מלאכים בשמיים

פתח דבר

בסיס חיל האוויר בעקרון, ישראל
29 במאי 1948

מטוסי המסרשמיט חלפו זה אחר זה בקול רועם לאורך מסלול ההמראה. שאגתו העמוקה של כל אחד ואחד ממנועי ה–V-12 הדהדה כרעם בין ההנגרים המכוסים בגגות פח.

היעד היה במרחק עשרה מייל בלבד. לוּ לֶנַרְט, בתא הטייס של המטוס המוביל, פקח עיניים באור הנחלש. הוא ניסה לזהות את הכפר איסדוד בין שורת הכפרים שעל קו החוף. הכפרים היו דומים מאוד זה לזה.

ואז הוא הבחין בכפר. לנרט נדהם מהמראה שנגלה לעיניו.

טור של כלי רכב צבאיים ערביים נמתח לאורך יותר ממייל על כביש החוף. הכפר איסדוד עצמו היה מלא משאיות, טנקים ואלפי חיילים. חטיבת שריון הייתה תקועה ליד הגשר שהופצץ מעל נחל לכיש. האויב היה עסוק בהקמת גשר זמני חדש.

ובאותו הרגע הבחינו בהם המצרים. השמיים מעל איסדוד נמלאו אש נגד מטוסים, 'פופים' שנראו כמו פקעות צמר שחורות ושמנוניות. לנרט חש בחבטות המטחים שהתפוצצו סביב מטוס הקרב שלו.

לנרט הפנה את ראשו והביט לאחור מעבר לכנף המטוס. שלושת המסרשמיטים מהטייסת שלו היו פרושים במבנה קרבי. לנרט שלח יד אל לוח הבקרה שליד ברכו ודרך את תותחיו של המטוס, את המקלעים שלו, ואת מתג השחרור לשתי פצצות בנות 70 קילוגרם.

מטחי הנ"מ קרבו אליו. היה נדמה שכל תותח בשיירה בת המייל של חטיבת השריון ירה על המטוסים. לנרט היטה את המטוס. ביטוי בעברית עלה במחשבתו. אין ברירה.

לטייסי הקרב המתנדבים לא היו ברירות. גורלה של ישראל יוכרע בדקות הקרובות.

לנרט הוריד את חרטומו של המסרשמיט מטה, לעבר המטרה.

זו הייתה משימת הקרב הראשונה של הטייסים המתנדבים בישראל. לנרט חשש שזו עומדת להיות משימתם האחרונה. ארבעה מטוסים שהיו גרוטאות, מסרשמיטים שהיו בעבר בשירות הנאצים, והורכבו בצ'כוסלובקיה — נגד צבא ערבי שלם. דוד נגד גוליית.

צבאותיהן של חמש אומות ערביות התקדמו לעבר הלב של ישראל. חטיבת השריון המצרית המהירה הגיעה למרחק של 22 מייל מתל אביב. אם לא יעצרו אותם, המצרים יהיו בתוך העיר בשעות הבוקר. מלחמת העצמאות של ישראל, שפרצה שבועיים קודם לכן, תגיע לקיצהּ.

ארבעת המסרשמיטים — והטייסים — הגיעו לישראל ימים אחדים קודם לכן. קיומם עדיין היה בגדר סוד, הן בעבור הערבים והן בעבור הישראלים. לנרט וחבריו לטייסת רק התחילו ללמוד להטיס את מטוסי המסרשמיט בצ'כוסלובקיה כשהצבאות הערביים פלשו לישראל ב-15 במאי.

הפלישה שמה קץ לאימונים. מוכנים או לא מוכנים, הטייסים והמטוסים המפורקים הועלו על מטוסי תובלה מסוג C-46 ו–C-54 והוטסו לישראל, שם יהיה עליהם ללמוד להטיס את המסרשמיטים בדרך הקשה. תוך כדי קרב.

