זה לא הזמן לפאניקה

מאזי בְּרָאוּאֶר

עניתי לטלפון, ומעבר לקו נשמע קול של אישה שלא זיהיתי. "אני מדברת עם פרנסס באדג'?" שאלה האישה, והייתי בטוחה שזאת שיחת מכירות, כי אף אחד לא קורא לי פרנסס. בסלון בנתה בתי בת השבע מערכת תופים, כולל צלחת פח כמצילה, כך שהבית היה רועש להחריד בקצב הטינג־בֵּנג־טינג־טינג־בֵּנג שהיא ניגנה לה שם. אמרתי: "מצטערת, אני לא מעוניינת", ועמדתי לנתק, אבל האישה, שהבינה שאני סיימתי איתה, עשתה כמיטב יכולתה להשאיר אותי על הקו.

"הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב", היא אמרה. קולה נעשה גבוה יותר, ואני קפאתי במקומי. כמעט שמטתי את הטלפון מהיד. ואז, בתיאום מושלם, שתינו השלמנו את המשפט הבא: "אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכחוש רעב לאוכלנו".

"אז את מכירה את המילים האלו", אמרה האישה.

"שמעתי אותן בעבר, כן, ברור", אמרתי וכבר ניסיתי להימלט. יכולתי להרגיש שהעולם מסתחרר סביבי. איזה חרא, איזה חרא, חרא, זין, לא התגלגל בראשי, מעין לולאה של טירוף, כי, בכל זאת, עבר כל כך הרבה זמן. כי, אני מניחה, כבר שכנעתי את עצמי שאף אחד לעולם לא יגלה. אבל היא מצאה אותי. ואני כבר ניסיתי לחשוב איך שוב להתחפף, איך ללכת לאיבוד.

"אני כותבת מאמר לניו יורקר", אמרה האישה, "שמי מאזי בְּרָאוּאֶר, ואני מבקרת אמנות. אני כותבת על הבהלה הגדולה בקואלפילד, בשנת 1996".

"טוב", אמרתי.

"אימא!" צעקה ג'וּני, הבת שלי. "תקשיבי! תקשיבי לי! תקשיבי! נכון זה 'Wipe Out'? זה לא נשמע ממש כמו 'Wipe Out'? אימא? תקשיבי!"

"ואני חושבת שאת גרמת לה", אמרה האישה, בהתקדמות זהירה. לקולה היה צליל חביב וכן.

"את חושבת שאני גרמתי לה?" אמרתי וכמעט פרצתי בצחוק, אבל היא צדקה. אני באמת גרמתי לה. לא רק אני, אבל הייתי חלק מהעניין. אני ועוד אדם אחד.

"אני בטוחה שזאת את, כמעט במאה אחוז שזאת את", אמרה מאזי בראואר.

"אוי אלוהים", אמרתי, ותפסתי שאני מדברת בקול רם. הבת שלי המשיכה להכות בתופים. חשתי סחרחורת. פיצה נאפתה בתנור. בעלי סוף־סוף ניגש לתקן את הבריח בחלון של חדר השינה שלנו, אחרי ארבעה חודשים תמימים. החיים המשעממים והרגילים שלנו עדיין התרחשו. ברגע המדויק ההוא נראה שהכול עמד להשתנות, ושהחיים שלי עוד לא ידעו. הם לא ידעו לעצור ולקפוא במקום כי דבר לא יישאר כפי שהיה. שתישרף הפיצה. תשכחו מהבריח המטומטם, מהבריח המחורבן הזה בחלון. הגיע הזמן לארוז. בואו נתחפף מפה. בואו נעלה את הבית באש ונתחיל מחדש. לשבריר שנייה חשבתי שאולי רק אני אוכל להסתלק מכאן ולהתחיל מחדש.

"זאת היית את?" שאלה הכתבת. למה עניתי לטלפון?

"כן", אמרתי לבסוף, ויכולתי להרגיש שכל הגוף שלי נגרר אחורה בזמן. "כן, זאת הייתי אני".

"רק את?" שאלה.

"זה מסובך", השבתי. עכשיו הבת שלי עמדה לידי ומשכה באחורי חולצתי. "אימא?" היא שאלה. "עם מי את מדברת?"

"חברה", אמרתי לה.

"תני לי לדבר איתה", אמרה ג'וּני, האדם הכי בטוח בעצמו שהכרתי מעודי, והושיטה יד אל הטלפון.

"אני חייבת לזוז", אמרתי למאזי.

"נוכל להיפגש?"

"לא", אמרתי.

"אני יכולה להתקשר אלייך שוב?"

