מרחבי מונטנה 4 - לשחק עם הלב

פרולוג

קאל

הבחור החדש בערוץ ספורט סנטר היה פאקינג מעצבן.

רטנתי אל המסך, השַלט אחוז בחוזקה בידי, בזמן שהוא ניסה להריץ בדיחות עם הקריין הנוסף. "אפשר פשוט לעבור לכתבה המרכזית?" עליי.

הפרישה שלי הייתה החדשות המרעישות של היום, אבל בחרתי להתחמק מהתקשורת. אולי מפני שעדיין לא הייתי בטוח שעשיתי את הבחירה הנכונה. אולי כי חשבתי שאם לא אשמע את הדיווח בערוץ אי-אס-פי-אן, אז זה לא יהיה אמיתי.

"טוב, הגיע הזמן לעבור לחדשות." המצלמה התמקדה בבחור החדש, ובפינה השמאלית העליונה של המסך הופיעו הפנים שלי. "קאל סטארק עוזב את ליגת הפוטבול הלאומית כאלוף. הטייטנס יצאו היום בהכרזה הגדולה. שלושה שבועות אחרי שזכה בסופרבול השני שלו כחלק מהחוזה השנתי עם הקבוצה, הקוורטרבק המפורסם הודיע שהוא פורש ובכך מסיים את הקריירה בת עשר השנים בטנסי."

המצלמה עברה אל הקריין השני. "סטארק בנה לעצמו מוניטין מרשים בעשור האחרון, לא רק על המגרש אלא גם עם... אה... התנהגויות ססגוניות ותעלולים של אחרי המשחק."

הבחור החדש גיחך כשהפוקוס עבר אליו. "'ססגוניות' זו דרך אחת לנסח את זה."

מניאק.

הקריין השני הופיע שוב על המסך ודקלם את הנתונים הסטטיסטיים שלי, אבל המספרים – יארדים שעשיתי על המגרש, זריקות טאצ'דאון, אחוזי התקלות – דעכו מאחורי שטף הדם שמילא את אוזניי.

פרשתי.

אני שחקן בדימוס.

פרשתי כמנצח, לפני שפציעה או גיל מבוגר יוכלו להכתים את הקריירה שלי. אבל בלי פוטבול, מה לעזאזל אני הולך לעשות עם החיים שלי?

אין לי מושג. אבל לא התכוונתי להישאר בנאשוויל, וגם לא לחזור הביתה לדנוור.

הטלפון שלי צלצל על שולחן הקפה. הדבר הארור צלצל כל היום מאז שההודעה על הפרישה שלי הגיעה לטלוויזיה. דחיתי עשרות שיחות מהסוכן שלי. חמש מהמנהל שלי. שתיים מאימא שלי. ומי יודע כמה מכּתבי רכילות וספורט.

שמו של פירס הבהב על המסך.

לא רציתי לדבר עם אף אחד, אבל הייתי מוכן להוציא מן הכלל את החבר הטוב שלי. "היי."

"איך אתה?"

"האמת?" הקול שלי נסדק. "לא משהו."

"תן לזה זמן."

"כן," מלמלתי. "מה חדש איתך? מה שלום קריגן ואליאס?"

"כולם בסדר גמור. לקֵר הייתה בדיקה היום. היא בריאה. התינוקת בריאה. אליאס מוכן כבר להיות אח גדול."

"יופי, זה טוב. אני מתרגש בשבילכם."

"יצא לך לחשוב קצת על קאלמיטי?" מאז שפירס עבר למונטנה, הוא לחץ עליי לעבור אחרי הפרישה לעיירה הקטנה שבה הוא גר.

עד עכשיו נמנעתי מלחשוב על כך מפני שעניין הפרישה לא הרגיש לי אמיתי. הוא היה רעיון שחלקתי אך ורק איתו. פירס היה החבר הכי טוב שלי מאז התיכון, וסיפרתי לו שאני מתכנן לפרוש לפני שסיפרתי לסוכן ולמנהל שלי. אבל מהיום כל העולם יֵדע שסיימתי עם פוטבול.

פרשתי.

