מים קרים

מרוקו

בני המדריך פגש אותי באולם הנוסעים היוצאים.

"אה," הוא הטה ראשו וזקף גבותיו, "איפה מר סוקולוב?"

"אתה יודע איך זה, הוא סובל מהלב ומסוכר והריצות לשירותים כל הלילה והחרדות שיגנבו אותו או שהאוטובוס ייסע בלעדיו. נו, קיבל רגליים קרות ברגע האחרון."

ובאמת לא ממש שיקרתי, כי הרגליים שלך אומנם היו קרות אתמול בבוקר, כשהתעוררתי. וגם הידיים, הפנים אפורות, והפה היה פתוח כאילו התכוונת לומר לי משהו אבל שכחת מה. כמעט שלא הכרתי אותך, כי בלי הקמט הקטן הזה מעל לשפה העליונה, כאילו עוד פעם לא הביאו את עיתון הבוקר בזמן, ובלי החריץ העמוק שבין הגבות, כשאתה מתאמץ לשמוע ולהבין מה אומרים לך, ובלי העיניים המצטמצמות לכדי שני סדקים כשאתה מוריד את המשקפים ומעסה את הרקות, כסימן שעוברת לך איזו מחשבה חשובה בראש, בלי כל ההבעות האלה אני פשוט לא הכרתי אותך. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אדם מת. והוא שכב לידי במיטה.

ברגע שנחתה עליי ההבנה שאתה כבר ז"ל, מיד בעקבותיה בא הכעס. מצאת לך זמן. בדיוק כשאנחנו מתכוננים לנסיעה למרוקו. הנסיעה שאני מממנת מכספי הפרישה שלי, כשהמזוודה שלי כבר עומדת ארוזה יומיים ליד הדלת ולאחר שביטלתי את השתתפותי בשני המפגשים הקרובים של הבנות בקפה רולדין ואחרי שאמרתי לכלתי שביום רביעי לא אוכל להוציא את שיר מהגן.

ואז החלטתי שאני לא אתן לך לעשות לי את זה, שאני מצפצפת, שאני פשוט קוברת אותך עוד באותו היום ונוסעת למחרת. וברגע שהחלטתי לא כעסתי עוד. התמלאתי פעילות מוטרפת ותקתקתי לבדי את הפרויקט הזה, עם כל הבירוקרטיה והאישורים והביטוח לאומי והחברה קדישא והמודעות והטלפונים והטקס והפרחים וההספדים, ובשבע בערב כבר היה הכול מאחוריי. ויכולתי להשאיר את יואב לקבל את פני המנחמים שיבואו לשבעה וללכת לישון מוקדם, כי למחרת בשש וחצי כבר הייתי צריכה להיות בנמל התעופה.

ובני המדריך, כולו נמרץ ומלא חיוכים, אמר, "כל הכבוד לך שהחלטת בכל זאת לבוא בלעדיו. אנחנו כבר נדאג שלא תהיי לבדך."

דווקא רציתי להיות לבד, סוף־סוף לבד. בלי להיות קשובה כל הזמן למצבך, לתזונתך, לרווחתך, לתרופות שתיקח בזמן המיועד, בלי להזכיר לך לשים את הגרביים בכביסה. פתאום הבנתי שלא הייתי לבד כבר המון זמן, ושאני ממש יכולה לאהוב את זה. ליהנות בלי שתשב לי כל הזמן בלשכת העבודה האחורית, שבירכתי התודעה, כדי שלא אחדל לדאוג לך.

הקפדתי להיות לבד בתור לבידוק הביטחוני ובתור לצ'ק אין ובתור לבדיקת כבודת היד ובתור לבדיקת הדרכונים ובתור לפני הקופות בדיוטי פרי ובתור לקפה ובתור לשירותים ובתור לעלייה למטוס, בלי לחפש אותך ובלי להשאיר לך הודעות בטלפון איפה אני. לבד.

