הרפתקאות יובל 1 - התינוקת מסלובניה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרפתקאות יובל 1 - התינוקת מסלובניה

הרפתקאות יובל 1 - התינוקת מסלובניה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אלדד אילני

אלדד אילני (יליד שנת 1955) הוא סופר, ואיש הייטק ישראלי, מחבר סדרת הסיפור המושלם, שזכתה בשנת 2013 בפרס "ספר זהב" מטעם התאחדות הוצאות הספרים של ישראל.

בשנת 2015 יצא לאור בהוצאת כנרת ספרו "הקבר השביעי", בעריכת מיכל פז-קלפ.

החל משנת 2018 אלדד אילני מפרסם סיפורים קצרים למבוגרים בבלוג האישי.

בשנת 2023 יצא לאור "התינוקת מסלובניה", גם הוא פותח סדרה. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3xf2sc4w

תקציר

גם יובל, כמו כל בנות ובני כיתתו, קיבל מטלה מהמורה: לכתוב בחופשה המתקרבת עבודה על הרחוב שלו. זה נשמע אולי פשוט, אבל יובל מתעצבן: זה יהרוס לו את החופשה המתוכננת עם אבא ואימא, ובה גולת הכותרת: פארק השעשועים הנהדר באיטליה.
מי היה יכול לשער שדווקא המטלה הרגילה הזו תוביל את יובל להרפתקה חוצת מדינות, שבה הוא יפתור, בעזרת ילדה רבת תושייה כמוהו, תעלומה בת יותר משלושים שנה?

ספר ראשון בסדרה מקורית חדשה, כתובה ומאוירת על ידי הצמד המצליח שיצר את סדרת "הַסִּפּור הַמֻשְלָם", אלדד אילני ויניב שמעוני.

פרק ראשון

פרק 1

המַטָלָה המעצבנת של המוֹרָה של יוּבַל
מובילה אותנו לגינת הבלונים

"אַסְפַּסְיָאנוּס!!!" יוּבַל נכנס הביתה עצבני, כועס, עם דִמעוֹת זעם בעיניו. הוא זרק את הַיַלקוּט בפינת החדר, נשכב על המיטה עם הבגדים והנעליים, הִתכַּסָה עד מעל לראש, וכדי לְוַודֵא שאין אי־הֲבָנָה, צַעֲקתוֹ העֲמוּמָה מתחת לַשׂמיכה השלימה את המילה שאיתה פָּרַץ הביתה בסוף יום הלימודים: "לא סתם אַסְפַּסְיָאנוּס! אַסְפַּסְיָאנוּס בָּריבּוּעַ!!!"

הַבְהָרָה: בבית שלנו יש כְּלָל חשוב: לא מקללים. לא מקללים. אז מה עושׂים כשכן מתעצבנים? או מְתוּסכָּלִים? או אפילו סתם מאוכזבים? פשוט: אומרים את המילה שֶלךָ. בְּרֶגֶש. בכעס, באכזבה או בתסכול, זאת אומרת. כל אחד בוחר מילה, שאותה אומרים בִּמקוֹם הַקלָלָה שרוצים לפלוט. יובל החליט שהמילה "אַסְפַּסְיָאנוּס" הכי טובה. אימא של יובל חושבת שהמילה "אַנְטִיוֹכוּס" מְבַטֵאת הכי טוב את מה שהיא מרגישה כשהיא רוֹתַחַת. חֲבָל. תפסה לי את המילה. כל כך רציתי אַנְטִיוֹכוּס. בסוף, אחרי מחשבה מַעֲמיקָה, בחרתי ב"אַרְכִימֶדֶס". אתם שומעים כמה המילה מבטאת כעס, זעם ואכזבה? נסו להגיד את זה בִּמְלוֹא הָרֶגֶש ותראו כמה שהקללה האדירה הזאת עובדת: "אַרְכִימֶדֶס!" כשאומרים אותה שלוש פעמים, בכל פעם עם סימן קריאה נוסף, אז בכלל: אַרְכִימֶדֶס! אַרְכִימֶדֶס!! אַרְכִימֶדֶס!!! רואים? אמרתי לכם!

