בתו של ממליך המלכים

לֵרבֶּר, לונדון, יולי 1465

אני יודעת שמשהו יוצא דופן עומד להתרחש מפני שאבא, שחזר לאנגליה אל ביתנו הגדול שבלונדון, מקבץ כעת את חיל המשמר שלו בחצר בעת שנושא דגלו והגברים של משק ביתו מוציאים את סוסיהם מהאורוות ומסתדרים בשורה. ביתנו גדול כמו ארמון; אבי מחזיק יותר משלוש מאות גברים נושאי נשק הלבושים במדי ביתו ויש לנו משרתים יותר מאשר לכל אחד אחר, למעט המלך. רבים אומרים שהגברים שלנו מיומנים יותר וממושמעים יותר מאלה של המלך; אין ספק שהם זוכים למזון משובח יותר ולציוד טוב יותר.

אני ממתינה ליד הדלת הפונה לחצר שדרכה אבי אמור לצאת, ומקווה שהוא יראה אותי ויאמר לי מה מתרחש. איזבל נמצאת בחדר למעלה, עסוקה בלימודיה, ואני לא מתכוונת לחפש אותה. איזבל יכולה להחמיץ פעם אחת את כל ההתרגשות. אני שומעת את נקישות מגפי הרכיבה של אבי על מדרגות האבן ומסתובבת ורוכנת לקידה כדי לקבל את ברכתו, אבל למרבה הכעס אני רואה שאמי איתו ומאחוריה עומדות גבירותיה ואיתן איזבל. היא חורצת לשון לעומתי ומחייכת.

"והנה ילדתי הקטנה. את מחכה לראות אותי יוצא לרכוב?" אבי מניח בעדינות את ידו על ראשי כדי לברך אותי ואחר כך רוכן להביט בפניי. הוא מהודר וגדול כתמיד; כשהייתי ילדה קטנה חשבתי שהחזה שלו עשוי ממתכת מפני שתמיד ראיתי אותו עוטה שריון. כעת הוא מחייך אליי ועיניו החומות הכהות קורנות אליי מתחת לקסדתו המצוחצחת, ואני רואה שזקנו החום והעבה קצוץ היטב. הוא נראה כמו חייל נועז ואמיץ, כמו אל צבא.

"כן, אדוני", אני אומרת. "אתה יוצא שוב?"

"עומדת בפניי משימה חשובה היום", הוא אומר בכובד ראש. "את יודעת מהי?"

אני מנענעת בראשי לשלילה.

"מיהו האויב הגדול ביותר שלנו?"

זה קל. "המלכה הרעה".

"את צודקת, והלוואי שהיא הייתה בחזקתי. אבל מיהו האויב הגרוע ביותר אחריה, שהוא גם בעלה?"

"המלך הנרדם", אני אומרת.

הוא צוחק. "כך את קוראת להם? המלכה הרעה והמלך הנרדם? כינויים ראויים בהחלט. את גבירה צעירה וחכמה". אני מעיפה מבט אל איזבל כדי לראות כיצד היא – שקוראת לי טיפשה – מגיבה לדברים. אבי ממשיך: "ואת מי את חושבת שזנחו ומסרו לידינו? מי נתפס והובא כאסיר ללונדון, ממש כפי שניבאתי שיקרה?"

"המלך הנרדם?"

"אכן כן", הוא אומר. "אני יוצא עם אנשיי להוביל אותו דרך רחובות לונדון אל המצודה, שם הוא יישאר אסירנו לנצח".

אני מרימה את מבטי אל אבי המתנשא מעליי במלוא קומתו, אבל אינני מעזה לדבר.

"מה הדבר?"

"אני יכולה להצטרף?"

הוא צוחק. "את אמיצה כמו נושא כלים קטן, היית צריכה להיות בן. לא, אינך יכולה להצטרף. אבל כשהוא יהיה שבוי במצודה, תוכלי מדי פעם להביט בו מבעד לפתח הדלת ואז תראי שאין לך שום סיבה לחשוש ממנו יותר. המלך נמצא בחזקתי, ובלעדיו אשתו המלכה אינה יכולה לעשות דבר".

