טיידלנדס

טיידלנדס, סאסקס,
ערב חג אמצע-הקיץ, יוני 1648

הכנסייה נראתה אפורה על רקע שמיים שצבעם אפור חיוור יותר, ומגדל הפעמון היה כהה על רקע העננים הכהים ממנו. האישה הצעירה שמעה את הרחש הקלוש של חלוקי האבן שהגיע עם בוא הגאות, הלחש חלף במישורי הבוץ ושב ונסוג מהחוף כמסנן לו דבר-מה.

זה היה שיא הקיץ, ערבו של חג אמצע-הקיץ, נקודת השיא של השנה כולה, ואף שהלילה היה חמים אחזה בה צמרמורת, שכן היא הגיעה הנה כדי לפגוש ברוח רפאים. בלילה הזה יצאו המתים להתהלך — בלילה הזה ובימי הקדושים שלהם. אבל היא לא האמינה שלבעלה השיכור והאלים יש קדוש כלשהו שמשגיח עליו. היא לא הצליחה להעלות על דעתה עיניים מלאכיות שילוו אותו במסלול שיעבור מהים אל בית השיכר ושוב אל הים. היא לא ידעה אם ברח, אם מת או אם נכפה עליו להפוך למלח בצי שהתפרק מנאמנותו למלך, בגד בו וכעת הפליג תחת דגלו המורד של הפרלמנט. אם תראה את בעלה אז תדע לבטח שאכן מת, ותוכל להכריז על עצמה אלמנה ולראות בעצמה אישה חופשייה. לא היה לה ספק שאם הוא אכן טבע, רוחו תגיע לשם, תגיח נוטפת מים מבין ערפילי בית הקברות בלובן הלילה של חג אמצע-הקיץ, כשבוהק צהבהב מכיוון מערב מעיד על השמש הממאנת לשקוע. הכול חרג ממקומו ומזמנו בערבו של חג אמצע-הקיץ הזה, על הירח המלא שזורח בו. שמש שאיננה שוקעת, מלוכה שאיננה רוגעת, תבל מופרעת: מלך שנכלא, מורדים שתפסו את השלטון וירח חיוור, לבן כגולגולת בין צעיפי עננים אפורים מתנופפים.

היא חשבה שאם תפגוש ברוחו של בעלה מרחפת כמו ערפילי ים בין עצי טקסוס אפלים, תשמח כפי שלא שמחה מאז ילדותה. אם טבע, הרי היא חופשייה. לא היה לה ספק שאם הוא נמנה עם המתים המהלכים היא תפגוש בו, מכיוון שניחנה ביכולת הראייה — כמו אימהּ לפניה, כמו סבתה לפניהן, ועוד אחורה במרוצת הדורות, כל נשות משפחתה שחיו כאן מאז ומתמיד באדמות הגאות של החוף הסקסוני.

על מרפסת הכנסייה ניצבו משני צידי הכניסה ספסלי עץ ישנים עשויים מקורות מעוותות של אוניות. היא הידקה את הרדיד סביב כתפיה והתיישבה, המתינה שהירח, שהסתתר פה ושם מאחורי העננים הנפרמים אלה מאלה, יגיע לשיא גובהו בשעת חצות, מעל לגג הכנסייה. היא נשענה לאחור על האבנים הקרות. בת עשרים ושבע ותשושה כבת שישים. עיניה היו עצומות. היא החלה לשקוע בשינה.

חריקת השער שהוביל לחצר הכנסייה וקול צעדים נחפזים על שביל חלוקי הנחל של בית הקברות העירו אותה באחת והיא מיהרה לקום על רגליה. היא לא האמינה שרוחו של בעלה תופיע בשעה מוקדמת — בחייו הוא נהג תמיד לאחר, בכל הזדמנות — אבל אם הוא כאן, היא מוכרחה לשוחח איתו. היא ירדה בקוצר נשימה במדרגות של מרפסת הכנסייה, וחישלה את עצמה לקראת המפגש עם הרוח — תהיה אשר תהיה — שהתקדמה לעברה מחשכת בית הקברות, נישאת על הבל פיו המלחשש של הים הגואה והקרב. היא הריחה את המלח באוויר והרגישה אותו קרב, אולי ספוג מי ים, אצות אולי משתרכות אחריו — ואז הגיע מעבר לפינת המרפסת איש צעיר, שנרתע בשל פניה החיוורות וקרא: "אלוהים ישמור! האם את מן העולם הזה או מהעולם הבא? דברי!"