"אַסְפַּסְיָאנוּס!!!" נשמעה, עֲמוּמָה מתחת לַשׂמיכה, פעם נוספת קִלְלָתוֹ של יובל. "אני לא יכול לנסוע איתכם! הלכה לי חוּפשַת הפֶּסַח! יש לי עבודה לעשות! אוּף!!! מעצבנת המורה הזֹאת!!!" ואז, כדי לְוַודֵא שתִסכּוּלוֹ מספיק ברור לנו, חזר וגָנַח, "אַסְפַּסְיָאנוּס!!!"

"שֶנִשתֶה?" סימנתי לאימא של יובל על הקוּמקוּם, הפעלתי אותו והוצאתי שתי כוסות. אתם אולי לא מכירים את יובל, אבל אם יש זמן נכון לשתות כוס קפה — זה הזמן. מי שֶמְנַסֶה לדבר עם יובל כשהוא כל כך עצבני, מזמין לְעַצמוֹ צָרוֹת.

ישבנו ככה, בשקט, אימא של יובל ואני, שָתינוּ את הקפה שלנו וחיכינו. עברו עֶשֶׂר דקוֹת, וְרֹאשוֹ של יובל צץ בְּפֶתַח המטבח.

"מה יש לאכול?" הוא שאל.

"שְניצֵלים וְצִ'יפְּס," ענתה אימא.

"שניצלים וצ'יפס," אישרתי את תְשוּבתהּ של אימא של יובל.

"טוב," אישר יובל. נשמנו לִרְוָוחָה.

שָתַקנוּ. לא היה קל, אבל שתקנו. גם אנחנו, בדיוק כְּמוֹכֶם, היינו מאוד סקרנים לדעת על מה יצא הפעם האַסְפַּסְיָאנוּס, ומה זֹאת אוֹמֶרֶת, "אני לא יכול לנסוע איתכם"? בכל זאת — בָּרוּר שלא ניסע לְאִיטַליָה בחופשת פסח המתקרבת בלי יובל. חוץ מזה, הֲרֵי אֵין סִיכּוּי שהוא הולך לוותר על הנסיעה. בטח לא אחרי שהוא כבר מכיר בעל פה מֵחֲקירוֹתָיו את כל המִתקָנים בפארק השעשועים גַארְדָלֶנְד באיטליה, שבו מְתוּכְנָנִים, הוֹדוֹת לו עצמו, שלושה ימים תְמִימִים. אֲבָל, אם נשאל מה הסיפור כל כך מוקדם, נקבל נְהָמָה כִּתשובה. ונהמות הן התְחוּם של נְמֵרים וַאֲרָיוֹת. פחות שלנו, בני האדם.

"מה מיוחד ברחוב שלנו?" שאל יובל. הצַלַחַת שלו הייתה ריקה. הֵצַצתִי בשעון. חבל שאנחנו לא מְתַעֲדים את הזמנים. היינו יכולים לְהֵירָשֵם בספר השׂיאים של גינס. יש בעולם מישהו שמְחַסֵל שני שניצלים גדולים וצ'יפס משלושה תפוחי אדמה עֲצוּמים בְּפָחוֹת משתי דקות? לא נראֶה לי.

"השֵם שלו," עניתי. ידעתי שהשאֵלה שלו קשורה לזעם הקודם, אבל לא הייתי בטוח שֶסַעֲרַת הָרְגָשוֹת הסתיימה. עֲדַיִין לא הגיע הזמן לשאול מה מטריד אותו כל כך.

"מה מיוחד בִּרְחוֹב יוסֵף?" שאל יובל.