לנרט כבר למד שהוא שונא את המסרשמיטים. "חתיכת הזבל הכי מחורבנת שהטסתי מימיי", הוא אמר. אלה לא היו אפילו מסרשמיטים אמיתיים, מטוס הקרב הגרמני הקלאסי ממלחמת העולם השנייה, אלא יציר כלאיים שיוצר בצ'כוסלובקיה.

למרות פגמיו, המסרשמיט המגושם נהנה מכוח אש משמעותי — שני מקלעים בקוטר 13.1 מ"מ בחרטום ושני תותחי 20 מ"מ על הכנפיים. כל אחד מהמטוסים נשא גם שתי פצצות בנות 70 קילוגרם מתחת לכנפיו.

לו לנרט היה מוותיקי מלחמת העולם השנייה, צעיר שחור תלתלים ובעל עיניים כהות נוקבות. הוא היה בן 27, נולד בהונגריה וגדל בפנסילבניה. כשהיה בן 17 התגייס לחיל הנחתים מכיוון ששמע שהם הראשונים המגיעים לשדה הקרב. "רציתי להרוג כמה נאצים שרק אוכל, ומהר ככל האפשר". איש לא אמר לו שהנחתים יילחמו בזירת האוקיינוס השקט. לנרט הצליח לעשות את דרכו לקורס טיס והגיע לבסוף לאוקינאווה, ובה סיים את המלחמה, מעוטר בציונים לשבח, בתור טייס מטוס קורסייר.

המטרה הראשונה של טייסת הקרב החדשה של ישראל הייתה אמורה להיות בסיס חיל האוויר המצרי באל-עריש, במדבר סיני, בדיוק מעבר לגבול בין ישראל למצרים. המסרשמיטים היו אמורים להמריא עם שחר ולהפציץ את שורות מטוסי הספיטפייר המצריים שחנו באל-עריש.

אבל ערב קודם לכן הכול השתנה. ארבעת הטייסים היו בצריף הטייסת שלהם בבסיס חיל האוויר בעקרון כשהגיע דוח חדש. צבא מצרים הגיע לאיסדוד, מדרום לתל אביב. חבלנים ישראלים פוצצו את הגשר האחרון על הכביש הראשי שהוביל צפונה ובלמו, זמנית, את הכוחות המצריים. בתוך כמה שעות יתקנו המצרים את הגשר ויחדשו את התקדמותם. שתיים וחצי פלוגות רגליות שנותרו מהחטיבה הישראלית כבר היו תשושות, והמצרים יכריעו אותן במהרה.

מתקפת הפתע על אל-עריש בוטלה. הפקודות החדשות של המתנדבים הגיעו מתל אביב: להמריא ולתקוף את החטיבה המצרית באיסדוד. עכשיו.

המטרה גדלה במהירות בכוונת של לנרט. גוף המסרשמיט רטט וזמזם כשהמטוס צלל ומהירותו התגברה. ראש הטור המשוריין המצרי היה ממוסגר בחלון הצר מול עיניו של לנרט.

הוא חיכה... הביט במטרה הגדלה והולכת... ולחץ על מתג השחרור. חבטה הרעידה את המטוס כששתי פצצות בנות 70 קילוגרם השתחררו מגחונו של המסרשמיט.

לנרט נסק מעל איסדוד והתכונן ליעף התקפה. הוא לא ראה אם הפצצות שלו פגעו במטרה. הוא הבחין מצד חופת המטוס בצלליות החומות של המסרשמיטים האחרים שצללו דרך מסך של אש נגד מטוסים.

לנרט צלל שוב מעל למטרה, והפעם כיוון אל ריכוז הכוחות. הוא ראה אותם מתפזרים כנמלים לעבר השדות מחוץ לאיסדוד. לנרט לחץ על ההדק שעל מוט ההיגוי והרגיש את הרטט העז של התותחים המורכבים על כנפי המטוס.

ואז — לא כלום.

לעזאזל. התותחים של לנרט הפסיקו לירות אחרי כמה קליעים בלבד. זו הייתה הפעם הראשונה שבחנו את התותחים, והם הכזיבו.