"לא, מצטערת", אמרתי לה, ולפני שהיא הספיקה לומר עוד משהו, ניתקתי את הטלפון.

פסעתי סביב המטבח בניסיון להיזכר בכל מילה בשיחה, בכל מה שאמרתי לאישה הזאת. אבל ג'וּני שונאת שמתהלכים במעגלים, היא שונאת לראות אותי מתכנסת בתוך עצמי, והיא משכה לי במכנסיים.

"איך קוראים לחברה שלך?" שאלה ג'וּני.

"מה? אה... קוראים לה מאזי", אמרתי.

"מאזי נשמע כמו שם של חברה דמיונית", אמרה ג'וּני.

"אולי היא באמת דמיונית", אמרתי לה. "אני לא לגמרי בטוחה שהיא אמיתית".

"אימא, את כזאת מוזרה", אמרה ג'וּני בחיוך. ואז, כאילו כל העניין היה חסר חשיבות, הרי היא כבר שכחה ממנו, אמרה: "בואי תשמעי אותי מנגנת בתופים המשוגעים!"

עוד היה זמן. ישבתי על הספה. התבוננתי בבת שלי אוחזת שתי כפות עץ בידיה וחובטת בכל הכוח בכל דבר שנמצא בקרבתה. ליבי הלם בחזי. זה נגמר, חשבתי שוב ושוב. הכול נגמר. וזה מתחיל. זה עוד רק מתחיל.

חלק ראשון

הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב

קיץ 1996

1

בבריכה העירונית של קואלפילד נהגו לשרוק במשרוקית ולחייב את כולם לצאת מהמים, ואז היינו עומדים שם, מקפצים על רגל אחת ומחליפים לרגל האחרת כי הבטון היה חם כל כך שהוא חרך לנו את כפות הרגליים. אחד המצילים, שהיה בן שש עשרה ומבוגר ממני רק בקושי ונראה כמו הרע בסרטי נוער — בלונדיני וחטוב ומישהו שבחיים אין סיכוי שינסה להציל אותך מטביעה — היה מגלגל אבטיח משומן אל שפת הבריכה. האבטיח היה משוח בשכבת וזלין בעובי שבעה סנטימטרים והבריק כאילו הוא עומד להיהפך ממוצק לנוזל. המציל ואחד מתאומיו המרושעים, אולי מישהו בעל שרירים מנופחים יותר ושפם מטונף, היו זורקים את האבטיח למים ודוחפים אותו לאמצע הבריכה.

כששרקו במשרוקיות, המטרה הייתה לקפוץ לתוך המים ולדחוף את האבטיח אל קצה הבריכה. מי שהצליח — זכה בו. למעשה נדרשה עבודת צוות כדי שהציפייה לזכות תהיה סבירה, וכך, בגדול, הפך המשחק למלחמת כנופיות. הבנים היו מכסחים זה את זה במכות, והאבטיח היה מחליק וחומק מהם, כאילו הצטרף למשחק רק בדיעבד. כשהגיע האבטיח לקצה כבר היה מלא בשריטות. חתיכות פרי אדומות נשפכו מתוכו, ואף אחד לא חשב על לאכול אותו חוץ ממי שניצח. הייתי חכמה מספיק להימנע מהמשחק, אפילו שהרגיז אותי שבנות אף פעם לא ממש השתתפו, כאילו אנחנו עדינות מדי לדברים כאלה. אבל בפעם היחידה שניסיתי, כשהייתי בת שתים עשרה, איזה זקן עם קעקוע של נחש על הזרוע תקע לי מרפק בפרצוף וכמעט שבר לי את השיניים הקדמיות.

השלישייה — שלושת האחים שלי — ממש נועדה לתחרות האבטיח המשומן. הם היו בני שמונה עשרה וכבר ענקיים, כמעט חיות פרא. נוסף לכוח פיזי הייתה להם פסיכוזה שעשתה אותם אדישים לחלוטין לכאב, והם לא חדלו להעמיד אותה למבחן ולנסות להכאיב זה לזה. אבל גם הם לא השתתפו, כי הם ניצלו את הזמן שבו כולם היו מהופנטים מהאבטיח לגנוב כסף וחטיפים מתיקים שהושארו בלי השגחה.

