ספר יום הדין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספר יום הדין
מכר
מאות
עותקים
ספר יום הדין
מכר
מאות
עותקים

ספר יום הדין

4.8 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Doomsday Book
  • תרגום: עידית שורר, צפריר גרוסמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 696 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 10 דק'

קוני ויליס

נולדה ב-31 בדצמבר 1945. סופרת מדע בדיוני אמריקנית. החלה לפרסם סיפורים קצרים בשנת 1978. זכתה בין היתר באחד עשר פרסי הוגו ובשבעה פרסי נבולה. בשנת 2009 הוכנסה ויליס למוזיאון היכל התהילה של המדע הבדיוני בארצות הברית.

בין היתר, פורסמו בעברית, ספריה:
ספר יום הדין
מלבד הכלב

תקציר

קיוורין אנגל, סטודנטית צעירה להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד של המאה ה-21, חשבה שהיא מוכנה לחלוטין למסע בזמן אל המאה ה-14. היא בילתה שנתיים מחייה בלמידת השפה והמנהגים: היא למדה לרכוב ולבצע את עבודות הבית המקובלות; היא קיבלה חיסונים כנגד כל המחלות הנפוצות, ונאמר לה שננקטו כל אמצעי הבטיחות האפשריים. 
אך הדברים אינם מתרחשים על פי המתוכנן, וכשמשברים דומים מכים בעבר ובעתיד, קיוורין מוצאת את עצמה מנותקת מנקודת המפגש שלה ללא דרך חזרה. בעוד חבריה נאבקים להצילה בתנאים בלתי צפויים, מגלה קיוורין, בתקופה של אמונות תפלות ושל אימה, שהיא נהייתה מלאך של תקווה באחת משעותיה הקודרות ביותר של ההיסטוריה. 

ספר יום הדין, שכתיבתו ארכה חמש שנים, הוא הישג סיפורי כביר. קוני ויליס שואבת מהבנתה את הטבע האנושי כדי לברר סוגיות נצחיות כרוע, סבל ומקור כוחה של הרוח האנושית הבלתי מנוצחת.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני אמריקנית. זכתה בין היתר באחד עשר פרסי הוגו ובשבעה פרסי נבולה. בשנת 2009 היא הוכנסה למוזיאון היכל התהילה של המדע הבדיוני בארצות הברית.
היא ידועה בעיקר בזכות סדרת "נוסעי הזמן מאוקספורד". ספרה "ספר יום הדין" שזכה בפרסי ההוגו, הנבולה והלוקוס הוא הראשון בסדרה.

"רומן מהמם שמכיל סבל וגם תקווה... יצירתה הטובה ביותר של אחת הכותבות הטובות ביותר בתחום המדע הבדיוני." 
The Denver Post

"יצירת מופת... זהו מדע בדיוני שאינו דורש מהקורא ידע מיוחד. כל שהוא מבקש הוא סבלנות. הקוראים שייתנו לגב' ויליס לקבוע את הקצב יזכו בגמול מלא."
New York Times Review of Books ג'רלד ג'ונס 

פרק ראשון

הקדמה

למרות שהיא הוציאה פחות ספרים מאשר כל אחד מהם, קוני ויליס זכתה ביותר פרסי מדע בדיוני חשובים מאשר פיליפ קי. דיק, ארתור סי. קלארק ואייזק אסימוב ביחד. אם היינו רוצים לנסות להסביר את העובדה המדהימה הזאת כנראה שהיינו חושבים על כך שיש לה (בדומה למאסטרים המכובדים שהוזכרו) דמיון שופע, כישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל ושיש לה דרך מיוחדת להדהים את הקוראים ברעיונות החדשניים שלה. אבל יש לה דבר נוסף שלרוב אין לאחרים. היא גורמת לכך שאכפת לכם מהדמויות שלה. הדמויות שהיא יוצרת והעולמות שהיא בונה — במיוחד העולמות ההיסטוריים בסדרת המסעות בזמן שלה — לא רק חודרים מתחת לעורו של הקורא אלא ממשיכים ולא עוצרים עד שהם מגיעים עמוק לתוך הלב.

אין דוגמה טובה יותר לכך מאשר ספר יום הדין, הספר הרביעי שקוני ויליס כתבה וזה שהפך להצלחה המשמעותית הראשונה שלה. בספר זה, נשלחת היסטוריונית מהמאה ה-21 למשימת מחקר במאה ה-14. למרות שהחוקרת בטוחה שהיא מוכנה למסע, החיים האמיתיים טופחים על פניה ומוכיחים אחרת. בנוסף לכך, היא הייתה אמורה להגיע לתקופה הרגועה יחסית של שנת 1320 לספירה, אבל במקום זאת, היא נשלחה בטעות עשרים שנה מאוחר יותר, ישירות לתוך התקופה שבה אירופה חוותה את מגפת הדבר השחור. במקביל לכך, מוטציה חדשה של נגיף השפעת פוגעת בתושבי המאה ה-21. העלילות המקבילות מראות לנו את אחת התמות המרכזיות של הספר: ההווה, העתיד והעבר קשורים זה בזה. זה אולי נשמע בנאלי על הנייר, אבל לאחר שתקראו את הספר, תרגישו את האמת הזאת בליבכם.

זאת תמה שכמובן נשמעת מתאימה מאוד לסיפורי "מסע בזמן". אבל באופן מפתיע, רוב סיפורי המסע בזמן שנכתבו לאחר שה. ג'. וולס כתב את מכונת הזמן (1896) וייסד תת-ז'אנר חדש לחלוטין, לא חוקרים את הנקודה הזאת. יכול להיות שזה בגלל שהרבה סופרים רוצים לכתוב על פרדוקסים זמניים — אם אני חוזר בזמן והורג את סבא שלי, אז אני לעולם לא איוולד ולא אוכל לחזור אחורה בזמן כדי להרוג את סבא שלי... הבנתם את הסיפור. ויליס עצמה לא מתעניינת בלחקור את ההיבטים המוגבלים סביב "חידת ההיגיון" של המסע בזמן. מה שמרתק אותה זאת לא (אם תחשבו על זה רגע) הגישה חסרת הרגשות של השלכות הפרדוקס המפורסם הזה על חיים ומוות. להיפך, היא מתעניינת בדרך שבה העבר חי. היא מבינה שיותר מזיכרון אינדיבידואלי מחבר בין העבר להווה, ושיותר מתקוות אינדיבידואליות מחברות בין ההווה לעתיד. היא יודעת גם שדרך הביטוי הייחודית של העבר גוססת, ושהמעבר אל העתיד כולל השלמה עם השכול הזה. 

ויליס כתבה על נושאים שונים בז'אנר המדע הבדיוני, במיוחד בסיפורים הקצרים שלה (וזכתה גם בפרסים על רבים מהסיפורים האלו), אבל ברור יותר ויותר שספרי המסע בזמן שלה הם ההישג הכי גדול שלה. בספר הראשון שהיא כתבה ללא שותפים, Lincoln’s Dreams (1987), היכולת לחזור בזמן אל אמריקה במאה ה-19 היא החלום; בספר מעבר (2001), הדמויות שלה נזרקות אחורה בזמן אל המסע האחרון של הטיטאניק בעזרת מכשיר ייחודי של חוויות סף מוות. שני הספרים מתארים עלילות מרתקות שחוקרות, בביטחון לא מבוטל, את הדרכים שבהן העבר מתבטא בהווה — או להיפך — בדרכים עוצמתיות ולאו דווקא מציאותיות, ובאופנים שמביאים אותנו לגבולות הקיום האנושי. הרעיונות האלו ממשיכים להיחקר בסדרת הספרים שאליה משתייך ספר היום הדין, שמדברת על "מכון המסע בזמן" באוניברסיטת אוקספורד בעתיד הלא מאוד רחוק, ששולח היסטוריונים לתקופות היסטוריות שונות. הסדרה התחילה עם סיפור קצר שזכה בפרס ההוגו בשם משמרת האש (1982), המתרחש במהלך תקופת הבליץ בלונדון. ספר יום הדין — שזכה גם הוא בפרסי ההוגו והנבולה — מציג את הטרגדיה האנושית הגדולה של תקופת המגפה השחורה באנגליה. הספר זוכה ההוגו מלבד הכלב: או איך מצאנו את גזע הציפורים של ההגמון, למרות הכול (1998) שולח את הדמויות חזרה לתקופה הוויקטוריאנית המאוחרת שבה מתרחשת יצירת המופת הקומית של ג'רום קי. ג'רום שלושה בסירה אחת. הספר מלבד הכלב הוא מצחיק ומשעשע, אולם יש הטוענים כי קלות הדעת שבו פוגמת מעט ביכולתו להעביר את מלוא המסר והאורך שלו גורם להרגשה של התפזרות מסוימת. שיהיה ברור: איני אומר שקוני ויליס לא יודעת לכתוב קומדיה. להיפך, היא מציגה ביד עדינה ובוטחת את מעללי קומדיות הנימוסים של התקופות השונות. אבל הקומדיה שלה פועלת בצורה הטובה ביותר כאשר היא מדגישה את העגמומיות הנוראה שבמצב. ויליס מוכשרת במיוחד ביצירת אימפקט רגשי בנושאי האבל והמוות. דוגמה לכך היא נקודת השיא בסדרה: הספרים זוכי ההוגו Blackout/All Clear, שני חלקים של ספר אחד ענק באורך 1,200 עמודים שחוזר לאותה הסביבה של משמרת האש, כשגם כאן קבוצת היסטוריונים נשלחת אל הבליץ בלונדון. כמו בספר יום הדין, גם כאן מה שמעלה את הספר רמה אחת מעל שאר ספרי הבדיון ההיסטוריים הרבים שעל המדף היא ההבנה העמוקה בדרכים שבהן המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

