בתחבולות תסיים מלחמה

פתח דבר

בני אדם נהפכים למיתוס לא בשל הידע שלהם או אפילו בשל ההישגים שלהם, אלא בשל המשימות שהם לוקחים על עצמם.

הנרי קיסינג'ר, "A World Restored"

יום שבת, 6 באוקטובר 1973, ניו יורק. ההתכנסות השנתית של מנהיגי העולם, הידועה בשם העצרת הכללית של האומות המאוחדות, החלה להתאסף תוך שהיא משבשת את סדרי התנועה ומייצרת אינסוף נאומים טקסיים, פגישות בזק וקבלות פנים עם אישים רמי דרג ועם בעלי שררה מכל קצווי תבל.

עבור הנרי קיסינג'ר היה זה רגע של התלהבות. שבועיים קודם לכן, בחדר המזרחי המפואר של הבית הלבן, הוא הושבע לתפקיד מזכיר המדינה על ידי נשיא בית המשפט העליון וורן ברגר. אמו פולה אחזה בספר התנ"ך. אביו לואיס, שני ילדיו אליזבת ודיוויד, וננסי מגינס, "בת לווייתו הנוכחית" (כפי שכונתה בעיתון "הניו יורק טיימס"), הביטו בו בגאווה. קהל של כ-250 חברים ועמיתים, בהם גם השחקן קירק דאגלס, עמדו על רגליהם ומחאו כפיים במשך דקות ארוכות. הנשיא ריצ'רד ניקסון הציג את הדיפלומט הראשי החדש וציין שזהו האמריקאי המתאזרח הראשון המתמנה למזכיר המדינה, והראשון שאין לו שביל בצד. זאת היתה דרכו של ניקסון לרמוז שקיסינג'ר הוא גם מזכיר המדינה היהודי הראשון בתולדות ארצות הברית.

אותו יום שבת היה במקרה גם יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום של צום, תפילה ותשובה על חטאים. קיסינג'ר גדל בבית אורתודוקסי, חגג בר־מצווה, התחתן בבתי כנסת אורתודוקסיים והזדהה כיהודי. אבל הוא עבר את זוועות השואה כמתבגר שברח מהנאצים, ועם חזרתו לגרמניה, גם כחייל בצבא ארצות הברית. הוא כבר לא האמין ברעיון הכפרה בפני אל רב־חסד ואמת. ככל שהתרחק מעברו הגרמני־יהודי, הוא הלך ונטש את שמירת המצוות.

אפשר לסלוח למזכיר החדש על שאיחר להתעורר בבוקר השבת הראשונה של אוקטובר. יום שישי היה תזזיתי במיוחד: הוא נפגש עם נשיא זאיר מובוטו ססה סקו, נשא נאום בפני שרי חוץ ממדינות אמריקה הלטינית בארוחת הצהריים, ונפגש, בנפרד, עם עוד שנים־עשר שרי חוץ. בין השאר אבא אבן הישראלי ומוחמד א־זייאת המצרי, שעם כל אחד מהם קבע להיפגש שוב בנובמבר לשיחה מעמיקה יותר בארבע עיניים על הדרכים לקדם את פתרון הסכסוך הערבי־ישראלי.

זאת הסיבה שהוא ישן בשעה 06:15, אז ג'ו (ג'וזף) סיסקו, עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה, התפרץ אל הסוויטה הבארוקית בקומה ה-35 של מלון וולדורף אסטוריה, השמורה למזכירי המדינה האמריקאים. סיסקו, בן למהגרים איטלקים, היה פקיד בשירות משרד החוץ שנבדל מאחרים בכך שהצליח לטפס לדרגה בכירה בלי ששירת מעולם במדינה זרה. יחסיהם היו בתחילה יחסים של יריבות בזמן הכהונה הראשונה של ניקסון, כשסיסקו עבד תחת היריב המושבע של קיסינג'ר, מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס. למרות זאת, קיסינג'ר למד להעריך את התחכום הטקטי של הדיפלומט הנלהב והבלתי נלאה, שהיה צנום וגבוה וניחן בחיוך באגס באני.

סיסקו לא חייך באותו בוקר. הוא הביא עמו חדשות מדאיגות מהשגריר האמריקאי בישראל, קנת קיטינג. ראש הממשלה גולדה מאיר זימנה את קיטינג לפגישה בהולה כדי להודיע לארצות הברית שמתקפה משולבת של כוחות מצריים וסוריים צפויה להיפתח נגד ישראל בתוך שעות ספורות. מאיר חששה שמדובר באי־הבנה ורצתה שקיסינג'ר יעביר מסר מיידי למוסקבה, לקהיר ולדמשק, שאין לישראל כל כוונה לתקוף את שכנותיה הערביות. היא ביקשה גם להבהיר שהחליטה לא לצאת למתקפת מנע נגדם.

בשעה 06:40 קיסינג'ר התקשר לשגריר הסובייטי אנטולי דוברינין ואחר כך לממלא מקום שגריר ישראל בוושינגטון, לשר החוץ המצרי א־זייאת ולשר החוץ הישראלי אבן. בשעה 08:29 הוא קיבל שיחה מהנציג הישראלי בוושינגטון שעדכן את קיסינג'ר כי 20 דקות קודם לכן, במתקפה משולבת, פתחו צבאות מצרים וסוריה בתקיפות אוויריות על הכוחות הישראליים ממזרח לתעלת סואץ וברמת הגולן.

