סינדרום החסה

פרולוג

אני שונא את הפינגווינים האלה.

טוב, שונא זאת מילה חזקה, במיוחד בשביל עוף, ועוד עוף מעאפן כזה שלא עף בכלל. עוף עאלק.

אז אולי אני לא שונא אותם, אבל אני בטח לא אוהב. אז מה אם הם קטנים וחמודים? אז מה? אז אני אמור להתלהב מהם?! הם בכלל לא מעניינים. סתם עומדים כאן עם המבט המתנשא הזה ולא עושים כלום חוץ מלשפוט את כולנו עם העיניים הקטנות שלהם.

וזה לא שלא ראיתי פינגווינים כאלה בחיים שלי. כאלה פינגווינים בדיוק יש בספארי שלנו בארץ, וגם פה, בדיוק כמו בספארי, אסור בכלל לגעת בהם.

כשהיא סיפרה לי על האי הזה דמיינתי איך אני מחלק כיפים לפינגווינים ענקיים כמו שרואים בסרטים ב"נשיונל ג'אוגרפיק", אבל בתכלס, זה לא יכול להיות רחוק יותר ממה שקורה כאן באמת. הם מסתובבים להם חופשי באי בזמן שאנחנו כלואים בין גדרות חבלים שאסור לחצות. בדיוק כמו בספארי. רק הפוך.

אבל מה יש לי לעשות עם זה עכשיו? כולם פה כל כך שמחים ומתלהבים, שלא בא לי להגיד מה אני חושב באמת, אז בינתיים אני רק מחייך ומשחק אותה נהנה.

בכל מקרה, הפינגווינים המזדיינים האלה הם הדאגה האחרונה שלי. היא הרבה יותר מרגיזה מהם. מעצבנת. כל כך קרה אליי. גידלה קוצים של מטר וחצי סביבה ועם כל דקה שעוברת רק מרחיקה אותי ממנה עוד ועוד.

אנחנו מטפסים בשקט זה לצד זו לעבר הגבעה הבודדה שעומדת במרכז האי, שגדול לא יותר מהאצטדיון הלאומי ברמת גן, וריק כמו היציעים במשחקי הנבחרת. אי כל כך קטן ושומם, שכבר בחצי הדרך אפשר לראות בקלות את האוקיינוס הכחול העמוק שמקיף אותו מכל עבר.

הרוח נושבת ומתערבלת ככל שאנחנו מגביהים, מגיעה פעם ממזרח ופעם ממערב, נושאת עימה גלים שנשברים בזה אחר זה על החוף הסלעי האפור ואת ריח הים והטעם המלוח של האוקיינוס שמעקצץ על לשוני.

"רוצה שאצלם אותך?" אני עוצר לרגע ומנסה להושיט לה יד לשלום.

"לא עכשיו." היא מושכת בכתפיים וממשיכה לטפס בשביל בין גדרות החבלים לעבר המגדלור שנמצא בראש הגבעה.

אני משתהה לרגע מאחוריה ומביט לעבר המגדלור. השמש, שנמצאת בדיוק מאחוריו, מסנוורת אותי. כבר במעבורת לפה אפשר היה לראות שמשהו לא טוב עובר עליה, כאילו עבר בינינו חתול שחור. לא חתול, פנתר שחור.

אולי עשיתי משהו? אבל מה כבר יכולתי לעשות? היה לנו כל כך טוב ביחד. אומנם לזמן קצר, אבל באמת היה לנו טוב. היא פשוט התהפכה ברגע.

אני ממשיך לטפס בין מאות הפינגווינים המתנשאים שמקיפים אותנו מכל כיוון, צועד בעקבותיה לעבר הנקודה הגבוהה ביותר באי. אנחנו בלב האוקיינוס, בקצה העולם, בתפאורה שכאילו נלקחה מסרט הוליוודי עתיר תקציב, ובתכלס, אני אמור ליהנות מכל רגע, או לפחות שיהיה לי קצת אכפת מהפינגווינים המזויינים האלה, אבל כרגע לא אכפת לי מכלום חוץ ממנה וממה שעובר עליה. מה שעובר עלינו.

