חלק קטן ממך

פרולוג

לפני שבעה חודשים

האדלי

בחזרה מהעבודה, הצמדתי את השקית לגופי ועליתי במרץ במדרגות אל ביתי, מרץ שלא ממש אפיין אותי. לאחר שהייתי עובדת משמרת של שתים־עשרה שעות בבית האבות, בדרך כלל הייתי גוררת את נעלי הספורט הלבנות שלי על פני מדרגות המתכת בראש שמוט. הדירה שלנו הייתה בקומה השלישית. תמיד ניסיתי להגיע למיטה שלי ולהתרסק עליה למשך כמה שיותר שעות לפני שלוסי הייתה מתעוררת. לרוב, לא זכיתי לשעות שינה רבות בין עבודה במשרה מלאה, לימודים בבית ספר לסיעוד, ו... לוסי.

אבל הלילה המצב היה אחר. פניי קרנו כשהגברתי את האחיזה שלי בתיק ונזכרתי בשיחה שקודם לכן ניהלתי בעבודה עם ג'ורג'י.

"נו?" ג'ורג'י זקרה גבה כשיצאתי מאחד התאים שבחדר השירותים בעבודה. "מה התוצאה?"

לא יכולתי למנוע מהאושר להופיע על הפנים שלי כשהחזקתי את המקלון ביד. "אני בהיריון."

"אלוהים," היא הנידה בראשה וחייכה. "לא חשבתי שאת רצינית לגבי הניסיון השני שלך להיכנס להיריון."

"רציתי שלוסי תגדל עם אח או אחות קרובים לגילה," עניתי תשובה בנאלית, תשובה דומה למה שאימא שלי הגיבה לעומת התגובה הפחות תומכת של אבא שלי, כשסיפרתי להם לפני כמה שבועות שסקוט ואני מנסים להיכנס להיריון.

הבעתה נראתה מהוססת, "סקוט כבר מצא עבודה?" הכרתי את ג'ורג'י. ידעתי שהיא רצתה לומר דבר נוסף, אבל היא ידעה כמה מגוננת הפכתי להיות ברגע שעלה הנושא הזה.

הבטתי מטה כדי לא לפגוש במבטה הבוחן. "הוא מתמקד בלימודים כרגע. יש לו רק עוד שנה אחת..."

"הוא לא התחיל ללמוד באקדמיה לשוטרים?" היא קטעה אותי.

הרגשתי שהלחיים שלי מסמיקות מכעס ומחוסר רצון להיכנס לנושא. שנאתי את העובדה שסיפרתי לאנשים שסקוט התקבל לאקדמיה. זכרתי שהייתי כל כך גאה בו עד שלא יכולתי לעצור את עצמי. "זה לא הסתדר," היה כל מה שאמרתי לה.

לאחר שהורדתי אותו באותו היום באקדמיה, נאלצה אימא של סקוט לנסוע שלוש שעות כדי לאסוף אותו. סקוט לא החזיק מעמד שם אפילו לא יום אחד, והלוואי שזה היה מפתיע אותי. התאכזבתי ממנו ומעצמי. רציתי שהוא יאהב את מה שהוא עושה, אבל שנאתי את ההתלהבות שלו כשדיבר על התוכניות החדשות שלו, שנייה אחרי שהוא לא החזיק מעמד בתוכנית הישנה שעדיין לא הספיקה להתיישן.

"אה, ומה הוא יעשה עכשיו?"

"ילמד רפואה," התכווצתי במקומי. ג'ורג'י הנהנה כלא מאמינה או שאולי זו הייתה תגובתה להבעה המתוחה שלי.

"אלו לימודים ארוכים."

משכתי בכתפי. "נראה שהוא מתרגש מזה." הוא התרגש גם להיות שוטר. עצמתי את עיניי ושנאתי את עצמי על כל פעם שפקפקתי בו. אני הייתי צריכה להיות זו שמאמינה בו יותר מכולם, ולעומת זאת הייתי... לא בין המקומות הראשונים ברשימה הזו.

היה גבול לכמות האכזבות שבחורה יכולה לספוג לפני שהיא מתחילה להתרגל לתחושת הכישלון הבלתי נמנעת. לא שינה לי במה סקוט יעסוק. הוא היה זה שהתעכב על כל הדברים האלה שהוא חשב שהוא אמור להיות.

למשל, האקדמיה לשוטרים... במשך חודשים רבים הוא היה שמח כל כך, אבל שבוע לפני שהוא היה אמור להתחיל, הרגשתי את השינוי אצלו. באותו הבוקר, הרגשתי שהוא לא היה קם לולא הייתי מעירה אותו. מאז הוא מפליג במחשבות בין מקצועות. שוטר, עורך דין, ועכשיו רופא.

