מושלך

 "מה אתה חושב שאתה עושה?" הוא שאל בלי להסתכל לעברי, בזמן שכרך את רצועת הגומי סביב זרועו ותופף עליה באצבעותיו בחיפוש אחר וריד. "מישהו מכיר אותך בכלל?"

משלא קיבל מענה, סינן, "לא זוכר שהזמנתי אותך לשבת אתנו."

הכלבה, שחורה עם כתמים חומים, ראשה מונח על רגליה הקדמיות, זקפה את אוזניה ופיהקה.

"אבל," הוסיף והשתתק, השתהה, מתח את קצוות הרצועה והידק שוב, "יש לך מזל."

זרועות שריריות, מצולקות. הן בלטו ביחס לגוף הצנום. ורידים כהים חרצו בהן סימנים, כמו עקבות של נמלים. לבוש ג'ינס קצר קרוע וגופייה שחורה. הפטמות הזדקרו בעדה, הן נראו לי כמו גביעי גלידה. רציתי ללקק אותן.

"מזל?"

"אתה מוצא חן בעיניי."

הוא סובב את ראשו, שם בפיו את המזרק והושיט אליי כף יד לא גדולה.

"רומן, ואתה?"

שתיקה, היד נשארה באוויר.

"וואלה. מה הסיפור שלך?"

ציפיתי שהוא יכעס עליי, חשבתי שיכה אותי. מה חדש, חטפתי כל הזמן. לא עניתי, ולא בגללו. הדיבור היה בפי כמכשול. העדפתי לשתוק.

"תראי, טינה, איזה טיפוס לא מנומס," הוא אמר לכלבה ברצינות. לשון ורודה ארוכה השתרבבה מפיה. בכל פעם שאמר את שמה אוזניה זעו, היא הטתה את ראשה, כאילו להיטיב להתבונן בו, וזנבה נע מצד אל צד. "חכה, עוד תשלם על זה ביוקר," פנה אליי ואמר במין עווית של חיוך, החזיר את המזרק מפיו לידיו והמשיך לחטט עם המחט.

לא היה קשה לזהות את זה, אפילו אני עליתי עליו. הוא התאמץ להיות האיש הרע. בחוש נסתר הבנתי שאת ההצגה הזאת הוא עשה בשבילי. משהו בי, עוד לא הבנתי מה, אפשר לו להשתחרר מהשריון שלבש, לנוח לרגע מעצמו.

הוא לא הרפה. "אז מה אתה מחפש פה?"

"סתם."

"משהו בעיניים שלך."

"משהו?"

"תלוי לך כמו שלט על המצח."

"איזה שלט?"

"סאמק, החרא הזה נסתם," הוא התעצבן ופלט קללה, אבל מיד נרגע. "הנה, מצאתי חור אחר. עוד שנייה אני כולי שלך, תחגוג עליי, אבל זה יעלה לך, מה בא לך?"

הוא גירה אותי בתנועותיו החתוליות, ידע שנדלקתי עליו. לא הספקתי לענות לו. הרגשתי משהו חד בעורפי. חבטה עזה הממה אותי. לא ראיתי פנים, רק כובע ברט מונח ברישול על קרחת, גב רחב. הזר התיישב על הבטן שלי אחרי שהשכיב אותי על הרצפה, נהנה לראות אותי מפרפר, מניע את ידיי ורגליי כמו חרק. הוא שם את ידו על פי ואמר לי, "בחייאת, תפסיק, אתה כמו נקבה." הפסקתי, אבל לא אני הייתי העניין.