הנושא הזה מהדהד בספריה של ויליס בשתי דרכים עיקריות. הדרך הראשונה היא האופן שבו אנחנו מתמודדים עם אבל. בספר יום הדין, אנחנו דואגים לקיוורין ולאנשי הכפר בימי הביניים (במיוחד לאגנס, אליוויס והאב רוש). כואב לנו כשדמויות שאנחנו אוהבים מתות, והיחס של ויליס למוות בספר הזה הוא מעולם לא רגשי, ובאמת פשוט מאוד נוגע ללב. הדרך האחרת שבה המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים היא שהמוות הוא מאורע בלתי נמנע ועלינו לזכור שכולנו הולכים למות, כי זה הגורל שלנו. החלק האחרון של סוף הספר מרתק אותנו כי אנחנו מבינים שהמגפה לא הולכת להיעצר. אבל הנושא רחב יותר מזה. "יום הדין" בספר יום הדין מדבר על הגורל שנחתם לנו ביום הדין, וכדי להבין את זה, אנחנו צריכים להסתכל על הנושא מנקודת זמן אחרת. יוליוס קיסר כבר נרצח, הגורל שלו נחתם. כשאני יושב כאן בהווה, אני מרגיש אחרת, הגורל שלי מרגיש עוד פתוח לחלוטין. אבל היסטוריונית שקוראת על החיים שלי בחג המולד של שנת 2054, כבר תדע מה קרה לי. מנקודת המבט שלה, הגורל שלי חתום בדיוק כמו הגורל של יוליוס קיסר. הגורל, במילים אחרות, הוא בעצם רק מילה נרדפת לזמן.

ספרי "נוסעי הזמן מאוקספורד" של ויליס משחקים בצורה ערמומית, ובשילוב של אפקט דרמטי מוצלח עם הנושא הזה. ההיסטוריונים שלה חוזרים אחורה בזמן בידיעה שהם לא יכולים לפגוע ברצף הזמן. אבל בכל אחד מהספרים הגדולים שלה, העבר משתנה בדרכים מבלבלות ופותח את האפשרות לכך שהמסע שלהם יגרום לשינוי קטסטרופלי ברצף ההיסטוריה. הרעיונות האלו פועלים היטב בלוגיקה הפנימית של הסיפור בספר יום הדין (וזה משהו שנידון באריכות בספרים Blackout ו-All Clear). אבל זה לא סתם נקודת מפנה בעלילה. זה מעיד בצורה מהותית לגבי היכולות של ויליס כסופרת ולמעשה גם על משמעות הכתיבה עצמה. אחרי הכול, כאשר אנחנו לוקחים ספר מהמדף, הסיפור כבר סופר, נכתב והודפס. אבל כאשר אנחנו קוראים אותו, עמוד אחרי עמוד, אנחנו נכנסים לתוך הרגע של הסיפור כאילו הסוף עדיין פתוח. כל ספר הוא ספר יום הדין, ומעמיד מראה מול הדילמה הגדולה: האם הגורל שלנו סגור וחתום או שיש לנו רצון חופשי.

ארחיב קצת על הנושא: תמיד הדהים אותי שהגיבור (חסר השם) של הספר שהתחיל את התת-ז'אנר של המסע בזמן, מכונת הזמן של ה. ג'. וולס, התייחס בזלזול כלפי העבר. הוא תמיד רצה לנסוע אל העתיד הרחוק. ויליס פועלת בדיוק הפוך ממנו. היא רוצה לחקור את המסע בזמן אבל לא בשביל לראות כיצד העתיד יתפתח: התיאור של אוקספורד בשנות ה-50 של המאה ה-21 מרגיש יותר כמו אוקספורד בשנות ה-50 של המאה ה-20 מאשר משהו עתידני, ואני חושב שמדובר באסטרטגיה ספרותית. היא מתעניינת יותר במערכת היחסים בין ההווה לעבר. ההווה שלה (או העתיד הקרוב) של ספר יום הדין מרגיש דל יחסית לעומת העבר העשיר שמתואר בספר, וזה לא במקרה, זה בגלל שכמובן שהעבר הוא זה שמאפיין בצורה משמעותית יותר את החיים מאשר ההווה. ההיסטוריונים בשנת 2054 טוענים בביטחון רב כי "הגישות כלפי מוות במאה הארבע-עשרה היו שונות לחלוטין משלנו. מוות היה דבר שכיח בחיים, דבר שקיבלו בהשלמה, ואנשי התקופה לא היו מסוגלים להרגיש רגשות אבל וצער" ואנחנו רואים את הטעות הגדולה שלהם והיינו צוחקים על זה, אילו זה לא היה כל כך טרגי.

עלינו גם להתעכב קלות על הטעויות ההיסטוריות. ויליס אמנם ערכה מחקר של שנים רבות עבור הספר ותיאורי ההיסטוריה הינם מפורטים מאוד, אבל אינם מדויקים לגמרי (היו הרבה מחלות באנגליה של המאה ה-14, אבל כולרה לא הייתה אחת מהן. פקידים לא לבשו חולצות משי — משי, במאה ה-13, עלה כסף רב. ולא היו דרכים סלולות בשלג כמו במאה ה-20, הדרכים לא בלטו כמו "קו שחור וישר החוצה את המישור המושלג" כמו שהן מתוארות בספר הזה). אבל דברים קטנים כאלו הם זוטות ותו לא. גם במחזותיו של שייקספיר ישנן טעויות אנכרוניסטיות רבות — שעונים מצלצלים ברומא של יוליוס קיסר, במחזה הנרי החמישי, בתקופה שבה עדיין נלחמו בקשתות וחצים, לאחד החיילים קוראים פיסטול — אבל גם שם אין מה להתעכב בנושא. אומר זאת כך: אלו נקודות רק לדקדקנים שבינינו. ולמען האמת, דקדקנות היא לא מצב שכדאי לקרוא בו ספר כמו ספר יום הדין, בגלל שכמו שייקספיר, קוני ויליס לוכדת את רוח התקופה, את התחושה של אנגליה בימי הביניים, והיא עושה זאת בצורה חיה. לקרוא את ספר יום הדין זה כמו לשקוע בתוך עולם שמגדיר את עצמו לפי השוני שלו: גם מההווה עצמו וגם מהרעיון של ההווה על התנהלות העבר. ובגלל שהוא מרגיש כל-כך אמיתי, אכפת לנו מהאנשים שחיים בו.

ספר יום הדין הוא ספר ארוך, והוא מתחיל לאט, אבל הוא לא ארוך באופן שערורייתי. להיפך, הוא מכיל בתוכו אמת פיזיקלית יסודית: תנע הוא מסה כפול מהירות. עוצמת הספר מתגברת עוד ועוד וכאשר מגיעים אל החלק השלישי של הספר, אנחנו מקבלים את כל העוצמה הרגשית שנבנתה על-ידי ויליס בשני החלקים הראשונים. לא כדאי לכם לדלג עליהם, לא אם אתם רוצים להעריך את הכוח הכול כך מרגש של הסצנות האחרונות של הספר.

אדם רוברטס

"ושמא דברים הראויים להיזכר יכחדו עם הזמן ויעלמו מזיכרון הדורות הבאים אחרינו, אנוכי, בראותי רעות הרבה, ואת העולם כולו נתון כביכול לאחיזתו של הרשע, ובהיותי חשוב כמת, אנוכי, המצפה למוות, העליתי על הכתב את כל דברי העדות האלה.

ושמא הכתב יאבד עם הכותב והמלאכה לא תצלח בידי העמל, אני מותיר קלף להמשיך במלאכה, והיה אם מישהו מגזע אדם ימלט אולי מן הדֶבֶר הזה וימשיך במלאכה אשר התחלתי..."

— האח ג'ון קלין

1349

ספר ראשון

 

"יותר מכול זקוק הפעמונאי לא לכוח, אלא ליכולת להקפיד על ההקשה בפעמון בזמן. עליו למזג שני דברים אלה בתודעתו ולחרות אותם שם לנצח — הפעמונים והזמן, הפעמונים והזמן".

— רונאלד בליית אייקנפילד

1

מר דַנוֶורתִ'י פתח את דלת המעבדה, ומיד התכסו משקפיו הבל.

"איחרתי?" שאל, שולף אותם בחטף וממצמץ אל מרי. 

"סגור את הדלת", אמרה. "אני לא יכולה לשמוע אותך, מזמורי חג המולד מקימים רעש מחריד".

דנוורת'י סגר את הדלת, אבל צלילי "בואו כל הנאמנים" שבקעו מחצר הקמפוס לא נבלמו לחלוטין. "איחרתי?" שאל שוב.