כוס אימא שלה! היא לא רוצה, לא צריך! שתלך להזדיין!

לא, בעצם שלא תלך. אני לא יכול לתת לה ללכת.

תמיד אותו סיפור. איך יכול להיות שאני מאוהב בה?!

פעם אחת בחיים בא לי קשר נורמלי עם בחורה, ושאני לא אתאהב כמו איזה ילד כאפות דביל. מספיק שמישהי אומרת לי "בוקר טוב" עם חיוך, ואני מייד נמס ומתאהב ולא יודע מה לעשות עם עצמי. יומיים אחרי שאני פוגש מישהי חדשה אני כבר מתכנן את העתיד שלנו ואיזה סיפור יהיה לנו לספר לילדים, כאילו שהחיים שלי הם איזו קומדיה רומנטית שהדמויות בה מתאהבות זו בזו ממבט ראשון, ומנגינת כינור מרגשת נכנסת בדיוק ברגע הנכון.

האמת, הלוואי שהחיים שלי באמת היו איזו קומדיה רומנטית קלילה וקיטשית. כזו שברגעים דרמטיים כמו עכשיו הייתה מופיעה איזו אתנחתא קומית או שהיה נכנס איזה שיר או פלאשבק או מונטאז' של רגעים שמסביר בדיוק מה קרה ואיך נקלענו לסיטואציה הזו, והכי חשוב, בתור הגיבור הייתי יודע שבסוף אני בטוח אשיג את הבחורה, כי הסוף הרי חייב להיות טוב.

אבל החיים הם לא קומדיה רומנטית ושום דבר לא מסביר איך הגענו למצב הזה, ואני ממש, אבל ממש, לא יודע שהסוף יהיה טוב. מה שאני כן יודע זה שהפעם זו לא סתם עוד התאהבות מטופשת של ילד. היא באמת כל מה שאי פעם חלמתי עליו.

*

כבר שעה ארוכה אני מתהפך במיטה, מתגלגל מצד לצד, מנסה להחליט עם עצמי אם אני מנסה להירדם או להתעורר או אם ישנתי כבר וקמתי וכל זה היה רק חלום.

אני נשכב על הגב ופוקח עיניים.

קרני שמש ראשונות כבר חודרות מבעד לווילונות הבד הדקים שמכסים את החלונות וכמה ציפורים משכימות קום מצייצות למרחוק.

אני חייב לדבר איתה.

אני יורד בשקט מהמיטה, יוצא מהחדר, חוצה את המסדרון לעבר חדר הבנות ופותח את הדלת לאט ובשקט. כולן עוד ישנות. אני חוצה בצעדים שקטים ואיטיים חדר צר וארוך עד שאני מגיע למיטה הקיצונית מבין חמש מיטות קומתיים.

היא לא שם.

"היא הלכה לפני שעה. תפסה אוטובוס," הבחורה שבמיטה הקרובה לדלת מרימה את הראש, אומרת כבדרך אגב ומסתובבת לצד השני, מתכרבלת עמוק בתוך השמיכה.

"היא אמרה משהו?" אני צועק בלחישה כדי לא להעיר את שאר הבנות שעדיין ישנות.

"רק שהיא הולכת," היא עונה לי מתוך השמיכות.

היא עזבה. המשיכה הלאה. בלי להגיד דבר.

אני מתיישב על המיטה שלה, מבולבל, ומרים את המבט לעבר דלת הכניסה. החדר נראה פתאום ארוך הרבה יותר ממה שהיה כשנכנסתי. הלב שלי מתחיל לדפוק בעוצמה, שולח זרמים שהולמים ברקותיי. דום-דום, דום-דום, דום-דום. הקצב אחיד כמו של מתופף שמלווה נידון למוות לחבל התלייה.