לנרט ראה את המטוסים האחרים חומקים כניצים בין מטחי האש. האם התותחים שלהם פועלים? האם מישהו נפגע? הוא לא ידע. מכשיר הקשר במסרשמיט שלו לא פעל.

מטחי אש נגד מטוסים התפוצצו ליד זנב המטוס, ולנרט התנתק מהמטרה ופנה לעבר עקרון. הוא הנחית את מטוס הקרב על מסלול הבטון ותפעל את דוושות ההיגוי במיומנות שלמד בצ'כוסלובקיה, כדי להבטיח שהמטוס יתקדם בקו ישר. כשהגיע אל ההנגר ראה שאחד המסרשמיטים האחרים כבר שם.

כעבור כמה דקות ראה את צלליתו של מסרשמיט שלישי בנחיתה. המטוס האט בקו ישר לאורך 100 מטר, ואז סטה לפתע בחדות ימינה. קצה הכנף השמאלית שלו נגרר על המסלול, והוא חג וירד מהמסלול, תוך שהוא מעלה לאוויר עמוד של חול.

המסרשמיט נהרס לגמרי.

הטייסים עמדו באפלה היורדת והביטו מערבה. שלושה מהם הצליחו לחזור לבסיס בעקרון. הטייס הרביעי עדיין היה אי-שם בחוץ.

עם רדת החשכה עדיין לא היה כל זכר לאיש צוות האוויר הנעדר.

שעה נוספת חלפה. ואז הגיע דיווח. חיילים ישראלים ראו מטוס אפוף להבות נופל במרחק שבעה מייל מדרום-מערב לעקרון. חיילים מצרים תפסו כבר את השטח. לפי עוצמת הנפילה הישראלים היו בטוחים שהטייס נהרג.

הלך רוח קודר אפף את חבורת הטייסים הקטנה בצריף המבצעים בעקרון. המשימה הייתה כישלון מוחלט. הם לא גרמו כל נזק של ממש לאויב, ובתוך 40 דקות הצליחו לאבד מחצית ממטוסיהם ורבע מאנשיהם.

הטייסים היו מדוכאים. מה הצליחו להשיג? הם באו לעזור להציל אומה צעירה. והם נכשלו.

רק מאוחר יותר באותו הלילה הגיעו דוחות המודיעין שהבהירו להם את האמת.

הם לא נכשלו. הם חוללו נס.

אִיש אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ, וּלְאחִיו יֹאמַר חֲזָק.
 

— ישעיהו, מא, ו
 

האמיצים מכול הם לבטח אלה הרואים בבהירות את הניצב לפניהם,

את התהילה ואת המוות כאחד, ולמרות זאת יוצאים לפגוש בהם.

— תוקידידס, היסטוריון יווני, 400-460 לפני הספירה.

1
יקום פורקן
ירושלים
29 בנובמבר 1947
 

זו הייתה שעת חצות, כמעט, אבל איש בעיר לא ישן. רחובות תל אביב וירושלים היו מלאים באנשים שרים, רוקדים, מאושרים להפליא. כל בית קפה וכל בר המה מעוצמת ההתרגשות. אנשים הדליקו מדורות בקרנות הרחובות, אחזו איש בידי רעהו ופצחו בריקודי הורה ספונטניים.

גבר קטן קומה ומוצק בעל רעמת שיער לבן פרועה שהתנוססה משני צידי ראשו צפה בחגיגות מאחת המרפסות. דוד בן-גוריון, יותר מכל אדם אחר בדורו, היה אחראי לרגע ההיסטורי הזה.

המנהיג הציוני, שמלאו לו 61, עמל רוב חייו הבוגרים על הקמת מדינה יהודית. הוא היה יושב ראש הנהלת "הסוכנות היהודית" ומנהיגה בפועל של הקהילה היהודית בפלשתינה. הלילה הזה היה אמור לציין את רגע הניצחון שלו.

אבל בן-גוריון צפה בחגיגות בלב כבד.