"מַכִּיר רחוב בֶּגִין?" יובל אישר בִּמְנוֹד ראש. בית הספר שלו נמצא ברחוב בגין. "וּשְׂדֵרוֹת רַבִּין?" עוד ניד ראש להסכמה של יובל. חוג הַקָרָאטֶה שלו ברחוב הזה. "וּרְחוֹב טְשֶרְניחוֹבְסְקִי? וּרחוב..."

"טוב, טוב, מַכִּיר, מכיר." יובל קָטַע אותי לפני שאעבור על שְמוֹת כל הרחובות בעִירֵנוּ. "אז מה מיוחד ברחוב שלנו?"

"שאין לו שֵם משפחה!" אמרתי בְּנִימַת נִיצָחוֹן.

"???" פניו של יובל שָאֲלוּ. "לָרְחוֹב?" הוא ביקש לוודא שהבין, "לָרחוב אין שם משפחה?"

"הִסתַכַּלְתָ פעם על שֶלֶט שם הרחוב שלנו?" שאלתי את יובל.

"מִיליוֹן פְּעָמים," ענה יובל. "מה מיוחד בו?"

"שהשם טְרוּמְפֶּלְדוֹר כתוב בְּקטן!" אמרתי. "כתוב רחוב יוֹסֵף בגדול, וּבַהֶמשֵךְ, בקטן, בְּסוֹגרַיִים, למטה כזה, כתוב טְרוּמְפֶּלְדוֹר. כל הרחובות האחרים בעיר הם עִם שם המשפחה, ושלנו רק עִם שם פְּרָטִי!"

"נחמד," יובל עיקם את אַפּוֹ. "לא מספיק."

"לא מספיק לְמה?" שאלה אימא של יובל.

"לא מספיק מיוחד," ענה יובל תשובה קְצַרצָרָה. כשהוא כועס, יש לו שִיטוֹת איך לא לשתֵף פעולה.

"טוב," אמרתי והשתתקתי. גם לי יש שיטות.

"אני צריך דברים מיוחדים," יובל אמר אחרי שחיכה לַשָוְוא שנגיד משהו בְּמשךְ שְתֵי דַקוֹת תְמימוֹת. המשכנו, אימא של יובל ואני, לעשות עצמנו שקועים בִּלגִימַת הַקפֶה. בסוף לא הייתה לו בְּרֵירה, הוא הבין שהִפסיד בַּהִתמודְדוּת הַדוֹמֶמֶת, והשלים: "משהו מיוחד ברחוב שלנו. זאת העבודה שאנחנו צריכים לְהַגיש אַחֲרֵי הַחופֶש."

"זה הכול? מִזֶה אתה עושה כל כך הרבה רעש?" שאלנו בְּמַקהֵלה את יובל.

סְתָאאאאאאם! בִּרצִינוּת, אתם חושבים שהיינו מעיזים לענות ככה ליובל? לא מתעסקים עם ילד אַסְפַּסְיָאנוּס!!!

"מסובך," נדתי בְּרֹאשִי ברצינות תְהומִית, וכיווצתי, לְהַעֲצָמַת התגובה, את שְתֵי גַבּוֹתַיי. "מְאַתגֵר," חִיוְותָה אימא של יובל את דעתה בְּכוֹבֶד רֹאש. "נשמע באמת לא פשוט בכלל."

"אתם רואים למה זה כל כך מרגיז?" יובל שׂמח על תגוּבוֹתינוּ.

"לא פשוט בכלל," עוֹדַדְתי אותו, מְהַדהֵד את דברי אימו. "בכל אופן," הִתנַעֲרתי, "בוא נחשוב יחד איך עושׂים את העבודה הזאת."

"בלי אפילו לחשוב לְוַותֵר על הנסיעה בחופש," השלימה אימא של יובל.

"אבל איך?" יובל נראָה מְיוֹאָש יותר מאשר עצבני. "היא אמרה לפחות שְנֵי עמודים."