העיניים שלי נהיות כבדות, כאילו לא יכולות להכיל עוד את המידע החדש ומנסות לעשות הפעלה מחדש למוח שלי. אני נשכב לאחור על המיטה, ומחשבה אחרונה מספיקה לחלוף במוחי לפני שאני נרדם — הלוואי שלא הייתי בא לפה בכלל. מה היה חסר לי בחיים שהייתי צריך לטוס עד לדרום אמריקה?!

עשר מתנדבות מפוארטו ריקו

"חדל! חדל! חדל!"

פאק! שיט! סעמק ערס! לא שוב! למה שוב הוא עוצר אותי באמצע?!

אני זורק את משקפי המגן על הרצפה בעצבים ויוצא מהמטווח.

"דניאל, מה קורה איתך?" הוא מלווה אותי ביציאה מהמטווח, עוטף אותי ביד גדולה ושעירה, שואל כאילו אכפת לו.

"מה, דודי? מה הפעם?" אני עונה בחוסר חשק מוחלט ונראה לעין.

אני שונא שהוא משחק אותה אבהי, כל כך לא מתאים לו. הוא תמיד מקפיד להיות בדמות של הקב"ט הקשוח עם משקפי השמש והדיסטנס, ופתאום הוא אמפתי, מחבק ותומך. זה עוד יותר גרוע מאשר כשהוא מתעצבן. עדיף כבר שיצעק עליי שאני עושה פאדיחות ונגמור עם זה וזהו.

"מה הזקנה הזאת עשתה לך?" הוא מוריד מהקיר את המטרה האחרונה שיריתי עליה.

איך כל פעם אני נופל על השטות הזאת? כבר פעם שלישית שאני יורה באותה זקנה מזוינת. אני אשם ששמו לה מעיל שיוצאים ממנו חוטים והיא נראית כמו מחבל מתאבד?!

"תקשיב, דניאל — "

"תקשיב, דודי," אני קוטע אותו כבר בתחילת המשפט, "אני הולך לעבור את המבחן הזה. אתה מכיר אותי, כמו גדול אני אעבור אותו."

"חדל קשקשת!" הוא מרים יד להשתיק אותי. "אתה זוכר שדיברנו על תפקיד חדש בשבילך?" הוא ממשיך, מתעלם לגמרי ממה שאמרתי.

"כן..." העיניים שלי נפערות. כבר תקופה ארוכה שאני מחכה לתפקיד הזה.

"אז כרגע חזל"ש על הקידום."

"מה? למה? מה?" הלסת שלי נשמטת לקרקע. "בגלל התקופה האחרונה?"

"תראה," הוא פותח ואז עוצר, לוקח נשימה ארוכה, ואני מנגד עוצר בינתיים את הנשימה שלי.

באמת הייתה תקופה קצת בעייתית מבחינתי לאחרונה. כבר שלוש פעמים נכשלתי במבחני הירי, פספסתי ארבעה מטעני דֶמֶה ששמו לי במהלך המשמרת, איחרתי לחמש משמרות ופתחתי בנוהל מעצר חשוד על מה שלי נראה באותו רגע כמו מחבל שהתכוון לחדור למתקן שלנו. רק אחרי שהאחמ"ש רץ אליי בנפנופי ידיים ובצעקות שלא לירות, הסתבר שזה היה איזה סבאל'ה חולה אלצהיימר בן שמונים וחמש שהלך לאיבוד והמשפחה שלו מחפשת אחריו כבר יומיים. מה הבעיה שלי עם אנשים זקנים?!

"זה בסדר שיש תקופות פחות טובות," הוא ממשיך אחרי פאוזה ארוכה מדי, ואני מרגיש שאני יכול לשוב ולנשום, "אבל לא כשקידום מונח על הפרק!"

שיט. הוא סתם ניסה לרכך את המכה.

"דניאל," הוא מניח את כף ידו על הכתף שלי ופתאום אני שם לב שגם פרקי האצבעות שלו שעירים באופן לא מידתי, "מה קורה איתך? חטפת רגליים קרות? מאז שהצענו לך את התפקיד החדש אתה רק מפשל," הוא אומר בטון שלא משתמע לשני פנים ומסתכל לי עמוק לתוך העיניים. "יכול להיות שאתה לא רוצה את התפקיד?"