בשעה 08:35 קיסינג'ר התקשר לגנרל אלכסנדר הייג, ראש סגל הבית הלבן. בקולו העמוק והמחוספס, עם המבטא הגרמני, הוא ביקש מהייג להודיע לניקסון כי "אולי מתנהלת לנו היום מלחמה במזרח התיכון".

13 יום מאוחר יותר, ב-19 באוקטובר 1973, כשהמלחמה עדיין ניטשת וכוחות ישראליים מאיימים על דמשק ועל קהיר, יצא קיסינג'ר למוסקבה ולתל אביב כדי לדון בהפסקת אש שתסיים את המלחמה ותוביל את ארצות הברית לתפקיד המתווכת בהשגת שלום ערבי־ישראלי. הוא הילך על חבל דק. פרשת ווטרגייט סגרה על ריצ'רד ניקסון והוא בקושי תפקד. במהלך השבועיים הקודמים הצליח קיסינג'ר לחצוץ בין המהלכים הדיפלומטיים שלו במשבר לבין הסחת הדעת של ווטרגייט ומנע השפעה שתטרפד את מאמציו. אבל ככל שהצרות של ניקסון גברו, גדלה הסכנה. בשיאם, הדברים הגיעו לידי כך שמהלכים מדיניים מסוכנים בין המעצמות הביאו את קיסינג'ר ויועצים נוספים של ניקסון להורות על כוננות גרעינית בזמן שהנשיא ישן.

במשבר הזה פעל קיסינג'ר במיומנות כדי להשיג ארבע מטרות שאפתניות, ומעט סותרות, בבת אחת: להבטיח ניצחון של ישראל, בעלת בריתה של ארצות הברית, על פני הכוחות המצריים והסוריים שגובו על ידי הסובייטים; למנוע מהצבא המצרי תבוסה משפילה כדי שהנשיא אנואר סאדאת יצליח להיכנס למשא ומתן לשלום עם ישראל כשכבודו לא נפגע; להוכיח למדינות ערב שרק ארצות הברית יכולה להשיג עבורם תוצאות ליד שולחן המשא ומתן; ולשמר את הדטנט עם מוסקבה, תוך שהוא חותר תחת עמדות ההשפעה הסובייטיות במזרח התיכון.

המופע הווירטואוזי הזה, שכלל לא פעם גם אחיזת עיניים, סלל את הדרך לפּירוּאט הדיפלומטי של קיסינג'ר על בימת המזרח התיכון. במהלך ארבע השנים הבאות, המאמץ הזה - שזכה לכינוי "דיפלומטיית הדילוגים" בשל אינספור הטיסות שערך קיסינג'ר בין קהיר, ירושלים, דמשק וערי בירה ערביות נוספות - הניב עוד שלושה הסכמים: שניים בסיני בין ישראל למצרים ואת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ברמת הגולן. בכל שלושת ההסכמים ישראל נסוגה משטחים בתמורה לגבולות זמניים יציבים. תוך כדי כך הצליח קיסינג'ר להניח את היסודות למאמצים לפתרון הסכסוך הערבי־ישראלי בהובלה אמריקאית. מאמצים שסללו את הדרך, שנתיים מאוחר יותר, להסכם השלום בין ישראל למצרים בתיווך הנשיא קרטר, ולבסוף להסכמי אוסלו בין ישראל לפלסטינים ולהסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתמו בתקופת נשיאותו של קלינטון.

המופע של קיסינג'ר היה מרשים בחזון, באסטרטגיה ובמקצועיות שלו כדיפלומט הראשי בארצות הברית. שוב ושוב במהלך אותן ארבע שנים הוא שילב בין ידע היסטורי, חושים פסיכולוגיים מפותחים, הבנה מתוחכמת של מאזן הכוחות המורכב במזרח התיכון, נכונות לאלתר ולהסתכן ויכולת מקיאוולית להשתמש במנופי ההשפעה שהעניק לו הכוח האמריקאי העצום, כדי לתמרן ולהפעיל מניפולציות על המנהיגים של האזור הסוער, למען השלום. המופע של קיסינג'ר לחלוטין לא היה נטול פגמים כפי שנוכל לראות. לעתים הוא הסתנוור מהמרדף אחר סדר ויציבות ולא קלט סימני אזהרה למלחמה או סימנים של נכונות לשלום. בפעמים אחרות, ההצלחה היתה תוצר של כושר ההמצאה והנכונות לקחת סיכונים של בני השיח שלו, לא פחות משל ההברקות שלו עצמו. ועדיין, אם דיפלומטיה היא האמנות להוביל מנהיגים פוליטים למקום שאליו הם מהססים ללכת, אז קיסינג'ר היה אמן המשחק.

יום ו', 23 באוקטובר 1998, וושינגטון, די־סי. 25 שנה אחרי כן, הנושאים והנותנים ואורחים מוזמנים צעדו לתוך אותו חדר מזרחי בבית הלבן שבו הושבע הנרי קיסינג'ר למזכיר המדינה ה-26. הם עמדו לצפות בחתימה על מזכר וואי בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ויושב ראש הארגון לשחרור פלסטין יאסר ערפאת, בנוכחות הנשיא ביל קלינטון המתוסכל וחוסיין מלך ירדן המותש (הוא ימות מסרטן בתוך פחות מארבעה חודשים).