בין לבין, הייתה לו עבודה במקדונלדס שממנה הוא התפטר אחרי שבוע בלבד, בתירוץ שהוא לא יכול לסבול את המנהל. לאחר סיום הלימודים גילינו שאני בהיריון. הייתי מלאת תקווה שהוא ימצא עבודה בחנות 'הכול בדולר', אבל גם זה החזיק פחות משבוע. זה קרה בדיוק בתקופה שבה התמחיתי כאחות סיעודית מוסמכת. לאחר מכן, התחלתי לעבוד בבית אבות.

למען האמת, האמנתי שסקוט הוא גבר מהסוג שכנראה לעולם לא יעבוד בעבודה קבועה. הוא היה טוב בציור תמונות יפות של איך ייראו החיים שלנו, בתנאי שיקבל עבודה כזו או אחרת.

העניין הוא שאהבתי את החיים שלנו, חשבתי שאנחנו שמחים. על אף שלוסי לא הייתה מתוכננת, אהבנו אותה בכל ליבנו, וזה היה משהו שלא יכולתי להאשים בו את סקוט. זו הסיבה שעמדתי לצידו גם כשאבא שלי אמר שאני טיפשה. סקוט נשאר בבית והשגיח על לוסי בשעות שבהן עבדתי, ואני האמנתי שזה בסדר גמור להיות זאת שעובדת, זאת שמפרנסת בזמן שהוא היה בבית. אחרי הכול, חיינו במאה העשרים ואחת, שבה הזמנים היו שונים ודברים השתנו כל הזמן. עם זאת, אנשים עדיין זעמו על כך שאישה משלמת את החשבונות.

אולי שנים אחר כך, כשסקוט יסיים את לימודי הרפואה והילדים שלנו יהיו קצת יותר גדולים, הוא יהפוך לרופא שהוא רוצה להיות. או שלא. בכל מקרה, אהבתי אותו. כן, סקוט התעצל לעבוד, אבל הוא היה אביה של לוסי. הוא היה הבחור שהתאהבתי בו לאורך שנות התיכון, ואבא של הבן או הבת שבבטן שלי. בחרתי בכל זה — החיים שחייתי, סקוט, לוסי ואפילו הדירה הקטנה שלנו — כי ידעתי שבעוד שנה הדברים ישתפרו. אני אסיים את לימודי האחיות, ואקבל עבודה בבית החולים שבו רציתי לעבוד. אהבתי את עמיתיי לעבודה ואת הדיירים בבניין שלנו, אבל הייתי נואשת לשעות עבודה מסודרות יותר. והמשפחה שלי הייתה זקוקה לשכר טוב יותר.

"כן, אבל זה מסתדר לנו. הוא יכול להישאר בבית עם לוסי כשאני עובדת," אמרתי בכנות.

"אל תתייחסי אליי, האדלי. את יודעת שאני מבוגרת מכדי להבין גבר שנשאר בבית ומשחק משחקי וידאו במקום לעבוד," היא קימטה את מצחה והלכה אל כיוון היציאה.

"הוא בבית עם לוסי עכשיו," אמרתי לה.

"וברור לי שזו שעת השינה. הוא לא צריך לעשות הרבה. היא ישנה. הוא משגיח עליה גם בזמן שאת בלימודים?"

נשכתי את החלק הפנימי של הלחי. הדחף הראשון שלי היה לגונן על סקוט, אבל התחיל להימאס עליי לשמוע את אותה השיחה פעם אחר פעם. אם לסקוט לא היו תוכניות קבועות מראש, הוא השגיח על לוסי. לרוע המזל, הוא יצא הרבה. פעמים רבות נאלצו ההורים שלי להשגיח על לוסי כיוון שהיו לי שיעורי בית אחרי העבודה בבית האבות. רוב הזמן, לא הצלחתי לישון למשך יותר מכמה שעות כי היא הייתה עדיין ערה כשאספתי אותה, וסקוט חזר הביתה רק כדי להחליף אותי כך שאוכל לחזור לעבודה.

"הוא עושה את זה לפעמים," משכתי באפי. דקות ספורות לאחר שהייתי כל כך מאושרת התחלפו רגשותיי לעצב. בהיתי בבדיקת ההיריון שבידי. "אנחנו מאושרים, ג'ורג'י. את לא יכולה פשוט לשמוח בשבילי? את יודעת כמה רציתי את התינוק הזה."

היא נאנחה, התקרבה אליי ועטפה אותי בזרועותיה העבות. "אני מצטערת. אני יודעת שאת מאושרת. אני לא אדבר על זה עוד."

"את תמיד אומרת את זה," אמרתי בהאשמה, אבל חייכתי כשהיא התרחקה ממני.

"ואני גם תמיד אומר. מגיע לך יותר."

"את גרועה יותר מאבא שלי." נאנחתי.