לרגע, מפאת ההלם, היא נאלמה כליל. היא עמדה דוממת מאוד ולטשה בו מבט, כאילו תצליח לראות דרכו בעיניים מצומצמות, מנסה לראות מעבר ליכולתה הגשמית. אולי הוא אחד מהלא-מתים: לא טבוע, לא תלוי, מהלך לו בלילה זה — הלילה שלהם — לאור הירח של חג אמצע-הקיץ — הירח שלהם. הוא היה יפה כנסיך בני פיות מסיפור אגדה, שערו הארוך הכהה אסוף על עורפו ועיניו כהות על רקע פנים חיוורות. מאחורי גבה היא הצליבה את אגודליה עם אצבעותיה לשם הגנה, שלא יפתה אותה, שלא יחטוף אותה, שלא ישבור את ליבה הלורד הצעיר הזה מהממלכה האחרת, מהעולם הבא.

"דברי!" הוא התנשם. "מי את? מה את? חיזיון?"

"לא, לא!" היא השיבה לו. "אני אישה, אישה בשר ודם, אחותו של איש המעבורת, אלמנתו של זכארי הדייג הנעדר."

זמן רב אחרי הלילה הזה היא עוד תזכור שהדבר הראשון שאמרה לו היה שהיא אישה בשר ודם, אישה נשואה, אלמנה, מעוגנת בעולם הזה באמצעות גבר.

"מי? מה?" הוא דרש לדעת. הוא היה זר: השמות האלה לא אמרו לו דבר, אף שכל אדם מהטיידלנדס היה מזהה אותם בִּן רגע.

"מי אתה?" מעילו הכהה, הגזור להפליא, והתחרה סביב צווארו העידו עליו שהוא בן אצולה. "מה אתה עושה כאן, אדוני?" היא הציצה מאחוריו וחיפשה את המשרתים שלו, את שומר ראשו.

חצר בית הקברות הריקה השתרעה באפלה המטרידה משהו לכיוון החומה שנבנתה משברים של אבני צור ובהקה כעת באור הירח, כאילו האבנים נשטפו ונותרו רטובות. העצים העבותים סביב רכנו ממעל, והטילו צל אפל על האדמה החשוכה ממילא. לא היה מה לראות כאן, רק צללי המצבות על אניצי הדשא הכמושים, החרמשיים, ולא היה מה לשמוע, חוץ מאנחתה הרכה של הגאות העולה תחת הירח המלא.

"אסור שיראו אותי," הוא מלמל.

"אין איש שיראה אותך כאן." הביטול המפתיע שהשמיעה נוכח הפחד שלו גרם לו להביט פעם נוספת בפניה הסגלגלות, בעיניה האפורות הכהות: אישה יפה כאיקונין של המדונה, אבל מראהָ מרופט כאן, תחת האור הקלוש שכמו לא היה מן העולם הזה, במטפחת הבלויה שהסתירה את שערה, בבגדיה המהוהים, שצורתם כשק.

"מה את עושה כאן בשעה מאוחרת כל-כך?" הוא שאל בחשדנות.

"הגעתי להתפלל." היא לא תספר לזר הזה שהכול יודעים שאלמנה שתמתין בחצר הכנסייה בערבו של חג אמצע-הקיץ, תפגוש שם את רוחו של בעלה המת.

"להתפלל?" הוא חזר אחריה. "יברך אותך האל על המחשבה הזאת. אם כך, בואי ניכנס. אתפלל איתך."