המדינאים והדיפלומטים בחליפותיהם הכהות התגמדו לעומת הפאר של החדר, שקירותיו צבועים בגוני שמנת, רצפתו עשויה פרקט מעץ אלון, וילונות משי בצהוב דרמטי מעטרים את חלונותיו והוא מואר באמצעות שלוש נברשות זוהרות של קריסטל בוהמי. לצורך החתימה הטקסית הוצבה פלטפורמה עם פודיום ועליו חותם הנשיאות, בין צמד הקמינים הזהים בחדר, שלהם אדנים משיש איטלקי ומעליהם תלויות מראות גדולות ממדים עם מסגרת זהב. בצִדי המראות, דיוקנאות בגודל מלא של ג'ורג' ומרתה וושינגטון השקיפו על הקהל. הנשיא הראשון של אמריקה הושיט את ידו הימנית בברכה, אך ידו השמאלית אחזה בבטחה בחרבו.

ארונותיהם של אברהם לינקולן, פרנקלין ד' רוזוולט וג'ון פ' קנדי - נשיאים שמתו במהלך כהונתם - הוצגו כאן. בחדר הזה, לינדון ב' ג'ונסון חתם על חוק זכויות האזרח ב-1964 וריצ'רד ניקסון נשא דברי פרידה בפני סגל הבית הלבן. וכאן, 20 שנה קודם לכן, בהתבסס על מלאכתו של קיסינג'ר, חתמו אנואר סאדאת, מנחם בגין וג'ימי קרטר על הסכמי קמפ דיוויד (הסכמי המסגרת לשלום בין ישראל למצרים) ואחר כך עברו ללחיצת הידיים המשולשת המפורסמת.

כשהאורחים התיישבו במקומותיהם המסומנים, בציפייה להגעתם של קלינטון, ערפאת ונתניהו, המחזה עורר זיכרונות מאירועים קודמים של טקסי חתימה ישראליים־פלסטיניים בבית הלבן במהלך הנשיאות של קלינטון. הראשון היה על הסכמי אוסלו, בספטמבר 1993, כשיצחק רבין לחץ את ידו של יאסר ערפאת על המדשאה הדרומית, בעוד ביל קלינטון עומד ביניהם בזרועות פרושות מול העולם, כסמל לחיבוק אמריקאי של עושי השלום. האירוע השני, שנתיים מאוחר יותר, התרחש באותו חדר מזרחי כששני המנהיגים חזרו כדי לחתום על הסכם אוסלו ב', שהכין את התנאים להעביר לשליטת ערפאת כ-27 אחוזים משטחי הגדה המערבית.

השתתפתי באירוע הראשון כיועצו של קלינטון לענייני המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, ובאירוע השני כשגריר האמריקאי בישראל. נכחתי באירוע השלישי בבית הלבן, שלוש שנים אחרי כן, כעוזר מזכירת המדינה מדלן אולברייט לענייני המזרח הקרוב.

באירוע השלישי הזה היה קשה להאמין שפניהם של ערפאת ונתניהו לעשיית שלום. תהליך השלום שרד את הרצח של יצחק רבין ואת המפלה האלקטורלית של שמעון פרס, דיפלומט המשנֶה שלו, אבל הטקס הזה הסווה את הסכנה הרצינית שנשקפה לתהליך עכשיו. עד כמה רצינית היתה הסכנה, התברר שנתיים מאוחר יותר כשפרצה האינתיפאדה השנייה בעזה ובגדה. היא התחוללה במשך חמש שנים, שבהן נהרגו ונפצעו אלפים משני הצדדים ובמהלכן חרב תהליך השלום הישראלי־פלסטיני שבנינו בעמל כה רב.

הסימנים הראשונים החלו להתגלות כבר אז, בתשישות שהורגשה בצוות השלום של הנשיא קלינטון באותו רגע. מקורה לא היה רק בתשעת הימים והלילות של משא ומתן פתלתל באחוזת וואי ריבר על החוף המזרחי של מרילנד, אלא גם ב-19 החודשים של שיחות הכנה מפרכות שנדרשו רק כדי להגיע לנקודה הזאת. סוף כל סוף היה לנו הסכם: ישראל תעביר 13 אחוז משטחי הגדה לפלסטינים, כמימוש של דרישת ההיערכות מחדש בהסכמי אוסלו. אבל מאחר שנתניהו הסכים לסגת מהשטח הזעום הזה, הקואליציה שלו התפרקה זמן קצר אחר כך.

באותו יום לא ידענו שמזכר וואי ייהפך להסכם השלום הישראלי־פלסטיני האחרון בתיווך אמריקאי.2 יותר מ-20 שנה חלפו מאז, ונראה שהסיכויים לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני נדחקו לעתיד הרחוק, למרות המאמצים של שלושת הנשיאים שבאו אחרי קלינטון.