"את העובדת הכי טובה שלי, אבל את מזכירה לי את הבת הטיפשה שלי." היא טפחה על כתפי. "אני לא מצפה לעזיבה שלך בשנה הבאה."

"עדיין אבוא לבקר אותך," אמרתי, הרמתי את הבדיקה ונופנפתי בה. "אז... את הולכת לברך אותי או מה?"

"לכי לרופא כדי לוודא את זה." היא ראתה אותי זועפת והוסיפה, "אני שמחה בשבילך."

ליטפתי את הבטן והבטתי לעברה. "אני כבר לא יכולה לחכות לספר לסקוט. אני תוהה אם תהיה לנו עוד ילדה או ילד קטן ופרוע?"

"לוסי פרועה כמו עשרה בנים."

צחקתי מהמילים המדויקות שלה. "היא שובבה קטנה."

"טוב, קדימה, לכי." היא החלה לגרש אותי.

הצצתי בשעון שעל ידי. "נשארו עוד עשר דקות להפסקה שלי."

"לכי הביתה. אנחנו מסודרים הלילה, לשם שינוי. אין צורך או טעם שתישארי ותתרוצצי ממקום למקום, לכי לספר לגבר שלך."

תפסתי את ידה ולחצתי אותה. "באמת? אין כמוך."

היא משכה את ידה והזעיפה פנים. "וכך בדיוק התלמידה הכי טובה שנגעה לי ביד אי פעם, לפני שהיא שטפה את שלה, עדיין אוחזת בידה את בדיקת ההיריון שלה." היא ניערה את כף ידה וצעדה אל הכיורים. "זו הסיבה שבגללה את צריכה ללכת הביתה הלילה."

חייכתי ודחפתי את בדיקת ההיריון שלי לכיס. "אין שום סיכוי שאני הולכת מחדר השירותים הזה בלי שאני שוטפת ידיים. פשוט קצת התרגשתי." הלכתי אחריה כדי לשטוף ידיים.

דילגתי על שתי המדרגות האחרונות לעבר הדירה שלנו. אומנם זה לא היה האזור הכי טוב לגור בו, אבל המשכתי לומר לעצמי שברגע שאסיים ללמוד בקולג', נוכל להרשות לעצמנו לעזוב את המקום הזה.

זימרתי לעצמי את המילים 'רק עוד שלוש שנים... רק עוד שלוש שנים...' שוב ושוב ולפני שהספקתי למצמץ, שרתי 'רק עוד שנתיים...', ועכשיו זימרתי 'רק עוד שנה... רק עוד שנה אחת'.

בראש שלי זימרתי על מציאות שבה אהיה מסוגלת להרשות לעצמי משכנתא אחרי שאסיים עם הלימודים, לאחר שאעבור את בחינת ההסמכה של המועצה הלאומית ואהפוך לאחות מוסמכת. בינתיים, בניתי את דירוג האשראי שלי לקראת היום שבו נצא מכאן. לא היה קל למצוא חברת כרטיסי אשראי שתעבוד איתי משום שבתחילת הדרך לא היה לי אשראי, אבל עכשיו הייתי גאה לומר שרכשתי את המכונית הראשונה שלי — פורד פוקוס לבנה שהייתה מדהימה מבחינת כמות הדלק שהיא צרכה והמחיר הסביר שלה, וכל זה בזכות המאמצים שלי והכסף שחסכתי בשנה הקודמת.

אבא נדנד לי על סקוט. אומנם לא אפשרתי לו להתערב בחיי האהבה שלי, אבל נתתי לו להרוס לי את כל השאר. בילדותי, תמיד הוא אמר לאחותי ולי לעולם לא להיות תלויות בגבר. ביום שבו קיבלנו את רישיונות הנהיגה שלנו, הוא קנה לכל אחת מאיתנו מכונית מקרטעת והצהיר שזה כל מה שנקבל ממנו.

אבא לימד אותנו איך להחליף צמיגים ולמלא שמן. וביום שאמרתי לו שאני רוצה כרטיס אשראי, הוא אמר לי שזה רעיון טוב. לאחר מכן, הוא אמר לי שהוא יהרוג אותי אם אתן לסקוט את המידע הפיננסי האישי שלי או כל דבר אחר. אבא אפילו הלך איתי למוסך כדי לבחור את המכונית שלי.

היה לו הרבה מה לומר על סוגי המכוניות כשעמד לידי בזמן שדיברתי עם המוכר. ידעתי מה הוא עושה. הוא רצה לראות אם אתן לסוחר הרכבים לרמות אותי, כי לעיתים קרובות אבא אמר שאני רכה מדי. הוא האמין שנתתי לאנשים לנצל אותי. הוא גם אמר שאני יותר מדי דומה לאימא. אימא לא נראתה לי רכה מדי כשהיא השתיקה אותו.