עמדתי שם, ברגליי התחילו להיווצר שלפוחיות, ותהיתי מדוע לא פשוט לשכב על המגבת שלי ולחכות לרגע שבו אוכל להיכנס בחזרה לבריכה, ואז... ואז מה בדיוק? פשוט להמשיך להסתובב במים מצד לצד, כדי שלא יראו שאני לבד? שנאתי את הבריכה, אבל המזגן בבית התקלקל, ונשאר עוד יום עד שיבואו לתקן אותו. הצלחתי להחזיק מעמד יומיים, מיוזעת ואומללה, אבל באותו בוקר בסופו של דבר קפצתי לתוך המסחרית של האחים שלי. למען האמת, לא הייתה לי ברירה, וכבר רציתי לראות את הקרב על הדבר הזה. רציתי לשמוע את הצעקות והקללות. רציתי לראות אלימות מופעלת לשם הכיף.

נער התבונן בי מעבר לבריכה. יכולתי לראות אותו, הוא היה רזה ותזזיתי, בערך בגילי, ובכל פעם שתפסתי אותו מסתכל עליי, הוא חייך חיוך דבילי והשפיל מבט אל המים, שהשמש השתקפה בהם באור בהיר ומסנוור. שכחתי ממנו. המצילים עמדו לשרוק במשרוקיות בכל רגע. ואז הרגשתי שמישהו נוגע לי במרפק. משום־מה היה ממש אינטימי ומוזר לחוש אצבעות של מישהו אחר על המרפק המחוספס והגרום שלי. הסתחררתי לאחור וראיתי את הנער. היו לו עיניים שחורות, שיער שחור, שיניים לבנות בוהקות ועקומות עד כאב. "הֵיי", הוא אמר, ואני מיהרתי להרחיק את הזרוע ממנו.

"אל תיגע באנשים שלא אוהבים שנוגעים בהם", אמרתי לו. הוא הרים את ידיו בכניעה, ולפתע נראה ביישן. מי נוגע לבת במרפק ורק אחר כך נעשה ביישן?

"סליחה", הוא אמר, "אני מצטער. אני חדש. בדיוק עברתי לכאן. אני לא מכיר אף אחד. הסתכלתי עלייך. נראה שגם את לא מכירה אף אחד".

"אני מכירה את כולם", אמרתי והחוויתי בידי לעבר כל קהילת הרוחצים. "אני מכירה את כל האנשים האלה. הם פשוט לא מוצאים חן בעיניי".

הוא הנהן. הוא הבין. "תוכלי לעזור לי לזכות באבטיח?"

"אני?" שאלתי בבלבול.

"את ואני", הוא אמר. "אני חושב שיש לנו סיכוי".

"טוב, בסדר", אמרתי והנהנתי בחיוך.

"מגניב", אמר הנער ופניו אורו. "איך קוראים לך?"

"פרנקי", אמרתי לו.

"קוּל. אני אוהב בנות עם שמות של בנים", הוא אמר לי, כאילו הוא הבן הכי סובלני אי־פעם.

"פרנקי זה לא שם של בן. זה יוניסקס".

"לי קוראים זיק", הוא אמר.

"זיק?" שאלתי.

"אִיזִיקִיאֶל", הוא הסביר. "יחזקאל. זה מהתנ"ך. אבל זה השם האמצעי שלי. החלטתי לנסות אותו למשך הקיץ. רק בשביל לבדוק איך הוא נשמע".

הסתכלתי עליו. הוא לא היה נאה; כל תווי הפנים שלו היו גדולים מדי, קריקטוריים. אבל גם אני לא הייתי יפה. היו לי פנים ממש סתמיות. שכנעתי את עצמי שאפילו שיש לי מראה סתמי, המצב זמני, ומהזווית הנכונה אהיה, בקרוב, יפה. אני בטוח לא מכוערת, חשבתי. האחים שלי, לעומת זאת, אמרו שאני מכוערת. שיהיה. היה לי אכפת מאוד, אבל השקעתי הרבה מאמץ בלסגל לעצמי חוסר אכפתיות. הייתי פאנקיסטית. אולי עדיף להיות מכוערת אם האפשרות השנייה היא להיות סתמית.

פתאום נשמעה השריקה, ופשוט בהינו זה בזה, אבל אז הוא אמר: "קדימה. אנחנו יכולים!" וזינק לתוך הבריכה. אני לא קפצתי פנימה, אלא סתם עמדתי שם עם חיוך קטן. התבוננתי בו מתנועע במים מצד לצד. הוא נראה פגוע כל כך. זה גרם לי הרגשה ממש מחורבנת. בסופו של דבר הוא משך בכתפיו והתחיל לפלס את דרכו במים לעבר ההמולה, לעבר הפקעת המתגוששת של הנערים המתבגרים, כולם נלחמים על משהו כל כך מטופש אך ורק בשביל הכיף.