מרי נענעה את ראשה. "החמצת רק את הנאום של גילכרייסט". היא נצמדה אל משענת הכיסא על מנת להניח לדנוורת'י להידחק דרכה ולהיכנס אל עמדת התצפית הצרה. היא כבר פשטה את מעילה ואת כובע הצמר והניחה אותם ואת סל הקניות הגדוש חבילות על הכיסא היחיד שנותר. שערה האפור היה סתור, כאילו טפחה עליו כדי להוסיף נפח לתסרוקתה לאחר שהסירה את כובעה. "נאום ארוך מאוד על מסע הבתולין בזמן של ימי הביניים", אמרה, "ועל מכללת ברייזנוז, שתופס מעתה את המקום ההולם אותו, כיהלום בכתר ההיסטוריה. יורד גשם עדיין?"

"כן", ענה, מנגב את משקפיו בצעיפו. הוא השחיל את זרועות המתכת על אוזניו וניגש אל מחיצת הזגוגית-דקה להתבונן ברשת. במרכז המעבדה ניצבה עגלה מנופצת, ומסביבה תיבות וארגזי עץ הפוכים. מעליהם השתלשלו מגני הביטחון של הרשת, מקופלים כמצנח מלמלה.

המנחה של קיוורין, לאטימר, שנראה זקן ותשוש נפש מן הרגיל, עמד ליד אחת התיבות. מונטויה עמדה ליד מערכת הבקרה לבושה בג'ינס ובמעיל מנומר והתבוננה בקוצר רוח בדיגיטלי שעל מפרק ידה. בדרי ישב מול מערכת הבקרה, מדפיס לתוכה משהו ומקמט מצח מול מסכי הצגים.

"איפה קיוורין?" שאל דנוורת'י.

"לא ראיתי אותה", ענתה מרי. "בוא שב, בבקשה ממך. הצניחה מתוכננת להתבצע רק בצהריים, ויש לי ספק רב אם הם יצליחו להעביר אותה אז. בעיקר אם גילכרייסט ישא עוד נאום".

היא כרכה את מעילה על משענת הכיסא שלה והניחה את סל הקניות הגדוש חבילות על הרצפה לרגליה. "אני כולי תקווה שזה לא ימשך כל היום. בשלוש אני מוכרחה לאסוף את הבן של האחיינית שלי, קולין, מהתחנה. הוא מגיע בתחתית".

היא חיטטה בסל הקניות שלה. "דיידרה, אחייניתי, יוצאת לחגים לקנט, והיא ביקשה ממני להשגיח עליו. אני מקווה מאוד שלא ירד גשם במשך כל הזמן שהוא כאן", אמרה, ממשיכה לחטט. "הוא בן שתים-עשרה, ילד נחמד, נבון מאוד, אם כי יש לו אוצר מילים מזעזע. כל דבר הוא נִמְקִי או אפוקליפטי. וחוץ מזה, דיידרה מרשה לו לזלול יותר מדי ממתקים".

היא המשיכה לנבור בתוך תכולת סל הקניות. "קניתי לו את זה לחג המולד". היא הרימה קופסה צרה, מפוספסת באדום ובירוק. "קיוויתי לסיים את יתר הקניות שלי לפני שאני מגיעה הנה, אבל ירד גשם שוטף, ואת המוסיקה המזעזעת של הקָריליון הדיגיטלי ברחוב היי אני מסוגלת לסבול רק לפרקי זמן קצרים".

היא פתחה את הקופסה ופרשה את נייר האריזה. "אין לי צל של מושג מה בנים בני שתים-עשרה לובשים בימינו, אבל צעיפים צריך תמיד, אתה לא חושב, ג'יימס? ג'יימס?"

הוא פנה לעברה והתיק מהצגים את עיניו הנעוצות בהם כמסונוורות. "מה?"

"אמרתי שצעיפים הם תמיד מתנת חג מולד מתאימה לבנים, אתה לא חושב?"

הוא הביט בצעיף שהרימה כדי לאפשר לו לבחון אותו. היה זה צעיף צמר משובץ, אפור כהה. כשהוא היה ילד, גם אם היו הורגים אותו הוא לא היה לובש דבר כזה, וזה היה לפני חמישים שנה. "כן", אמר ושב אל הזגוגית-דקה.

"מה העניין, ג'יימס? קרה משהו?"

לאטימר הרים תיבה קטנה מלופפת נחושת ואחר כך התבונן סביבו בפיזור נפש, כאילו שכח מה רצה לעשות בה. מונטויה הציצה בקוצר רוח בדיגיטלי שלה.

"איפה גילכרייסט?" שאל דנוורת'י.

"הוא יצא משם", אמרה מרי, מצביעה על הדלת בירכתי הרשת. "הוא נשא דברים על מקומם של ימי הביניים בהיסטוריה, שוחח קצת עם קיוורין, הטכנאי הריץ כמה בדיקות, ואחר כך גילכרייסט וקיוורין יצאו דרך הדלת הזאת. אני מניחה שהוא עדיין נמצא איתה שם, מכין אותה".

"מכין אותה", הפטיר דנוורת'י.

"ג'יימס, בוא שב בבקשה וספר לי מה קרה", אמרה, תוחבת את הצעיף חזרה לקופסה ואת הקופסה חזרה אל סל הקניות. "ואיפה אתה היית? ציפיתי שתהיה כאן כשאני אגיע. אחרי הכול, קיוורין היא התלמידה החביבה עליך".

"ניסיתי להשיג את ראש הפקולטה להיסטוריה", אמר דנוורת'י, מבטו נעוץ במסכי הצגים.

"את בייסינגיים? חשבתי שהוא יצא לאיזה מקום לחופשת חג המולד".

"הוא באמת יצא, ובהיעדרו הצליח גילכרייסט לתמרן את עצמו למינוי של ממלא מקום, כדי שהוא יוכל לפתוח את ימי הביניים למסע בזמן. הוא ביטל את הדירוג הכוללני עשר וקבע באופן שרירותי דירוג לכל אחת מהמאות. את יודעת איזה דירוג הוא קבע למאה הארבע-עשרה? שש. שש! לו בייסינגיים היה כאן, הוא בשום אופן לא היה מרשה לו. אבל האיש נעלם כאילו האדמה בלעה אותו". הוא הביט במרי בתקווה. "אולי את יודעת איפה הוא?"

"לא", אמרה. "איפשהו בסקוטלנד, אני חושבת".

"איפשהו בסקוטלנד", אמר במרירות. "ובינתיים גילכרייסט שולח את קיוורין למאה שהיא ללא ספק עשר, למאה שהיו בה חזירית ודבר ושהעלתה את ז'אן ד'ארק על המוקד".

הוא הביט בבדרי, שדיבר עכשיו אל תוך אוזן מערכת הבקרה. "אמרת שבדרי הריץ בדיקות. איזה מין בדיקות? אישור נקודות ציון? ניבוי שדה?"

"אני לא יודעת". היא הניעה את ידה בתנועה ערטילאית לעבר הצגים, שעליהם מערכי מספרים וטורי ספרות משתנים ללא הרף. "אני רק רופאה, לא טכנאית רשת. היה נדמה לי שאני מכירה את הטכנאי. הוא לא מבייליול?"

דנוורת'י הנהן. "הוא הטכנאי הכי טוב בבייליול", אמר, מתבונן בבדרי שהקיש על קלידי מערכת הבקרה, קליד אחר קליד, עיניו נעוצות בקריאות המשתנות. "כל הטכנאים של ניו קולג' יצאו לחופשה. גילכרייסט תכנן להשתמש במתלמד משנה ראשונה שעוד אף פעם לא הריץ צניחה מאוישת. מתלמד שנה ראשונה לצניחת מרחק! שכנעתי אותו להשתמש בבדרי. אם אני לא יכול למנוע את הצניחה הזאת, לפחות אני יכול לדאוג שיריץ אותה טכנאי מיומן".

בדרי העיף מבט מרוכז במסך, שלף מכיסו מונה ופנה לעבר העגלה.

"בדרי!" קרא דנוורת'י.

לא ניכר בבדרי שהוא שמע. הוא פסע סביב הארגזים והתיבות, מתבונן במונה. הוא הזיז את אחת התיבות מעט שמאלה.

"הוא לא יכול לשמוע אותך", אמרה מרי.

"בדרי", צעק. "אני מוכרח לדבר איתך".

מרי קמה. "הוא לא יכול לשמוע אותך, ג'יימס", אמרה. "המחיצה אטימה לקול".

בדרי אמר דבר-מה ללאטימר, שהמשיך להחזיק את התיבה המלופפת נחושת. לאטימר נראה מבוהל. בדרי לקח ממנו את התיבה והניח אותה על הרצפה, על גבי סימון בגיר.

דנוורת'י תר סביבו אחר מיקרופון. הוא לא מצא. "איך שמעת את הנאום של גילכרייסט?" שאל את מרי.

"גילכרייסט לחץ על כפתור, שם בפנים", ענתה, מצביעה על לוח מתגים שהיה קבוע בקיר ליד הרשת.