"שני עמודים!" חזרתי על דִבְרֵי יובל, מְכַוֵוץ את שְׂפָתַיי לִכְדֵי קו דקיק, לְאוֹת הַעֲרָכה לְגודֶל האֶתגָר. "שְלֵמִים!" הוספתי והִרחבתי, "וואוּ!!"

"זה רעיון דווקא מעניין לעבודה," אמרה אימא של יובל, "לְחַפֵּשׂ משהו מיוחד מִתַחַת לָאַף. לִפְעָמים הדברים הכי מיוחדים נמצאים ממש לְיָדֵנוּ. יופי של רעיון. זאת אומרת," מיהרה להוסיף לְמַרְאֵה פָּנָיו של יובל, "רעיון מעניין, אבל," היא הִרְצינה, "מאוד מאוד מסובך. תגיד," היא המשיכה, "אֵיךְ הַחֲבֵרִים שלךָ קיבלו את העבודה?"

"לְצַחי," יובל התחיל עם הֶחָבֵר הכי טוב שלו, "יש בִּקְצֵה הרחוב תַחֲנַת כּיבּוּי אֵש, אז הוא אמר שהוא יֵלֵךְ אֲלֵיהֶם וידבר איתם ותצא לו עבודה בלי בעיה. ולדָנִיאֵל," הוא המשיך לספר על חָבֵר נוסף בַּחֲבוּרה שלו, "יש ברחוב את המָעוֹן הזה, לאנשים שאין להם בית... הוֹמְלֶסִים, אז גם לו אין בעיה. רק לי..."

"יש רחוב מְשַעֲמֵם," השלמתי. "אבל באמת, לא נורא," הוספתי בְּטוֹן אוֹפְּטימי, "נעזור לְךָ. נצליח למלא שני עמודים, לא?" עוֹדַדְתי את יובל, והוספתי משפט שיתברר כִּמְאוד לא מדויק: "עוד לפני שנטוס לאיטליה."

"אבל איך?" ליובל לא היה שוּם רַעיוֹן.

"בוא נצא יחד, שלוֹשתֵנוּ," אמרתי, "נשב בְּגִינַת המִשְׂחָקים ונסתכל סָביב." ולמראה פניו המְפַקפְּקים של יובל הוספתי, "נְחַפֵּשׂ יַחַד. נעזור לְךָ. בחוץ, כשנסתכל על הרחוב, בֶּטַח משהו יִקפּוץ לנו לעיניים."

"איזוֹ מֵהַגינוֹת?" שאל יובל בִּדאָגה. ברחוב שלנו יש גינה לִילדים קטנים בקצה אחד, וגינה לִגדולים, עם רִשתוֹת טיפּוּס ומַגלֵשות ממש גבוהות, בקצה השני.

"גינַת הַבָּלונים," אמרתי. לא יודע למה בה בחרתי. אוּלַי מִשוּם שהיא הקרובה יותר לדירתנו. בכל מקרה, מזל גדול שֶבָּהּ בָּחַרְתי.

"רעיון לא משהו, גינת הבלונים," אמר יובל.

"למה, מה רע בגינה הַזֹאת?" שאלה אימא של יובל, אַף שֶשְנֵינוּ ידענו מראש מה התשובה.

"היא רחוקה," הִתחַמֵק יובל. "בואו נלך לזאת עם הַחֲבָלים."

"נִראֶה לנו יותר הבלונים," התעקשנו.

"אבל זאת העבודה שלי," ניסה יובל, מְקַוֶוה שֶנַסכּים.

"אז לֵךְ לגינה עם החֲבָלים לְבַד," אמרתי. "אני בְּעַד הבלונים."

"אבל מה אם הם יהיו שָם?" שאל יובל.

"מי?" שאלנו יחד, כאילו אנחנו לא מבינים על מה הוא מְדַבֵּר.

"הָאֵלֶה," ענה יובל. "עם הבלונים."

"מי?" עשׂיתי עצמי כאילו בפעם הראשונה אני שומע על שְניהֶם. "אהה!!! שְנֵי הַזְקֵנים עם הבלונים?"

