה, בחזה פתוח, היא הכריזה, "החיוך מזין את הקוֹרָסוֹן, את הלב." בלילה השני שלנו שם, שלושה תיירים צעירים מגרמניה עטו עלינו בבר כמוצאי שלל רב, והחרדה הסתערה עלי בחזרה כמו פנתרה שרק המתינה במארב. קריסטן לקחה פיקוד על הסיטואציה - היא היתה מלאת קסם וידעה לדבר עם כל אחד - וכשהבחינה בפחד בעיני, התירה אותנו בנימוס מִסבך השלישייה הקולנית והובילה אותי החוצה בבטחה.

"הכול בסדר, אני כאן," היא מלמלה שוב ושוב כשהלכנו ברחובות החשוכים בדרך חזרה למלון. "קריסטן כאן." הקול שלה היה כמו משחה על פצעי, מילותיה כמו שמיכה של רוגע. למחרת ארזנו ועזבנו.

והבוקר הגענו לפה, לקיטֵרִיָה. בהתחלה נראה לי כל כך ריק כאן, שממש נבהלתי. חנינו במגרש חניה ושוטטנו ברחובות התלולים כשהמזוודות נגררות מאחורינו כמו פעוטות מיואשים. עד שמצאנו מלון פתוח עברו שעות, לתחושתנו. קיבלנו את המפתחות לסוויטה קטנה, שהשמיכה בה היתה לחה למרות אוויר ההרים היבש. השמש התחילה לשקוע, ואל מוחי חלחלה ההבנה שהמקום הנטוש הזה הוא נכס: פחות גברים עלולים להטריד כאן שתי נשים ברחוב בלילה. הרי ידוע מה אומרים על נשים שמטיילות לבד.

קריסטן בלעה את שארית הקוקטייל שלה. "את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות? להגיד ברכות יום הולדת."

"אבל יום ההולדת שלי רק בעוד שבועיים."

"אני יודעת, אבל אני רוצה לעשות את זה פנים אל פנים. וזה עוד יום הולדת עגול!"

היתה לנו מסורת כזאת, להגיד מה אנחנו מאחלות זו לזו לשנה הבאה. הרעיון היה שלי, והוא צץ אחרי שקראתי על שתי חברות הכי טובות שהיו גם שותפות עסקיות וכתבו זו לזו החלטות לשנה החדשה.

"אני אתחיל," אמרה קריסטן ופנתה לעבר הגפנים. "ליום ההולדת אני מאחלת לך, אמילי היקרה שלי... שהחברה שאת עובדת בה תוציא את הראש מהתחת ותיתן לך את הקידום שמגיע לך."

"זה יכול להיות נחמד." הגשתי מועמדות למשרת ניהול כבר לפני כמה חודשים, אבל בחברה שהעסיקה אותי, קיבֶּל, שהיתה פוצית ולא מאורגנת בעליל, גררו רגליים. בכל מקרה, עם או בלי הקידום, אהבתי את העבודה שלי שם: מנהלת פרויקטים בסטארט־אפ של שיווק מזון חתולים אורגני לבעלי חיות מחמד עם יותר מדי כסף. היו לי עמיתים צעירים ומגניבים, כולל פְּרִייָה - אשתי בעבודה - ותמונות חתולים בשפע.

על המשאלה הסודית שלי, שהגיתי בה בכל פעם שראיתי כוכב נופל או כוס נשברת או שעון שמורה בדיוק 11:11 - למצוא בן זוג טוב ולהתמסד - לא סיפרתי לקריסטן. העניין נשמע לי אנטי־פמיניסטי ותלותי מכדי שאבטא אותו במילים. אבל קריסטן היתה בצד השני של העולם וכל החברים שלי התחתנו בשרשרת (ואפילו עשו ילדים!), וסבלנותי הלכה ופקעה. אולי אני סוף כל סוף בכיוון הנכון...

"הוא אמר שהם מתחילים לראיין מועמדים החודש," אמרתי לה. "מצחיק שהוא מתנהג כאילו אין לו זמן אפילו לחשוב על איוש המשרה. כאילו הוא עסוק בלהציל את העולם בעזרת חטיפי בריאות לחיות מייללות."

"אנשי החתולים הם הכי גרועים, ואני אומרת את זה כמעריצת חתולים מושבעת שרק אלרגיה מפרידה בינה לבין המיצי שלה."

"בעיני המסירות שלו לעניין די חמודה!"

קריסטן נחרה בבוז. "כל העסק הזה מבוסס על אנשים עם אובססיה לחיה הכי אדישה ביקום."