בדרי חזר וישב מול מערכת הבקרה ודיבר אל האוזן. מגני הרשת החלו לרדת למקומם. בדרי אמר משהו נוסף, והם שבו התרוממו למקום שממנו באו.

"הוריתי לבדרי לערוך בדיקה חוזרת לכל דבר, לרשת, לחישובים של המתלמד, לכל דבר", אמר, "ולבצע מיד ביטול צניחה במקרה שהוא מוצא טעות כלשהי, ולא חשוב מה גילכרייסט יגיד".

"אבל מובן מאליו שגילכרייסט לא יעמיד את קיוורין בסכנה", מחתה מרי. "הוא אמר לי שהוא נקט כל אמצעי זהירות —"

"כל אמצעי זהירות! הוא לא הריץ סיורי מבחן מוקדמים וגם לא אימות פרמטרים. אנחנו עשינו שנתיים של לא-מאוישים במאה העשרים לפני ששלחנו לשם מישהו. הוא לא עשה בכלל. בדרי אמר לו שהוא צריך לדחות את הצניחה עד שהוא יוכל לבצע לפחות לא-מאוישת אחת, והוא במקום זה הקדים את הצניחה ביומיים. האיש הזה הוא לא יוצלח גמור".

"אבל הוא הסביר למה הצניחה צריכה להתבצע דווקא היום", אמרה מרי. "בנאום שלו. הוא אמר שבמאה הארבע-עשרה האנשים לא הקדישו תשומת לב לתאריכים, פרט לעונות של זריעה וקציר ולימים הקדושים של הכנסייה. הוא אמר שבסביבות חג המולד היה הריכוז הכי גבוה של ימים קדושים, ולכן ימי הביניים החליטו לשלוח את קיוורין עכשיו, כדי שהיא תוכל לנצל את חודש ההתגלות לפני חג המולד על מנת שתוכל לקבוע את המיקום שלה בזמן ולהבטיח שהיא תהיה בצניחה בעשרים ושמונה בדצמבר".

"אין שום קשר בין זה שהוא שולח אותה עכשיו לבין חודש ההתגלות והימים הקדושים", אמר, מתבונן בבדרי. הוא חזר להקיש על קליד אחד אחר קליד ולקמט את מצחו. "הוא יכול לשלוח אותה בשבוע הבא ולהשתמש בחג ההתגלות עצמו כתאריך מפגש. הוא יכול להריץ לא מאוישים במשך שישה חודשים ואחר כך לשלוח אותה בפער-זמן. גילכרייסט שולח אותה עכשיו מפני שבייסינגיים יצא לחופשה ואין מי שיכול למנוע את זה ממנו".

"אבוי", אמרה מרי. "גם לי היה נדמה שהוא נחפז מדי. כשאמרתי לו לכמה זמן אני צריכה את קיוורין במרפאה, הוא ניסה לשכנע אותי לוותר. הייתי צריכה להסביר שיעבור זמן עד שההרכבות שלה יתחילו להיות יעילות".

"מפגש בעשרים ושמונה בדצמבר", אמר דנוורת'י במרירות. "ברור לך איזה יום קדוש זה? 'משתה טבח התמימים'. ולאור אופן ההרצה של הצניחה הזאת, יכול להיות שזה בדיוק היום המתאים".

"למה אתה לא יכול למנוע את הצניחה?" שאלה מרי. "אתה לא יכול לאסור על קיוורין לצאת? אתה המנחה שלה".

"לא", השיב, "אני לא המנחה שלה. היא סטודנטית של ברייזנוז. לאטימר הוא המנחה שלה". הוא נופף יד לעבר לאטימר, שחזר והרים את התיבה המלופפת נחושת ובהה בה בפיזור נפש. "היא באה לבייליול וביקשה ממני להנחות אותה באופן בלתי רשמי".

הוא הסתובב ונעץ מבט עיוור בזגוגית-דקה. "אמרתי לה אז שהיא לא יכולה לצאת".

קיוורין באה לפגישה איתו כשהייתה סטודנטית שנה ראשונה. "אני רוצה לצאת לימי הביניים", אמרה אז. גובהה לא הגיע אפילו למטר וחצי, ושערה הבהיר היה קלוע לצמות. היא נראתה צעירה מדי אפילו מכדי לחצות את הכביש בעצמה.

"את לא יכולה", הוא אמר לה, המשגה הראשון שלו. היה עליו לשלוח אותה חזרה לימי הביניים, לומר לה שעליה לדון בכך עם המנחה שלה. "ימי הביניים סגורים. יש להם דירוג עשר".

"עשר כוללני", אמרה קיוורין, "ומר גילכרייסט אומר שזה לא מגיע להם. הוא אומר שהדירוג הזה לא יחזיק מעמד בניתוח של כל שנה ושנה לחוד. הוא מבוסס על שיעור התמותה של האנשים באותה תקופה, שנבע בעיקר מתזונה לקויה ומהיעדר תמיכה רפואית. הדירוג לא יהיה עד כדי כך גבוה להיסטוריון שיקבל חיסון נגד מחלות. מר גילכרייסט מתכנן לפנות לפקולטה להיסטוריה בבקשה לבצע הערכה מחודשת של הדירוג ולפתוח חלק מהמאה הארבע-עשרה".

"אני לא מעלה על דעתי שהפקולטה להיסטוריה תפתח מאה שהתרחשו בה לא רק המוות השחור וכולרה, אלא גם 'מלחמת מאה השנים'", אמר דנוורת'י.

"אבל יכול להיות שהם יפתחו, ואם הם יפתחו, אני רוצה לצאת".

"זה בלתי אפשרי", הוא אמר. "אפילו אם היא תיפתח, ימי הביניים לא ישלחו אישה. במאה הארבע-עשרה אישה בגפה הייתה דבר שלא יעלה על הדעת. רק נשים מהמעמד הנמוך ביותר הסתובבו לבדן, והן היו טרף קל לכל גבר או חיה שהזדמנו בדרכן. נשים ממעמד האצולה או אפילו מהמעמד הבינוני המתפתח היו תמיד מלוות באבותיהן או בבעליהן או במשרתיהן, בדרך כלל בכל השלושה, וגם לולא היית אישה, את סטודנטית לתואר ראשון. המאה הארבע-עשרה מסוכנת מכדי שימי הביניים ישקלו לשלוח סטודנטית לתואר ראשון. הם היו שולחים היסטוריון מנוסה".

"זה לא יותר מסוכן מאשר המאה העשרים", אמרה קיוורין. "גז חרדל ותאונות מכוניות ופצצות מדויקות. לפחות אף אחד לא יזרוק עלי פצצה. ולאיזה היסטוריון יש ניסיון בימי הביניים? לאף אחד אין ניסיון מעשי בשדה, וההיסטוריונים של המאה העשרים שיש לך כאן בבייליול לא יודעים שום דבר על ימי הביניים. אף אחד לא יודע שום דבר. אין כמעט שום תיעוד, חוץ מאשר רשומות של קהילות ומצבות משלמי מסים, ולאף אחד אין מושג איך בכלל היו החיים שלהם. בגלל זה אני רוצה לצאת. אני רוצה ללמוד עליהם, איך הם חיו, איזה מין בני אדם הם היו. אתה לא מוכן לעזור לי?"

בסופו של דבר הוא אמר, "צר לי, אבל תצטרכי לדבר על זה עם ימי הביניים", אך הוא איחר את המועד.

"כבר דיברתי איתם", היא אמרה. "גם הם לא יודעים שום דבר על ימי הביניים. כלומר, הם לא יודעים שום דבר מעשי. מר לאטימר מלמד אותי אנגלית תיכונה, אבל הכול זה נטיות של כינויי גוף וחילופי אימות קריאה. הוא לא לימד אותי להגיד שום דבר".

"אני צריכה להכיר את השפה ואת המנהגים", אמרה, רוכנת מעל המכתבה של דנוורת'י. "ואת הכסף ואת נימוסי השולחן ועוד כל מיני דברים. ידעת שהם לא השתמשו בצלחות? הם השתמשו בכיכרות לחם שטוחות, מעין פנכות עשויות לחם, וכשהם גמרו לאכול את הבשר, הם בצעו את פנכות הלחם האלה לחתיכות ואכלו אותן. אני צריכה שמישהו ילמד אותי דברים כאלה, כדי שאני לא אעשה שגיאות".

"אני היסטוריון של המאה העשרים, לא מומחה לימי הביניים. לא עסקתי בימי הביניים כבר ארבעים שנה".

"אבל אתה יודע איזה מין דברים אני צריכה לדעת. אני יכולה לחפש עליהם חומר וללמוד עליהם, אם אתה רק תגיד לי מה הם".

"מה בקשר לגילכרייסט?" שאל, אם כי גילכרייסט נחשב בעיניו לשוטה המגזים בערך עצמו.

"הוא עובד על הדירוג המחודש ואין לו זמן".

ומה יועיל לו הדירוג המחודש אם אין לו היסטוריונים לשלוח? חשב דנוורת'י. "מה בקשר למונטויה, הפרופסור האורחת מאמריקה? היא לא עובדת על חפירה של אתר מימי הביניים ליד וויטני? היא אמורה לדעת משהו על המנהגים".