בינתיים, ההצלחה של איראן בניצול מחלוקות בין פלגים בלב המזרח התיכון, יחד עם פעילות הטרור של השלוחות של אל־קאעידה ודאע"ש, סייעו להידוק הקשרים בין ישראל למדינות ערב הסוניות וגרמו לסוגיה הפלסטינית לאבד כמעט לחלוטין מהרלוונטיות שלה בסדר היום האסטרטגי שלהן. החתימה על "הסכמי אברהם" בספטמבר 2020 ביטאה את הדינמיקה החדשה הזאת בנורמליזציה של היחסים בין ישראל, איחוד האמירויות הערביות ובחריין. סודאן ומרוקו הגיעו תוך זמן קצר בעקבותיהן. ההסכמים האלה ניתקו את הקשר בין פתרון הסוגיה הפלסטינית לבין נורמליזציה של היחסים עם מדינות ערב שאינן מעורבות ישירות בסכסוך עם ישראל. הם גם עזרו למנוע סיפוח ישראלי של חלקים משמעותיים בגדה, לפחות בינתיים, ובכך עזרו לשמר את האפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אבל מעבר לכך, ההסכמים לא סייעו לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

ממשל טראמפ למעשה הרע את המצב, בכך שהציע עסקת שלום שהיתה מותירה את הישות הפלסטינית כמובלעת מוגבלת ביותר בתוך שטח ישראלי; ו"הסכמי אברהם" אפשרו לנתניהו לטעון שישראל יכולה להשיג שלום עם העולם הערבי בלי צורך בוויתורים מול הפלסטינים.

בינתיים, מבנה השלטון הפלסטיני נהפך למפוצל כל כך, פוליטית בין פתח לחמאס וגיאוגרפית בין הגדה לעזה, עד שמנהיגיו אינם מסוגלים לנהל משא ומתן משמעותי. בכל מקרה, רק פלסטינים מעטים מאמינים שישראל תסכים אי־פעם למדינה פלסטינית עצמאית, והישראלים מצדם, ברובם כבר לא מאמינים שיש פרטנר פלסטיני למשא ומתן לשלום. עבור הפלסטינים בגדה, התרחבות ההתנחלויות הקיימות ותהליכי ההכרה במאחזים כבר יצרו מציאות של מדינה אחת תחת שלטון ישראלי. וההכרה של דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל, חוסר הנכונות שלו להכיר בשאיפות הפלסטינים לבירה משלהם במזרח ירושלים הערבית ותוכניתו התומכת בסיפוח ישראלי של 30 אחוזים מהגדה, על 131 ההתנחלויות הקיימות שם, ללא הסכמה פלסטינית, רק פגעו בשמה של ארצות הברית כמתווכת הוגנת.

האם האתגרים הפוליטיים העומדים בפני המנהיגים הישראלים והערבים והנסיבות האזוריות השתנו באופן כה דרמטי עד שפתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני כבר לא חשוב בעיניהם? האם ההשפעה של ארצות הברית באזור נחלשה עד כדי כך שחסרה לה היכולת להפעיל באופן יעיל את סוגי המניפולציות הדיפלומטיות שייצרו בעבר הסכמי שלום בין מדינות ערב לישראל? האם אבדה לארצות הברית אמנות עשיית השלום במזרח התיכון?

אם התשובות החלו להתגלות כבר ב-1998, קשה היה להתכחש להן 16 שנה מאוחר יותר כשמזכיר המדינה ג'ון קרי עשה את הניסיון הרציני האחרון להגיע למסגרת של הסכם שלום סופי בין הישראלים לפלסטינים. הייתי מעורב במאמץ הזה כשליח מיוחד של קרי למשא ומתן. פגישה אחר פגישה, נתניהו, ובנפרד גם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן), התעלמו מהפניות האמריקאיות או דחו אותן שוב ושוב. אף שהפגנו נחישות ועורמה נראה שארצות הברית איבדה את היכולת לקדם את שני הצדדים לקראת שלום. העניינים התבהרו לבסוף ב-16 במרס 2014, כשהנשיא עבאס הגיע לוושינגטון לפי הזמנת הנשיא ברק אובמה. במשך תשעה חודשים נועדנו עם שני הצדדים והאזנו בקשב רב כשהם ניסחו את דרישותיהם בחמש סוגיות ליבה הנוגעות לסיום הסכסוך: גבולות, ביטחון, פליטים, ירושלים והכרה הדדית. השתמשנו גם בערוץ הידברות חשאי בין יצחק מולכו, יועצו של נתניהו, לבין חוסיין אגא, איש אקדמיה לבנוני החי בלונדון ומקורב לאבו מאזן, ודניס רוס, שריכז את נושא המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי במהלך הכהונה הראשונה של אובמה. "ערוץ לונדון", כפי שכונה, הוקם כמה שנים לפני שקרי התניע מחדש את ערוץ ההידברות הרשמי, אבל עבודתו השתלבה היטב עם מאמצינו לנסח הסכם מסגרת הנוגע לסוגיות מצב הקבע.

ניסינו ללא הרף לשדל את שני הצדדים לשנות את עמדותיהם ולהביא להתקרבות ביניהם. עכשיו החליט אובמה, לפי בקשת נתניהו, להציע רעיונות "גישור" אמריקאיים מפורטים כדי לסייע לצדדים להתקדם לקראת הסכמה. האתגר המרכזי היה לשכנע את אבו מאזן להגיב לרעיונות האלה. אם היה מגיב, היינו יכולים לחזור לנתניהו ולעודד אותו לפעול באופן דומה וכך להביא אותם למרחב של הסכמה אפשרית.