הוא סובב את ידית הטבעת הכבדה של הדלת ותפס את המוט כשזה התרומם בצד השני, כך שלא הספיק להשמיע קול. הוא הוביל אותם אל תוך הכנסייה הדוממת, חרישי כגנב. היא היססה, אבל הוא המתין לה והחזיק את הדלת פתוחה למענה ולא אמר אף מילה נוספת, והיא נאלצה ללכת בעקבותיו. כשסגר אחריהם את הדלת הוארה הכנסייה רק באור העמום מחלונות הוויטראז' הישנים, זהב וארד על רצפות האבן. צליל הים הגואה נותר מאחור.

"תשאיר את הדלת פתוחה," היא אמרה בנימה לחוצה. "חשוך כאן כל-כך."

הוא פתח את הדלת כדי סדק ופס של אור ירח חיוור נמתח לאורך המעבר עד לכפות רגליהם.

"למה הגעת הנה?" היא שאלה אותו. "אתה ג'נטלמן מלונדון?" לא היה הסבר אחר לצווארונו הנקי ולמגפי העור הטובים שלרגליו, לצרור הקטן שנשא ולתבונה החמימה שהקרינו פניו.

"אינני יכול לומר."

היא חשבה שהוא ודאי אחד מאותם סוכנים המסיירים ברחבי המדינה ומחפשים מתגייסים לשורות התומכים בפרלמנט או במלך, אבל איש מהם מעולם לא הגיע לסילְסי איילנד, והוא היה בגפו, ללא מלווים או אפילו סוסים, כאילו נפל לכאן מן השמיים כמו מחולל סערה שהוצנח מהעננים כדי להרע לבני תמותה, נכון לנשוב שוב עם סופת קיץ.

"האם אתה מבריח, אדוני?"

צחוקו הקצר, שנקטע ברגע ששמע את הדהודו המטריד בכנסייה הריקה מאדם, שלל את הסברה הזו.

"אם כך מה כן?"

"אסור לך לספר לאיש שראית אותי."

"וגם לך אסור לספר עליי," השיבה לו.

"את יכולה לשמור סוד?"

היא נאנחה והבל פיה התענן באוויר המעופש והקר. "אלוהים יודע שאני שומרת סודות רבים."

הוא היסס כאילו אינו יודע אם הוא מעז לבטוח בה או לא. "את שייכת לאמונה החדשה?" שאל.

"אני לא מבינה בזה הרבה," היא אמרה בזהירות. "אני מתפללת כמו שכוהן הדת אומר לי להתפלל."

"אני שייך לאמונה הישנה, האמונה האמיתית," הוא התוודה בלחש. "הזמינו אותי הנה, אבל האנשים שהייתי אמור לפגוש אינם והבית שלהם, שהייתי אמור להיות בטוח בו, מסוגר וחשוך. אני מוכרח להתחבא הלילה, ואם לא אצליח לפגוש אותם אני מוכרח לחזור ללונדון בדרך כלשהי."

אלינור לטשה בו מבט כאילו הוא אכן אצילי מקרב בני הפיות, מסוכן לאישה בת תמותה. "אתה אומר שאתה כומר, אדוני?"

הוא הנהן כאילו אינו בוטח במילים.

"שנשלח מצרפת לקיים את טקסי המינות עם תומכים בסתר של האפיפיור?"

הוא עיווה את פניו. "זה מה שהאויבים שלנו היו אומרים. אני הייתי אומר שאני משרת את המאמינים האמיתיים באנגליה, ושאני נאמן למלך שנמשח למלוכה."

היא הנידה בראשה לשלילה, כאילו אינה מבינה. מלחמת האזרחים קרבה עד צ'יצ'סטר, עשרה קילומטרים צפונה מהם, והעיירה הקטנה נפלה בתום מצור מהיר של כוחות הפרלמנט.

"כל הכמרים הוסגרו כשצ'יצ'סטר נפלה," היא הזהירה אותו. "אפילו הבישוף ברח מכאן. כולם בסביבה הזאת תומכים בפרלמנט."

"אבל את לא?"

היא משכה בכתפיה. "אף אחד מהם לא עשה שום דבר בשבילי או בשביל אלה שקרובים לי. אבל אחי בצבא, והוא מאוד נאמן להם."