"גם לגברת מונטויה אין זמן. היא עסוקה מדי בניסיונות לגייס אנשים שיעבדו בחפירות סקדנגייט. אתה לא מבין? הם לא יכולים להועיל. אתה היחיד שיכול לעזור לי".

היה עליו לומר, "בכל אופן הם שייכים לסגל המרצים של ברייזנוז, ואני לא", אלא שבמקום זה הוא נהנה הנאה מרושעת לשמוע מפיה את הדעה שבה החזיק זה מכבר, שלאטימר הוא כבר זקן עובר בטל, ושמונטויה היא ארכיאולוגית מתוסכלת, ושגילכרייסט איננו מסוגל להכשיר היסטוריונים. הוא היה להוט לנצל אותה כדי להראות לימי הביניים איך עושים את זה.

"נצטרך לתגבר אותך במתורגמן", אמר אז. "ואני רוצה שתלמדי לטינית כנסייתית, צרפתית נורמנית וגרמנית עתיקה, נוסף על האנגלית התיכונה של מר לאטימר", והיא מיד שלפה עיפרון ומחברת מכיסה והחלה להכין רשימה.

המשך הפרק בספר המלא

קוני ויליס

נולדה ב-31 בדצמבר 1945. סופרת מדע בדיוני אמריקנית. החלה לפרסם סיפורים קצרים בשנת 1978. זכתה בין היתר באחד עשר פרסי הוגו ובשבעה פרסי נבולה. בשנת 2009 הוכנסה ויליס למוזיאון היכל התהילה של המדע הבדיוני בארצות הברית.

בין היתר, פורסמו בעברית, ספריה:
ספר יום הדין
מלבד הכלב

עוד על הספר

  • שם במקור: Doomsday Book
  • תרגום: עידית שורר, צפריר גרוסמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: ינואר 2024
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 696 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 11 שעות ו 10 דק'
ספר יום הדין קוני ויליס

הקדמה

למרות שהיא הוציאה פחות ספרים מאשר כל אחד מהם, קוני ויליס זכתה ביותר פרסי מדע בדיוני חשובים מאשר פיליפ קי. דיק, ארתור סי. קלארק ואייזק אסימוב ביחד. אם היינו רוצים לנסות להסביר את העובדה המדהימה הזאת כנראה שהיינו חושבים על כך שיש לה (בדומה למאסטרים המכובדים שהוזכרו) דמיון שופע, כישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל ושיש לה דרך מיוחדת להדהים את הקוראים ברעיונות החדשניים שלה. אבל יש לה דבר נוסף שלרוב אין לאחרים. היא גורמת לכך שאכפת לכם מהדמויות שלה. הדמויות שהיא יוצרת והעולמות שהיא בונה — במיוחד העולמות ההיסטוריים בסדרת המסעות בזמן שלה — לא רק חודרים מתחת לעורו של הקורא אלא ממשיכים ולא עוצרים עד שהם מגיעים עמוק לתוך הלב.

אין דוגמה טובה יותר לכך מאשר ספר יום הדין, הספר הרביעי שקוני ויליס כתבה וזה שהפך להצלחה המשמעותית הראשונה שלה. בספר זה, נשלחת היסטוריונית מהמאה ה-21 למשימת מחקר במאה ה-14. למרות שהחוקרת בטוחה שהיא מוכנה למסע, החיים האמיתיים טופחים על פניה ומוכיחים אחרת. בנוסף לכך, היא הייתה אמורה להגיע לתקופה הרגועה יחסית של שנת 1320 לספירה, אבל במקום זאת, היא נשלחה בטעות עשרים שנה מאוחר יותר, ישירות לתוך התקופה שבה אירופה חוותה את מגפת הדבר השחור. במקביל לכך, מוטציה חדשה של נגיף השפעת פוגעת בתושבי המאה ה-21. העלילות המקבילות מראות לנו את אחת התמות המרכזיות של הספר: ההווה, העתיד והעבר קשורים זה בזה. זה אולי נשמע בנאלי על הנייר, אבל לאחר שתקראו את הספר, תרגישו את האמת הזאת בליבכם.

זאת תמה שכמובן נשמעת מתאימה מאוד לסיפורי "מסע בזמן". אבל באופן מפתיע, רוב סיפורי המסע בזמן שנכתבו לאחר שה. ג'. וולס כתב את מכונת הזמן (1896) וייסד תת-ז'אנר חדש לחלוטין, לא חוקרים את הנקודה הזאת. יכול להיות שזה בגלל שהרבה סופרים רוצים לכתוב על פרדוקסים זמניים — אם אני חוזר בזמן והורג את סבא שלי, אז אני לעולם לא איוולד ולא אוכל לחזור אחורה בזמן כדי להרוג את סבא שלי... הבנתם את הסיפור. ויליס עצמה לא מתעניינת בלחקור את ההיבטים המוגבלים סביב "חידת ההיגיון" של המסע בזמן. מה שמרתק אותה זאת לא (אם תחשבו על זה רגע) הגישה חסרת הרגשות של השלכות הפרדוקס המפורסם הזה על חיים ומוות. להיפך, היא מתעניינת בדרך שבה העבר חי. היא מבינה שיותר מזיכרון אינדיבידואלי מחבר בין העבר להווה, ושיותר מתקוות אינדיבידואליות מחברות בין ההווה לעתיד. היא יודעת גם שדרך הביטוי הייחודית של העבר גוססת, ושהמעבר אל העתיד כולל השלמה עם השכול הזה. 

ויליס כתבה על נושאים שונים בז'אנר המדע הבדיוני, במיוחד בסיפורים הקצרים שלה (וזכתה גם בפרסים על רבים מהסיפורים האלו), אבל ברור יותר ויותר שספרי המסע בזמן שלה הם ההישג הכי גדול שלה. בספר הראשון שהיא כתבה ללא שותפים, Lincoln’s Dreams (1987), היכולת לחזור בזמן אל אמריקה במאה ה-19 היא החלום; בספר מעבר (2001), הדמויות שלה נזרקות אחורה בזמן אל המסע האחרון של הטיטאניק בעזרת מכשיר ייחודי של חוויות סף מוות. שני הספרים מתארים עלילות מרתקות שחוקרות, בביטחון לא מבוטל, את הדרכים שבהן העבר מתבטא בהווה — או להיפך — בדרכים עוצמתיות ולאו דווקא מציאותיות, ובאופנים שמביאים אותנו לגבולות הקיום האנושי. הרעיונות האלו ממשיכים להיחקר בסדרת הספרים שאליה משתייך ספר היום הדין, שמדברת על "מכון המסע בזמן" באוניברסיטת אוקספורד בעתיד הלא מאוד רחוק, ששולח היסטוריונים לתקופות היסטוריות שונות. הסדרה התחילה עם סיפור קצר שזכה בפרס ההוגו בשם משמרת האש (1982), המתרחש במהלך תקופת הבליץ בלונדון. ספר יום הדין — שזכה גם הוא בפרסי ההוגו והנבולה — מציג את הטרגדיה האנושית הגדולה של תקופת המגפה השחורה באנגליה. הספר זוכה ההוגו מלבד הכלב: או איך מצאנו את גזע הציפורים של ההגמון, למרות הכול (1998) שולח את הדמויות חזרה לתקופה הוויקטוריאנית המאוחרת שבה מתרחשת יצירת המופת הקומית של ג'רום קי. ג'רום שלושה בסירה אחת. הספר מלבד הכלב הוא מצחיק ומשעשע, אולם יש הטוענים כי קלות הדעת שבו פוגמת מעט ביכולתו להעביר את מלוא המסר והאורך שלו גורם להרגשה של התפזרות מסוימת. שיהיה ברור: איני אומר שקוני ויליס לא יודעת לכתוב קומדיה. להיפך, היא מציגה ביד עדינה ובוטחת את מעללי קומדיות הנימוסים של התקופות השונות. אבל הקומדיה שלה פועלת בצורה הטובה ביותר כאשר היא מדגישה את העגמומיות הנוראה שבמצב. ויליס מוכשרת במיוחד ביצירת אימפקט רגשי בנושאי האבל והמוות. דוגמה לכך היא נקודת השיא בסדרה: הספרים זוכי ההוגו Blackout/All Clear, שני חלקים של ספר אחד ענק באורך 1,200 עמודים שחוזר לאותה הסביבה של משמרת האש, כשגם כאן קבוצת היסטוריונים נשלחת אל הבליץ בלונדון. כמו בספר יום הדין, גם כאן מה שמעלה את הספר רמה אחת מעל שאר ספרי הבדיון ההיסטוריים הרבים שעל המדף היא ההבנה העמוקה בדרכים שבהן המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

הנושא הזה מהדהד בספריה של ויליס בשתי דרכים עיקריות. הדרך הראשונה היא האופן שבו אנחנו מתמודדים עם אבל. בספר יום הדין, אנחנו דואגים לקיוורין ולאנשי הכפר בימי הביניים (במיוחד לאגנס, אליוויס והאב רוש). כואב לנו כשדמויות שאנחנו אוהבים מתות, והיחס של ויליס למוות בספר הזה הוא מעולם לא רגשי, ובאמת פשוט מאוד נוגע ללב. הדרך האחרת שבה המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים היא שהמוות הוא מאורע בלתי נמנע ועלינו לזכור שכולנו הולכים למות, כי זה הגורל שלנו. החלק האחרון של סוף הספר מרתק אותנו כי אנחנו מבינים שהמגפה לא הולכת להיעצר. אבל הנושא רחב יותר מזה. "יום הדין" בספר יום הדין מדבר על הגורל שנחתם לנו ביום הדין, וכדי להבין את זה, אנחנו צריכים להסתכל על הנושא מנקודת זמן אחרת. יוליוס קיסר כבר נרצח, הגורל שלו נחתם. כשאני יושב כאן בהווה, אני מרגיש אחרת, הגורל שלי מרגיש עוד פתוח לחלוטין. אבל היסטוריונית שקוראת על החיים שלי בחג המולד של שנת 2054, כבר תדע מה קרה לי. מנקודת המבט שלה, הגורל שלי חתום בדיוק כמו הגורל של יוליוס קיסר. הגורל, במילים אחרות, הוא בעצם רק מילה נרדפת לזמן.