איך הוא יכול לשאול אותי דבר כזה?! עמדתי דום לכל גחמה שלו! עברתי תחקיר ביטחוני, פוליגרף, שלושה ראיונות, מבחני אינטליגנציה, מבחן אמינות, אבחון אצל פסיכולוג ומבדקי כושר. נשאר לי רק מבחן הירי המטופש הזה, שאם יפסיקו לדחוף לי את הזקנה המזוינת הזו אני עובר בלי בעיה, ואני עף לתפקיד ראשון בחו"ל.

כבר סידרתי את כל החיים שלי סביב התפקיד החדש. המרתי חצי מחשבון הבנק שלי לאירו, לא יצאתי עם אף אחת כבר יותר מחצי שנה, שלא אקשר בטעות וארצה להישאר, הודעתי להורים ולחברים שאני טס לשנתיים ואפילו התמודדתי עם מיליון ואחת שאלות על איך לעזאזל אני מתכוון לעשות את זה עם הפחד שלי מטיסות. אבל אם זה מה שצריך לעשות כדי להתברג בארגון, אז הגיע הזמן שאהיה "גבר" ואתגבר על הפחד הזה, ואם אני רוצה את החיים שתכננתי לעצמי לשנים הקרובות אני אעשה כל מה שצריך, גם אם זה אומר לעלות על מטוס.

את המכתב שמודיע שאני מוזמן ליום מיונים ל"שירות" קיבלתי שלושה ימים אחרי השחרור. אבא כל כך התרגש מהזימון, שכשקמתי בבוקר המכתב כבר היה פתוח על השולחן במטבח ואבא חיכה לי עם קפה של בוקר בידיים רועדות. אני מנגד, התרגשתי דווקא מהמחווה הלא טיפוסית של אבא. כל כך התרגשתי עד שלא היה לי לב להגיד לו שהוא שם מלח במקום סוכר, ושגם ככה אני לא שותה את הקפה שלי עם סוכר, בדיוק כמוהו. אז ישבתי שם ושתיתי קפה מלוח בזמן שהוא סיפר, בפעם המי יודע כמה, על התקופה שלו ב"שירות" ועל כמה שזו הזדמנות שלא תחזור וכדאי לי לקחת אותה בשתי ידיים.

"זאת ההזדמנות שלך לעשות מעצמך משהו!" הוא אמר וחיוך מלא ערגה נמרח על פניו, חיוך שהתחלף מייד במבט מלא אכזבה. "אתה יודע למה עזבתי את השירות?" ניצוץ של כעס ניצת בקצה עינו השמאלית. "סבתא חנה," הוא לחש בזמן שבדק שאימא לא נכנסת למטבח בטעות.

כבר שנים אני שומע שאם הוא לא היה נכנע ללחצים מצד סבתא חנה, אימא של אימא, שיעזוב את עולם הביטחון כי כבר יש לו משפחה וילדים וזה לא תפקיד בשביל אבא, הוא היה יכול להיות היום ראש השב"כ. או לפחות הסגן שלו.

"חוץ מזה, מה רע?" הוא לקח את המכתב לידיו. "יופי של כסף, לימודים על חשבון המדינה, תנאים טובים עם אופק תעסוקתי ברור, יש אפילו הזדמנויות לעשות תפקידים בחו"ל ולראות עולם, ובינינו," הוא התכופף לכיווני, כאילו לוחש לי סוד, "זה מה שיעשה אותך גבר. הצבא זה טוב ויפה, אבל זה הדבר האמיתי." הוא התיישר, הניח את המכתב על ברכיי והצביע על מספר הטלפון שבתחתית העמוד כאילו מתכוון לומר, "תתקשר. ומהר".

"אני גאה בך, דניאל!" הוא אמר ונעמד מאחוריי.