אבל לבלות את החיים שאחרי הפרישה בקאלמיטי? האמת שזה יהיה נהדר להיות קרוב יותר לפירס. המשפחה שלו הייתה כמו משפחה עבורי. אני אלך למענו באש ובמים, ואתן את החיים שלי בשביל הבן שלו בלי למצמץ. והיום, כשכל העולם שלי התהפך, הוא היה החבר היחיד שהתקשר אליי.

אולי קאלמיטי הייתה האפשרות המתבקשת, למרות שלעומתי, לפירס היו עוד חברים. והוא כבר שכנע אותה לעבור לשם.

נלי.

האישה שחיה כדי להטיח לי בפרצוף את אותן התנהגויות ססגוניות כתגמול על הבריון שהייתי כמתבגר. היא תתחיל לעבוד במשרד החדש של פירס באביב. מגורים קרובים כל כך לנלי צפויים להיגמר באסון.

אבל לאן עוד יכולתי ללכת?

"אני אחשוב על זה," אמרתי.

קאלמיטי, מונטנה.

האם זו יכולה להיות ההרפתקה הבאה שלי?

האמת, לא שנאתי את הרעיון.

פרק 1

קאל

"ברוך הבא הביתה." פירס חנה את הרכב ברחוב פירסט וטפח על כתפי.

"תודה." גיחכתי וקפצתי מרכב השטח שלו, נושם לרווחה את אוויר מונטנה הצלול.

המדרכות שרצו תיירים שהיו עסוקים בלטייל ולעשות קניות. דגלי המדינה בצבעי אדום, לבן וכחול קישטו את חזית החנויות ואת פנסי הרחוב לכבוד סוף השבוע של יום הזיכרון. כמעט כל החניות נתפסו, והתנועה התקדמה בעצלתיים לאורך הרחוב.

ביקרתי בקאלמיטי מספר פעמים מאז שפירס עבר הנה, אבל לרוב ברחנו אל הבקתה שלו בהרים. אותן החופשות לא היו בעיירה עצמה וגם לא נגעו לה, אבל היום היה שונה. היום ניסיתי לתפוס ולהכיל כל פרט במקום שאני עומד לקרוא לו בית.

לבניינים לאורך רחוב פירסט היה מין קסם כפרי מחוספס. חנות המכולת עוצבה כמו אסם, כולל גג משופע ולוחות עץ בצבע ארגמן. לרוב החנויות היו כניסות מרובעות עשויות עץ מיושן. אחרות נבנו מלבנים שצבען האדום דהה אחרי שנים רבות תחת השמש.

כן, זה הולך להתאים לי. העיירה הזאת הולכת להיות המקום שבו אשחק במשחק הפרישה שלי.

"אתה בטוח שאתה לא רוצה להתארח אצלנו?" פירס שאל בזמן שהצטרף אליי על המדרכה.

"לא. יש לכם מספיק דברים להתמודד איתם. אתם לא צריכים גם אורח בבית."

"נכון, אבל יש לי בית הארחה."

צחקתי. "אם המוטֵל יתגלה כנפילה, אני אנצל את ההצעה שלך."

הדבר האחרון שרציתי הוא להפוך לנטל לא רצוי, לפני שאפילו קיבלתי כתובת במונטנה. חוץ מזה, חדרי מלון הפכו לדבר שבשגרה לאורך השנים. לפני משחקים. אחרי משחקים. ביליתי אין-ספור לילות בשינה על כריות מושאלות בתשלום.

"קריגן בדרך לפגוש אותנו," אמר פירס. "היא לקחה את אליאס אל הפארק בזמן שנסענו הנה."

"אוקיי." סרקתי שוב את הרחוב מולי, קולט שמות של חנויות ומסעדות.

פירס אסף אותי משדה התעופה בבוזמן מוקדם יותר, ובילינו את הנסיעה בת השעתיים לקאלמיטי בלהתעדכן. בפעם הבאה אדאג שהמטוס שלי יטיס אותי ישירות לכאן, כמו שעשיתי בנסיעות הקודמות, אבל הפעם רציתי לחקור את שדה התעופה הגדול יותר ולחוש את הסביבה החדשה שלי.