"אבל את לא תסגירי אותי?"

היא היססה. "אתה נשבע שאתה לא צרפתי?"

"אני אנגלי מבטן ומלידה. ונאמן לארצי."

"אבל אתה מרגל עבור המלך?"

"אני נאמן למלך צ'ארלס, שנמשח לתפקידו," הוא השיב לה. "כפי שראוי שכל אנגלי יהיה."

היא הנידה בראשה לשלילה, כאילו עבורה מילים גדולות היו חסרות משמעות. המלך הודח מכיסאו, שלטונו הצטמק לבני ביתו, וחצרו שכנה כעת בטירת קָריסְבּרוּק הקטנה, באי ווייט. אלינור לא הכירה אף אדם שיצהיר על נאמנותו למלך כזה, שהשית על ארצו מלחמה במשך שש שנים ארוכות.

"התכוונת לשהות בפְּרַיוֹרי, בביתו של הלורד, אדוני?"

"אינני רשאי לספר לך מי היו אמורים להסתיר אותי. זה לא הסוד שלי, לא לי הרשות לגלות אותו."

היא השמיעה קול שקט של חוסר סבלנות נוכח הסודיות המופרזת שנקט. הקהילה של סילסי איילנד הייתה קטנה מאוד — מאה משפחות, לא יותר. היא הכירה כל אחת ואחת מהן. היה ברור לחלוטין שרק אדון האחוזה היה מציע מקום מסתור לכומר תומך האפיפיור, שהוא גם מרגל מלוכני. רק בפריורי, הבית הגדול היחיד באי, היו מיטה ומצעים שיכולים להתאים לאדון כזה. רק אדון האחוזה, סר וויליאם פּיצ'י, היה מעלה על דעתו לתמוך במלך מובס. כל אריסיו תמכו בפרלמנט ובחופש מהמיסים הכבדים שהטילו עליהם המלך והלורדים שלו. והיא חשבה שאופייני לסר וויליאם להציע הצעה מסוכנת כל-כך ואז, ברשלנות כזאת, לא לקיים אותה ולהעמיד את האורח הסודי בסכנת חיים. אם תומכי הפרלמנט היו תופסים את הצעיר הזה, הם היו תולים אותו באשמת ריגול.

"מישהו יודע שאתה כאן?"

הוא הניד בראשו לשלילה. "ניגשתי אל הבית שאמרו לי להגיע אליו, והכול היה חשוך ונעול. אמרו לי להקיש נקישה מסוימת על דלת הגן, אבל אף אחד לא בא לפתוח. ראיתי את מגדל הפעמון מעל לצמרות העצים, לכן באתי לחכות כאן בתקווה שאם עכשיו כולם שם ישנים, אחר כך יפתחו לי. לא ידעתי לאן עוד אוכל ללכת. אני לא מכיר את המקום הזה. הגעתי באונייה עם הגאות, והמקום נראה כמו שממה של ים ובוץ שנמתחים קילומטרים על גבי קילומטרים. אפילו מפה אין לי!"

"אה, אין מפה," היא אמרה לו.

הוא נראה מזועזע. "אין מפה? למה לא מיפו את המקום הזה?"

"אנחנו באזור הטיידלנדס," היא אמרה לו. "רצועת חלוקי הנחל שמול הנמל, וגם הנמל עצמו, משתנים עם כל סערה. אנשי צ'יצ'סטר קוראים לזה 'נָמֵל נודד'. הים פולש אל השדות ומסיג לאחור את האדמה. התעלות מוצפות והופכות לאגמים חדשים. שום דבר לעולם לא נשאר כמו שהוא די זמן בשביל שיוכלו למדוד אותו. זה הטיידלנדס: חצי גאות, חצי אדמה, חסר תועלת, משתרע במערב עד לניו פורסט ובמזרח עד לצוקים הלבנים."

"האם כוהן הדת של הכנסייה הזאת נמנה עם האנשים החדשים?"