ספרי "נוסעי הזמן מאוקספורד" של ויליס משחקים בצורה ערמומית, ובשילוב של אפקט דרמטי מוצלח עם הנושא הזה. ההיסטוריונים שלה חוזרים אחורה בזמן בידיעה שהם לא יכולים לפגוע ברצף הזמן. אבל בכל אחד מהספרים הגדולים שלה, העבר משתנה בדרכים מבלבלות ופותח את האפשרות לכך שהמסע שלהם יגרום לשינוי קטסטרופלי ברצף ההיסטוריה. הרעיונות האלו פועלים היטב בלוגיקה הפנימית של הסיפור בספר יום הדין (וזה משהו שנידון באריכות בספרים Blackout ו-All Clear). אבל זה לא סתם נקודת מפנה בעלילה. זה מעיד בצורה מהותית לגבי היכולות של ויליס כסופרת ולמעשה גם על משמעות הכתיבה עצמה. אחרי הכול, כאשר אנחנו לוקחים ספר מהמדף, הסיפור כבר סופר, נכתב והודפס. אבל כאשר אנחנו קוראים אותו, עמוד אחרי עמוד, אנחנו נכנסים לתוך הרגע של הסיפור כאילו הסוף עדיין פתוח. כל ספר הוא ספר יום הדין, ומעמיד מראה מול הדילמה הגדולה: האם הגורל שלנו סגור וחתום או שיש לנו רצון חופשי.

ארחיב קצת על הנושא: תמיד הדהים אותי שהגיבור (חסר השם) של הספר שהתחיל את התת-ז'אנר של המסע בזמן, מכונת הזמן של ה. ג'. וולס, התייחס בזלזול כלפי העבר. הוא תמיד רצה לנסוע אל העתיד הרחוק. ויליס פועלת בדיוק הפוך ממנו. היא רוצה לחקור את המסע בזמן אבל לא בשביל לראות כיצד העתיד יתפתח: התיאור של אוקספורד בשנות ה-50 של המאה ה-21 מרגיש יותר כמו אוקספורד בשנות ה-50 של המאה ה-20 מאשר משהו עתידני, ואני חושב שמדובר באסטרטגיה ספרותית. היא מתעניינת יותר במערכת היחסים בין ההווה לעבר. ההווה שלה (או העתיד הקרוב) של ספר יום הדין מרגיש דל יחסית לעומת העבר העשיר שמתואר בספר, וזה לא במקרה, זה בגלל שכמובן שהעבר הוא זה שמאפיין בצורה משמעותית יותר את החיים מאשר ההווה. ההיסטוריונים בשנת 2054 טוענים בביטחון רב כי "הגישות כלפי מוות במאה הארבע-עשרה היו שונות לחלוטין משלנו. מוות היה דבר שכיח בחיים, דבר שקיבלו בהשלמה, ואנשי התקופה לא היו מסוגלים להרגיש רגשות אבל וצער" ואנחנו רואים את הטעות הגדולה שלהם והיינו צוחקים על זה, אילו זה לא היה כל כך טרגי.

עלינו גם להתעכב קלות על הטעויות ההיסטוריות. ויליס אמנם ערכה מחקר של שנים רבות עבור הספר ותיאורי ההיסטוריה הינם מפורטים מאוד, אבל אינם מדויקים לגמרי (היו הרבה מחלות באנגליה של המאה ה-14, אבל כולרה לא הייתה אחת מהן. פקידים לא לבשו חולצות משי — משי, במאה ה-13, עלה כסף רב. ולא היו דרכים סלולות בשלג כמו במאה ה-20, הדרכים לא בלטו כמו "קו שחור וישר החוצה את המישור המושלג" כמו שהן מתוארות בספר הזה). אבל דברים קטנים כאלו הם זוטות ותו לא. גם במחזותיו של שייקספיר ישנן טעויות אנכרוניסטיות רבות — שעונים מצלצלים ברומא של יוליוס קיסר, במחזה הנרי החמישי, בתקופה שבה עדיין נלחמו בקשתות וחצים, לאחד החיילים קוראים פיסטול — אבל גם שם אין מה להתעכב בנושא. אומר זאת כך: אלו נקודות רק לדקדקנים שבינינו. ולמען האמת, דקדקנות היא לא מצב שכדאי לקרוא בו ספר כמו ספר יום הדין, בגלל שכמו שייקספיר, קוני ויליס לוכדת את רוח התקופה, את התחושה של אנגליה בימי הביניים, והיא עושה זאת בצורה חיה. לקרוא את ספר יום הדין זה כמו לשקוע בתוך עולם שמגדיר את עצמו לפי השוני שלו: גם מההווה עצמו וגם מהרעיון של ההווה על התנהלות העבר. ובגלל שהוא מרגיש כל-כך אמיתי, אכפת לנו מהאנשים שחיים בו.

ספר יום הדין הוא ספר ארוך, והוא מתחיל לאט, אבל הוא לא ארוך באופן שערורייתי. להיפך, הוא מכיל בתוכו אמת פיזיקלית יסודית: תנע הוא מסה כפול מהירות. עוצמת הספר מתגברת עוד ועוד וכאשר מגיעים אל החלק השלישי של הספר, אנחנו מקבלים את כל העוצמה הרגשית שנבנתה על-ידי ויליס בשני החלקים הראשונים. לא כדאי לכם לדלג עליהם, לא אם אתם רוצים להעריך את הכוח הכול כך מרגש של הסצנות האחרונות של הספר.

אדם רוברטס

"ושמא דברים הראויים להיזכר יכחדו עם הזמן ויעלמו מזיכרון הדורות הבאים אחרינו, אנוכי, בראותי רעות הרבה, ואת העולם כולו נתון כביכול לאחיזתו של הרשע, ובהיותי חשוב כמת, אנוכי, המצפה למוות, העליתי על הכתב את כל דברי העדות האלה.

ושמא הכתב יאבד עם הכותב והמלאכה לא תצלח בידי העמל, אני מותיר קלף להמשיך במלאכה, והיה אם מישהו מגזע אדם ימלט אולי מן הדֶבֶר הזה וימשיך במלאכה אשר התחלתי..."

— האח ג'ון קלין

1349

ספר ראשון

 

"יותר מכול זקוק הפעמונאי לא לכוח, אלא ליכולת להקפיד על ההקשה בפעמון בזמן. עליו למזג שני דברים אלה בתודעתו ולחרות אותם שם לנצח — הפעמונים והזמן, הפעמונים והזמן".

— רונאלד בליית אייקנפילד

1

מר דַנוֶורתִ'י פתח את דלת המעבדה, ומיד התכסו משקפיו הבל.

"איחרתי?" שאל, שולף אותם בחטף וממצמץ אל מרי. 

"סגור את הדלת", אמרה. "אני לא יכולה לשמוע אותך, מזמורי חג המולד מקימים רעש מחריד".

דנוורת'י סגר את הדלת, אבל צלילי "בואו כל הנאמנים" שבקעו מחצר הקמפוס לא נבלמו לחלוטין. "איחרתי?" שאל שוב.

מרי נענעה את ראשה. "החמצת רק את הנאום של גילכרייסט". היא נצמדה אל משענת הכיסא על מנת להניח לדנוורת'י להידחק דרכה ולהיכנס אל עמדת התצפית הצרה. היא כבר פשטה את מעילה ואת כובע הצמר והניחה אותם ואת סל הקניות הגדוש חבילות על הכיסא היחיד שנותר. שערה האפור היה סתור, כאילו טפחה עליו כדי להוסיף נפח לתסרוקתה לאחר שהסירה את כובעה. "נאום ארוך מאוד על מסע הבתולין בזמן של ימי הביניים", אמרה, "ועל מכללת ברייזנוז, שתופס מעתה את המקום ההולם אותו, כיהלום בכתר ההיסטוריה. יורד גשם עדיין?"

"כן", ענה, מנגב את משקפיו בצעיפו. הוא השחיל את זרועות המתכת על אוזניו וניגש אל מחיצת הזגוגית-דקה להתבונן ברשת. במרכז המעבדה ניצבה עגלה מנופצת, ומסביבה תיבות וארגזי עץ הפוכים. מעליהם השתלשלו מגני הביטחון של הרשת, מקופלים כמצנח מלמלה.