ובמטוס בכה תינוק. אמו ניסתה להרגיע אותו ללא הצלחה, מטפחת בצבעי תכלת וצהוב לראשה, פניה בהירות, שמלה ארוכה עוטפת את גופה. נענעה את התינוק המייבב, דיברה אליו, ושלחה מבטים מתנצלים אל הנוסעים האחרים, שהתעלמו במופגן מהמטרד. חייכתי אליה, אם רק הייתי יכולה להעביר לה את מה שאני יודעת היום על בכי בלתי נפסק של ילדים; כמה אבודה הייתי עם יואב הבוכה על ידיי. יואב שלנו נולד ביום סתווי בבית היולדות הישן בקריה בתל אביב. ומהקיבוץ שלך הגיעה משלחת עמוסה במיני חפצים — מגב לרצפה, גיגית ירוקה, בגדי תינוק מיד שנייה, הם מילאו את הדירה בשמחה עניינית ובחגיגיות ממושמעת. אחר כך עזבה המשלחת, ונותרנו רק אנחנו עם תינוק שבכה ובכה, מצווח בעקשנות, בהתמדה, בדווקאיות. הייתי מערסלת אותו בידיי ומהלכת אתו בין חדרי הדירה עד שהיה גווע בכיו ונחלש, עד שהיו ריסיו הארוכים מכסים על עיניו ודומה שהשינה באה אליו. ואך הייתי מניחה אותו במיטתו ומיד היה ניעור ונזעק להמשיך יבבותיו, מחריש את שירי הערש ששרתי לו. ופחדתי שהוא לא יגדל, אבל הוא גדל וגם התחזק, וככל שהתחזק עלו צרחות בכיו, והאדירו וארכו שעות הערות שלו ושחקו את עצביי עד דק. והגב כאב לי מנשיאתו הרצופה על הידיים, והרגליים כבדו כאילו שקעו בביצת דאגותיי, והרגשתי שאני הולכת ונבלעת לתוך עולמי המצטמצם, המתכנס לכדי האכלה, החתלה והשכבה לישון, שאינה נגמרת.

ודווקא את הזמן הזה מצאת, הזמן שהכי התאים לך בשביל לתקוע את הזין שלך לתוך כוס של איזו מישהי אחרת. סליחה על הבוטות אבל זה מה שזה, אני לא מתכוונת לעשות כאן שום הנחות. כוס וזין. ולתקוע. אצלנו זה החבר שבא לבקר את הגִיברת. קראתי לו חבר כי סיפרת לי פעם על האיש שבא לרופא, ומתוך הבושה אמר לו שלחבר שלו יש זה ויש זה, ואז הרופא אמר: טוב, תוריד את המכנסיים, נבדוק את החבר. ואני ישנתי בכל רגע פנוי כי הייתי מותשת. ואתה הלכת ותקעת.

ואז פרצה המלחמה ויצאת למילואים. בטלוויזיה ובעיתונים היה טרטור בלתי פוסק על הבופור ועל כביש ביירות־דמשק ועל מלחמת ברירה. ועליי נחתה שלווה גדולה. הייתי פותחת את הטלוויזיה, ומול צילומי הטנקים ותפרחות הפגזים המתפוצצים ופני החיילים השחורות מפיח וקולות הכתבים הניחרים מהתרגשות הייתי יושבת ומנסה לזהות אותך בין החיילים, שנראו כולם כמוך. ופעם חלמתי שאני פותחת את הדלת ומוצאת בפתח שלושה אנשים שפניהם קודרות, שניים במדים ואחד באזרחי, ואני נותנת בהם מבט אחד ופורצת בצחוק נורא. והם מביטים בי והזעזוע ניכר בהם, כאילו נתתי גט כריתות למציאות, כאילו בעטתי את הישראליות שלהם לרחוב. אבל אני לא יכולה להפסיק לצחוק והצחוק שלי גובר וקולו רם ויש בו מרירות והפה שלי גדל וגדל והופך למערה שחורה, פעורה, של צחוק פרוע. ואז התעוררתי על הכורסה בסלון ושמעתי את בכיו של יואב ומיהרתי אליו, ותוך שהחלפתי לו את החיתול הרהרתי בחלום וכבר לא ידעתי מה עובר עליי, וחשבתי שאולי אני לא לגמרי בסדר ואני צריכה ללכת שיבדקו לי את הראש, ואולי בכלל זה מסוכן להשאיר אותי לבד עם יואב ואולי מתחת לשלווה שירדה עליי בתוך כל המהומה והבלגן של המלחמה מסתתר טירוף, שרק מחכה לרגע הנכון כדי להתפרץ.

בשדה התעופה בקזבלנקה ישבנו בפינת אולם הנוסעים הנכנסים וחיכינו לבני המדריך, שהלך להסדיר את עניין הוויזות. והיה לי זמן להסתכל על הקבוצה. חבורת אנשים זרים, שישבו בזוגות על ספסלים ועל מזוודות, וניסו להפעיל את חבילות התקשורת שרכשו בארץ. ובנשים. טוב, מצד אחד אין לי במה להתבייש, ומצד שני כולנו, כמו שהיו אומרים אצלנו, כבר יצאנו מצוּרה. אבל הן עדיין התאמצו להיראות יפות.