כדי לתמרץ את אבו מאזן להתקרב לנתניהו בסוגיות הקריטיות עבורו - ביטחון, פליטים והכרה בישראל כמדינה יהודית - אובמה החליט לשנות את המדיניות האמריקאית לגבי ירושלים. במאי 2011 הנשיא כבר הצהיר שהגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית צריך להתבסס על קווי 1967 (עם חילופי שטחים, בהסכמה משותפת). כהכנה לביקורו של אבו מאזן, אובמה החליט ללכת צעד נוסף קדימה ולהצהיר שמזרח ירושלים צריכה להיות בירת המדינה הפלסטינית. שינוי זה במדיניות היה חלק מחבילה מאוזנת של הצעות שנתנה מענה גם לצורכי ישראל, כולל הכרה בישראל כמדינה יהודית ובירושלים היהודית כבירת ישראל.3

בערב שלפני הפגישה בין אובמה לאבו מאזן, אירח קרי את הנשיא הפלסטיני ואת משלחתו בביתו בג'ורג'טאון לארוחה לא רשמית של אוכל סיני. לאחר מכן, קרי ישב עם אבו מאזן ועם סאיב עריקאת, שניהל את המשא ומתן מטעמו, בחדר ההסבה האלגנטי שלו בקומה העליונה, כדי לעבור על הרעיונות המפורטים שאובמה יציג בפני הנשיא הפלסטיני בחדר הסגלגל למחרת. בזמן שקרי הדגיש את המילים "הגבול צריך להתבסס על קווי 1967", כחזרה על המחויבות של אובמה שעליה התעקשו הפלסטינים תקופה ארוכה, הג'ט לג הכריע את אבו מאזן ונפלה עליו תנומה. קרי עצר לרגע, עריקאת פשפש בניירת וכחכח בגרונו, ואבו מאזן התעורר. קרי קרא אז את הניסוח לגבי ירושלים, בהדגשה מכוונת: "מזרח ירושלים צריכה להיות בירת המדינה הפלסטינית". אבו מאזן הגיב בכחכוח קולני.

הנשיא לא זכה להצלחה גדולה יותר בבוקר שלמחרת בחדר הסגלגל. כשאובמה הרחיב על נכונותו לתמוך בתביעת הפלסטינים למזרח ירושלים הערבית כבירת מדינתם, אבו מאזן ביקש רק כמה ימים כדי לבחון את הנושא עם יועציו. אובמה סיים את תפקידו יותר משנתיים לאחר מכן, מבלי לקבל שום תגובה על כך.

שלוש שנים אחר כך, כשהנשיא דונלד טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, הוא לא הזכיר את השאיפות הפלסטיניות. ובתוכניות שלו, כל מזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה ואתריה הקדושים, נותרו בריבונות ישראלית, ונשארו רק שני כפרים ערביים מרוחקים עבור הבירה הפלסטינית.

▪▪▪

כנשיא הרשות הפלסטינית, לאבו מאזן היתה שליטה סמלית בלבד על 2.5 מיליון פלסטינים בגדה המערבית ועל 1,500 קמ"ר של אדמה. לא היו ברשותו צבא או משאבי טבע. ועדיין לא היתה לו בעיה לסרב להגיב לשינוי המשמעותי לטובת הפלסטינים שהציע ברק אובמה במדיניות ארצות הברית, בנוגע לסוגיה המרכזית של ירושלים. מדוע? אחרי תשעה חודשים של משא ומתן הגיע אבו מאזן למסקנה שלא משנה מה יבטיח אובמה לגבי מזרח ירושלים, היכולת האמריקאית לספק את הסחורה בנוגע לכך, או בנוגע לכל התחייבות אחרת, מוטלת בספק גדול. היתה לו סיבה טובה לחשוב כך. במהלך המשא ומתן, ארצות הברית עמדה מנגד בזמן שנתניהו השפיל אותו שוב ושוב בהכרזות על בנייה ישראלית חדשה בגדה ובמזרח ירושלים.

אבו מאזן, השולט באופן סמלי בלבד על מרחב שסוע והניצב מול ציבור פלסטיני שכבר לא האמין בהידברות כנתיב מעשי להקמת מדינה, לא היה מוכן לסכן את אחיזתו הרופפת בשלטון ולהסתמך על הבטחות אמריקאיות. זאת בעיקר משום שאם היה מסכים להן כבסיס להמשך המשא ומתן, הפשרות שלו היו נחשפות, וכתוצאה מכך הביקורת הפלסטינית היתה מוקיעה אותו כבוגד. לכן במקום להגיב לנשיא, אבו מאזן השתמש בכוחו האולטימטיבי של החלש - הוא פשוט השתתק.

דונלד טראמפ לא הצליח יותר מזה. ההחלטה שלו בעניין ירושלים הובילה את הפלסטינים להכריז שארצות הברית כבר אינה מתווכת הוגנת. בסוף כהונתו הם כבר סירבו לדבר עם כל נציג רשמי של ממשל טראמפ. כשהוא הפסיק בתגובה את כל הסיוע להם, אבו מאזן פשוט התחפר בעמדתו.

הלקח שנותר הוא ברור: כוח הרצון, כושר ההמצאה ואמצעי הלחץ של האמריקאים כבר לא מספיקים כדי לייצר את הפשרות הנדרשות בין מנהיגים משני הצדדים, שלא רוחשים אמון זה לזה ואין להם את האומץ שנדרש כדי לעשות שלום. בני עמם עדיין מעדיפים את פתרון שתי המדינות, אבל אחרי עשרות שנים של התקפות טרור פלסטיניות ושל בניית התנחלויות ישראליות, הם הפסיקו להאמין שהצד השני רוצה להתפייס. כתוצאה מכך, הם כבר לא לוחצים על מנהיגיהם לפעול להשגת שלום.