אם עמדתי לגור כאן, רציתי לזהות רחובות ושכונות. רציתי למצוא את המקום הטוב ביותר לאכול בו ארוחת בוקר ולהצטרף למכון הכושר של קריגן. הסתובבתי כדי להביט על "בית הזיקוק" הישן. קריגן עיצבה אותו באווירה מודרנית, ניצוץ של משהו חדש בעיירה הישנה, עם חלונות גדולים ומבריקים המשקיפים אל הרחוב.

"אני קופץ לבית הזיקוק לקחת מערכת שיעורים," אמרתי לפירס.

הוא הנהן. "אני אחכה כאן."

פילסתי דרך בין האנשים וחמקתי אל תוך הסטודיו, נמשך אחרי ריח האקליפטוס. בשנה האחרונה הגב התחתון התחיל לעשות לי בעיות, והמאמן שלי המליץ על יוגה. לדברי פירס, בית הזיקוק היה המקום היחידי בעיירה שמציע שיעורים, אז התכוונתי להפוך ללקוח החדש ביותר שלהם.

"היי." פקידת הקבלה בירכה אותי בחיוך. "אני יכולה לעזור לך?"

"אני רק מסתכל." סרקתי את החלל, קולט את המראות הניצבות על הקיר הארוך ביותר ואת כלוב המתכת העמוס בכדורי כושר. ביליתי חלקים גדולים מחיי במכוני כושר, ואף שזה היה קטן יותר מרובם, הוא היה נקי ומאוורר. מושלם לשיעור יוגה פעם בשבוע. "יש לכם מערכת שיעורים?"

"בטח." היא שלפה כרטיס ביקור ממעמד קטן על הדלפק ומסרה לי אותו. "אם תסרוק את זה עם הטלפון שלך, הוא יעביר אותך אל מערכת השיעורים המעודכנת שלנו באתר."

"תודה." הכנסתי את הכרטיס אל הכיס, העברתי מבט אחרון סביבי וצעדתי החוצה, מוכן לחזור אל החבר שלי.

אבל צעדיי גוועו על המדרכה.

קריגן עמדה לצידו של פירס. הבטן ההריונית מתחה את שמלת הקיץ שלגופה. לצידה עמד הטיולון הריק של אליאס. בן השנתיים קיפץ סביב רגליהם של הוריו בזמן שפירס וקריגן הצטופפו מעל טלפון.

אף אחד מהם לא שם לב אליי כשהם חייכו אל המסך. גם לא האישה הנוספת שהצטופפה איתם.

נלי.

לעזאזל. היא הייתה האדם היחידי שקיוויתי לחמוק ממנו בזמן הקרוב. או שהקארמה באמת כלבה או שקאלמיטי הייתה קטנה יותר משחשבתי, מפני שלא עברו יותר מחמש דקות מאז שהגעתי, והנה היא כאן.

האויבת המושבעת שלי מאז התיכון. הקוץ הנצחי שתקוע לי בתחת. האישה שהייתה מסוגלת לזחול מתחת לעורי במילה אחת מלאת בוז.

האישה היפה ביותר בעולם. יפה באופן מרתיח.

קריגן צחקה ממה שהם צפו בו יחד בטלפון.

אליאס עטף את הרגל שלה בין זרועותיו. "אימא, איפה דוד קאל?"

"אה..." היא נענעה בראשה, מרימה את מבטה מהמסך היישר אל נלי.

"דוד קאל?" החיוך של נלי נעלם. "בבקשה תגידי לי שהוא בטנסי, היכן שהוא אמור להיות."

וממש ככה, המשחק המוכר שלנו התחיל שוב. שחררתי את רגליי שהיו דבוקות למדרכה וצעדתי לעברם. "אוי, תראו. זו הבלונדינית המזויפת האהובה עליי."

פניה של נלי קפאו בזמן שמבטה נחת על שלי. "טוב, אם מישהו בעולם הזה אמור להבין מה זה מזויף, זה אתה. תשדר מספיק ביטחון כדי שאף אחד לא יקלוט כמה מזויף אתה. זה כאילו המודל של הקריירה שלך, נכון? אוי, סליחה. קריירה לשעבר. שמעתי שפיטרו אותך. אאוץ'."

האישה הזאת. "הייתי פרילנסר ופרשתי."