לקראת הערב ביקרנו במאוזוליאום המלכים ברבאט, כל חברי הקבוצה הרימו את הטלפונים בשביל לצלם את החייל שעמד על משמרתו. מצנפת תכולה לראשו, מדיו אדומים, גלימה לבנה לכתפיו, כפפות, חגורה וקרסוליות לבנות משלימות את לבושו המפואר. את ידו האחת הצמיד לירכו וידו האחרת אחזה בקנה רובה, שכתו שעונה על רצפת השיש, פניו השחומות היו צעירות כל כך. ליד הזקיף הצעיר עמד אחד מעובדי המקום, סדרן כהה עור שצפה על המבקרים, הסדרן והחייל שוחחו ביניהם, הייתה איזו הרמוניה שאננה, איזו מזיגה של אפריקאיות נינוחה בשיחתו של החייל עם הסדרן לתוך עמידת הדום החמורה, האירופאית. לא נכנסתי למאוזוליאום לראות את קברי המלכים. רק אתמול ראיתי בעיניים יבשות איך מורידים את גופתך לקברה, לא הייתה נחוצה לי כל השהייה הזאת בחברתם של המתים. יסתדרו להם שם בפנים גם בלעדיי.

למחרת, באולם של בית המסחר לשטיחים בפאס, התחיל בעל החנות בהצגה שלו. הוא פרש שטיח על גבי שטיח על גבי שטיח, התגעשות של צבעים, מרקמים וצורות. הוא שיבח, התבדח ויצא מגדרו כדי להשיג תגובות מהצופים. בני הזוג אלטשולר הביעו את התפעלותם, בין בני הזוג גלילי שררה הסכמה על כך שיצאו מכאן עם שטיח חדש. וגם עמד ביניהם ויכוח מהוסה על כמה הם מוכנים להשקיע.

מחלקת התה עברה בינינו בחלוק תכלת. נמוכה, שפופה, שיער שחור ושיניים בולטות, מנסה להצניע את נוכחותה. על המגש עמדו כוסות תה מנטה מלאות עד חציין, היא עמדה בסבלנות לפני כל אחד מהיושבים עד שהואיל להבחין בה ולקחת לעצמו כוס. קומתה הקטנה ורזון גופה גרמו לה להיראות צעירה, אבל עיניה הסגירו סימני גיל, ורציתי לעקוב אחריה כדי לראות לאן היא הולכת אחרי שהיא אוספת את כוסות התה של קבוצת התיירים האחרונה ומדיחה אותן ומייבשת אותן ומסדרת את חדר התה לקראת מחר. לקראת יום נוסף של הליכה שפופה, שתוקה, עם מגש ביד. לאן היא הולכת? יש לה משפחה, משק בית משלה שאותו צריך לקיים?

לא הייתי מופתעת כשפגשתי את המשפחה שלך, מיד הבנתי איך יצאת כזה קמצן של רגשות. פעם בשבועיים הייתה אמא שלך באה "לעזור לי עם הילד" עם עוף קפוא שחילצה מהאקונומיה. היא הייתה "תופסת טרמפ" עם מרַכֵּז הקניות של הקיבוץ, שהיה מגיע לתל אביב פעם בשבועיים כדי לבקר בבית תנועת הקיבוצים וגם את החברה העירונית שלו, שכל הקיבוץ ידע עליה חוץ מפֶּשְקָה, אשתו. מרגע שהכניסה את העוף למקפיא ומלאה ליואב את הלחי בנשיקות זעירות, כמו תרנגולת לפני שהיא הופכת לעוף קפוא, הרי שמילאה את שליחותה הסבתאית. ומאותו הרגע הייתה מצפה לשעה שלוש, שבה היה חוזר הטרמפ שלה לקחת אותה חזרה לקיבוץ. הייתה נתקפת חוסר מנוחה, יוצאת מדי כמה דקות אל המרפסת הצופה אל הרחוב ובוחנת את המכוניות הנוסעות בכביש.

"אני יש לי חְשָש שחוּא לא זוכר דרך," הייתה חוזרת ואומרת.

"הוא כבר אסף אותך מפה לא פעם," הייתי מנסה להרגיע.

בשלוש בדיוק הייתה חוזרת מהמרפסת, "נו, אני רואה שחֶם חִגִיעוּ, אז שלום ונשְתָמֵעָ."