"אבל יהיו שני מלכים בלונדון", איזבל צועדת קדימה, מנסה להפנות את תשומת הלב אליה ועוטה על פניה הבעה מתוחכמת.

הוא מנענע את ראשו. "לא. יהיה רק אחד. רק אדוארד. רק המלך שאני הושבתי על כס המלוכה. הוא בעל הזכות האמיתית, ובכל מקרה אנחנו ניצחנו".

"כיצד תוביל אותו?" שואלת אמי. "יהיו רבים שירצו לראותו חולף על פניהם".

"קשור", אומר אבי בקצרה. "הוא ישב על סוסו אך כפות רגליו תהיינה קשורות באזור הקרסוליים מתחת לבטנו של הסוס. הוא ביצע פשע נגד מלך אנגליה ונגדי. ראוי שיראו אותו כך".

אמי פולטת נשיפה קטנה לנוכח חוסר הכבוד שבמעמד. הדבר גורם לאבי לצחוק. "הוא שהה בתנאים קשים בגבעות הצפון", הוא אומר. "הוא לא ייראה מלכותי במיוחד. הוא לא חי כמו לורד מכובד, הוא חי כמו פורע חוק. כך יבוא הקץ על כלימתו".

"וכולם יראו שאתה הוא שמביא אותו לכאן, מהודר כמו מלך בעצמך", מציינת אמי.

אבי פורץ שוב בצחוק ומביט בחצר, אל אנשיו הלבושים בהידור וחמושים היטב כמו צבא מלכותי, ומניד ראש לאות אישור כשהוא רואה כיצד נפרש דגלו שעליו סמל הדוב והמטה הקטום1. אני מרימה אליו את מבטי, מסוחררת מגודלו ומהכוח המוחלט שהוא מקרין.

"כן, אני מביא את מלך אנגליה לכלא", הוא מודה. הוא טופח על לחיי, מחייך אל אמי וצועד אל החצר. ליד דרגש העלייה אוחז הסייס בסוס האהוב על אבי, הנקרא מידנייט – שעת חצות – בשל גופו הכהה והמבריק. אבי עולה בתנופה על האוכף ופונה להביט באנשיו. הוא מרים את ידו כדי לתת את הפקודה לצאת לדרך. מידנייט רוקע ברגליו כאילו הוא להוט לצאת; בידו האחת אוחז אבי ברסן בחוזקה וביד השנייה מלטף את צווארו. "סוס טוב", הוא אומר. "אנו יוצאים לעשות משהו חשוב היום – נשלים את המשימה שלא סיימנו בטאוּטן. אין לי ספק שזה יהיה יום גדול עבור שנינו".

אחר כך הוא צועק, "צאו לדרך!" ומוביל את אנשיו אל מחוץ לחצר, מתחת לשער האבן ומשם אל רחובות לונדון כדי לרכוב לאלינגטון ולפגוש את חיל המשמר שמחזיק במלך הנרדם במעצר, כדי שלעולם לא יטריד שוב את המדינה בחלומותיו הרעים.

טירת בַּרנרד, מחוז דוּרהַם, סתיו 1465

שתינו, איזבל ואני, מוזמנות אל מגוריו הפרטיים של אבי באחד מבתינו שבצפון; טירת בַּרנרד. זהו אחד הבתים האהובים עליי. הוא שוכן על צוקים המשקיפים על נהר טיס, ומחלון חדר השינה שלי אני יכולה לזרוק אבן אל המים המקציפים הנמצאים הרחק הרחק מתחתיי. זו טירה קטנה מוקפת בחומה גבוהה שסביבה תעלת מגן ומעבר לה חומה חיצונית מאבנים אפורות. מעבר לחומה הזאת נמצאת העיירה הקטנה של טירת בַּרנרד, שבתיה צמודים לחומות לשם הגנה ותושביה כורעים על ברכיהם בכל פעם שאנו חולפים לידם ברכיבה. אימא אומרת שבני משפחתנו, בני נוויל, הם כמו אלים בעיני תושבי הצפון, הקשורים אליהם בעבותות של שבועה עתיקה מראשית הזמנים, כשעוד היו שדים ונחשי ים ותולעת גדולה, ונשבענו להגן על האנשים מפני כל אלה, וגם מפני הסקוטים.