"עוד לא התקבלתי." משכתי בכתפיים, עדיין מנסה להתאושש מפרץ הרגשות הפתאומי שלו ומהקפה המלוח.

"רק עצם המועמדות היא מקור לגאווה!" הוא אמר וטפח לי על השכם, הצורה היחידה שבה הראה אי פעם כל סוג של חיבה.

רק אחרי שהתקבלתי גיליתי שכל החברים שלי שהשתחררו משירות קרבי קיבלו מכתב כזה, אפילו גלעד, שלא סיים טירונות ובילה את כל השירות שלו בחמ"ל, אבל איכשהו הצליח להתקמבן על תעודת לוחם.

אבל זה כבר לא משנה. אבא צדק. באמת אי אפשר היה לוותר על הזדמנות כזו, וכשמציעים לך להמשיך ולהתקדם בארגון, זה הדבר הנכון לעשות. ועכשיו, אם דודי לא יתקע אותי בגלל כמה טעויות קטנות, הכול אמור ללכת לפי התוכנית — אני עושה תפקיד קטן בחו"ל, חוזר לארץ, ממשיך בתפקידי שטח בכירים, משם מתקדם לתפקיד מַטֶה ואז מתחיל לטפס בסולם הדרגות.

"בוא נשב רגע." הקול של דודי מחזיר אותי למציאות. הוא מחווה בידו על כיסא הפלסטיק הבודד שנמצא בכניסה למטווח ופולט אנחת רווחה, כזו שיוצאת ממנו רק כשהוא מזמין אליו את אחד המאבטחים לשיחת שימוע.

"דודי," אני אומר כשאני מתיישב בחשדנות בזמן שהוא כורע מולי, "מה קשו — "

"בטח שזה קשור!" הוא משתיק אותי ונעמד בבת אחת.

כוס אימא שלו! איך תמיד הוא יודע מה עובר לי בראש עוד לפני שאני מדבר בכלל.

"הכול קשור!" הוא חוזר להיות הקב"ט הכועס והאהוב עליי, זה שאין לו זמן לבלבולי מוח ורק רוצה כבר להגיד את מה שיש לו להגיד. "אתה לא פה! אני לא יודע איפה אתה, אבל פה אתה לא! ואני לא יכול להמליץ עליך לתפקיד בחו"ל כשפה, תחת הפיקוח שלי, אתה מצ'תקמק!" הוא יורה בסלנג הצבאי האהוב עליו, פולט רסיסי רוק לכל עבר.

"דניאל, אתה צריך להתאפס על עצמך! ונראה שגם לא תזיק לך חופשה." הוא מרים שוב את המטרה המחוררת של הזקנה המסכנה ומצביע עליה. "יש לך מזל שאני אוהב אותך," הוא מסנן. "אני חותם לך על כל ימי החופשה ומוסיף לך עוד כמה עליי. צא לחופש — "

"מה פתאום חופש, דודי?!" אני קוטע אותו. הוא נדפק לגמרי אם הוא חושב שאני אצא לחופש עכשיו.

"צא לחופש," הוא חוזר על עצמו שנית בטון תקיף יותר, שרומז שלא כדאי שאפריע לו שוב. "לא חופש, בסדר? בוא נקרא לזה ריענון," הוא מתקן את עצמו כשהוא רואה את המבט הנעלב נמרח על פניי. "תתאוורר קצת. זה בסדר, זה משהו שכולם עושים. אתה פה כבר שנה, לא לקחת חופש אפילו לא פעם אחת, ועד כמה שזכור לי לא הייתה לך אפילו חופשה אחרי הצבא. אתה חייב את זה לעצמך, אבל קודם כול לעבודה. ואם חשוב לך הקידום, אתה תמצא דרך לחזור ולהוכיח לי שאתה יכול להיות עצמאי בשטח, שאתה אחראי, שאפשר לסמוך עליך, ושבאמת מגיע לך התפקיד הזה. חובת ההוכחה היא עליך עכשיו!"

שיט.

*המשך הפרק בספר המלא*