והייתה נחפזת לצאת את הדירה כדי לחזור בדרך הארוכה, המתישה, לקיבוץ.

ואבא שלך. עם ההרצאות הבלתי נגמרות שלו ועם הוויכוחים העקרים שלו ועם אידיאולוגיות שמעלות עובש בפח האשפה של ההיסטוריה. ואיך שהוא כעס על החברקיבוץ, שבחוסר אחריות עשה תאונה ושרף מכונית של המשק. ושום צער לא היה בו על כך שבמכונית נשרפו יחד עם החבר עצמו גם אשתו ושניים מילדיו. וסדר הפסח אצל המשפחה שלך עם שירי השדה והניר והדילוג על הטקסטים המסורתיים, כדי להגיע כבר לארוחה שאחריה אפשר יהיה לסגור חשבונות ישנים ולפתוח חדשים. והשמחות שלהם, חתונות, בריתות וכל השאר, שהן שמחות בלי שמחה, רק עם חשבונאות קטנונית של מי בא וכמה נתן. אבל שלא תחשוב שאני מתאוננת, ידעתי היטב לקראת מה אני הולכת. ובסך הכול יצא טוב, כי גם הייתה הירושה הקטנה מהמשפחה שלך שבזכותה הצלחנו, אחרי שלושים ושתיים שנים של מגורים בשכירות, להיות בעלי דירה צנועה בשיכון רכבת אפור, לא בית חלומות אומנם אבל בכל זאת, בית.

הזוג גלילי קנו שטיח גדול, צבעוני, עם דוגמאות מעוינים סימטריות. אני, אגב, אהבתי יותר את השטיחים עם הדוגמאות הבֶּרבֶּריות.

ובזמן ארוחת הערב סיפרו כמה מהזוגות כיצד הכירו לראשונה. אחד מהזוגות סיפר על היכרות בטיסה, עוד בתקופה שעישנו במטוסים, איזה סיפור על איך ביקש ממנה אש בסיגריה הראשונה, ובסיגריה השנייה הוציא את המצית שלו. ניכר בהם שסיפרו את הסיפור הזה כבר פעמים רבות והם עדיין נהנים לחזור ולספר ולהיזכר. ועכשיו, כשאתה כבר לא שומע, אני יכולה לספר לך את הסוד הגדול על איך שהכול התחיל בינינו, איך נהיינו זוג, אני ואתה.

הכול היה בעצם תקלה, משגה של יוהרה. ישבנו חבורה של סטודנטים באיזו דירה מוזנחת בקריית היובל. היינו שם החבורה הקבועה של מדעי החברה ונספחו אלינו שניים מהמשפטים, אתה והוא. ובלי מאמץ, כבדרך אגב, ה ו א הפך מיד להיות למרכז החבורה, כולם נעשו פתאום חיוורים על ידו, הקסם הזה שנשפך ממנו באגביות כזאת, התלתל מעל עין ימין שמצטמצמת מחמת עשן הסיגריה שהוא החזיק כמו אלן דלון. הוא לא היה יפה במיוחד. אבל הוא מגנט את כולנו, גם הבנים הרגישו אליו חיבה, כולם רצו להיות בצד שלו, ומכולן — דווקא לי הוא עשה עיניים כל הערב, היה אומר את אחת מהאמירות המשעשעות שלו ומיד מסתכל עליי, לראות איך אני צוחקת. ואתה באת יחד אתו כמו רקע חיוור, שעליו הוא יכול לבלוט בלי שתפריע, כמו חבר נחות בלהקת הצבועים, המתפרנס מהשיירים שנופלים משולחן הארוחה; נשאת עיניים מפצירות אלינו הבנות, שאירחנו אתכם בדירת הסטודנטים שלנו. ואז, כשהיינו שלושתנו במטבח המבולגן, מול הכיור המלא בכוסות מלוכלכות ומול המאפרות המלאות שעל משטח השיש, הצעתי דווקא לך לצאת אתי. כדי להתגרות בו. הצעתי לך והסתכלתי עליו כדי לראות איך יגיב. רציתי שיילחם בשבילי, רציתי לראות את האכזבה במבט שלו, אבל הוא בטח אמר לעצמו, אם את טיפשה מספיק בשביל לבחור בו, אז שיהיה לך לבריאות. ואתה היית כל כך אסיר תודה, שלא היה לי לב לצער אותך, הייתי אסירה של אסירות התודה שלך. ונשארתי תקועה אתך. והסיפור הכי אהוב עליך, שהיית מספר שוב ושוב בכל מפגש חברים, היה איך פספסתי את ההזדמנות של החיים שלי, ואיך הייתי יכולה להיות היום רעייתו של חבר כנסת צעיר ומבריק, והסיפור התפתח ככל שעבר הזמן, כי גם רעייתו של שר בממשלה הייתי יכולה להיות ויו"ר המפלגה וחבר בקבינט ולבסוף אפילו של ראש הממשלה, אבל אני בחרתי ללכת אתך, ואוי כמה שצדקת וכמה שטעית.