היה שם עוד אחד. הבחנתי בצלקת מתוחה לאורך הלחי שלו ובקעקוע של נשר על זרועו. הוא שלח אגרוף מדויק לבטן של רומן, שהתקפל ללא קול וקרס לרצפה. התחפושת הקשוחה נשרה מעליו. הוא שכב שם בשקט, המום מההפתעה, נאנק מכאב, והניח למצולק להמשיך לבעוט בו בצלעות. טינה זזה בחוסר ביטחון, הזנב שלה היה מכונס בין רגליה ואוזניה משוכות לאחור. המראה הזאבי שלה היה מטעה. היא הייתה מבוהלת, גם היא פחדה. היא התקרבה אליו בהיסוס, חשפה שיניים ונהמה בעצבנות. המצולק וידא שרומן לא מגיב, ליתר ביטחון נתן לו עוד בעיטה אחת חזקה, ופנה לטפל במה שבשבילו באו לכאן; הוא פיזר את תוכנו של צרור שהיה מוטל לא רחוק, והעיף ממנו כמה בגדים, קופסת סרדינים ותפוז. "הנה זה, יא מזדיין," שמעתי אותו מדבר לראשונה, קול בס חרוך, כשנפנף בשקיק עם אבקה לבנה. הוא פתח אותה בזהירות, הכניס זרת וטעם.

"מצאנו את זה!" הצלקת רעדה בפניו והתקפלה לתוך חיוך רע. הוא נפנף בשקיק מול עיניו של רומן ופתח אותן באצבעותיו הגסות כדי שיראה. אז הסתכל בו בבוז ואמר לקירח, "רוץ מיד, תגיד להם שיפסיקו לחפש, תפסתי אותו, הוא בידיים שלי."

"אתה לא זז, הבנת?" צרח הקירח כשהתרומם מעליי. "איזה בזבוז," מלמל לעצמו, "מחפש זין, קוקסינל."

בקושי הצלחתי לנשום, כאב לי בכל הגוף. דווקא עכשיו נזכרתי שאני צריך לקום מחר מוקדם, להגיש איזו עבודה לקראת הבגרות בספרות. בזווית העין ראיתי את רומן מסמן לי לעבר מוט ברזל. עשיתי לו פרצוף של תשכח מזה, אבל זה לא עזר לי. עיניו השחורות נצנצו כברק, גץ ניתז מהן ופגע בעיניי. הוא נעץ בי מבט נוקב, שפילח אותי. המבט שלו חלף דרך האישונים שלי וחדר אליי לגוף. הוא ראה אותי באמת. באותו רגע ידעתי שרומן יודע מי אני - יודע יותר ממה שאני יודע על עצמי, יותר ממה שיֵדע כל איש בחיי. יכולתי להרגיש את עיניו עליי כשהתיישבתי בשקט וניסיתי להירגע. משהו זז בתוכי, הרגיש חי. לרגע אחד הפך אותי מבטו לנוכח, ופינה לי מקום בעולם. שלחתי יד למוט, אחזתי בו, ניסיתי להתרומם. ראשי הסתחרר, ושוב עטף אותי חושך גדול. יכולתי לשמוע את צליל המוט כשהכה ברצפה.

"חתיכת דרעק," צעק עליי המצולק, וסגר היטב את השקיק ושם בכיס. אולי שנייה חלפה, וזה הספיק. הוא התכוון לתפוס אותי, אבל נתקל בכלבה, שחגה עכשיו סביב עצמה באי־שקט הולך וגובר. רגליו הסתבכו והוא מעד מעליה. רומן ניצל את ההזדמנות כדי לשלוף אולר מהנעל שלו ודקר אותו בירך. הוא בעט בו בעוצמה בסנטר. יכולתי לשמוע משהו נשבר. המצולק עף לרצפה, לא זז. "בוא נברח," ביקשתי. "אני לא בורח מאף אחד," לעג. הוא עמד ובהה רגע ארוך בגבר הזר ששכב למרגלותיו. אחר כך, כמו התעורר מחלום, ריצד זיק אפל בעיניו.