הגורם לחגיגות היה אירוע שהתרחש במרחק 6,000 מייל ממערב לשם. דיון ממושך הגיע לסופו בבניין אפור ענקי שניצב במקום שבעבר הייתה בו זירת החלקה על הקרח בפלאשינג מדו, ניו יורק. נציגי כל האומות, זה אחר זה, הכריזו על הצבעתם. עם תום ההצבעה שודרו התוצאות מעבר לאוקיינוס וברשת הרדיו של פלשתינה.

מאזינים עצורי נשימה, באלפי בתי מגורים, בבתי קפה ובאולמות שמעו מתוך מקלטי הרדיו הרוחשים את ההכרזה: "האספה הכללית של מועצת האומות המאוחדות, ברוב של 33 קולות, מול 13 קולות מתנגדים ועשרה קולות נמנעים, החליטה לחלק את פלשתינה".

חלוקה. החלטת האו"ם הכריעה שפלשתינה תחולק לשתי מדינות — מדינה ערבית ומדינה יהודית. בעבור הרוקדים המאושרים בתל אביב ובירושלים ובכל ישוב וקיבוץ יהודי אחר בפלשתינה זו הייתה התגשמותה של נבואה עתיקה. אומה יהודית. אחרי 2000 שנות גלות, מלחמות, פוגרומים, רדיפות, גירוש ורצח עם יזכו צאצאיו של אברהם למדינה משלהם על פיסת קרקע צחיחה בין הים התיכון לנהר הירדן.

ההחלטה בישרה גם על סופו של המנדט הבריטי, 30 שנה שבהן הייתה פלשתינה נתונה לשלטונה השנוא של בריטניה הגדולה. במאי 1948 יעזבו 100,000 החיילים הבריטים את הארץ, והמתיישבים היהודים בפלשתינה יכריעו את גורלם בעצמם.

דוד בן-גוריון לא הצטרף לחגיגות ברחוב. "לא יכולתי לרקוד", הוא כתב. "לא יכולתי לשיר בלילה ההוא. התבוננתי בהם, כה מאושרים בריקודם, וחשבתי רק על כך שכולם יצאו למלחמה".

וכך אכן היה.

למחרת בבוקר, בשעה 8:30, עמד גבר לבוש בחליפה בשולי הכביש מנתניה לירושלים. כשהאוטובוס קרב אליו הוא סימן לו לעצור. הרכב האט כמעט עד עצירה מוחלטת, וחצי תריסר ערבים שעמדו לצד הכביש שלפו כלי נשק חבויים. הם פתחו באש והרגו חמישה נוסעים יהודים ופצעו כמה נוסעים נוספים.

הם תקפו שוב כעבור חצי שעה. עוד שני נוסעים יהודים נהרגו במארב.

באותו היום החלו צלפים לירות מהעיר הערבית יפו אל העיר השכנה, תל אביב. הערבים פתחו במהומות בכל רחבי פלשתינה. חייליה של בריטניה הגדולה, שהיו מופקדים על שמירת השלום בפלשתינה, עמדו בחיבוק ידיים בזמן שפורעים תקפו ושרפו חנויות של יהודים בירושלים.

בתוך שעות אחדות פרצה בפלשתינה מלחמת אזרחים, בהיקף נרחב, בין הערבים ליהודים.

וזו הייתה רק ההתחלה.

בן-גוריון, במשרדו בירושלים, נד בראשו בעצב. הכול התרחש בדיוק כפי שחשש. הם עמדו לפני מלחמה עם הערבים, גם אם לא רצו בכך. והערבים הפלשתינים לא היו הסכנה הגדולה ביותר. בן-גוריון היה בטוח בכך.

"ישראל מוקפת מדינות ערביות עצמאיות, שיש להן זכות לרכוש ולייצר כלי נשק, להקים צבאות ולאמן חיילים", אמר בן-גוריון לקונגרס הציוני. "התקפה של ערביי פלשתינה אינה מעמידה את הישוב בסכנה, אבל הסכנה היא שמדינות ערב השכנות תשלחנה את צבאותיהן כדי לתקוף ולהשמיד את הישוב".