המנחה של קיוורין, לאטימר, שנראה זקן ותשוש נפש מן הרגיל, עמד ליד אחת התיבות. מונטויה עמדה ליד מערכת הבקרה לבושה בג'ינס ובמעיל מנומר והתבוננה בקוצר רוח בדיגיטלי שעל מפרק ידה. בדרי ישב מול מערכת הבקרה, מדפיס לתוכה משהו ומקמט מצח מול מסכי הצגים.

"איפה קיוורין?" שאל דנוורת'י.

"לא ראיתי אותה", ענתה מרי. "בוא שב, בבקשה ממך. הצניחה מתוכננת להתבצע רק בצהריים, ויש לי ספק רב אם הם יצליחו להעביר אותה אז. בעיקר אם גילכרייסט ישא עוד נאום".

היא כרכה את מעילה על משענת הכיסא שלה והניחה את סל הקניות הגדוש חבילות על הרצפה לרגליה. "אני כולי תקווה שזה לא ימשך כל היום. בשלוש אני מוכרחה לאסוף את הבן של האחיינית שלי, קולין, מהתחנה. הוא מגיע בתחתית".

היא חיטטה בסל הקניות שלה. "דיידרה, אחייניתי, יוצאת לחגים לקנט, והיא ביקשה ממני להשגיח עליו. אני מקווה מאוד שלא ירד גשם במשך כל הזמן שהוא כאן", אמרה, ממשיכה לחטט. "הוא בן שתים-עשרה, ילד נחמד, נבון מאוד, אם כי יש לו אוצר מילים מזעזע. כל דבר הוא נִמְקִי או אפוקליפטי. וחוץ מזה, דיידרה מרשה לו לזלול יותר מדי ממתקים".

היא המשיכה לנבור בתוך תכולת סל הקניות. "קניתי לו את זה לחג המולד". היא הרימה קופסה צרה, מפוספסת באדום ובירוק. "קיוויתי לסיים את יתר הקניות שלי לפני שאני מגיעה הנה, אבל ירד גשם שוטף, ואת המוסיקה המזעזעת של הקָריליון הדיגיטלי ברחוב היי אני מסוגלת לסבול רק לפרקי זמן קצרים".

היא פתחה את הקופסה ופרשה את נייר האריזה. "אין לי צל של מושג מה בנים בני שתים-עשרה לובשים בימינו, אבל צעיפים צריך תמיד, אתה לא חושב, ג'יימס? ג'יימס?"

הוא פנה לעברה והתיק מהצגים את עיניו הנעוצות בהם כמסונוורות. "מה?"

"אמרתי שצעיפים הם תמיד מתנת חג מולד מתאימה לבנים, אתה לא חושב?"

הוא הביט בצעיף שהרימה כדי לאפשר לו לבחון אותו. היה זה צעיף צמר משובץ, אפור כהה. כשהוא היה ילד, גם אם היו הורגים אותו הוא לא היה לובש דבר כזה, וזה היה לפני חמישים שנה. "כן", אמר ושב אל הזגוגית-דקה.

"מה העניין, ג'יימס? קרה משהו?"

לאטימר הרים תיבה קטנה מלופפת נחושת ואחר כך התבונן סביבו בפיזור נפש, כאילו שכח מה רצה לעשות בה. מונטויה הציצה בקוצר רוח בדיגיטלי שלה.

"איפה גילכרייסט?" שאל דנוורת'י.

"הוא יצא משם", אמרה מרי, מצביעה על הדלת בירכתי הרשת. "הוא נשא דברים על מקומם של ימי הביניים בהיסטוריה, שוחח קצת עם קיוורין, הטכנאי הריץ כמה בדיקות, ואחר כך גילכרייסט וקיוורין יצאו דרך הדלת הזאת. אני מניחה שהוא עדיין נמצא איתה שם, מכין אותה".

"מכין אותה", הפטיר דנוורת'י.

"ג'יימס, בוא שב בבקשה וספר לי מה קרה", אמרה, תוחבת את הצעיף חזרה לקופסה ואת הקופסה חזרה אל סל הקניות. "ואיפה אתה היית? ציפיתי שתהיה כאן כשאני אגיע. אחרי הכול, קיוורין היא התלמידה החביבה עליך".

"ניסיתי להשיג את ראש הפקולטה להיסטוריה", אמר דנוורת'י, מבטו נעוץ במסכי הצגים.

"את בייסינגיים? חשבתי שהוא יצא לאיזה מקום לחופשת חג המולד".

"הוא באמת יצא, ובהיעדרו הצליח גילכרייסט לתמרן את עצמו למינוי של ממלא מקום, כדי שהוא יוכל לפתוח את ימי הביניים למסע בזמן. הוא ביטל את הדירוג הכוללני עשר וקבע באופן שרירותי דירוג לכל אחת מהמאות. את יודעת איזה דירוג הוא קבע למאה הארבע-עשרה? שש. שש! לו בייסינגיים היה כאן, הוא בשום אופן לא היה מרשה לו. אבל האיש נעלם כאילו האדמה בלעה אותו". הוא הביט במרי בתקווה. "אולי את יודעת איפה הוא?"

"לא", אמרה. "איפשהו בסקוטלנד, אני חושבת".

"איפשהו בסקוטלנד", אמר במרירות. "ובינתיים גילכרייסט שולח את קיוורין למאה שהיא ללא ספק עשר, למאה שהיו בה חזירית ודבר ושהעלתה את ז'אן ד'ארק על המוקד".

הוא הביט בבדרי, שדיבר עכשיו אל תוך אוזן מערכת הבקרה. "אמרת שבדרי הריץ בדיקות. איזה מין בדיקות? אישור נקודות ציון? ניבוי שדה?"

"אני לא יודעת". היא הניעה את ידה בתנועה ערטילאית לעבר הצגים, שעליהם מערכי מספרים וטורי ספרות משתנים ללא הרף. "אני רק רופאה, לא טכנאית רשת. היה נדמה לי שאני מכירה את הטכנאי. הוא לא מבייליול?"

דנוורת'י הנהן. "הוא הטכנאי הכי טוב בבייליול", אמר, מתבונן בבדרי שהקיש על קלידי מערכת הבקרה, קליד אחר קליד, עיניו נעוצות בקריאות המשתנות. "כל הטכנאים של ניו קולג' יצאו לחופשה. גילכרייסט תכנן להשתמש במתלמד משנה ראשונה שעוד אף פעם לא הריץ צניחה מאוישת. מתלמד שנה ראשונה לצניחת מרחק! שכנעתי אותו להשתמש בבדרי. אם אני לא יכול למנוע את הצניחה הזאת, לפחות אני יכול לדאוג שיריץ אותה טכנאי מיומן".

בדרי העיף מבט מרוכז במסך, שלף מכיסו מונה ופנה לעבר העגלה.

"בדרי!" קרא דנוורת'י.

לא ניכר בבדרי שהוא שמע. הוא פסע סביב הארגזים והתיבות, מתבונן במונה. הוא הזיז את אחת התיבות מעט שמאלה.

"הוא לא יכול לשמוע אותך", אמרה מרי.

"בדרי", צעק. "אני מוכרח לדבר איתך".

מרי קמה. "הוא לא יכול לשמוע אותך, ג'יימס", אמרה. "המחיצה אטימה לקול".

בדרי אמר דבר-מה ללאטימר, שהמשיך להחזיק את התיבה המלופפת נחושת. לאטימר נראה מבוהל. בדרי לקח ממנו את התיבה והניח אותה על הרצפה, על גבי סימון בגיר.

דנוורת'י תר סביבו אחר מיקרופון. הוא לא מצא. "איך שמעת את הנאום של גילכרייסט?" שאל את מרי.

"גילכרייסט לחץ על כפתור, שם בפנים", ענתה, מצביעה על לוח מתגים שהיה קבוע בקיר ליד הרשת.

בדרי חזר וישב מול מערכת הבקרה ודיבר אל האוזן. מגני הרשת החלו לרדת למקומם. בדרי אמר משהו נוסף, והם שבו התרוממו למקום שממנו באו.

"הוריתי לבדרי לערוך בדיקה חוזרת לכל דבר, לרשת, לחישובים של המתלמד, לכל דבר", אמר, "ולבצע מיד ביטול צניחה במקרה שהוא מוצא טעות כלשהי, ולא חשוב מה גילכרייסט יגיד".

"אבל מובן מאליו שגילכרייסט לא יעמיד את קיוורין בסכנה", מחתה מרי. "הוא אמר לי שהוא נקט כל אמצעי זהירות —"

"כל אמצעי זהירות! הוא לא הריץ סיורי מבחן מוקדמים וגם לא אימות פרמטרים. אנחנו עשינו שנתיים של לא-מאוישים במאה העשרים לפני ששלחנו לשם מישהו. הוא לא עשה בכלל. בדרי אמר לו שהוא צריך לדחות את הצניחה עד שהוא יוכל לבצע לפחות לא-מאוישת אחת, והוא במקום זה הקדים את הצניחה ביומיים. האיש הזה הוא לא יוצלח גמור".