אבי נמצא כאן כדי לדאוג שהצדק ייעשה. בזמן שהוא יושב באולם הגדול, מיישב סכסוכים ומקשיב לעתירות, מרשים לאיזבל, לי ולבני טיפוחיו של אבי – ביניהם ריצ'רד, אחיו של המלך – לצאת לרכוב מדי אחר צהריים. אנו יוצאים לצוד פסיונים ושכווים בעזרת הבזים שלנו, באדמות הבור המשתרעות לאורך מיילים רבים עד לסקוטלנד. ריצ'רד והבנים האחרים צריכים ללמוד עם המורים שלהם בכל בוקר, אבל מותר להם להיות איתנו לאחר ארוחת הצהריים. הילדים הם בניהם של אנשי אצולה, כמו פרנסיס לובל, וחלקם בניהם של אנשים חשובים בצפון, ששמחים שיש לבניהם מקום במשק הבית של אבי. אחרים הם בני דודים וקרובי משפחה שלנו, שיישארו אצלנו שנה או שנתיים כדי ללמוד כיצד לשלוט וכיצד להנהיג. שכננו רוברט בּרָקֵנבֶּרי הוא בן לוויה קבוע של ריצ'רד, כמו נושא כלים קטן של האביר. ריצ'רד הוא הנער המועדף עליי, כמובן, מאחר שכעת הוא אחיו של מלך אנגליה. גובהו אינו עולה על זה של איזבל, אבל הוא אמיץ ועשוי ללא חת ואני מעריצה אותו בסתר. הוא רזה ושחור שיער והוא נחוש בדעתו להיות אביר גדול. הוא מכיר את כל סיפורי קמלוט וסיפורי האבירים והוא מקריא לי אותם לפעמים כאילו היו סיפורים על אנשים אמיתיים.

באותם רגעים הוא אומר לי בנימה רצינית שאינה מותירה כל מקום לספק: "ליידי אן, אין דבר חשוב יותר בעולם מאשר כבודו של אביר. אני מעדיף למות מאשר לאבד את כבודי".

הוא רוכב על פוני מזן מוּרלנד כאילו הוא מוביל מתקפת פרשים; הוא משתוקק להיות גדול וחזק כמו שני אחיו הגדולים, ולהיות הטוב מבין בני חסותו של אבי. אני מבינה ללבו מפני שאני יודעת מה פירוש הדבר להיות תמיד במקום האחרון במשפחה תחרותית. אבל מעולם לא אמרתי לו שאני מבינה. יש בו גאווה צפונית פגיעה ועמוקה והוא לא היה רוצה לשמוע שאני מבינה אותו, ממש כפי שאני לא הייתי רוצה שיפגין אהדה כלפיי רק משום שאני צעירה מאיזבל, משום שמראי פשוט בעוד היא יפה, ומשום שאני בת, בזמן שכולם זקוקים לבן וליורש. יש דברים שמוטב לא לדבר עליהם לעולם: ריצ'רד ואני יודעים שאנו חולמים על דברים גדולים וברור לנו שאסור שאיש ידע אי-פעם שאנו חולמים לעלות לגדוּלה.

בעת שאנו יושבות עם הבנים בכיתת הלימוד שלהם ומקשיבות לשיעור יוונית, נכנסת מרגרט פנימה ומוסרת לנו את ההודעה שעלינו ללכת מיד לאבינו. איזבל ואני מבוהלות. אבא לעולם אינו שולח לקרוא לנו.

"לי לא קוראים?" שואל ריצ'רד את מרגרט.

"לא, הוד מעלתך", היא משיבה.