"החתול של ראסל לא אדיש. מוצ'י ממש מחזיר לו אהבה. ראיתי בסרטונים." קריסטן גלגלה עיניים ואני רכנתי קדימה. "די, נו. את יודעת שאני אוהבת את העבודה שלי."

"סליחה, סליחה, סליחה." היא הרימה יד. "בסדר, עכשיו תורך."

"נכון. הברכה שלי ליום ההולדת שלך, שיהיה רק עוד ארבעה חודשים, היא ש..." תופפתי על הרגל של הכוס שלי. שתביני שאת שונאת את אוסטרליה. שתחזרי למילווקי. שנחזור להיות כמו פעם. "שיפטרו את הבוס המטומטם שלך והעבודה שלך תשתפר פי מיליון. או שתמצאי עבודה חדשה שתעשה אותך מאושרת."

"לא הוגן, את העתקת ממני!"

"ככה זה כשמגיעים לגיל שלושים, לא? רוצים רק להתק דם בקריירה. לפחות יש לנו עבודה."

"צודקת. ויש לנו מזל שאנחנו מצליחות לנצל את המשכורות שלנו כמו שצריך." היא החוותה בזרועה על שורות הגפנים הנאות שהתכנסו זו אל זו במרחק. מאחוריהן האדימו רכסי ההרים באור השמש השוקעת. ציפור נחתה בשולי המרפסת של המזקקה ופלטה ציוץ מסולסל. פָּרוּש חמוד, צהוב כחלמון - זיהיתי אותו מאיזה חיפוש אינטרנטי חסר חשיבות שעשיתי בעבודה, במילווקי.

שמעתי צליל נקישה ממקום סמוך. זה בטח היה נַקָר, אבל עוד לפני שהספקתי לחשוב על זה, הבזיק במוחי הזיכרון: די. די. די. עיניה הפעורות של קריסטן כשהיא נסוגה לאחור, נתזי הדם על נעליה. הרגע ששינה הכול, שסדק את החיים בבת אחת ל"לפני" ו"אחרי".

קריסטן הרימה את משקפי השמש שלה ושלחה אלי חיוך מתפנק. חייכתי בחזרה.

לא הייתי צריכה לדאוג. אפילו התקרית עם שלישיית הגרמנים היתה תמימה למדי. לא היו שום גברים מוזרים שארבו לנו בפינות ובלעו אותנו בעיניים רעבתניות. שום שיכורים שעמדו קרוב מדי או עקבו אחרינו בסמטאות חשוכות. שום סיבה לבהלה.

הבטתי בקריסטן וגל של חמימות שטף אותי.

הכול היה מושלם.

דבורה שמנמנה זמזמה סביב הכוסות שלנו, וקריסטן גירשה אותה בהינף יד נטול פחד.

"נראה שאנחנו הזרות היחידות בכל האזור הזה," אמרתי. תחושת הבידוד היתה מלהיבה ומלחיצה גם יחד.

"זה לא יימשך עוד הרבה זמן. במדריך שלי כתוב שכל האוטובוסים עם התיירים מגיעים בשבת." היא מתחה את זרועותיה ושיכלה שוב את רגליה השריריות. בסידני היא התחילה לעשות אימוני קרוספיט, והידיים והרגליים שלה עדיין נראו לי מוזרות. שזופות ומשורגות, כאילו השתייכו לגוף אחר.

קריסטן עברה לסידני לפני שנה וחצי. חברת מחקרי השוק שעבדה בה פתחה שם סניף, והבוס שלה עודד אותה להגיש מועמדות. למורת רוחי היא נענתה לו ומלמלה כמה שנמאס לה ממילווקי הקטנה - עיר הולדתה - ומהקיטוב בין הקהילות השונות בה.

קריסטן באוסטרליה: זה נראה לי כמו גחמה משונה, חולפת. לא הכרתי את החיים כאדם בוגר בלעדיה. התיידדנו כששתינו למדנו כלכלה באוניברסיטת נורתווסטרן, ואחר כך מצאנו שתינו עבודות בוויסקונסין ועברנו לגור יחד בדירה רעועה ליד רחוב בריידי. יחד צלחנו את השנים שאחרי הלימודים, חלקנו דייטים גרועים וחדשות טובות מהעבודה ולילות קשים ובקרים אפילו עוד יותר קשים, עד שהפצענו מהצד השני, לקראת גיל שלושים - אני עם דירה משלי בפיפת וורד והיא במרחק כמה קילומטרים משם, בריברווסט. דיברנו פה ושם על זה שיום אחד נהיה השושבינות הראשיות זו בחתונתה של זו ועל איך שהיא תהיה "דודה" של הילדים העתידיים שלי. עד אז כבר למדתי לאהוב את מילווקי, עם הנוף הרחב של הימה והפסטיבלים הרבים מספור וסצנת האמנות והמוזיקה הקטנה והידידותית שלה, עמוסת הכישרונות ונטולת הפוזה בהשוואה לערים גדולות יותר. ניסיתי לא לקחת ללב את ההערות המעליבות של קריסטן על העיר.