"בטח," היא אמרה ברצינות מזויפת.

"אתם מוכנים לשמור את זה ליום אחר?" שאל פירס. "אנחנו חייבים לחגוג את ההצלחה של אשתי."

לחגוג? מה אנחנו חוגגים?

לפני שהספקתי לשאול, אליאס רץ לכיווני. "דוד קאל!"

הרמתי אותו ודגדגתי אותו במותניו, נותן לצלילי הצחקוקים שלו להרגיע כל דאגה שעלתה בי לגבי המעבר והטעות שאולי עשיתי.

לילד הזה, עם רעמת השיער הגלי השחור, הייתה חתיכה מהלב שלי. "שלום, חמוד."

"מה דעתכם שכולנו נלך לבית –" זרם מים החל לטפטף במורד רגלה של קריגן בזמן שסידרתי את אליאס בין זרועותיי.

"מה זה לעזאזל?" שאלתי, עיניי נעוצות בשלולית שהצטברה תחתיה. איכס.

"דבּר יפה," קריגן התפרצה. "המים שלי ירדו."

לרגע אף אחד לא זז. ואז פירס התעורר לפעולה. הוא אחז בזרועה והוביל אותה אל הרכב שלו.

"נלי –"

"לקחתי את אליאס," היא אמרה. "נלך ברגל אליי הביתה."

"הוא עדיין לא אכל צהריים," קריגן צעקה בזמן שפירס עזר לה להיכנס למושב הנוסע.

אה שיט. זה קורה עכשיו, היא יולדת. תינוק. ומישהו צריך להשגיח על אליאס.

"אנחנו נדאג לו," קראתי.

הצבע נעלם מפניה של קריגן. אולי צירים? או שאולי היא פשוט לא סמכה עליי כבייביסיטר. מעולם לא שמרתי על ילד בעבר, אבל יכולתי לשמור על אליאס בחיים במשך כמה שעות. כמה זמן בכלל לוקח ללדת תינוק?

"אולי כדאי שתיתן –" פירס סגר את דלתה של קריגן לפני שהיא הספיקה לסיים את המשפט.

"אני אדאג לו," נלי קראה בקול חזק מספיק ששניהם ישמעו.

פירס הנהן לעברה והתיישב מאחורי ההגה. הוא המתין להפסקה בתנועה, ואז יצא ברוורס מהחניה וטס ברחובות.

אליאס נצמד לכתפיים שלי, מהדק את זרועותיו סביב צווארי. "איפה אימא הלכה?"

"זה בסדר." ליטפתי את הרגל שלו. "אחותך מגיעה עכשיו. מגניב, נכון?"

המבט המפוחד על פניו שבר את ליבי.

"למה שלא נלך ליהנות קצת?" שאלה נלי וגנבה אותו מבין זרועותיי. "נלך אליי הביתה ונשחק משחקים ונאכל חטיפים. אוקיי?"

הוא הנהן כשהיא נישקה אותו בלחי. ואז היא הניחה אותו בטיולון, שחררה את בלם הבטיחות ונעלמה בהמשך הרחוב, משאירה אותי מאחור.

"חכי רגע." רצתי כדי לתפוס אותם.

"מה אתה עושה?" היא שאלה בזמן שהאטתי לצידה.

"אני עושה בייביסיטר."

"לא." היא הפסיקה ללכת והרימה יד אחת. "אתה לא נכנס לבית שלי."

"אני ועוד איך נכנס." ממש לא התכוונתי לתת לנלי להיות זו שמצילה את המצב, עכשיו כשגרתי כאן. פירס הוא החבר הכי טוב שלי. אם הוא צריך שמישהו ישגיח על הבן שלו בזמן שאשתו יולדת את התינוקת שלהם, המישהו הזה צריך להיות אני.

"בשום פנים ואופן לא." הצבע עלה בלחייה. שפתיה הרכות התכווצו בחוסר שביעות רצון. העיניים הירוקות-מנצנצות האלה הצטמצמו בזמן שהיא הזדקפה.

אלוהים, היא הייתה יפהפייה כשהיא כעסה. אולי זו הסיבה שתמיד אהבתי להרגיז אותה.

"תובילי את הדרך, בלונדי."