בן-גוריון ידע שעם הסתלקותם של הבריטים במאי, צבאותיהן של חמש המדינות הערביות המקיפות את ישראל — מצרים, סוריה, עיראק, לבנון ועבר-הירדן — ישטפו את ישראל כרעש אדמה. צבאות ערב, שנהנו מיתרון מספרי של 60:1, יפלשו לישראל עם טנקים, נושאי גייסות משוריינים, תותחים מתנייעים ונשק נגד טנקים ונגד מטוסים.

הצבא המצרי מנה 55,000 איש ולחיל האוויר שלו היו 40 מטוסי ספיטפייר וצי של מטוסי דקוטה C-47 שהותאמו לשמש כמפציצים. הצבא הסורי, שמנה 8,000 איש, הוכשר על-ידי הצרפתים והיה מצויד בשריון וארטילריה מודרניים. חיל האוויר הסורי החזיק מטוסי אימון מסוג הרווארד AT-6 שהותאמו לתקיפת יעדים קרקעיים. לעיראק היה צבא שאומן על-ידי הבריטים ומנה 28,000 איש, והיה מצויד בטנקים, בנשק כבד ובמטוסי קרב בריטיים. צבא לבנון, שמנה 4,000 איש ואומן על-ידי הצרפתים, היה הקטן בכוחות הפולשים.

הגאוגרפיה הייתה לצידם של הערבים. המדינה היהודית, בשטח שהעניק לה האו"ם, הייתה רצועה צרה וארוכה, דחוסה במרכזה ופגיעה מכל עבר. ישובים יהודיים היו פזורים באזורים מבודדים ברחבי השטח. כל אחד מהם ייאלץ להגן על עצמו מפני צבאות שלמים.

לישראל היה כוח מגן יחיד, מיליציה מחתרתית שנודעה בשם ארגון ההגנה. כלי הנשק ברשות ארגון ההגנה לא הספיקו אפילו לשליש מחברי הארגון והתחמושת שברשותם הספיקה לשלושה ימי לחימה. להגנה לא היו נשק כבד, מטוסי קרב, ספינות, מקלעים כבדים.

וההגנה לא הייתה יכולה לייבא כלי נשק מארצות הברית או מבריטניה.

בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה לא היה מחסור בכלי נשק ברחבי העולם. מאגרי נשק עצומים — ספינות, כלי רכב, מטוסים — היו בארצות הברית, ואת רובם היה ניתן לרכוש באמצעות הרשות לניהול נכסי המלחמה.

אבל הם לא היו זמינים להגנה.

אומנם הנשיא טרומן תמך בהחלטת האו"ם שקראה להקמת מדינה יהודית, אבל פחות משבוע לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 1947, הורתה ארצות הברית על אמברגו שאסר על יצוא של כלי נשק מכל סוג שהוא למזרח התיכון. זו הייתה דוגמה לקרע בתוך ממשלו של טרומן — הנשיא הביע תמיכה במדינה היהודית בזמן שמשרד החוץ שלו, בהנהגת שר החוץ המדינאי החשוב ג'ורג' מרשל, עשה כל שביכולתו כדי לסכל את הקמתה של מדינה שכזו.

האומות הערביות שהקיפו את ישראל לא הושפעו מהאמברגו. בזמן שהצי המלכותי הבריטי המשיך בסגר ימי שמנע את כניסתם של מהגרים וכלי נשק לפלשתינה היהודית, המשיכה הממשלה הבריטית בקשריה ההדוקים עם לקוחותיה במזרח התיכון: מצרים, עבר הירדן, עיראק, סוריה. כולן קיבלו מהבריטים מטוסי קרב חדישים, טנקים וארטילריה.

הציוד הצבאי הדל שברשות ההגנה הגיע לארץ דרך הים או שיוצר בחשאי בסככות וצריפים. הניסיון להבריח משהו — כלי נשק, תחמושת, או את אלפי הפליטים הנואשים מאירופה — מעבר לסגר הימי הבריטי היה כמעט בלתי אפשרי.

בן-גוריון הבין שהסיכוי היחיד להישרדותה של ישראל חייב לבוא מהשמיים.

*המשך הפרק בספר המלא*