אך הטלת האשמה על שני הצדדים לא נותנת הסבר מספק כלל וכלל. משהו נוסף קרה. זה ניכר לא רק בדרך שבה אבו מאזן הרגיש שהוא יכול להתעלם מההצעה של אובמה או להתנגד לקמפיין ה"מקסימום לחץ" של טראמפ, אלא גם מהאופן שבו נתניהו, מול מושב משותף של הקונגרס האמריקאי שנה לאחר מכן, הוקיע את הסכם הגרעין האיראני שגיבשו אובמה וקרי. נראה שאפשר להתריס נגד המעצמה האמריקאית מבלי לשלם מחיר, אפילו כשמדובר בשותפיה לעשיית שלום.

אלה לא רק אובמה וטראמפ. ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן, כל אחד בדרכו, ניסו להגיע לפתרון של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, וגם הם לא נחלו הצלחה. משהו בדיפלומטיית השלום האמריקאית במזרח התיכון נראה פגום מיסודו, גם אם גורמים נוספים תרמו לחוסר ההצלחה.

מתוך רצון להבין טוב יותר מה השתבש, מצאתי את עצמי שב ומתעמק במאמצים המוצלחים של קיסינג'ר לקדם את תהליך השלום. ביד המקרה או המזל, הייתי נוכח ברגע ההתחלה, יותר מ-40 שנה קודם לכן, כסטודנט אוסטרלי לתואר מתקדם שחי בירושלים כשפרצה מלחמת יום הכיפורים ב-1973. שכבתי ער בלילות בקיבוץ על גבול עזה, שם עבדתי כמתנדב, בלב דואב על ההרוגים במלחמה שהייתי משוכנע שהיא מיותרת, חושש לגורלה של מדינת ישראל. דמיינתי שאני שומע את נהמת מנועי ה-C-5 גלקסי העצומים שהובילו מטען יומי של אספקה צבאית לבסיס קרוב של חיל האוויר, כדי לסייע לישראל לחולל תפנית בקרבות. בהמשך, האזנתי לשידורי הבי־בי־סי וקול אמריקה שעקבו אחר המאמצים של מזכיר המדינה קיסינג'ר, שכבר אז התפרסם בכישוריו הדיפלומטיים, כשטס למוסקבה, ירושלים וקהיר כדי לתווך הפסקת אש, ובהמשך פתח במגעים שבישרו על הפעלת ההשפעה והכישורים הדיפלומטיים האמריקאיים לצורך יישוב הסכסוך הערבי־ישראלי.

מלחמת יום הכיפורים והתפקיד שמילא קיסינג'ר בהגעה לסיומה, נטעו בי שכנוע פנימי עמוק שבידי ארצות הברית נמצא המפתח לשלום במזרח התיכון. הבנת התפקיד הדיפלומטי המכריע של ארצות הברית היתה מהותית למה שנעשה אז למשימת חיי, לעזור בעשיית שלום. במשך יותר מ-40 שנה אני לומד על המאמץ הזה, כותב עליו ומשתתף בו. אחרי הניסיון האחרון שלי, כשליח מיוחד של הנשיא אובמה למשא ומתן הישראלי־פלסטיני, החלטתי שכדי לנסות להבין עד הסוף את מה שאירע, עלי לחזור לרגע שבו הכול התחיל ולהתחקות אחר סיפור העשייה הדיפלומטית של הנרי קיסינג'ר במזרח התיכון. חשבתי שאולי שם אמצא כמה תשובות לבעיות של עשיית שלום במזרח התיכון.

כפי שהבחין קיסינג'ר אז, "המזרח התיכון הוא אזור של דמויות מופלאות, המעוז האחרון שבו אנשים [ואישה] גדולים יכולים לעלות מן המדבר ולעשות את הלא ייאמן". הדמויות בסיפור הזה נראות גדולות מהחיים: אנואר סאדאת, גולדה מאיר, חאפז אל־אסד, המלך חוסיין, המלך פייסל, משה דיין, שמעון פרס ויצחק רבין, כולם היו לאגדה. כמו מדינאים ומדינאיות אחרים, גם הם היו נגועים ברהבתנות, בחוסר ביטחון ובפגמים טרגיים. אבל כפי שקיסינג'ר אמר, "בני אדם נהפכים למיתוס לא בשל [...] ההישגים שלהם, אלא בשל המשימות שהם לוקחים על עצמם". כל אחד בדרכו שלו אזר אומץ וניסה לקדם את בני עמו לעבר השלום. סאדאת ורבין נתנו את חייהם למען המטרה הזאת. במובן הזה, הנרי קיסינג'ר בורך בפרטנרים בעלי יכולת שהיו מוכנים להצטרף אליו במשימתו האצילית. יחסיהם איתו בלי ספק רוממו אותם בזירה העולמית. והם מצדם, רוממו את הנרי קיסינג'ר ואפשרו את הישגיו.