סנאפ. סנאפ. סנאפ.

בשלוש השעות האחרונות הקשתי באצבעותיי יותר פעמים משהקשתי בשנה שלמה. "פאק, מה לעזאזל לוקח כל כך הרבה זמן?"

"בפעם האחרונה. תפסיק. לקלל." הנחיריים של נלי התרחבו מכעס כשישבה על הכיסא לצידו של אליאס מול האי במטבח. היא הרימה את ידיה ודגדגה את לחייו לפני שהצמידה את כפות ידיה אל אוזניו. "אם תמשיך להגיד פ'-א'-ק', הוא יגיד גם."

"לא, הוא לא." טוב, אולי הוא כן.

אליאס היה בן שנתיים וחזר על הרבה שיט שיצא לי מהפה. כמו המילה "שיט" שפלטתי לפני עשרים דקות.

נלי שחררה את האוזניים שלו וחייכה אליו מלמעלה. "אולי נוסיף לציור כחול עכשיו?"

"כן." אליאס ליפף את אצבעותיו סביב העט שהיא הגישה לו. ברגע שהוא התחיל לקשקש, העיניים שלו הצטמצמו בריכוז והלשון שלו הציצה מזווית הפה.

"כל הכבוד." נלי העניקה לו את תשומת הלב המלאה שלה, כמו שעשתה מהרגע שעברנו בפתח דלתה.

היא הכינה לו טוסט גבינה לארוחת צהריים. היא שיחקה איתו מחבואים במשך מה שהרגיש לי כמו נצח. היא הפכה שלוש קופסאות פלסטיק ושתי כפות עץ למערכת התופים האישית שלו. היא אפילו הצליחה למצוא מספיק עטים ועפרונות צבעוניים כדי להכין לו פינת יצירה.

ובינתיים, אני הייתי ברקע. אורח לא רצוי. מטרד.

טוב, עם נלי זה תמיד היה... ההיסטוריה שלנו הייתה מורכבת. בלשון המעטה.

במהלך השנים למדנו להימנע זה מזה. אנחנו נצטרך להבין איך לעשות את זה בעיירה הקטנה הזו. כבר החלטתי שאני עומד לגור כאן – ולא נהגתי לוותר על התוכניות שלי.

צליל ילדים משחקים הדהד ברחובות השכונה המיושנת. מיניוואן עם שלט "תינוק ברכב" בחלון האחורי התגלגל על הכביש. ביום שני עמד להתקיים מצעד ברחוב פירסט לרגל יום הזיכרון.

זה היה כל כך... כפרי. שונה מנאשוויל או מדנוור. והעיירה הקטנה הזו הייתה עכשיו הבית שלי.

או שהיא עמדה להיות.

לפני שקריגן התחילה ללדת, פירס ואני דיברנו על התוכניות שלי לעבור לכאן. הן היו בסיסיות, בלשון המעטה. לרכוש שטח. לבנות בית. למצוא משהו למלא איתו את הזמן שפעם הקדשתי לפוטבול.

היום הייתי בייביסיטר. מחר היה תעלומה.

מתי בפעם האחרונה הסתכלתי על העתיד ולא ראיתי כדור פוטבול ביד שלי? עשר שנים? עשרים? אולי יותר? אני משחק מאז כיתה א'. מי היה קאל סטארק בלי המשחק?

זה לא היה הזמן להעלות את השאלות האלה, אז דחפתי אותן לאחורי ראשי. היו דברים אחרים להתרכז בהם עכשיו, כמו למה פירס עדיין לא התקשר. האם קריגן בסדר? ומה עם התינוקת?

צעדתי הלוך ושוב לאורך המטבח של נלי, צעדיי נקשו בקצב אחיד על רצפת העץ. היינו כאן זמן רב כל כך שכבר שיננתי את החלל, מהארונות עם דלתות הזכוכית, דרך אי המטבח העשוי עץ ועד לאריחי הטורקיז שכיסו את הקירות.

זה היה מקסים וביתי. "זה המטבח הקטן ביותר שאי פעם ראיתי."

"אתה מוזמן ללכת." נלי רתחה. "אין בך צורך."