"הוא כאן כבר שנים ועושה מה שאומרים לו. עכשיו הוא מקבל הוראות מהפרלמנט החדש. הוא עדיין לא צבע בלבן את הקירות או שבר חלונות. אבל הוא סילק את הפסלים, הוא הציב את המזבח בנקודת ההצטלבות של הכנסייה והוא מתפלל באנגלית. הוא אמר שהמלך הנרי הטוב שחרר אותנו מרומא לפני מאה שנה, והמלך צ'ארלס הזה רוצה להחזיר אותנו אחורה, אבל לא יכול. שהוא הובס. שהוא גמור ושהפרלמנט ניצח במלחמה שלו במלך."

פניו של הזר קדרו מכעס. "הם לא ניצחו," התעקש. "הם לעולם לא ינצחו. הם לא יכולים לנצח. זה עוד לא נגמר."

היא השתתקה. היא חשבה שמבחינתו של המלך הסיפור נגמר מזמן, שהוא כלוא, אשתו נמלטה לצרפת והותירה מאחור שניים מילדיהם הצעירים. ובנו, הנסיך, ברח להולנד. "כן, אדוני."

"האם הוא יסגיר אותי, כוהן הדת הזה?"

"אני חושבת שלא תהיה לו ברירה."

"האם יש כאן עוד אנשים שמחזיקים באמונה הישנה? בסתר? באי הזה?"

היא פרשה את זרועותיה לצדדים כדי להמחיש לו את בורותה. הוא ראה שכפות ידיה שרוטות ומצולקות משריוני הלובסטרים והסרטנים ומהחוט המחוספס ששימש להתקנת רשתות הדייגים.

"אני לא יודעת מה אנשים מסתירים בליבם," אמרה. "בצ'יצ'סטר היו תומכים רבים של המלך, חלקם גם תמכו באפיפיור, אבל הם נהרגו או ברחו. אני לא מכירה אף אחד, להוציא גברת זקנה אחת או שתיים, שזוכר את האמונה הישנה. רוב האנשים הם כמו אחי: אנשים אדוקים. אחי לחם בצבא החדש בפיקודו של הגנרל. הגנרל קרומוול, ככה קוראים לו. שמעת עליו?"

"כן, שמעתי עליו," הוא אמר בקול קודר. הוא השתהה לרגע, והרהר לעומק. "האם אני יכול להגיע הלילה לצ'יצ'סטר?"

היא הנידה בראשה לשלילה. "תכף תגיע הגאות, והלילה היא תהיה גבוהה, כי זה ערב חג אמצע-הקיץ. עד הבוקר לא יהיה אפשר לחצות את ההגבהה שמובילה לדרך לצ'יצסטר, ובבוקר יראו אותך. הסירה שלך לא תחזור לקחת אותך?"

"לא."

"אם כן תיאלץ להסתתר עד לשפל מחר בערב, ולחצות את ההגבהה בשעת בין הערביים. לא תוכל להיעזר במעבורת. אחי ממונה עליה, והוא יעצור אותך ברגע שיראה אותך."

"איך הוא ידע שאני קוואליר תומך המלך?"

חיוך נפרש על פניה והאיר אותן. "אדוני, אף אחד בסילסי איילנד לא נראה כמוך! אפילו סר וויליאם לא כזה מהודר."

הוא הסמיק. "טוב, אם אני נאלץ להישאר באי, איפה אוכל להסתתר?"

היא הרהרה בכך לרגע. "אתה יכול לישון בצריף של בעלי עד מחר בערב," הציעה לו. "זה המקום היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו. הוא לא נוח. הוא שמר שם את הרשתות שלו ואת כלי החרס שלו. אבל הוא נעדר כבר חודשים ואיש לעולם לא נכנס לשם. אני יכולה להביא לך אוכל ומים בבוקר. וכשיעלה הבוקר אולי תוכל לגשת לפריורי, שנמצא ממש שם. אתה יכול ללכת בפרטיות ולבקש לפגוש את מנהל משק הבית. הלורד לא נמצא בבית כרגע, אבל מנהל משק הבית אולי יקבל אותך. אני לא יודעת. אני לא יודעת במה הם מאמינים. אני לא יודעת."

*המשך הפרק בספר המלא*