 

"אהה," אישֵר יובל.

"מה הבעיה עם שני הַזקֵנים הנחמדים האלה?" שאלה אימא של יובל.

"נוּ, טוב." יובל, שהבין שאנחנו נמשיך לַעֲשׂוֹת עַצמֵנוּ לא מבינים, נשבר. "נֵלֵךְ לגינת הבלונים."

יצאנו לגינה, לא מְשַעֲרים אֵילוּ הפתעות מחכות לנו שם.

אלדד אילני

אלדד אילני (יליד שנת 1955) הוא סופר, ואיש הייטק ישראלי, מחבר סדרת הסיפור המושלם, שזכתה בשנת 2013 בפרס "ספר זהב" מטעם התאחדות הוצאות הספרים של ישראל.

בשנת 2015 יצא לאור בהוצאת כנרת ספרו "הקבר השביעי", בעריכת מיכל פז-קלפ.

החל משנת 2018 אלדד אילני מפרסם סיפורים קצרים למבוגרים בבלוג האישי.

בשנת 2023 יצא לאור "התינוקת מסלובניה", גם הוא פותח סדרה. 

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3xf2sc4w

עוד על הספר

הרפתקאות יובל 1 - התינוקת מסלובניה אלדד אילני

פרק 1

המַטָלָה המעצבנת של המוֹרָה של יוּבַל
מובילה אותנו לגינת הבלונים

"אַסְפַּסְיָאנוּס!!!" יוּבַל נכנס הביתה עצבני, כועס, עם דִמעוֹת זעם בעיניו. הוא זרק את הַיַלקוּט בפינת החדר, נשכב על המיטה עם הבגדים והנעליים, הִתכַּסָה עד מעל לראש, וכדי לְוַודֵא שאין אי־הֲבָנָה, צַעֲקתוֹ העֲמוּמָה מתחת לַשׂמיכה השלימה את המילה שאיתה פָּרַץ הביתה בסוף יום הלימודים: "לא סתם אַסְפַּסְיָאנוּס! אַסְפַּסְיָאנוּס בָּריבּוּעַ!!!"

הַבְהָרָה: בבית שלנו יש כְּלָל חשוב: לא מקללים. לא מקללים. אז מה עושׂים כשכן מתעצבנים? או מְתוּסכָּלִים? או אפילו סתם מאוכזבים? פשוט: אומרים את המילה שֶלךָ. בְּרֶגֶש. בכעס, באכזבה או בתסכול, זאת אומרת. כל אחד בוחר מילה, שאותה אומרים בִּמקוֹם הַקלָלָה שרוצים לפלוט. יובל החליט שהמילה "אַסְפַּסְיָאנוּס" הכי טובה. אימא של יובל חושבת שהמילה "אַנְטִיוֹכוּס" מְבַטֵאת הכי טוב את מה שהיא מרגישה כשהיא רוֹתַחַת. חֲבָל. תפסה לי את המילה. כל כך רציתי אַנְטִיוֹכוּס. בסוף, אחרי מחשבה מַעֲמיקָה, בחרתי ב"אַרְכִימֶדֶס". אתם שומעים כמה המילה מבטאת כעס, זעם ואכזבה? נסו להגיד את זה בִּמְלוֹא הָרֶגֶש ותראו כמה שהקללה האדירה הזאת עובדת: "אַרְכִימֶדֶס!" כשאומרים אותה שלוש פעמים, בכל פעם עם סימן קריאה נוסף, אז בכלל: אַרְכִימֶדֶס! אַרְכִימֶדֶס!! אַרְכִימֶדֶס!!! רואים? אמרתי לכם!

"אַסְפַּסְיָאנוּס!!!" נשמעה, עֲמוּמָה מתחת לַשׂמיכה, פעם נוספת קִלְלָתוֹ של יובל. "אני לא יכול לנסוע איתכם! הלכה לי חוּפשַת הפֶּסַח! יש לי עבודה לעשות! אוּף!!! מעצבנת המורה הזֹאת!!!" ואז, כדי לְוַודֵא שתִסכּוּלוֹ מספיק ברור לנו, חזר וגָנַח, "אַסְפַּסְיָאנוּס!!!"