הסיפור המזוין של חיי. אלא אם הייתי על מגרש הפוטבול – לא היה בי צורך. במיוחד אם זה נגע לנלי.

סנאפ. סנאפ. סנאפ.

"קאל!" נלי נבחה.

"מה?"

"תפסיק. להקיש. באצבעות."

יריתי לעברה מבט זועף, אבל שחררתי את המתח באצבעות.

ההקשה באצבעות הייתה הרגל שפיתחתי לפני שנים. הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי עושה את זה הייתה במשחק פוטבול בתיכון כשהייתי בכיתה י"א. ביציע היו ציידי כישרונות. אורות האצטדיון האירו עליי, מצפים לגדולות.

הלחץ התחיל להשפיע עליי ולפי מה שאבא שלי נהג לומר, לקוורטרבק ששווה משהו אין ידיים רועדות. אז הייתי מקיש באצבעות שלי שלוש פעמים לפני כל משחק ובדרך כלשהי, זה עזר לי להתמקד. המשכתי לעשות את זה מאז אותו יום.

"כמה זמן לוקח ללדת תינוק?"

"זמן מה," היא מלמלה. "תקשיב... אנחנו מסתדרים כאן. אתה יכול ללכת."

"לא." שחררתי כמה קליקים מהצוואר.

"קאל!" נלי נרתעה מעוצמת קולה.

אליאס הפיל את העט שלו.

"סליחה, חמוד." היא שלחה אליו חיוך רך והרימה טוש אדום. "אולי ננסה קצת אדום?"

"כן." הוא לקח אותו והתחיל להשתגע על פיסת הנייר שמולו.

היא עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה, כאילו היא מנסה לשאוב סבלנות מהאוויר. "לך. מכאן. קאל. הקללות וההליכה ממקום למקום וההקשה באצבעות והקליקים בצוואר – אני לא רוצה שאליאס יראה אותי חונקת אותך היום. פשוט לך מכאן."

"לא תודה, מותק."

"אל תקרא לי מותק."

הנחתי את ידי על האי במטבח. "ברצינות, מה לוקח כל כך הרבה זמן?"

"עברו רק שלוש שעות. זה הולך לקחת זמן מה."

"כמה זמן בערך?"

"אני לא יודעת." היא הניפה את ידיה באוויר. "קריגן יכולה לסבול מצירים במשך שעות ואפילו אחרי שהיא כבר תלד, היא תצטרך לבלות את הלילה עם התינוקת בבית החולים. אז אולי תירגע? ברגע שהם יתמקמו פירס יתקשר אלינו."

"בסדר," רטנתי ועשיתי את דרכי אל החלון במטבח. האגודל והאמה כבר נוגעים, מוכנים לנקישה, אבל עצרתי את עצמי כשנלי כחכחה בגרונה.

"אולי ניקח הפסקה מלצייר?" היא שאלה את אליאס. "אנחנו יכולים ללכת לשחק בחוץ."

"יאיי!" הוא גלש מהכיסא, מועד בנחיתה, אבל התאושש במהירות והזדרז לצאת מהמטבח.

מיהרתי לעקוב אחריו כשהוא רץ אל הסלון, נלי אחריי. בזמן ששנינו עברנו בקשת היציאה מהמטבח, הזרוע שלה נגעה בשלי.

עצרתי במקומי כשניצוצות נורו במעלה הזרוע שלי. לגעת בנלי היה דבר מסוכן, כמעט כמו לנסות לתפוס רימון בלי נצרה.

גם היא חשה בזרם החשמלי. היו פעמים שזה המיס אותה. בפעמים אחרות, כמו היום, זה זיכה אותי בנהמה. "למה אתה כאן?"

"בבית שלך? או בקאלמיטי?"

"בשניהם." היא תמרנה במבוך ארגזי הקרטון, עושה את דרכה אל הדלת בדיוק בזמן שאליאס פתח אותה. ואז היא משכה אותו איתה החוצה והשאירה אותי מאחור.

למה אני כאן?

בגלל שלא היה לי מקום אחר ללכת אליו.

הייתי אולי יכול למשוך עוד כמה שנים בליגה, אבל פג תוקפו של החוזה שלי עם טנסי. עזרתי להם לזכות בשתי אליפויות סופרבול אבל ההנהלה רצתה מישהו צעיר יותר. מישהו זול יותר.

