חדר בריחה - מתוך לב רעב

במעבר מהחדר הראשון לשני הוא פתאום חטף את הג'נאנה. התחיל לצרוח, "תוציאו אותי, תוציאו אותי."

גבר בן שישים ומשהו. מוצק כזה. עם זקן של הרצל. נראה כמו מוסכניק. או מנהיג של כת.

יש נוהל. עליתי מולם בכריזה והסברתי להם איך לצאת. פתחתי להם את כל הדלתות. הבן אדם יצא, רועד כולו כמו מישהו שיוצא מהים בחורף. התיישב פה. בלובי. ליטף את הזקן שלו כל הזמן. ומילמל לעצמו כל מיני מילים שלא היה שום קשר ביניהן. בר לב. בר מצווה. ברקודה. אנא עארף. אחרי כמה דקות האישה שלו והנכדים ביקשו לחזור פנימה. זה קצת הפתיע אותי, האמת. אתם לא רואים שהבן אדם התפלפ?

אחר כך חשבתי שאולי הם כבר רגילים לראות אותו ככה. שזאת שגרה בשבילם. אולי היה פה גם קטע כלכלי. תכלס יוצא פה די יקר למשפחה של ארבע נפשות.

בכל אופן אחרי שהם נכנסו, הכנתי לו כוס תה עם נענע. הזמנתי אותו לשבת איתי בחדר בקרה. להסתכל עליהם דרך המצלמות. לא נראָה לי רעיון טוב להשאיר אותו לבד.

מפה לשם, אחרי שהוא הפסיק לרעוד — רק כפות הידיים שלו עוד המשיכו — התחלנו לדבר.

מתברר שהוא היה טייס. והוא נפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה. את מכירה את הסיפור הזה? גם אני לא הכרתי. הם היו עשרה. שישבו בכלא המצרי מאלף תשע מאות שבעים עד אחרי יום כיפור. שזה יוצא כמעט ארבע שנים. הוא לא אמר לי איזה עינויים הם עברו שם, אבל רק מאיך שהוא אמר את המילה "עינויים".

ארבע שנים בכלא המצרי. תחשבי מה זה.

שאלתי אותו. הוא אמר שכבר הרבה זמן לא היתה לו התפרצות כזו. שהוא חשב שזה עבר לו.

בגלל זה הוא הסכים לבוא איתם לחדר בריחה.

הסתכלנו עליהם יחד, במסכים. האמת שהם הסתדרו לא רע בלעדיו.

פתרו יפה את הרמזים. במיוחד האישה.

*המשך העלילה בסיפור המלא*