קללת המלך

ארמון ווסטמינסטר, לונדון,
29 בנובמבר 1499

ברגע היקיצה הראשון אני טהורה, מצפוני נקי מכל עוולה. באותו רגע ראשון ומעורפל, כאשר נפקחות עיניי, לא עוברת בי כל מחשבה. אני רק גוף צעיר, שעורו חלק ושריריו מתוחים, גוף של אישה בת עשרים ושש, המתעוררת בהנאה. אין בי מודעות לנשמתי בת האלמוות, איני חשה כל חטא או אשמה. אני ישנונית באופן כה עצל ומתוק, עד שאני כמעט לא יודעת היכן אני נמצאת.

אני פוקחת אט-אט את עיניי ומבינה כי משמעות האור החודר מבעד לתריסים היא שהשעה כבר שעת בוקר מאוחרת. אני מתמתחת בתנועה מתפנקת, כחתולה מקיצה, ונזכרת שהייתי מותשת כשנרדמתי, ועכשיו אני מרגישה רעננה ובמיטבי. ואז, באחת, נדמה שהמציאות נחתה פתאום על ראשי ממדף גבוה כתוכחה מוצקה, אני נזכרת שאני לא במיטבי, ששום דבר לא במיטבו ושייחלתי שהבוקר הזה לא יגיע לעולם. הבוקר שבו לא אוכל להכחיש את שמי הקטלני: שכן אני האחרונה בשושלת שזורם בה דם מלכותי, ואחי — שהיה גם הוא אשם באותה אשמה — מת.

בעלי יושב לצד מיטתי, כבר בלבוש מלא הכולל מותניית קטיפה אדומה ומעילון שבתוכו הוא נראה נפוח ורחב. על חזהו הרחב מתוחה שרשרת הזהב המסמנת את תפקידו כצ'מברליין של הנסיך מוויילס. אט-אט אני מבינה שהוא המתין שאתעורר, פניו מלאות דאגה. "מרגרט?"

"אל תאמר דבר", אני מתפרצת כמו ילדה, כאילו אם אשתיק את המילים אעכב את העובדות, ואז מסתובבת אל הכרית.

"עלייך להיות אמיצה", הוא אומר בייאוש. הוא מלטף את כתפי כאילו הייתי גור כלב ציד חולה. "עלייך להיות אמיצה".

אני לא מעיזה לנער את ידו מעליי. הוא בעלי, ואיני מעיזה להעליב אותו. הוא המחסה היחיד שלי. אני קבורה בתוכו, שמי מוסתר בשלו. אני מנושלת מתאריי, שהופשטו ממני כאילו שמי שלי נכרת מעליי בגרזן והתגלגל לתוך סל.

שמי הוא השם המסוכן ביותר באנגליה: פלנטג'נט. ובעבר נשאתי אותו בגאווה, כמו כתר. בעבר הייתי מרגרט פלנטג'נט מיורק, אחייניתם של שני מלכים, האחים אדוארד הרביעי וריצ'רד השלישי, והאח השלישי היה אבי, ג'ורג', הדוכס מקלרנס. אימי הייתה העשירה בנשות אנגליה, ובתו של איש כה נעלה עד שכינו אותו "ממליך המלכים". דודנו המלך ריצ'רד הכריז שאחי טדי הוא היורש לכס אנגליה, ושנינו, טדי ואני, זכינו באהבתם ובנאמנותם של מחצית מאנשי הממלכה. היינו יתומי וורוויק האצילים, שניצלו מידי הגורל, נחטפו מלפיתתה של המלכה הלבנה המכשפה. וגודלו בחדר הילדים המלכותי בטירת מידלהם על-ידי המלכה אן בכבודה ובעצמה ודבר, דבר בעולם לא היה טוב מדי, יקר מדי או נדיר מדי עבורנו.

אבל כאשר נהרג המלך ריצ'רד הפכנו בִּן לילה מיורשים לכתר לטוענים לכתר. שרידים ממשפחת המלוכה הקודמת, שכס המלכות נגזל ממנה. ומה ניתן לעשות עם נסיכות יורק? מה ניתן לעשות עם יורשי וורוויק? הטיודורים, האם ובנה, דאגו לסדר את העניין. כולנו נתחתן אל האלמוניות, נינשא לצללים נסתתר מתחת לכבלי הנישואים. לכן אני מוגנת כעת. נושלתי מתאריי עד שהפכתי לקטנה מספיק כדי שיהיה ניתן להחביא אותי באחוזה קטנה במרכז אנגליה, תחת שמו של אביר עני, במקום שבו האדמה זולה ושאיש לא ידהר אֱלֵי קרב בתמורה לחיוך מצידי כאשר ישאג "וורוויק!"