וככה נשארתי אתך, פרקליט אפור בשרות המדינה, ששיא הקריירה שלו היה סגן רשם בבית הדין לעבודה. אז נכון שהקריירה המזהירה ש ל ו הסתיימה בכלא, אבל לו לפחות היה מה להציע תמורת השוחד שקיבל, ומה היה לך? אפילו לכדי הפרת אמונים לא היית מגיע, שלא לדבר על קבלת דבר במרמה. אל תבין אותי לא נכון, אני לא מצדדת בפשע, והלוואי שלא היה חוטא במה שהאשימו אותו, אבל לפחות עמד בפניו הפיתוי, ומה בפניך? אם רק לא היית מסתפק במשרה הקבועה שלך, בדירה העלובה שלך, בערבים מול הטלוויזיה עם שידורי הספורט הבלתי נגמרים, בשגרה קהת החושים שלך.

ומדי פעם הייתי חושבת על החיים המסעירים שנפלו בחלקה של הדברנית ההיא מהחוג ללימודי מקרא, שזכתה בו לבסוף. אילו מסעות, אילו סעודות, אילו גדולי עולם, אילו אירועים של פעם בחיים. והקרבה למקום שבו באמת נקבעים הדברים והיכולת לתרום את התרומה הצנועה שלי לעולם מתוקן, אני בטוחה שהיה לי מה לתרום, ודאי יותר מאשר ללהגנית ההיא. וחשבתי איך הייתי עומדת לצדו בימים הקשים של החקירות והמשפט והכלא ואיך היו עושים עליי כתבות דיוקן למוספי סוף השבוע, האישה הנאמנה שהולכת עם האיש שלה בטוב וברע, בפסגה ובמדרון. והייתי מחכה עד שיצא מהכלא בשביל להתגרש ממנו ולצאת לחיים משלי, עצמאית, דעתנית, מבוקשת, נאמנה לאיש שלי אבל לא נאמנה לדרכו המושחתת. אבל זהו, ככה התגלגלו להם החיים שלי ביחד אתך. לא שהיה נורא, היה יכול להיות יותר גרוע, אבל אוי, כמה שיכול היה להיות יותר טוב.

בלי הכנה הציפו אותי הזיכרונות בעת הנסיעה הארוכה.

הייתי אולי בת שש, ונסעתי בחופש הגדול לבת דודתי שבשיכון עמידר. אבא לא אהב שהייתי נוסעת לשם, היה תמיד מפטיר כלפי אמי, במין זלזול, "עוד פעם את שולחת אותה אל האחות הקומוניסטית שלך? תיזהרי שלא תגדל להיות קומוניסטית כמוהם." ובמפגשים המשפחתיים היה מתווכח בקול רם עם הדוד שקרא לו חירות'ניק. אבל אל הדודה הוא היה תמיד מחייך את החיוכים הכי יפים שלו. אני אהבתי את הדודה מאשה, היא הייתה יפה בעיניי עם השיער הקומוניסטי הבלונד־חלק שלה ועם החיוך החושף שיניים לבנות והפנים המאירות שלה, וכשהייתה באה לומר לנו בוקר טוב והייתה גוחנת כדי לנשק כל אחת מאתנו על המצח, אפשר היה לראות דרך מפתח השרוול הרחב של כותונת הלילה שלה את השד הקומוניסטי שלה עם הפטמה הוורודה, ואני חשבתי שכשאגדל אני רוצה להיות קומוניסטית יפה כמו הדודה מאשה ולא אכפת לי מה אבא יחשוב.