אבל כנראה אימא ואני באמת היינו רכות מדי לדעתו. כשהייתי בת עשר, נתתי שטר של חמישה דולרים שהרווחתי מביצוע מטלות הבית לאדם שישב על המדרכה בתחנת הדלק. הוא החזיק שלט שעליו נכתבה בקשה לעזרה, הוא התחנן לאוכל. גם אימא נתנה לו כסף. אבא הזהיר אותנו שהאיש הוא הומלס מזויף. אז, בכלל לא ידעתי שאנשים מזייפים דברים כאלה, עד שראינו את אותו אדם בלבוש נקי כמה שעות לאחר מכן נכנס למשאית שלו, אוחז בארגזי בירות בידיו. אבא הניד בראשו ולא אמר דבר.

אבא שלי אוהב את לוסי. הוא אוהב אותה בכל ליבו כמו שהוא אוהב את אוליביה ואותי, אבל בזמנו כשאמרתי לו שאני רוצה לשמור את התינוק שאני נושאת, הוא ניסה לשכנע אותי לוותר עליו. הוא לא הצליח להתגבר על השיפוטיות שלו כלפי סקוט. הוא תמיד חשב שלא נועדנו להיות יחד, אבל אני לא הסכמתי. היינו צעירים, אבל הבלגן שלנו היה הרבה יותר יציב משל רוב בני השלושים. סקוט ואני לא היינו ההורים הצעירים הראשונים. מסביבי ראיתי כל כך הרבה זוגות כמונו, שהצליחו לגרום לזה לעבוד. העולם היה מלא בזוגות צעירים שחיו את חייהם יחד... לנצח נצחים, זקנים ומקומטים.

הקשתי את הקוד בבניין שלנו וחייכתי לעצמי. סקוט היה הראשון שלי, היחיד שלי, וידעתי שהוא יהיה האחרון שלי.

אהבתי את סקוט, את לוסי ואת העובר הקטן שלנו בבטן שלי. הייתי בטוחה שסבא ויל יירגע ברגע שהוא יראה את התינוק. היה קל לשכנע אותו. אנחנו נעבור את זה. בעוד כמה שנים, אבא שלי יבין שכל המאבקים שלי היו שווים את זה.

השעה הייתה קצת אחרי אחת בלילה. יום אחר יום, יצאתי לעבודה בסביבות שמונה בערב וחזרתי הביתה בסביבות חמש או שש לפנות בוקר. לאחר מכן, נמנמתי בחטף לפני שחזרתי לעוד יום לימודים. סקוט כנראה ישן או שיחק בפלייסטיישן 4 שקניתי לו לחג המולד בשנה שעברה, בכרטיס האשראי שלי. כשנכנסתי לסלון, הוא היה חשוך לגמרי. הטלוויזיה והמשחק היו כבויים כך ששרר שקט בחדר, למעט דמות קטנה על הספה שהבהילה אותי.

"לוסי?" לחשתי והתכופפתי להרים אותה.

"אימא?" היא מלמלה והרימה מעט את ראשה.

היא ישנה בישיבה. "מה את עושה? למה את לא במיטה שלך?" שאלתי, אספתי אותה בזרועותיי ונישקתי את מצחה. זרועותיה הקטנות נכרכו סביב צווארי בזמן שרגליה ידעו מיידית להיכרך סביבי. זה תמיד גרם ללב שלי להתמוסס.

"הצחקוקים של ביבי העירו אותי." הרגשתי שדלי של קרח נשפך עליי ממש עכשיו. החיוך שלי דעך והלב שלי נפל. ביבי היה הכינוי של לוסי לבת דודתי בריאנה. היא אף פעם לא הצליחה לבטא את שמה נכון.

"בריאנה כאן?" שאלתי לאט. חשבתי שאולי לוסי חולמת חלום מוזר. בריאנה מעולם לא הגיעה. בריאנה ואני בקושי דיברנו זו עם זו בתיכון. מאז שהפכתי לאימא כבר לא הייתי כל כך כיפית.

"כן, היא בחדר השינה עם אבא."

וכיוון שהחיים הוכיחו לי שאני צריכה ודאות, צחוקה של בריאנה נשמע מבעד לקירות הדקים, ואחריו הצחוק של סקוט.

"אני לא אוהבת שהיא באה לכאן," לחשה לוסי וחיבקה אותי חזק יותר.

אומנם הסתחררתי, אבל החזקתי אותה חזק, כשהדם התחיל לעלות לי לראש.

האהבה הצעירה שלנו הפכה לזקנה ומרופטת. האחד שלי. האמונה שלי התפוגגה לחלוטין.

החיים לעסו וירקו אותי.

אוי, האדלי. איזה מטומטמת את.