אני ליידי פול. לא נסיכה, לא דוכסית ואף לא רוזנת. רק אשתו של אביר צנוע שאופסנה בחיי האלמוניות כאילו הייתה דגל רקום שהונח למשמרת בתיבת בגדים נשכחת. מרגרט פול, אשתו הצעירה וההרה של סר ריצ'רד פול, האישה שכבר העניקה לו שלושה ילדים, שניים מהם בנים. האחד הוא הנרי, הקרוי בחנפנות על שם המלך החדש, הנרי השביעי, והשני הוא ארתור, הקרוי בהתרפסות על שם בנו, הנסיך ארתור. ויש לי גם בת, אורסולה. משום שהיא ילדה ועל כן חסרת חשיבות הרשו לי לקרוא לה באיזה שם שארצה, לכן קראתי לה על שם קדושה שבחרה במוות כדי שלא תיאלץ להינשא לזר ולשאת את שמו. אני מפקפקת בכך שמישהו הבחין במרד הקטן הזה מצידי; כולי תקווה שלא הבחינו בו.

אבל את שמו של אחי לא היה אפשר להחליף באמצעות נישואים. כל מי שהייתה מתחתנת איתו, נחותה ככל שתהיה, לא הייתה יכולה לשנות את שמו כפי שבעלי שינה את שמי. לכן הוא עדיין היה מחזיק בתואר הרוזן מוורוויק, עדיין היה נותר אדוארד פלנטג'נט ועדיין היה היורש האמיתי לכס אנגליה. וכאשר מישהו היה מניף את הנס שלו (ומישהו במוקדם או במאוחר ללא ספק היה מניף את הנס שלו) מחצית אנגליה הייתה מתייצבת בתגובה לשמץ מראהו של עיטור לבן. הוורד הלבן. וכך כינו אותו: "הוורד הלבן".

היות שלא יכלו לקחת ממנו את שמו, הם לקחו את הונו ואת אדמותיו. אחר כך לקחו את חירותו וארזו אותו כמו נס קרב שנשכח, עם שאר הדברים חסרי הערך, ודחפו אותו למצודת לונדון בין בוגדים, שוטים ובעלי חוב. אבל גם כאשר לא היו לו משרתים, אדמות, ארמון או השכלה נאותה עדיין היה לו את שמו, את שמי. עדיין היה לו את התואר שלו, תוארו של סבי. הוא עדיין היה הרוזן מוורוויק, הוורד הלבן, היורש לכס פלנטג'נט, תוכחה חיה וקיימת לטיודורים אשר לקחו בכוח את הכס הזה ותבעו עליו בעלות. הם לקחו אותו אל החשכה כשהיה ילד קטן בן אחת-עשרה ולא שחררו אותו עד שהיה גבר בן עשרים וארבע. במשך שלוש-עשרה שנים הוא לא חש את מגע הדשא תחת רגליו. ואז הוא צעד אל מחוץ למצודה, אולי התענג על ריח הגשם המכה באדמה הלחה, אולי הקשיב לשחפים הקוראים מעל הנהר, אולי שמע, מעבר לחומות המצודה, את קריאותיהם ואת צחוקם של אנשים חופשיים, בני אנגליה החופשיים, נתיניו. כששומרים מלווים אותו מכל צד הוא חצה את הגשר המתרומם אל גבעת המצודה, כרע ברך לפני הגרדום, הניח עליו את ראשו כאילו הגיע לו למות, כאילו זה היה רצונו למות, והם ערפו את ראשו.

זה קרה אתמול. רק אתמול. כל היום ירד גשם. סערה אדירה השתוללה, כאילו השמיים עצמם זעמו נגד האכזריות, והגשם ירד כמו קינה. וכאשר בישרו לי את הבשורה, כשעמדתי ליד דודניתי המלכה בחדריה המרוהטים בטוב טעם, הגפנו את התריסים בפני החשכה כאילו לא רצינו לראות את הגשם שירד על גבעת המצודה ושטף את הדם לביבים. את דמו של אחי, את דמי שלי, דם מלכותי.

"נסי להיות אמיצה", בעלי ממלמל שוב. "חשבי על התינוק. התאמצי לא לפחד".

"אני לא מפחדת". אני מפנה את ראשי כדי לדבר מעבר לכתפי. "אני לא צריכה להתאמץ להיות אמיצה. אין לי ממה לפחד. אני יודעת שאני מוגנת איתך".

הוא מהסס. הוא אינו רוצה להזכיר לי שאולי בכל זאת יש לי ממה לפחד. אולי אפילו אחוזתו הדלה אינה צנועה מספיק כדי להגן עליי. "התכוונתי שתנסי לא להפגין את האבל שלך..."

"למה לא?" המילים יוצאות מפי ביבבה ילדותית. "למה שלא אעשה זאת? למה שלא אתאבל? אחי, אחי היחיד מת! ראשו נערף כאילו היה בוגד אף שהיה תמים כילד. למה שלא אתאבל?"

"כי זה לא ימצא חן בעיניהם", הוא אומר בפשטות.