הביקורים היו תמיד מלאים בתגליות מסעירות על החיים ובמפגשים מסקרנים, שהמשיכו להעסיק אותי גם ימים רבים לאחר שחזרתי לבית הוריי ולמשחקים עם החברות שלי בקריית חיים. הייתי ישנה עם בת דודתי אביגיל באותה המיטה בדירה הקטנטונת שבשיכון עמידר, בחדר השני ישנו הדודים ואתם התינוק, אח של אביגיל. השיכון כולו היה שתי שורות של בתי קופסה דו־קומתיים על עמודים עם גגות רעפים, שהיו מסודרים לצדי כביש צר, שהוליך אל המכולת של רוּבֶן, שכולם קנו בה ו"רשמו" את החוב שלהם במחברת. מצדו השני של הבית השתרע שדה בור רחב ומסולע, ארץ הרפתקאות מלאה חרדונים, חיפושיות, נמלים, שיחים קוצניים וצינור מים אחד, שחצה אותה לכל אורכה. מתחת לעמודי הבית היה מרחב מוצלל, מוסתר מעיני העוברים בכביש, ושם היינו משחקות יחד עם דוריס, הילדה של השכנים.

הדלת בדירת השכנים הייתה פתוחה תמיד לרווחה, ופעם נכנסתי לשם כדי לקרוא לדוריס שתבוא לשחק אתנו. היא ישבה לשולחן בביתה לפני צלחת, שעליה גבעה של גרגרים לבנים, קטנים, ובידה מזלג, ומהרדיו נשמעה זמרת ששרה בקול גבוה, שנשבר כמו קריאותיו של מוכר הסברס ברחוב שלנו, וצלילים של כלי בישול נשמעו מהמטבח.

"מה זה?" שאלתי.

"קוסקוס," אמרה דוריס והעוותה את פניה כמי שמאסה במאכל הזה אבל הייתה אנוסה לסיים את אכילתו.

לדוריס היו רגליים ארוכות ושחומות והיה לה שיער מתולתל. לאביגיל ולי היה שיער חלק שנופל לצדדים, ולפעמים רציתי שגם לי יהיו תלתלים שיורדים בערמה על המצח. היו לה, לדוריס, הרבה אחים ואחיות. היה לה אח גדול, שאותו ראיתי רק לעתים רחוקות, היה לו שיער חום מסורק לאחור ושפם דקיק. קראו לו ז'ילבר. והוא היה שחקן כדורגל ואני פחדתי ממנו. היה לה עוד אח, שקראו לו אלברט, הוא גם היה גדול ממנה, והיא הייתה צוחקת עליו שהוא כל הזמן דבוק לתחת של רחל האהובה שלו, ואז הוא היה מרביץ לה. בקריית חיים, אצלנו, ברחובות שהיו להם שמות של אותיות, לא היו אנשים עם שמות כמו דוריס ואלברט. וז'ילבר.

אביגיל כבר ידעה לקרוא בתנ"ך והייתה מספרת לנו, במסתור העמודים שמתחת לבית, על אביגיל מהתנ"ך, שהייתה אישה טובת שכל ויפת מראה והיה לה בעל שהוא היה נבל והיא הצילה אותו ממוות ואחר כך היא התחתנה עם המלך דויד. ודוריס ואני היינו מקשיבות לה ובאותו הזמן היינו מסיעות בעדינות גבעולי עשב על הדפנות התלולות של הגומות, שבתחתיתן ארב, נסתר תחת החול, הארינמל, ומחכות שהוא יוציא את הזרוע שלו וינסה לתפוס את הגבעול. ואביגיל הייתה תופסת נמלים ומניחה אותן בתוך הגומה, ונותנת לארינמל לטרוף אותן. ובכל פעם שהוא היה תופס את הנמלה, דוריס הייתה פולטת צריחה של פחד ושל שמחה, כאילו היא מצטערת על גורלה של הנטרפת ועולצת בהצלחתו של הטורף.

אביגיל לימדה אותנו את הלהיטים של אותה התקופה, היא שרה לנו, איצ'יקדנה ביצ'יקדנה, דָנֶה אוּפֶּר דָנַה, איצ'יקידנה. ודוריס לימדה אותנו שיר בערבית שהיו בו מילים גסות, וכשהיינו שרות אותו בקולי קולות היא הייתה פורצת בצחוק מאחורי כף ידה כמו מתי שאומרים משהו שאסור לומר. ופעם אחת הצטרף אלינו למשחקים האח הקטן של דוריס, וכשהוא היה צריך פיפי הוא פשוט הפשיל את המכנסיים שלו והשתין לעינינו, ודוריס צעקה עליו ואמרה לו שילך לעשות בבית. וחשבתי כמה טוב לה, לדוריס, שיש לה אחים ואחיות.