במקום לחדש את החוזה השנתי בשווי 39 מיליון דולר שלי, השני היקר ביותר בכל הליגה, הם נתנו לי ללכת. לתפקיד הקוורטרבק שיחליף אותי הם גייסו איזה שחצן צעיר ממישיגן.

יכולתי ללכת לקבוצה אחרת, אבל זה כלל מאמנים חדשים, שחקנים חדשים ובולשיט חדש. יותר תקשורת ופוליטיקה על הראש שלי, תמורת פחות כסף. הסוכן שלי הזהיר אותי ששום מנכ"ל קבוצה לא יציע לי את אותם התנאים כמו בחוזה המקורי שלי, בהתחשב בגילי, אפילו אם קוראים לי קאל סטארק.

בגיל שלושים ושלוש, עדיין נותרו בעצמות שלי עוד שנים של משחק. אהבתי פוטבול, אבל כבר נמאס לי מהבולשיט.

היה לי מספיק כסף שיחזיק לי למשך עשרה גלגולי חיים, ולמרות שכבר התגעגעתי למשחק, זה היה הזמן לעזוב. וקאלמיטי נשמעה כמו מקום לא רע להתחיל מחדש.

"דוד קאל!" אליאס נופף לי כשיצאתי החוצה. "תראה אותי!"

"אני רואה, חמוד."

הוא כיווץ את גבותיו בריכוז והחל לרוץ לאורך המדשאה של נלי, הרגליים הקטנות שלו זזות הכי מהר שהוא מסוגל.

רצתי אחריו, תפסתי אותו בזרועותיי והנפתי אותו באוויר. "מתי הפכת לכזה מהיר?"

הצחקוק שלו היה הסיבה שהייתי שם. אהבתי את הילד הזה. הייתי דוד קאל שלו. אליאס, פירס וקריגן היו המשפחה שלי.

אימא שלי הייתה בדנוור, חיה באותו הבית עם אותו בן-זונה חסר רחמים. עד שהיא לא תתגרש מאבא, תמיד יהיה מתח בינינו. בחירה שלא נאמרת במילים – הוא או אני. היא תמיד בחרה בו. אז אני תמיד בחרתי בעצמי.

ואם כבר ויתרתי על פוטבול, אז לפחות אגור קרוב לחבר הכי טוב שלי. הוא היחיד שלא ציפה לקבל ממני שום דבר.

לא ביצועים. לא נדבה. לא גישה חיובית.

"נלייייייי." אליאס התפתל כדי שאוריד אותו. "אני רעוּב."

"אתה רעוב?" קלי צחקה. "אוקיי, בוא נלך לאכול משהו." היא שלחה את ידה לאחוז בידו, ואז נמלטה חזרה אל בית הלבנים האדומות שלה.

"אני מבין שנגמר זמן המשחקים." רטנתי לעצמי.

המקום האחרון שרציתי להיות בו היה בתוך הבית. בין ארבעת הקירות האלה לא יכולתי לשמור על מרחק ממנה, לא כמו שרציתי בכל אופן. ומרחק היה המפתח להישרדות שלנו.

אבל נכנסתי אחריהם מבעד לדלת הכניסה בכל מקרה. ריח הבושם שלה הגיע אליי פתאום, תפוזים וסחלבים מילאו את האוויר. נשמתי לרווחה והחזקתי את האוויר בריאותיי מתוך הרגל. תחושת הכרח גרמה לי לפלוט אותו חזרה החוצה. תוך כדי נשיפה צעדתי בזריזות אל החלון. "ממש מחניק כאן, אני פותח חלון."

"טוב." היא ביטלה אותי בהינף יד ולקחה את אליאס למטבח.

במשך כמעט שני עשורים טיפחנו את מערכת היחסים בינינו, שהייתה מבוססת על שנאה דו-צדדית. לא היו חסרות סיבות לזלזול ההדדי בינינו, הן נמצאו בשפע כמו גרגרי אבק שריחפו באוויר ולכדו את אור אחר הצהריים.