ריצ'רד מחייך אל איזבל. "רק אתן אפוא", הוא אומר והוא מניח, ממש כפי שאנחנו מניחות, שתפסו אותנו במעשה רע. "אולי יצליפו בכן".

כשאנו נמצאים בצפון עוזבים בדרך כלל אותנו לנפשנו, ואנו נפגשות עם אבא ואימא רק בארוחת הערב. אבי עסוק מאוד. עד לפני שנה היה עליו להילחם כדי להשיג את הטירות הצפוניות שעדיין תמכו במלך הנרדם. אמי מגיעה אל בתיה הצפוניים כשהיא נחושה בדעתה לתקן את מה שלא התנהל כשורה בהיעדרה. אם אבי אדוני רוצה לראות אותנו, סביר להניח שאנו בצרות; אבל אינני יכולה לחשוב על מעשה לא ראוי שעשינו.

כשאנו נכנסות יושב אבי ליד שולחנו על כיסאו הגדול כמו כס מלכות. הלבלר שלו מניח לפניו ניירות בזה אחר זה ואבי אוחז עט בידו ומסמן על כל אחד מהם את האות W – לציון השם ווֹרוויק, הטוב מבין תאריו הרבים. לבלר אחר העומד לצדו רוכן קדימה, כשבידו האחת נר ובשנייה שעווה אדומה, והוא מטפטף אותה לשלולית נאה על המסמך ואבי לוחץ עליה את טבעתו כדי להטביע את חותמו. הדבר דומה למעשה קסמים שבו הוא הופך את משאלותיו לעובדות. אנו ממתינות ליד הדלת כדי שיבחין בנו, ואני חושבת לעצמי שוודאי נפלא להיות גבר, להטביע את ראשי התיבות של שמך על פקודות ולדעת שהן תתבצענה מיד. הייתי שולחת פקודות כל היום, רק למען התענוג שבדבר.

הוא מרים את מבטו ומבחין בנו. הלבלר לוקח את הניירות משם והוא מסמן לנו להתקרב אליו. אנחנו מתקדמות וקדות, כפי שאנו אמורות לעשות, בעוד אבי מרים את ידו בברכה, ואחר כך הודף את כסאו לאחור וקורא לנו לבוא אל צדו האחר של השולחן כדי שנוכל לעמוד מולו. הוא מושיט אליי את ידו ואני מתקרבת אליו. הוא מלטף את ראשי כמו שהוא מלטף את מידנייט, הסוס שלו. זאת לא הרגשה נעימה במיוחד משום שידו כבדה ואני חובשת כיסוי ראש עשוי מרשת זהב הנמחץ עם כל לטיפה, אבל הוא לא מזמין את איזבל להתקרב אליו. היא צריכה לעמוד במבוכה ולהביט בשנינו. אני מסובבת אפוא את פניי אליה ומחייכת מפני שידו של אבי עליי ואני זו שנשענת על זרוע הכיסא שלו, כאילו נוח לי להיות כאן ואינני מודאגת מהפגנות החיבה שלו.

"אתן ילדות טובות, לומדות כמו שצריך?" הוא שואל פתאום.

שתינו מהנהנות. אין להכחיש שאנחנו ילדות טובות ובכל בוקר אנו לומדות עם המורה שלנו. בימי שני אנו לומדות לוגיקה, בימי שלישי דקדוק, בימי רביעי רטוריקה, בימי חמישי צרפתית ולטינית ובימי שישי מוזיקה וריקוד. יום שישי הוא היום הטוב ביותר בשבוע, כמובן. לבנים יש מורה משלהם ליוונית ובנוסף הם מתאמנים עם מומחה לכלי נשק בהפלה ברומח ובסיוף בחרב רחבת להב. ריצ'רד הוא תלמיד טוב, והוא משקיע מאמץ באימון בנשק. איזבל משיגה אותי בהרבה בלימודים והיא תלמד עם המורה שלנו רק עוד שנה אחת נוספת, עד שתהיה בת חמש עשרה. היא אומרת שראשן של בנות לא יכול לקלוט רטוריקה, ושלאחר שתשתחרר מכיתת הלימוד אשאר שם לבד לגמרי ולא ישחררו אותי עד שאגיע לסוף ספר הדוגמאות. המחשבה על כיתת לימוד בלעדיה קודרת ביותר ואני תוהה אם להעז להעלות זאת בפני אבי עכשיו, כשידו נחה בכבדות רבה על כתפי ונראה כי הוא מחבב אותי, ולבקש ממנו שיפטור אותי מזה. אבל אז אני מביטה בפניו הרציניות וחושבת לעצמי: מוטב שלא.