מבעד לחלון האוטובוס נשקפה החמאדה האין־סופית של הסהרה. משטח אדמה כהה ושטוח, נוקשה, צחיח, זרוע אבנים, נמשך ונמשך ללא סוף. ורק האוטובוס שלנו עובר בו על הכביש הישר החוצה אותו כמו קפסולה משמרת חיים, ממוזגת אוויר, הצולחת את המדבר השרבי ומערסלת אותנו בטלטולים מעודנים המזמינים לעצום עין ולנמנם. והרהרתי במעיין הזיכרונות שאצור בי, אני יכולה לשבת ככה באוטובוס, נים ולא נים, להסתכל על מרחבי החמאדה ולדפדף במטמון הזיכרונות שלי. והצטערתי על הזיכרונות האהובים האלה של ילדותי, שחוזרים אליי בעתים של ספק שינה, שאני אוהבת להתרפק עליהם ולחזור ולשנן אותם ולצוף לי חצי ערה. ולחשוב שכל האוצר הזה ייגרע מן העולם כשלא אהיה עוד.

וחשבתי גם על מטמון הזיכרונות שנחסר מן העולם כשאתה הלכת, זיכרונות שכל כך מעט מהם סיפרת. אילו זיכרונות שמרת לרגעים של קדם שינה ולדקות של טרם ערות? את אלה שלא הפקדת אצלי והם נקברו אתך בחלקת הקבר הקטנה, הנטמעת בין מאות אלפי חלקות הקברים הסובבים אותה, שגם בהם טמונים מאות אלפי מאגרים של זיכרונות, ארכיון אדיר של תמונות ילדות שאבדו לבלי שוב שוכב מתחת לאדמה בבית הקברות ירקון. תמונות ילדות שנוצרו בכל קצווי העולם, ונקבצו ובאו כדי שייזכרו בהן כאן בארץ, ובבוא השעה יתווספו למַמְגוּרָת הזיכרונות האבודים שלצד כביש 5, ועוד זמן לא רב יצטרף אליהם גם גנזך הזיכרונות האישי שלי, כשיגיע זמני לשכב שם על ידך.

ובמה שנוגע לקריירה המקצועית שלך, את זה כבר אמרנו, על חוסר השאפתנות שלך כבר דיברנו, על זה שמהמתמחה המבריק ביותר שהיה מזה שנים בפרקליטות מחוז תל אביב הגעת להיות סגן רשם בבית הדין לעבודה כבר סיפרנו. אני לא מזלזלת, זה תפקיד וזה מעמד וזו משכורת לא רעה, אבל בהתחשב באפשרויות, בציפיות, בפרוספקט. גם אתה חשבת שאתה ראוי ליותר מזה, אבל מילאת בנאמנות את התפקיד ביושר, בגבורה, נשאת את עול הידיעה שאתה לא מצליח לפרוץ תקרה סמויה, המגבילה את הטיפוס שלך למעלה. ולא התמרמרת ולא דרשת תשובות ולא דפקת על שולחנות. ורק מדי פעם היית נאנח אנחה עמוקה כזאת, אנחה שאצרה את כל האכזבה ואת התהייה איך הפכת מהמתמחה המועדף לפרקליט אפור שמקבל את התיקים הלא חשובים, שאין בהם עניין, שאין בהם צורך בכושר הניתוח החד שלך, בעצמאות המחשבתית שלך, בסובלנות שלך. וככה יצא שמצאת עצמך כרשם בבית הדין לעבודה. פורמלית היית סגן הרשם, אף שהיית הרשם בפועל, כי מי שמילאת את מקומו רוב הזמן חש ברע ואחר כך היה חולה, נכנס ויוצא מבית החולים, והרופאים היו ספקנים מאוד באשר ליכולתו לצאת על רגליו מכל אשפוז. והוא היה לועג לתחזיותיהם ויוצא בהליכה, נסמך על זרועך, כל פעם רזה יותר, כל פעם חלש יותר, אבל נאחז בחיים בכל כוחו. בחיים ובמשרת הרשם. וככה עברו השנים, וכבר ידעת שלא תקבל את התקן ותמלא את תפקיד הרשם במינוי של הסגן, ועשית אותו בהגינות, ביושר לב ובניקיון כפיים, ובהשלמה. כבוד סגן הרשם בבית הדין לעבודה.