כפי שמגלה התיעוד, קיסינג'ר בהחלט עשה טעויות לאורך הדרך, חלקן במחיר אנושי יקר ואחרות בעלות השלכות אסטרטגיות שממשיכות להשפיע על מאמצי השלום עד עצם היום הזה. אם היה מתייחס ברצינות לסאדאת מלכתחילה, אולי היה מונע את מלחמת יום הכיפורים. ואם היה מאפשר לחוסיין מלך ירדן להשיג דריסת רגל בגדה המערבית כשהיתה לו הזדמנות, אז התוצאה בעלת הממד הסבוך ביותר בסכסוך - הסוגיה הפלסטינית - היתה נראית אולי אחרת לגמרי.

בשונה מפעילותו באזורים אחרים בעולם - למשל הניסיון האומלל שלו לגבות דיפלומטיה בשימוש בכוח כדי לסיים את מלחמת וייטנאם, או משימתו החשאית והשנויה במחלוקת להדיח את סלבדור איינדה בצ'ילה, או ההיפתחות ההיסטורית שלו כלפי סין - להתנהלות של קיסינג'ר בזירה הערבית־ישראלית היה ממד אישי ייחודי. כיהודי ניצול שואה, שברח עם משפחתו מרדיפות הנאצים בגרמניה אל החופש בארצות הברית שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, יחסיו עם המדינה היהודית ועם מנהיגיה היו טעונים ומורכבים.

בדומה לראש הממשלה גולדה מאיר, קיסינג'ר היה רדוף על ידי השואה. לפי חישוביו, 13 מבני משפחתו הקרובה ורוב חבריו לכיתה נרצחו על ידי הנאצים.4 ב-2018, בגיל 95, הוא עדיין התייחס להלם שהרגיש כשראה חיילים גרמנים מטילים עוצר בעיר הולדתו. "זאת היתה חוויה טראומטית שמעולם לא השתחררתי ממנה", סיפר לאד לוּס מ"הפייננשל טיימס". הכאוס של אותה תקופה החדיר בו חוסר ביטחון עמוק, שעליו חיפה בעזרת יכולת חשיבה מבריקה והומור עצמי. אף שדחה את הרעיון שהשואה עומדת בשורש התפתחותו הפוליטית, הוא דיבר בגלוי על כך שהיא נטעה בו זיקה רגשית לגורלה של ישראל.

קיסינג'ר שירת נשיא בעל דעות קדומות אנטישמיות שהקניט אותו לגבי זהותו היהודית - השפלה שהוא עשה כמיטב יכולתו לספוג בסבלנות. אבל ברגע שקיסינג'ר פעל לטובת שלום ערבי־ישראלי, היהדות שלו נהפכה לחשובה בדרך אחרת. היא נתנה לו הזדמנות לעצב את הסדר המזרח תיכוני שיצר בדרכים שיעזרו לשמור על המדינה היהודית. נוסף על כך גילה שיהדותו די שימושית בפרויקט הזה. ברוב המקרים המנהיגים היהודים היו מוכנים להתייחס אליו כאל בן־עדתם הנאמן, בשעה שהמנהיגים הערבים האמינו שהוא מסוגל להשיג ויתורים גדולים יותר בצד הישראלי. הוא שמח לנצל את שתי התפיסות האלה לצרכיו. עם זאת, הוא נותר חשוד בעיני חלק מהערבים. היו גם שתייגו אותו כ"פייסן" וכ"נוכל" בישראל ובקהילה היהודית־אמריקאית כשלחץ על ישראל לסגת משטחים לטובת הערבים. ועדיין, בצמתים קריטיים בתקופת כהונתו בצמרת השלטון האמריקאי, קיסינג'ר פעל בדרכים שלא זכו להכרה מלאה כדי להגן על ישראל ולעזור לה - פעולות שהיתה להן השפעה עמוקה ומתמשכת, לטוב ולרע, על עתיד המדינה היהודית.

שלא כמו הבאים אחריו, קיסינג'ר לא נאלץ להתמודד עם ממשלות ימין ישראליות שלא מוכנות או לא מסוגלות לספוג ויתור על שטחים, במיוחד בגדה המערבית. אך עם זאת, גישה חסרת פשרות במאמצי השלום גרמה לעימות ב-1975 בעניין הסכם הביניים בין ישראל למצרים. יש הרבה מה ללמוד מהאופן שבו קיסינג'ר התמודד עם המשבר ביחסים, על הדרך שבה ארצות הברית יכולה להצליח לשכנע את ישראל לקחת סיכון מחושב למען השלום.

כשהתחקיתי אחר מהלכי ההידברות של קיסינג'ר במזרח התיכון וחקרתי אותם, סייעה לי העובדה שכחבר בצוות השלום של הנשיא קלינטון היתה לי הזדמנות לבוא במגע הדוק עם שלוש מהדמויות הראשיות המעורבות - יצחק רבין, המלך חוסיין ושליט סוריה חאפז אל־אסד. צעדתי בעקבותיו של קיסינג'ר והשתתפתי בפגישות של המועצה לביטחון לאומי בחדר המצב בבית הלבן, שם הוא כינס את "קבוצת וושינגטון למבצעים מיוחדים" (WSAG), ובפגישות בחדר הסגלגל עם מנהיגים ישראלים וערבים. ביקרתי בארמונות ובמשרדים של ראשי ממשלות, שפעם היו שדות הציד של קיסינג'ר. כשליח מיוחד למשא ומתן הישראלי־פלסטיני אפילו מילאתי תפקיד דומה ופעלתי מתוך אותה סוויטה במלון המלך דוד בירושלים. לעולם לא אשווה בין התפקיד שלי לבין מה שקיסינג'ר עשה, אך אני מאמין שהצלחתי להבין מה הוא עבר.