שמחתי בשבילה, בטח, אבל הוצפתי ברחמים עצמיים: ננטשתי מאחור, ננטשתי בחוץ, ובעיקר ננטשתי. בהיעדרה שקעתי בדיכאון, התנהלתי בקושי, כאילו החיים מכוסים בשכבת אבק שמעמעמת כל רגע. אבל שמרנו על המסורת שהתחלנו במילווקי: טיול שנתי ליעד אקזוטי מרוחק כלשהו, שמרבית האנשים לא חולמים ולא רוצים להגיע אליו.

עד אז נסעתי רק ליעדים פופולריים (לונדון, קנקון, פריז...), כך שבכל חופשה עם קריסטן הרגשתי כאילו נכנסתי למחילת הארנב ויצאתי בממד אחר, מסוחררת מרוב צלילים וריחות ומראות. ראשונה היתה וייטנאם, הוי־אן והאנוי, עם הבתים הצרים והשווקים הליליים והמקדשים המקושטים והססגוניים. אחר כך נסענו לאוגנדה, שם בזבזנו את כל חסכונותינו על חוויות של פעם בחיים שנערמו כמו שלג - בהתחלה צחות ובוהקות, על גבול הנס, ואז כמעט חלק מהשגרה: בבווינדי הסתכלנו לגורילות בעיניים, בנילוס שטנו בין תנינים והיפופוטמים שמנים, בספארי בעמק קידפו נצמדנו זו לזו במושב האחורי של הג'יפ נוכח מבטו הנוקב של אריה.

בטיול השלישי, לקמבודיה, התחילו החריקות. זאת היתה הפעם הראשונה שהגענו ליעד משני קצוות העולם, וחיכיתי בכיליון עיניים לבילוי המרוכז פנים אל פנים, שנראה לנו מובן מאליו כששתינו גרנו במילווקי. לא תיארתי לעצמי שהחופשה תיהפך למשהו מפחיד, לסרט האימה האישי שלי. אבל קריסטן, כמו תמיד, עזרה לי, הצילה אותי, דאגה לי. ועכשיו אנחנו כאן - השעות האחרונות שלנו בעמק אלקי שבצ'ילה דועכות כמו להבה של נר ישן, והכול בינינו טוב וזורם להפליא.

קריסטן תלשה עוד ענב, השליכה אותו באוויר וקלטה אותו אל תוך פיה בתיאום מושלם. היא לעסה בחיוך.

"תפתחי את הפה, אֶם." היא החזיקה בידה עוד ענב, מכוון כחץ.

"לא!"

"תני לי לנסות! אני יודעת לכוון ממש טוב."

"אני לא סומכת עלייך."

"היי, את מדברת כאן עם שחקנית כדורסל מצטיינת, שיאנית הקליעות בליגה שלוש פעמים ברציפות. הנה, קחי אחד ותזרקי לי לפה." היא פערה את לסתותיה.

"זה לא ייגמר טוב," הזהרתי בצחקוק וזרקתי לעברה ענב. הוא ניתז מהסנטר שלה ונחת בדרך נס בכוס המשקה הריקה, ושתינו שתקנו ובהינו בו בפליאה.

לקח לנו כמה שעות למצוא את הקצב שלנו בצ'ילה. בנסיעה הארוכה מנמל התעופה של סנטיאגו הייתי אסירת תודה על האפשרות לטבול שוב באורה הבוטח של קריסטן ובתבונתה הבוהקת. אבל עצבי נדרכו ורשפו כשקריסטן סטתה אל דרך עפר ועצרה בחריקת בלמים מול דוכן אמפנדות. אכלנו מעל מכסה המנוע החם של המכונית השכורה, והטבחית - אישה מוצקה ושחומת עור - נעצה בנו מבטים. אישה יחידה בין העצים השחוחים, בלב מרחבי האבק - ניסיתי לשגר אליה חיוך ידידותי.

כל משולש בצק הכיל ביצה קשה שלמה ובשר טחון מתובל. בלי לחשוב יותר מדי הרמתי את הטלפון שלי כדי לצלם.

"מה את עושה?" קריסטן בלעה נגיסה והרימה גבות. "שכחת?"

"לא התכוונתי להעלות את זה," מלמלתי והסמקתי.

"תני לי." השמש הכתה בכף ידה הפתוחה של קריסטן. קרניה חדרו לכל קפל, לכל תלם בקצות אצבעותיה. לא זזתי. היא רמזה לי בתנועה חדה של מפרק כף היד. "את יודעת את הכללים."