בחניית הביניים ראיתי בכר צעיר, שרבץ על אדמת המדבר וליחך מלח מתוך קערת מתכת גדולה. בלשונו ובשפתיו מיצה את שאריות המליחות שנותרו על קרקעית הכלי. ברברי שחום, עוטה גלימה בצבע תכלת עמוק וצעיף גדול, בצהוב זרחני, כרוך סביב ראשו ולצווארו, התיר את הבכר מהיתד שאליה היה קשור, ודחף אותו בבעיטות ובקריאות גרוניות לעבר הנאקה, אמו. הבכר הצמא נצמד לעטיני הנאקה והחל לינוק. ינק מעט, והברברי, בידו מוט עבה שאורכו כקומת אדם, הרחיק אותו מעטיני האם, ורועה אחר החל לחלוב חלב נאקה הישר לתוך בקבוק. הבכר געה וניסה שוב ושוב לחזור ולינוק, אבל בכל פעם הורחק בבעיטות ובמכות המוט. נהג האוטובוס שלנו קנה שני בקבוקי חלב נאקה, "זה בריא לילדים," הסביר וטמן אותם במקרר שבתוך האוטובוס.

אני זוכרת את הכנס באילת, הכנס הראשון שנסענו אליו, בפעם הראשונה שיכולנו להשאיר את יואב עם אמא שלי. ואיך השתתפת בפאנלים ובהרצאות והיית חוזר מהן נרגש ונלהב ואיך קשרת קשרים, וראיתי איך פונים אליך מתוך הכרת ערכך, אפילו שהיית רק בראשית דרכך. ואני זוכרת איך ישבתי ליד הבריכה ומצאתי עצמי ליד השופט שאצלו התמחית, ואיך הוא הילל אותך, את חריפות המחשבה שלך, את יישוב הדעת ואת היושרה. ואיך הדגיש שלא תמיד מוצאים אדם שכבר בתחילת דרכו ניכר בו המזג השיפוטי המתאים, וחזה לך קריירה מזהירה כשופט. ואני כבר ראיתי בעיני רוחי איך אתה מתקדם ומטפס משופט שלום לשופט מחוזי ולדיין בבית הדין לעררים ואולי ליועץ משפטי בכיר ואולי אפילו לפסגת הקריירה השיפוטית, לבית המשפט העליון. והוא, ה ו א שלא נלחם עליי, הוא היה אז רק עוזר פרלמנטרי, שנשא עיניו לזכות בעמדת זינוק, שממנה אפשר להיבחר לתפקיד חבר כנסת, בתנאי שמפלגתו תזכה במספר הקולות הנחוץ. ואז אני פרעתי את החשבון, עם הנקמה הקטנה שלי, ואמרתי לשופט הנכבד, במין נימה מתלוננת שכזאת, שהלוואי שהיית בעל יושרה וטהור מידות גם אתי. וראיתי איך הוא מתכנס פתאום במין שתיקה מוטרדת, ולי כבר לא הייתה דרך לחזור בי מהאמירה האומללה. והבחנתי איך הדברים הללו שוקעים בלבו של השופט הנכבד ואיך הוא פתאום מרגיש מאוד לא נוח במחיצתי ואיך אחרי זמן קצר הוא מבקש את סליחתי וקם לו ומתרחק ממני.

מבעד לחלון האוטובוס ראיתי בית חומר גדול, בנוי מלבני בוץ, נראה כחדש, מפואר, קישוטים בצהוב וכחול על קירותיו החומים. הבית עמד בשטח שומם — אין דרך סלולה, אין מדרכה, אין צינורות, אין קווי חשמל, ללא שכנים מסביב, רק מכלאה לכבשים בסמוך, וילה במדבר. וראיתי איך אחרי שחזרת נלהב ושמח מהכנס, היית חוזר מהעבודה כל פעם עם קצת פחות רוח במפרשים, כל יום קצת יותר מוכה, קצת יותר כפוף ראש, קצת יותר מהורהר, והיית מתכנס לך בשתיקות שלך. ואני בזתי לך על השתיקה, על ההשלמה שלך עם דחיקתך ממסלול הקריירה שחשבת שאתה ראוי לו. אף פעם לא דיברת על העבודה ולא דיברת על איך עבר עליך היום, בטבע שלך היית שתקן, ולי השארת את מלאכת הפרת השתיקות. הייתי ממונה על תחזוקת הדיאלוגים, נשמרת מפני השתיקות הכבדות, המעיקות, כל האחריות על מילוי החללים הריקים בינינו במילים הייתה עליי. הרי אפילו לאיזה ריב בריא לא הצלחנו להגיע.

המשך הפרק בספר המלא