"שלחתי לקרוא לשתיכן כדי לספר לכן שהמלכה ביקשה להזמין אתכן להצטרף אל משק ביתה", הוא אומר.

אליזבת פולטת קריאת התרגשות קטנה ופניה העגולות הופכות להיות ורודות כמו פטל בשל.

"אותנו?" אני שואלת בתימהון.

"זהו הכבוד הראוי לכן מתוקף מעמדכן כבנותיי; אבל גם משום שהיא ראתה כיצד התנהגתן בארמון. היא אומרת שאת, אן, היית מקסימה במיוחד בטקס ההכתרה שלה".

אני שומעת את המילה "מקסימה", ולרגע אחד אינני יכולה לחשוב על שום דבר אחר. מלכת אנגליה, גם אם היא המלכה אליזבת שאיננה אלא אליזבת וודוויל, לא הרבה יותר מאישה חסרת חשיבות, חושבת שאני מקסימה. והיא אמרה לאבי שהיא חושבת שאני מקסימה. אני מרגישה שאני מתנפחת מרוב גאווה ואני פונה אל אבי המרשים ושולחת אליו חיוך שגם הוא מקסים, כך אני מקווה.

"היא חושבת, ובצדק, שתהיי קישוט נאה למגוריה", הוא אומר.

אני מתמקדת במילה "קישוט" ותוהה למה בדיוק מתכוונת המלכה. האם היא מתכוונת לכך שאנו נקשט את מגוריה כמו שטיחי קיר שתלויים על קירות שאינם צבועים היטב? האם יהיה עלינו לעמוד בשקט מוחלט במקום אחד כל הזמן? האם אני אמורה להיות סוג מסוים של אגרטל? אבי צוחק למראה פניי המבולבלות ומניד ראש אל איזבל. "אמרי לאחותך הקטנה מה עליה לעשות".

"היא מתכוונת לכך שתהיי בת-לוויה", היא מסננת אליי.

"אה".

"מה דעתך?" שואל אבי.

הוא יכול לראות מה איזבל חושבת, משום שהיא מתנשפת מהתרגשות ועיניה הכחולות נוצצות. "זה יהיה לי לעונג", היא אומרת כשהיא מגששת אחר המילים. "זהו כבוד. כבוד שלא ביקשתי... אני מקבלת את ההצעה".

הוא מביט בי. "ואת, קטנה שלי? עכברה קטנה שלי? את נרגשת כמו אחותך? האם גם את ממהרת לשרת את המלכה החדשה? האם גם את מסונוורת מהמאור החדש?"

משהו באופן דיבורו מזהיר אותי שהתשובה שבפי היא התשובה השגויה, אף שאני זוכרת את המלכה כפי ששרת נלהב בכנסייה עשוי לזכור את מראה האיקונין של יום חג. אינני יכולה לחשוב על משהו נהדר יותר מלהיות בת לווייתה של האישה היפהפייה הזאת. והיא מחבבת אותי. אמה חייכה אליי והיא עצמה חשבה שאני מקסימה. אני מתפקעת מרוב גאווה על כך שהיא מחבבת אותי ומאושרת שבחרה בי, אבל אני זהירה. "מה שנראה לך ראוי, אבא", אני אומרת. אני משפילה מבט אל כפות רגליי ואחר כך מרימה את עיניי ומביטה בעיניו הכהות. "אנחנו מחבבים אותה עכשיו?"