רומן חיטט בכיסיו. הוא לא חשב שהמצולק יתאושש מהר כל כך, יזדקף, יתפוס לו את הרגל, ויפיל אותו. רומן, קל וזריז ממנו, התגלגל במהירות, השתחרר מניסיון הלפיתה, ושלח ברך מדויקת לביצים שלו. המצולק נשנק, מתפתל מכאב. רומן היה חד, גמיש, פנתרי. עכשיו הוא יחזיר לו על כך שהפתיע אותו, ויותר מכול, על כך שהעז להשפיל אותו בפניי.

רומן הניח את הרגל על הראש שלו ודרך בחוזקה. ראיתי איך הוא מועך אותו ומרפה ושוב מועך. עודדתי אותו בלבי, רציתי שהוא יחטיף לו, אפילו דמיינתי שאני מצטרף אליו. תמיד הכו אותי, עכשיו הייתי בצד הנכון. המצולק הניע את הידיים והרגליים בפראות. "יפה שלי, תפסיקי, זה מיותר," לגלג רומן. דם רב זרם. "תביא את הצרור," פקד עליי, "ותחפש כמו שצריך." לכפות אותו, הבנתי מיד מה הוא רוצה, והעברתי לו אזיקון. "מצוין, אתה מתחיל להיות מועיל. ועכשיו תחזיק מתחת לרגליים של הבהמה הזאת, תמתח ותהדק חזק." לא האמנתי שעמדתי במשימה, ויותר מזה, שהרגשתי סיפוק. "עכשיו תזרוק לי אחד, נגמור אותו," חייך ברשעות בזמן שהידק את האזיקון על שתי ידיו של המצולק. הוא כפת אותו מאחור וגרר אותו לעבר עץ פיקוס עבות, ששורשיו הסבוכים הזדחלו מעל האדמה.

הוא קשר אותו לעץ והמשיך להכות, בעט בכל חלקי גופו. שטף של דם ירד לו מהפה, הוא לא הצליח להוציא מילה, רק נהם. רומן פתח לו את הרוכסן ומשך מעליו את מכנסיו. הוא הניח את זרועותיו על כתפו וקרע ממנו את החולצה. המצולק נותר בתחתוניו. רומן חלץ את נעליו והשליך אותן אל החושך, אחת אחרי השנייה.

גדול ככל שהיה, עכשיו הוא ייבב, השמיע קולות קצרים, חנוקים. רומן התקרב אליו, שם יד לפיו, וגרגר אליו, בקול נמוך שכבר היה לי מוכר, "בפעם הבאה אני יזיין אותך, אבל אני שומר את התענוג לחבר שלנו פה, הוא עוד לא אמר לי איך קוראים לו, אבל לי יש זמן."

"תפסיק!" אמרתי לרומן, זה כבר היה יותר מדי. אבל הוא המשיך להדק את ידו, לא אפשר לו לנשום. "אתה תהרוג אותו," צעקתי, אבל לא היה אל מי לדבר. היה נדמה לי שהוא נהנה.

הסתכלתי סביב. לא ראיתי אף אחד. חצי ירח עמד מעלינו, והאיר את החשכה. בית התעשייה היה שומם, אבל ידעתי שאנחנו לא לבד. המקום רחש קולות. צלליות חומקות צפו בנו מכל חלל וחלל במתחם הנטוש, חלפו על פניי, יכולתי לחוש אותן סביבי, משב רוח חד, חותך. עלתה בי הרגשה מוזרה. אני מכיר את הדמויות האלה, כבר ראיתי אותן, אבל איפה?

לא היה זמן לבירורים, ידעתי שאנחנו חייבים לעוף מכאן.

"בסדר, אני אגיד לך," אמרתי ולחשתי לו את שמי.

"אמרת משהו?" שאל רומן והניח יד על אוזנו. "אם אתה רוצה להיות משהו, כדאי שלפחות את השם שלך תגיד כמו שצריך." הוא חזר להתבונן בזר הקשור.