ציפורים צייצו מעץ האלון שצמח לצד החניה של נלי, שהייתה מיועדת למכונית אחת בלבד. רוח קלה נשבה והכניסה אל הבית ריחות של דשא קצוץ ושמש קיצית. הריח הזה הזכיר לי גם את נלי. זיכרונות שהוכתמו במילות כעס ובבגידה.

קולה הגיע אליי מהמטבח, שם היא זזה חסרת מנוחה, פותחת את המקרר ואת הארונות. "אתה רוצה קרקרים? או בננה?"

"קקרים," אליאס השיב בקולו התינוקי.

"אוקיי, והנה מיץ תפוחים בשבילך."

הסתובבתי בסלון, שומר שיהיה קיר בינינו. היא לא הצטרכה אותי כאן. אליאס היה בידיים טובות כיוון שממש כמוני, היא העריצה אותו.

טכנית, נלי הייתה עובדת של פירס, העוזרת האישית שלו, אבל זו הייתה סתם הגדרה. אילו היה צריך לבחור, אני לא בטוח אם הוא היה בוחר בחברוּת שלנו על פניה. זו גם בדיוק הסיבה שלא הייתי דוחק בו לבחור צד.

סנאפ. סנאפ. סנאפ.

היא נהמה מהמטבח וממש יכולתי לשמוע אותה מגלגלת עיניים.

הלכתי אל החלון הנוסף בסלון ופתחתי גם אותו. ארגזי קרטון נערמו כנגד כל הקירות. החדר עצמו לא היה כל כך גדול ממילא, אבל עם הארגזים בכל מקום זה היה פשוט קלאוסטרופובי. ולא היה שום מקום לשבת, כי גם הספה הייתה עמוסה בקרטונים.

"איפה הטלוויזיה שלך?" שאלתי, צועד אל תוך המטבח.

"אין לי." היא שלחה אליי מבט מבטל וחזרה להתרכז באליאס, מנקה פירורים מהחולצה שלו בזמן שהוא כרסם קרקרים.

"אין לך טלוויזיה."

"אין לי טלוויזיה."

מצמצתי. "למה?"

"בגלל שרק עברתי לכאן. בגלל שמכרתי את זו שהייתה לי בדנוור. בגלל שאני כמעט לא צופה בטלוויזיה, ולעומתך אני לא צריכה את ערוץ ספורט סנטר כדי להרגיש טוב עם עצמי."

"לא, את רק צריכה בקבוק של מי חמצן וחולצת בטן."

אם מבטים יכלו להרוג, נלי הייתה ממיסה את העור מעל העצמות שלי כבר לפני תשע-עשרה שנים. אפשר להגיד שכבר הייתי רגיל למבט הרצחני הירוק הזה.

"אנחנו לא יכולים ללכת למקום אחר?" הנחתי את ידיי על המותניים. "מקום שיש בו יותר משני מקומות לשבת?"

אחרי שירדו לקריגן המים, נלי ואני הלכנו אל הבית שלה עם אליאס בטיולון. היינו רק כמה רחובות מרחוב פירסט המרכזי. חייבים להיות מקומות בקאלמיטי שמתאימים גם למבוגרים וגם לילדים. פירס וקריגן בדיוק פתחו מבשלה במרכז העיירה. עדיין לא הייתי שם, אבל אולי הם בנו שם גם אזור משחקים לילדים.

"אנחנו נשארים כאן." נלי החוותה אל אליאס. "אם אתה רוצה לשבת, הספה כולה שלך."

"היא מלאה בארגזים."

"אז תזיז אותם. הם שייכים למשרד בקומה למעלה, דלת ראשונה מצד שמאל." היא הצביעה על התקרה, חיוך קטן עלה על שפתיה הוורודות. "אלא אם אתה מפחד להרים משהו כבד ולפגוע בגב שלך. אה רגע, אתה לא צריך לפחד מפציעות מטופשות יותר. כי פיטרו אותך."

"לא פיטרו אותי," פלטתי דרך שיניים חשוקות. "פרשתי."

"אתה בטוח?" היא טפחה באצבע על סנטרה. "כי הם לא חידשו לך את החוזה. זה סוג של להראות לך את הדלת החוצה."

האישה הזאת.

המשך הפרק בספר המלא