כששהיתי במלון המלך דוד הצטרפה אלי לעתים קרובות אשתי, גייל הודג'ס ברט, כמו ננסי קיסינג'ר שהתלוותה לבן זוגה במהלך נסיעותיו. צחוק הגורל הוא ש-40 שנה קודם לכן, כשקיסינג'ר עסק במעלליו הנועזים ואני עקבתי אחריו כסטודנט בירושלים, גייל היתה מזכירתו הצעירה שנסעה עמו ווידאה שהביצים בושלו בדיוק כמו שאהב, שסיפקה לו עדכונים על תוצאות משחקי הכדורגל, שפינתה את הדרך לחברות המפורסמות שלו, שהתחמקה מהתקפי הזעם שלו ותמללה רבות משיחות הטלפון שלו, שאליהן אני מתייחס בסיפור הזה. בדרכים שונות ומגוונות, הנרי קיסינג'ר נמצא בחיינו ובמחשבותינו מאז אותם ימים.

היתה לי גם הזדמנות לשוחח על ניתוח האירועים הפוליטיים האלה עם קיסינג'ר עצמו, בראיונות ארוכים רבים ובשיחות פחות רשמיות במשרדו בפארק אווניו ובבתיו שעל האיסט ריבר בניו יורק ובקנט שבקונטיקט. גם בשנות ה-90 לחייו הוא לא שכח רבים מהמגעים שהתרחשו לפני ארבעה עשורים ואת ההקשר הגיאופוליטי והחישובים האסטרטגיים שעמדו בבסיס החלטותיו.

בשלב מוקדם בשיחות האלה התמניתי לשליח מיוחד של אובמה. כשהחדשות הגיעו לאוזניו של קיסינג'ר הוא התקשר ושאל בקול הבריטון שלו, "האם זה פשוט תירוץ לא לכתוב את הספר?" הופתעתי ועניתי שלהפך, אשמח אם יוכל להדריך אותי לגבי האתגרים הרבים בתפקיד החדש שלי מתוך ניסיונו. בדרך הזאת, אמרתי, הוא גם יעזור לי לכתוב את הספר. "אתה פנוי לארוחת צהריים מחר?" הוא שאל.

חלק גדול מהסיפור הזה סופר על ידי קיסינג'ר עצמו בספריו עבי הכרס. שחקנים אחרים בדרמה הזאת תיעדו גם הם את הגרסאות שלהם, כמה מהן מעולם לא פורסמו וזאת הפעם הראשונה שיש גישה אליהן. זיכרונות כתובים הם בהכרח רישום סובייקטיבי של מה שהתרחש, אבל למרבה המזל כמעט כל המסמכים האמריקאיים מאותה תקופה זמינים כעת. ומכיוון שקיסינג'ר בעצמו למד היסטוריה, הוא דאג כמעט תמיד לתמלול של שיחותיו: ישיבות של המועצה לביטחון לאומי, משא ומתן עם מנהיגים זרים ושיחות טלפון עם הנשיא ועם בעלי תפקידים אחרים. אלה מספקים תיעוד היסטורי מפורט על עיסוקיו של קיסינג'ר במזרח התיכון. גם אם הארכיונים הערביים שקיימים עדיין סגורים לציבור, הארכיונים הישראליים מאותה תקופה פתוחים כעת ומספקים תובנות מרתקות לאופן שבו קיסינג'ר ובני שיחו הצליחו לתמרן זה את זה.

באמצעות התיעוד הזה, הראיונות שלי עם קיסינג'ר ופרטים מתוך החוויות האישיות שלי, ניסיתי להכניס את הקוראות ואת הקוראים לחדרים שבהם הוא הפעיל את מהלכיו הדיפלומטיים כדי לספק תיאור מדויק וחי ככל האפשר של מה שהתרחש כשמנהיגים ערבים וישראלים, בעזרתו של קיסינג'ר, חתרו למצוא דרך לקדם את אומותיהם ממלחמה לשלום.

במובן מסוים זהו ספר שמתעמק בהיסטוריה של תקופה שבה היה נראה שהמזרח התיכון מוכן לעבור לעידן חדש של פיוס. אבל זהו גם סיפור על תחילתו של תהליך השלום במזרח התיכון בהובלה אמריקאית, המסופר מנקודת המבט שלי, כמי שהיה מעורב ישירות במה שנראה כעת כסופו. זהו ניסיון לספר את הסיפור גם כהיסטוריון שבוחן מקרוב את התיעוד שמשמר את הזיכרונות של מה שקרה, וגם כשחקן בכיתת אמן, המבקש להפיק וליישם את הכלים והלקחים של עשיית השלום במזרח התיכון בהשראת הדיפלומט המהולל. בתוך כך, ניסיתי להאיר את חוויותיו של קיסינג'ר באמצעות החוויות שלי. האזכורים החופפים האלה נועדו לספק נקודת מבט עדכנית על האירועים ההיסטוריים, כדי לעזור להעמיק את הבנת הקוראות והקוראים באמנות סגירת העסקה המזרח תיכונית, כפי שבוצעה על ידי אחד מבעלי העניין המוכשרים ביותר.

המשך הפרק בספר המלא