"ועכשיו הפינאלה," הכריז והפשיל את מכנסיו. הנשימה שלי נעתקה. קטן ולבן, חלק, מנוקד בשתי גומות. בהיתי בו, מנצנץ. לא יכולתי להוריד את העיניים מהתחת המושלם הזה. זקפה מטרידה ניצתה בי. רומן הוציא את הזין שלו, עמד שם דקות ארוכות והשתין על המצולק. עיניו היו עצומות והוא שרק להנאתו בזמן שטינה עמדה לצדו והתבוננה בו בעיניים תמות.

כשסיים רכס את מכנסיו, התקרב אליי ונעמד מולי. הוא היה רגוע, האפלה הסתלקה מעיניו, מבטו כבש אותי ולא הרפה. לא יכולתי לזוז, גופי היה מרותק. ריחפתי, ובאותה מידה כאילו נקשרו משקולות לרגליי. לרגע נראיתי, הייתי ראוי, לרגע הייתי מישהו בעולם. רומן אישר לי במבטו שאני קיים. ידעתי שמעתה אחפש את המבט הזה כל חיי. רומן הסתובב והחל להתרחק. פחדתי לאבד אותו.

"אוֹיְצֶר," צעקתי אחריו, "קוראים לי אויצר."

צינת הבוקר הקפיאה אותי. הידקתי לגופי שמיכה מרופטת, מסריחה, והתכסיתי בה עד מעל הראש. ניסיתי להתעורר, אבל לא הצלחתי. משהו נשף עליי, מזיל ריר. התיישבתי בבהלה. הכלבה, שלא זכרתי איך קוראים לה, ליקקה אותי. ליטפתי את ראשה, התאמצתי לגרד בין אוזניה, אבל היא לא כשכשה בזנב. מתחתי את איבריי, קפצתי קצת במקום בניסיון להתחמם, לגרום לרעד הפנימי לחדול. לא רחוק, מאחורי העץ, הבחנתי בצרור. לאט זה חזר אליי. השניים, המכות, רומן. "וגם את, טינה," פניתי אל הכלבה בזמן שנזכרתי שאת הלילה עשיתי כאן.

זו הייתה פינה טחובה בתחתית גרם מדרגות חלוד נסתר. זיהיתי את בית התעשייה, אותו מבנה שחור פחמי שפצע את השטח בתפר שבין הוואדי לשכונה. לא זכרתי בבירור איך הגעתי לכאן, ידעתי רק שמה שהיה עד עתה תחביב יהפוך להרגל. גיליתי שאני נמשך למקומות מוזנחים ואפלים, שבהם אני מתעורר. שעות שוטטתי ברחובות האפורים, הציפייה לסכנה הסעירה אותי. התאוויתי למראה של חידלון, התגריתי מכל וילון מוסט, ניסיתי לפתוח כל דלת נעולה, כל שער חסום. אבל הייתה לי מטרה. רומן לא יצא לי מהראש. מבטו נצרב באישוניי, והוא שרף כמו מבט ישיר בשמש, נחרט בעור כמו קעקוע שמעיד על האמת. הייתי חייב למצוא אותו.

אגלי טל ניצנצו על העצים המאובקים, התערבבו עם פיח, נזלו על קירות מתקלפים כמו איפור שנמרח על הפנים. הבתים היו מכוערים ומגובבים, מרפסות נקרעו מהם, תוספות בנייה עלובות כיסו טפח והיו טלאי מודבק על פצע פעור. עליתי לכיוון הרחוב הראשי. השכונה עדיין הייתה שקועה בשינה, האוויר היה שקוף, פנסי הרחוב דלקו. הייתי רדום כל כך, שרק אחרי שעזבתי את בית התעשייה הבחנתי בכך שטינה הולכת אתי. היא פסעה לצדי בטבעיות, צמודה אליי, נראה שהיא מכירה את הסביבה. פה ושם התרחקה ממני. הבנתי שהיא קיבלה תפקיד, שיש לה משימה, וליטפתי את ראשה כדי להודות לה. שחזרתי את המילים הראשונות שהחלפנו, ולא הפסקתי לתהות לאן רומן נעלם.