רוח קלה לחשה בין השיחים סביבנו. האישה הביטה בנו ממרומי הדוכן שלה תוך כדי רידוד בצק.

שמטתי את הטלפון אל כף ידה של קריסטן וחייכתי. "ניקוי הרעלים הדיגיטליים מתחיל ברגע זה."

הנושא לא עלה שוב. הטלפונים היו טמונים עכשיו בתיקים שלנו, רק למקרה חירום, אבל כבויים. גושים דוממים של מתכת וזכוכית. בתחילת הטיול בקמבודיה השתתפנו בסדנת יוגה של שלושה ימים, שבמהלכה נאסר עלינו להשתמש בטלפונים, ושתינו הסכמנו להמשיך עם הניתוק גם אחריה. ההחלטה הזאת שירתה אותנו היטב. כמה מזל, כמה פרטים אקראיים נדרשו כדי להביא אותנו עד הלום: בשלום, בחיים, חופשיוֹת.

"לאן ניסע בשנה הבאה?" שאלתי.

קריסטן גלגלה ענב בין אצבעותיה. "טורקיה עדיין בראש הרשימה שלי. ואמרת ששמעת דברים טובים על גיאורגיה, לא?"

הנדתי בראשי. "גיאורגיה? אין לי מושג, לא שמעתי עליה כלום."

"אני מוכנה להישבע שדיברת עליה." היא צמצמה את עיניה.

"אבל טורקיה זאת באמת אפשרות מגניבה," אמרתי. "איסטנבול אמורה להיות סופר־תוססת."

"חשבתי גם על מרוקו. נתמקח בבזארים, נרכב על גמלים במדבר, כל זה."

מחשבה עלתה בראשי, אבל בלעתי אותה בדיוק בזמן: ארון נסע למרקש לפני כמה שנים. הוא ואני יצאנו לארבעה דייטים, אחרי חודשים של פטפוטים מבודחים בבית הקפה שהוא עבד בו. ארבעה דייטים הספיקו לו כדי לחטוף לי את המוח ולהביא אותי לחלומות מבעבעים בהקיץ על זוגיות אפשרית.

עדיין לא סיפרתי עליו לקריסטן - לא אחרי שבערב הראשון של הטיול שאלתי, "פגשת מישהו מעניין לאחרונה?" והיא זיכתה אותי ב"לא" ובעווית זועפת. מאז שהכרתי את קריסטן לא היתה לה שום מערכת יחסים רצינית. אחרי חצי שנה בסידני היא מחקה את כל אפליקציות ההיכרויות, מאחר שגילתה שחיפוש בן זוג שם הוא תהליך לא פחות מתסכל מאשר במגרש הביתי. זה לא שלא רציתי לספר לה, פשוט לא רציתי שכל השבוע שלנו יתנהל בצל דיבורים על בחורים - שיאפילו על שיחות הנפש שלנו על חלומותינו, על תוכניותינו ועל העולמות הפנימיים שלנו... חוץ מזה, הייתי מעדיפה למות ולא לדרוך לה על היבלות עם הדייטים המוצלחים שלי. ארון היה הבחור הראשון שהלהיב אותי זה שנים, ולא רציתי לפתוח פה לשטן. אפילו המצאתי לעצמי מבחן סודי טיפשי: בקרוב אדליק את הטלפון ואבדוק אם הוא טרח לסמס לי. אם הוא ימשיך להפגין עניין, אני אספר עליו לקריסטן.

קפצתי בבהלה - בעל המזקקה גחן במפתיע מעבר לכתפי. הוא לקח את הכוסות הריקות שלנו. האצבעות שלי עקצצו מרוב קורטיזול. איזו תגובה מוגזמת.

"תרצו עוד משהו?" הוא שאל. "אנחנו תכף סוגרים."

בדרך החוצה, קריסטן הושיטה את ידה ושאלה שוב לשמו. "תודה רבה, פדרו," היא חזרה ואמרה, ואני נשרכתי מאחוריה ופיזרתי עוד כמה "גרסיאס" בחלל האוויר. התבדחנו על זה בנסיעה מסנטיאגו - היא קראה כל שלט כמו אמריקאית טיפוסית, ואני התרברבתי במבטא הספרדי המתגלגל שלמדתי בבית הספר היסודי: "אומרים צִ'יוֹלוקו, ואני שמחה לגמול לך על שירותי הנהיגה בכישורי התרגום הנוראים שלי."

קריסטן זרחה, והשיער הדבשי שלה התנופף ברוח שחדרה מבעד לחלון הפתוח. "את יודעת שאת אף פעם לא צריכה לגמול לי על שום דבר."