"שֶנִשתֶה?" סימנתי לאימא של יובל על הקוּמקוּם, הפעלתי אותו והוצאתי שתי כוסות. אתם אולי לא מכירים את יובל, אבל אם יש זמן נכון לשתות כוס קפה — זה הזמן. מי שֶמְנַסֶה לדבר עם יובל כשהוא כל כך עצבני, מזמין לְעַצמוֹ צָרוֹת.

ישבנו ככה, בשקט, אימא של יובל ואני, שָתינוּ את הקפה שלנו וחיכינו. עברו עֶשֶׂר דקוֹת, וְרֹאשוֹ של יובל צץ בְּפֶתַח המטבח.

"מה יש לאכול?" הוא שאל.

"שְניצֵלים וְצִ'יפְּס," ענתה אימא.

"שניצלים וצ'יפס," אישרתי את תְשוּבתהּ של אימא של יובל.

"טוב," אישר יובל. נשמנו לִרְוָוחָה.

שָתַקנוּ. לא היה קל, אבל שתקנו. גם אנחנו, בדיוק כְּמוֹכֶם, היינו מאוד סקרנים לדעת על מה יצא הפעם האַסְפַּסְיָאנוּס, ומה זֹאת אוֹמֶרֶת, "אני לא יכול לנסוע איתכם"? בכל זאת — בָּרוּר שלא ניסע לְאִיטַליָה בחופשת פסח המתקרבת בלי יובל. חוץ מזה, הֲרֵי אֵין סִיכּוּי שהוא הולך לוותר על הנסיעה. בטח לא אחרי שהוא כבר מכיר בעל פה מֵחֲקירוֹתָיו את כל המִתקָנים בפארק השעשועים גַארְדָלֶנְד באיטליה, שבו מְתוּכְנָנִים, הוֹדוֹת לו עצמו, שלושה ימים תְמִימִים. אֲבָל, אם נשאל מה הסיפור כל כך מוקדם, נקבל נְהָמָה כִּתשובה. ונהמות הן התְחוּם של נְמֵרים וַאֲרָיוֹת. פחות שלנו, בני האדם.

"מה מיוחד ברחוב שלנו?" שאל יובל. הצַלַחַת שלו הייתה ריקה. הֵצַצתִי בשעון. חבל שאנחנו לא מְתַעֲדים את הזמנים. היינו יכולים לְהֵירָשֵם בספר השׂיאים של גינס. יש בעולם מישהו שמְחַסֵל שני שניצלים גדולים וצ'יפס משלושה תפוחי אדמה עֲצוּמים בְּפָחוֹת משתי דקות? לא נראֶה לי.

"השֵם שלו," עניתי. ידעתי שהשאֵלה שלו קשורה לזעם הקודם, אבל לא הייתי בטוח שֶסַעֲרַת הָרְגָשוֹת הסתיימה. עֲדַיִין לא הגיע הזמן לשאול מה מטריד אותו כל כך.

"מה מיוחד בִּרְחוֹב יוסֵף?" שאל יובל.

"מַכִּיר רחוב בֶּגִין?" יובל אישר בִּמְנוֹד ראש. בית הספר שלו נמצא ברחוב בגין. "וּשְׂדֵרוֹת רַבִּין?" עוד ניד ראש להסכמה של יובל. חוג הַקָרָאטֶה שלו ברחוב הזה. "וּרְחוֹב טְשֶרְניחוֹבְסְקִי? וּרחוב..."

"טוב, טוב, מַכִּיר, מכיר." יובל קָטַע אותי לפני שאעבור על שְמוֹת כל הרחובות בעִירֵנוּ. "אז מה מיוחד ברחוב שלנו?"