ככל שהעיר הייתה מוזנחת יותר, כך היו בה יותר בתי קולנוע, שהאירו את עליבותה באור יקרות ובפאר מוגזם: מסך קטיפה, כורסאות מרופדות, יציע למוזמנים. יריעות הבד שהיו תלויות בחזיתותיהם הפכו לחלק מתפאורת הרחובות. אמנים מקומיים ציירו בהן סצנה מתוך הסרט, ובאותיות ענק, על פי רוב בסגנון מסולסל, נכתבו שם הסרט ושמות הכוכבים שהופיעו בו. היה בכרזות האלה קסם, אם כי לא בקלות אפשר היה לזהות את פרצופיהם של השחקנים. ציורי הענק הללו ניבטו מכל עבר וניקדו את אפרוריות העיר בצבעוניות שלהם.

החלק של השכונה שבמבואות העיר כלל לא עשה מאמץ להתחפש, ונשאר בשלו, שקט ואפל. כביסה לבנה השתלשלה בחצרות וכבר ניכרו עליה סימני זיהום המפרץ. באוויר עמדו חמיצותו של שתן וצריבתם של הפיח ושל האדים האפורים וריחות רקב וסירחון זיעה. אוטובוסים עשו את דרכם בעייפות, ואספו נוסעים ראשונים. נהגים הכריזו: "יורד העירה, תחנה אחרונה."

הרחובות נכנעו לי, כבר רגילים לנוכחותי. לא ראיתי נפש חיה, אבל שוב הרגשתי: אני לא לבד. יכולתי לראות אותם, צללים דהויים, פנים סחופות, דמויות מותשות, מרחפות כאילו מעצמן, יוצאות מחדרי מדרגות, מתוך חצרות. לאן שלא הסתכלתי, אפילו על הגגות, ראיתי תכונה שקטה, חבויה, כמו ניתן סימן וגם הם החלו בדרכם חזרה לבתיהם לאחר לילה ארוך. כשחלפו על פניי, גם ממרחק, זיהיתי כמה מהם, ידעתי שאראה אותם אחר כך. זה היה מוכר בשוק, וזה שוליה בנגרייה, ההוא שוטף כלים, אחר מנגן, קהל של בודדים התאסף במעגל סביבו, וכשיתפזרו יפקח את עיניו ויגלה שמכסה הגיטרה עדיין ריק. הם הלכו לנוח עכשיו, לישון כמה שעות, לצבור כוחות לקראת המשך היום. חסרי חיים, כמוני, ייכנסו לבניין, יעלו לאט במדרגות, אולי יפגשו מבט מיואש, הוריהם בדרכם לעבודה, ומאוחר יותר, עם חשכה, יחזרו שוב לרחובות.

הלכתי לדירה של סבתא. "בואי טינה, נכנסים," עודדתי אותה. עמדנו בפתח. היא היססה, נצמדה אליי, רחרחה את האוויר. כבר ידעתי, למרות המראה שלה היא לא אמיצה במיוחד, אולי חששה ממקומות לא מוכרים. "חבל שלא הכרת אותה," אמרתי לה, מתרגל לדבר אל הכלבה ולא רק אל עצמי, "יש סיכוי שהיא הייתה מחבבת אותך." עמדתי במרפסת העציצים של סבתא והשקיתי את הצמחים. ניסיתי לכתוב בראש את העבודה שהיה עליי להגיש, אבל הייתי עייף, עיניי נעצמו. נכנסתי למיטה בבגדיי, ריחו על גופי, חריף, כבד, נדבק לעור. חשתי בנוכחותו, דמיינתי כל פרט בגופו, כאילו עמד לידי, מניח יד חמימה על ראשי, מלטף אותי, מבטו הבוטח מסמן לי ליפול לתוך שינה עמוקה.