"אבל הוא הסביר למה הצניחה צריכה להתבצע דווקא היום", אמרה מרי. "בנאום שלו. הוא אמר שבמאה הארבע-עשרה האנשים לא הקדישו תשומת לב לתאריכים, פרט לעונות של זריעה וקציר ולימים הקדושים של הכנסייה. הוא אמר שבסביבות חג המולד היה הריכוז הכי גבוה של ימים קדושים, ולכן ימי הביניים החליטו לשלוח את קיוורין עכשיו, כדי שהיא תוכל לנצל את חודש ההתגלות לפני חג המולד על מנת שתוכל לקבוע את המיקום שלה בזמן ולהבטיח שהיא תהיה בצניחה בעשרים ושמונה בדצמבר".

"אין שום קשר בין זה שהוא שולח אותה עכשיו לבין חודש ההתגלות והימים הקדושים", אמר, מתבונן בבדרי. הוא חזר להקיש על קליד אחד אחר קליד ולקמט את מצחו. "הוא יכול לשלוח אותה בשבוע הבא ולהשתמש בחג ההתגלות עצמו כתאריך מפגש. הוא יכול להריץ לא מאוישים במשך שישה חודשים ואחר כך לשלוח אותה בפער-זמן. גילכרייסט שולח אותה עכשיו מפני שבייסינגיים יצא לחופשה ואין מי שיכול למנוע את זה ממנו".

"אבוי", אמרה מרי. "גם לי היה נדמה שהוא נחפז מדי. כשאמרתי לו לכמה זמן אני צריכה את קיוורין במרפאה, הוא ניסה לשכנע אותי לוותר. הייתי צריכה להסביר שיעבור זמן עד שההרכבות שלה יתחילו להיות יעילות".

"מפגש בעשרים ושמונה בדצמבר", אמר דנוורת'י במרירות. "ברור לך איזה יום קדוש זה? 'משתה טבח התמימים'. ולאור אופן ההרצה של הצניחה הזאת, יכול להיות שזה בדיוק היום המתאים".

"למה אתה לא יכול למנוע את הצניחה?" שאלה מרי. "אתה לא יכול לאסור על קיוורין לצאת? אתה המנחה שלה".

"לא", השיב, "אני לא המנחה שלה. היא סטודנטית של ברייזנוז. לאטימר הוא המנחה שלה". הוא נופף יד לעבר לאטימר, שחזר והרים את התיבה המלופפת נחושת ובהה בה בפיזור נפש. "היא באה לבייליול וביקשה ממני להנחות אותה באופן בלתי רשמי".

הוא הסתובב ונעץ מבט עיוור בזגוגית-דקה. "אמרתי לה אז שהיא לא יכולה לצאת".

קיוורין באה לפגישה איתו כשהייתה סטודנטית שנה ראשונה. "אני רוצה לצאת לימי הביניים", אמרה אז. גובהה לא הגיע אפילו למטר וחצי, ושערה הבהיר היה קלוע לצמות. היא נראתה צעירה מדי אפילו מכדי לחצות את הכביש בעצמה.

"את לא יכולה", הוא אמר לה, המשגה הראשון שלו. היה עליו לשלוח אותה חזרה לימי הביניים, לומר לה שעליה לדון בכך עם המנחה שלה. "ימי הביניים סגורים. יש להם דירוג עשר".

"עשר כוללני", אמרה קיוורין, "ומר גילכרייסט אומר שזה לא מגיע להם. הוא אומר שהדירוג הזה לא יחזיק מעמד בניתוח של כל שנה ושנה לחוד. הוא מבוסס על שיעור התמותה של האנשים באותה תקופה, שנבע בעיקר מתזונה לקויה ומהיעדר תמיכה רפואית. הדירוג לא יהיה עד כדי כך גבוה להיסטוריון שיקבל חיסון נגד מחלות. מר גילכרייסט מתכנן לפנות לפקולטה להיסטוריה בבקשה לבצע הערכה מחודשת של הדירוג ולפתוח חלק מהמאה הארבע-עשרה".

"אני לא מעלה על דעתי שהפקולטה להיסטוריה תפתח מאה שהתרחשו בה לא רק המוות השחור וכולרה, אלא גם 'מלחמת מאה השנים'", אמר דנוורת'י.

"אבל יכול להיות שהם יפתחו, ואם הם יפתחו, אני רוצה לצאת".

"זה בלתי אפשרי", הוא אמר. "אפילו אם היא תיפתח, ימי הביניים לא ישלחו אישה. במאה הארבע-עשרה אישה בגפה הייתה דבר שלא יעלה על הדעת. רק נשים מהמעמד הנמוך ביותר הסתובבו לבדן, והן היו טרף קל לכל גבר או חיה שהזדמנו בדרכן. נשים ממעמד האצולה או אפילו מהמעמד הבינוני המתפתח היו תמיד מלוות באבותיהן או בבעליהן או במשרתיהן, בדרך כלל בכל השלושה, וגם לולא היית אישה, את סטודנטית לתואר ראשון. המאה הארבע-עשרה מסוכנת מכדי שימי הביניים ישקלו לשלוח סטודנטית לתואר ראשון. הם היו שולחים היסטוריון מנוסה".

"זה לא יותר מסוכן מאשר המאה העשרים", אמרה קיוורין. "גז חרדל ותאונות מכוניות ופצצות מדויקות. לפחות אף אחד לא יזרוק עלי פצצה. ולאיזה היסטוריון יש ניסיון בימי הביניים? לאף אחד אין ניסיון מעשי בשדה, וההיסטוריונים של המאה העשרים שיש לך כאן בבייליול לא יודעים שום דבר על ימי הביניים. אף אחד לא יודע שום דבר. אין כמעט שום תיעוד, חוץ מאשר רשומות של קהילות ומצבות משלמי מסים, ולאף אחד אין מושג איך בכלל היו החיים שלהם. בגלל זה אני רוצה לצאת. אני רוצה ללמוד עליהם, איך הם חיו, איזה מין בני אדם הם היו. אתה לא מוכן לעזור לי?"

בסופו של דבר הוא אמר, "צר לי, אבל תצטרכי לדבר על זה עם ימי הביניים", אך הוא איחר את המועד.

"כבר דיברתי איתם", היא אמרה. "גם הם לא יודעים שום דבר על ימי הביניים. כלומר, הם לא יודעים שום דבר מעשי. מר לאטימר מלמד אותי אנגלית תיכונה, אבל הכול זה נטיות של כינויי גוף וחילופי אימות קריאה. הוא לא לימד אותי להגיד שום דבר".

"אני צריכה להכיר את השפה ואת המנהגים", אמרה, רוכנת מעל המכתבה של דנוורת'י. "ואת הכסף ואת נימוסי השולחן ועוד כל מיני דברים. ידעת שהם לא השתמשו בצלחות? הם השתמשו בכיכרות לחם שטוחות, מעין פנכות עשויות לחם, וכשהם גמרו לאכול את הבשר, הם בצעו את פנכות הלחם האלה לחתיכות ואכלו אותן. אני צריכה שמישהו ילמד אותי דברים כאלה, כדי שאני לא אעשה שגיאות".

"אני היסטוריון של המאה העשרים, לא מומחה לימי הביניים. לא עסקתי בימי הביניים כבר ארבעים שנה".

"אבל אתה יודע איזה מין דברים אני צריכה לדעת. אני יכולה לחפש עליהם חומר וללמוד עליהם, אם אתה רק תגיד לי מה הם".

"מה בקשר לגילכרייסט?" שאל, אם כי גילכרייסט נחשב בעיניו לשוטה המגזים בערך עצמו.

"הוא עובד על הדירוג המחודש ואין לו זמן".

ומה יועיל לו הדירוג המחודש אם אין לו היסטוריונים לשלוח? חשב דנוורת'י. "מה בקשר למונטויה, הפרופסור האורחת מאמריקה? היא לא עובדת על חפירה של אתר מימי הביניים ליד וויטני? היא אמורה לדעת משהו על המנהגים".

"גם לגברת מונטויה אין זמן. היא עסוקה מדי בניסיונות לגייס אנשים שיעבדו בחפירות סקדנגייט. אתה לא מבין? הם לא יכולים להועיל. אתה היחיד שיכול לעזור לי".

היה עליו לומר, "בכל אופן הם שייכים לסגל המרצים של ברייזנוז, ואני לא", אלא שבמקום זה הוא נהנה הנאה מרושעת לשמוע מפיה את הדעה שבה החזיק זה מכבר, שלאטימר הוא כבר זקן עובר בטל, ושמונטויה היא ארכיאולוגית מתוסכלת, ושגילכרייסט איננו מסוגל להכשיר היסטוריונים. הוא היה להוט לנצל אותה כדי להראות לימי הביניים איך עושים את זה.

"נצטרך לתגבר אותך במתורגמן", אמר אז. "ואני רוצה שתלמדי לטינית כנסייתית, צרפתית נורמנית וגרמנית עתיקה, נוסף על האנגלית התיכונה של מר לאטימר", והיא מיד שלפה עיפרון ומחברת מכיסה והחלה להכין רשימה.

המשך הפרק בספר המלא