"שאין לו שֵם משפחה!" אמרתי בְּנִימַת נִיצָחוֹן.

"???" פניו של יובל שָאֲלוּ. "לָרְחוֹב?" הוא ביקש לוודא שהבין, "לָרחוב אין שם משפחה?"

"הִסתַכַּלְתָ פעם על שֶלֶט שם הרחוב שלנו?" שאלתי את יובל.

"מִיליוֹן פְּעָמים," ענה יובל. "מה מיוחד בו?"

"שהשם טְרוּמְפֶּלְדוֹר כתוב בְּקטן!" אמרתי. "כתוב רחוב יוֹסֵף בגדול, וּבַהֶמשֵךְ, בקטן, בְּסוֹגרַיִים, למטה כזה, כתוב טְרוּמְפֶּלְדוֹר. כל הרחובות האחרים בעיר הם עִם שם המשפחה, ושלנו רק עִם שם פְּרָטִי!"

"נחמד," יובל עיקם את אַפּוֹ. "לא מספיק."

"לא מספיק לְמה?" שאלה אימא של יובל.

"לא מספיק מיוחד," ענה יובל תשובה קְצַרצָרָה. כשהוא כועס, יש לו שִיטוֹת איך לא לשתֵף פעולה.

"טוב," אמרתי והשתתקתי. גם לי יש שיטות.

"אני צריך דברים מיוחדים," יובל אמר אחרי שחיכה לַשָוְוא שנגיד משהו בְּמשךְ שְתֵי דַקוֹת תְמימוֹת. המשכנו, אימא של יובל ואני, לעשות עצמנו שקועים בִּלגִימַת הַקפֶה. בסוף לא הייתה לו בְּרֵירה, הוא הבין שהִפסיד בַּהִתמודְדוּת הַדוֹמֶמֶת, והשלים: "משהו מיוחד ברחוב שלנו. זאת העבודה שאנחנו צריכים לְהַגיש אַחֲרֵי הַחופֶש."

"זה הכול? מִזֶה אתה עושה כל כך הרבה רעש?" שאלנו בְּמַקהֵלה את יובל.

סְתָאאאאאאם! בִּרצִינוּת, אתם חושבים שהיינו מעיזים לענות ככה ליובל? לא מתעסקים עם ילד אַסְפַּסְיָאנוּס!!!

"מסובך," נדתי בְּרֹאשִי ברצינות תְהומִית, וכיווצתי, לְהַעֲצָמַת התגובה, את שְתֵי גַבּוֹתַיי. "מְאַתגֵר," חִיוְותָה אימא של יובל את דעתה בְּכוֹבֶד רֹאש. "נשמע באמת לא פשוט בכלל."

"אתם רואים למה זה כל כך מרגיז?" יובל שׂמח על תגוּבוֹתינוּ.

"לא פשוט בכלל," עוֹדַדְתי אותו, מְהַדהֵד את דברי אימו. "בכל אופן," הִתנַעֲרתי, "בוא נחשוב יחד איך עושׂים את העבודה הזאת."

"בלי אפילו לחשוב לְוַותֵר על הנסיעה בחופש," השלימה אימא של יובל.

"אבל איך?" יובל נראָה מְיוֹאָש יותר מאשר עצבני. "היא אמרה לפחות שְנֵי עמודים."

"שני עמודים!" חזרתי על דִבְרֵי יובל, מְכַוֵוץ את שְׂפָתַיי לִכְדֵי קו דקיק, לְאוֹת הַעֲרָכה לְגודֶל האֶתגָר. "שְלֵמִים!" הוספתי והִרחבתי, "וואוּ!!"

"זה רעיון דווקא מעניין לעבודה," אמרה אימא של יובל, "לְחַפֵּשׂ משהו מיוחד מִתַחַת לָאַף. לִפְעָמים הדברים הכי מיוחדים נמצאים ממש לְיָדֵנוּ. יופי של רעיון. זאת אומרת," מיהרה להוסיף לְמַרְאֵה פָּנָיו של יובל, "רעיון מעניין, אבל," היא הִרְצינה, "מאוד מאוד מסובך. תגיד," היא המשיכה, "אֵיךְ הַחֲבֵרִים שלךָ קיבלו את העבודה?"