זיק ניסה להגיע אל האבטיח פעמיים או שלוש, אבל בכל פעם נזרק הצידה בגסות, שקע מתחת למים ויצא מהם בהתנשפות והשתעל. הוא נראה אבוד כל כך. הוא היה לגמרי לבד במערכה. אבל הוא המשיך לנסות לטפס על אנשים ולהניח את ידיו על האבטיח, שהיה כל כך חלקלק שאף אחד לא באמת שלט בו. ואז מישהו בעט לזיק בפה בטעות וראיתי שהוא נפצע בשפתיים. השפה שלו דיממה וטפטפה אל תוך הבריכה, אבל המצילים לא שמו עליו. אני לא חושבת שהם הסתכלו בכלל. זיק פשוט זינק בחזרה אל תוך ההמון, ואני התחלתי לדאוג. ידעתי שמשהו רע חייב לקרות למישהו כל כך תמים.

לפני שהספקתי לחשוב כבר רצתי אל אחי אנדרו, שהחזיק משהו כמו שבע שקיות קטנות של דוריטוס, ואמרתי לו שאני צריכה עזרה. בו ברגע הגיע בריאן, שהידק אגרוף סביב חבילת שטרות לחה. "נו, אנדרו", הוא אמר והתעלם ממני לחלוטין. "אין לנו יום שלם".

"אני צריכה עזרה", אמרתי, ובינתיים כבר הגיע צ'רלי ותהה מה מתרחש. "אני צריכה שתעזרו לילד הזה לזכות באבטיח", אמרתי לשלושתם.

"שום סיכוי", אמר צ'רלי. "בחיים לא".

"בבקשה?" ביקשתי מהם.

"מצטער, פרנקי", אמר אנדרו, והם התחילו לברוח משם, אבל אני צעקתי: "אני אתן לכם עשרים דולר!"

"עשרים דולר?" שאל בריאן. "רציני?"

"עשרים דולר", אמרתי.

"אז מה עושים עכשיו?"

"אתם רואים את הילד החנון ההוא במים? זה שפתח את השפה?" אמרתי להם. שלושתם הנהנו. "תעזרו לו לזכות באבטיח", אמרתי. המשימה הייתה די פשוטה, אבל הם רק בהו באבטיח.

"את מאוהבת בו?" שאל אותי צ'רלי בגיחוך.

"אני לא יודעת", אמרתי. "אני חושבת שאני מרחמת עליו".

"פיכס", אמר אנדרו ועיווה את פניו בכאב, כאילו הוטלה עליי קללה. "טוב". והאחים שלי שמטו את כל הדברים שהחזיקו בידיים ורצו אל שפת הבריכה, קפצו ונחתו במים ככדורי תותח. אנדרו לפת את זיק כמו בובת סמרטוטים ופחות או יותר סחב אותו לעבר האבטיח בזמן שבריאן וצ'רלי פינו את הדרך בעזרת המרפקים בפראות שהיממה את שאר הילדים, שנאבקו על האבטיח מספיק זמן בשביל להתחיל להתעייף. כשהאבטיח עבר לידיהם — המחזה היה מעורר רחמים — אנדרו השליך את זיק לעבר האבטיח, והשלישייה דחפה אותו אל קצה הבריכה, פיו נוטף דם אל תוך הווזלין. המשחק נגמר. זיק ניצח.

המצילים שרקו במשרוקיות, ושאר הילדים התנהגו כאילו לא אכפת להם. חזותיהם וזרועותיהם היו נוצצים ושמנוניים, והווזלין לא ירד במים, אבל הם פשוט התחילו להשפריץ מים סביבם וחיכו לבנות שיחזרו לתוך הבריכה, לילדים עם המצופים ולאבות עם כרס הבירה והקעקועים העצובים.

ניגשתי אל שפת הבריכה. זיק ניסה להסדיר את נשימתו. האחים שלי כבר עזבו וחיפשו הסחות דעת חדשות.

"הצלחת", אמרתי.

"מי הם היו, הילדים האלה?" הוא שאל, מבולבל כל כך.

"האחים שלי", סיפרתי לו.

"זה את עשית?" הוא שאל אותי, ואני הנהנתי. שנינו פרצנו בצחוק.

"יורד לך דם מהפה", אמרתי לו, אבל לא נראה שאכפת לו. שנינו בהינו באבטיח, שנראה כמו סרט אימה, כל כך הרבה שריטות בצורת סהר התחפרו בקליפה הירוקה, המכוסה כולה בשכבה שמנונית מגעילה.

"רוצה לאכול איתי?" הוא שאל.

"אתה ברצינות הולך לאכול אותו?" שאלתי.

והוא ענה בחיוך: "אנחנו הולכים לאכול אותו". וככה עשינו. אכלנו את האבטיח. הוא היה ממש טעים.