הוא פורץ בצחוק קצר. "אלוהים ישמור! איזו רכילות כבר שמעת? מובן שאנחנו אוהבים ומכבדים אותה; היא המלכה שלנו, אשת המלך. הוא בחר בה מבין כל הנסיכות בעולם. תארי לעצמך! מבין כל הגבירות רמות המעלה בעולם הנוצרי שאיתן היה יכול להתחתן – הוא בחר דווקא בה". נימת הקול שלו קשוחה ולועגת. אני מקשיבה למילים הנאמנות שהוא משמיע; אבל אני שומעת משהו מאחוריהן: משהו הדומה לנימת קולה של איזבל כשהיא מאיימת עליי. "את ילדה טיפשה, אם שאלת שאלה כזאת", הוא אומר. "כולנו נשבענו לה אמונים. את בעצמך נשבעת לה אמונים בהכתרה שלה".

איזבל מנידה ראש לעברי, כאילו כדי לאשר את הגינוי של אבי. "היא צעירה מכדי להבין", היא מרגיעה אותו מעל לראשי. "היא לא מבינה כלום".

חמתי בוערת בי בן רגע. "אני מבינה שהמלך לא פעל כעצת אבי! ועוד אחרי שאבא הושיב אותו על כס המלוכה! אחרי שאבא היה עלול למות כאשר נלחם במלכה הרעה ובמלך הנרדם למען אדוארד!"

דבריי גורמים לו לצחוק שוב. "מפי עוללים באמת!" אחר כך הוא מושך בכתפיו. "מכל מקום אתן לא הולכות. אף אחת מכן לא תלך לארמון כדי לשרת את המלכה הזאת. אתן הולכות עם אמכן לטירת ווֹרוויק ותוכלו ללמוד ממנה כל מה שאתן צריכות לדעת על ניהול ארמון גדול. אינני חושב שהוד מעלתה המלכה יכולה ללמד אתכן משהו שאמכן לא יודעת עוד מילדות. אנחנו היינו קרובי משפחה של משפחת המלוכה כשהמלכה הזאת עוד קטפה תפוחים במטע בגרוֹבּי הול. אמכן נולדה בביצ'אם, היא באה בברית נישואים עם משפחת נוויל, כך שאני בספק אם יש לה עוד מה ללמוד כדי להיות גבירה נכבדה באנגליה – ודאי שלא מאליזבת וודוויל", הוא מוסיף בשקט.

"אבל אבא –" איזבל מוטרדת כל-כך, עד שאינה יכולה לעצור את עצמה מלומר את דבריה. "האם אנחנו לא צריכות לשרת את המלכה, אם היא זימנה אותנו אליה? או מכל מקום האם אני לא צריכה ללכת? אן צעירה מדי, אבל האם אני לא צריכה ללכת אל הארמון?"

הוא מביט בה כאילו הוא בז לצורך שלה להיות במרכז העניינים, בארמון המלכה, בלב הממלכה, לראות את המלך מדי יום, לחיות בארמונות מלכות, להתלבש בבגדי פאר בארמון של מלך שזה עתה עלה לשלטון, שחדריו מלאים במוזיקה ועל קירותיו תלויים שטיחי קיר חדשים, להיות בחצר הארמון הראוותנית החוגגת את ניצחונה.

"אן אולי צעירה, אבל שיפוטה טוב משלך", הוא אומר בקרירות. "את מפקפקת בדבריי?"

היא מתכופפת לקידה ומרכינה את ראשה. "לא אדוני. מעולם לא. מובן שלא".

"אתן יכולות ללכת", הוא אומר, כאילו התעייף משתינו. אנו נחפזות לצאת מהחדר כמו עכברים החשים בנשיפת החתול על גבם הקטן והפרוותי. כשאנו נמצאות במקום בטוח מחוץ לחדר הקבלה שלו והדלת נסגרת מאחורינו, אני נדה בראשי אל איזבל ואומרת: "את רואה? צדקתי. אנחנו לא מחבבים את המלכה".