"לְצַחי," יובל התחיל עם הֶחָבֵר הכי טוב שלו, "יש בִּקְצֵה הרחוב תַחֲנַת כּיבּוּי אֵש, אז הוא אמר שהוא יֵלֵךְ אֲלֵיהֶם וידבר איתם ותצא לו עבודה בלי בעיה. ולדָנִיאֵל," הוא המשיך לספר על חָבֵר נוסף בַּחֲבוּרה שלו, "יש ברחוב את המָעוֹן הזה, לאנשים שאין להם בית... הוֹמְלֶסִים, אז גם לו אין בעיה. רק לי..."

"יש רחוב מְשַעֲמֵם," השלמתי. "אבל באמת, לא נורא," הוספתי בְּטוֹן אוֹפְּטימי, "נעזור לְךָ. נצליח למלא שני עמודים, לא?" עוֹדַדְתי את יובל, והוספתי משפט שיתברר כִּמְאוד לא מדויק: "עוד לפני שנטוס לאיטליה."

"אבל איך?" ליובל לא היה שוּם רַעיוֹן.

"בוא נצא יחד, שלוֹשתֵנוּ," אמרתי, "נשב בְּגִינַת המִשְׂחָקים ונסתכל סָביב." ולמראה פניו המְפַקפְּקים של יובל הוספתי, "נְחַפֵּשׂ יַחַד. נעזור לְךָ. בחוץ, כשנסתכל על הרחוב, בֶּטַח משהו יִקפּוץ לנו לעיניים."

"איזוֹ מֵהַגינוֹת?" שאל יובל בִּדאָגה. ברחוב שלנו יש גינה לִילדים קטנים בקצה אחד, וגינה לִגדולים, עם רִשתוֹת טיפּוּס ומַגלֵשות ממש גבוהות, בקצה השני.

"גינַת הַבָּלונים," אמרתי. לא יודע למה בה בחרתי. אוּלַי מִשוּם שהיא הקרובה יותר לדירתנו. בכל מקרה, מזל גדול שֶבָּהּ בָּחַרְתי.

"רעיון לא משהו, גינת הבלונים," אמר יובל.

"למה, מה רע בגינה הַזֹאת?" שאלה אימא של יובל, אַף שֶשְנֵינוּ ידענו מראש מה התשובה.

"היא רחוקה," הִתחַמֵק יובל. "בואו נלך לזאת עם הַחֲבָלים."

"נִראֶה לנו יותר הבלונים," התעקשנו.

"אבל זאת העבודה שלי," ניסה יובל, מְקַוֶוה שֶנַסכּים.

"אז לֵךְ לגינה עם החֲבָלים לְבַד," אמרתי. "אני בְּעַד הבלונים."

"אבל מה אם הם יהיו שָם?" שאל יובל.

"מי?" שאלנו יחד, כאילו אנחנו לא מבינים על מה הוא מְדַבֵּר.

"הָאֵלֶה," ענה יובל. "עם הבלונים."

"מי?" עשׂיתי עצמי כאילו בפעם הראשונה אני שומע על שְניהֶם. "אהה!!! שְנֵי הַזְקֵנים עם הבלונים?"

 

"אהה," אישֵר יובל.

"מה הבעיה עם שני הַזקֵנים הנחמדים האלה?" שאלה אימא של יובל.

"נוּ, טוב." יובל, שהבין שאנחנו נמשיך לַעֲשׂוֹת עַצמֵנוּ לא מבינים, נשבר. "נֵלֵךְ לגינת הבלונים."

יצאנו לגינה, לא מְשַעֲרים אֵילוּ הפתעות מחכות לנו שם.