אך זהו רק נייר קר

מבוא

"הייתי אז בת ארבעים. רציתי כל כך לחיות ולשׂבוע נחת מילדי. הרי היה לי בשביל מי לחיות — שני ילדים אהובים, שני כוכבים מאירים — הייתי כה יקרה להם".

פניה פישר

הזיכרונות שלפנינו מגוללים את סיפורה של אישה יהודייה אחת בשנות התופת של השואה. אישה משכילה, מורה במקצועה, אם ורעיה, חברה בקהילה תומכת, שאיבדה את משפחתה, את ביתה, את קהילתה ואת בריאותה. זהו סיפור על אובדן קשה, על הבחירות הבלתי אפשריות שעמדו לפני היהודים. זהו סיפור על משפחה שנקרעה, על יחסים בין אם לילדיה וכן על דאגה ומסירות של ילדים לאמם בתקופה חשוכה של מלחמה ושל חוסר ודאות. זהו סיפור של הישרדות, של נדודים ושל סבל, ושל נחישות לשרוד נגד כל הסיכויים ולהמשיך לחיות.

פניה פישר (לבית צייקינסקי) נולדה בעיירה איגנָלינָה (Ignalina), השוכנת על גבול ליטא וביילורוסיה דאז. לפני המלחמה הייתה נשואה ליהודה (יוּדל) פישר והיו להם בת בשם זלָטֶה ובן בשם משה. בזמן מלחמת העולם השנייה, עם כיבוש הגרמנים, כוּונו הרדיפות הראשונות ביישובים רבים נגד אנשי האינטליגנציה. מכיוון שפישר הייתה מורה במקצועה, היא נאלצה תחילה להסתתר ולאחר מכן לעזוב את בעלה ואת ילדיה ולנדוד בניסיון להינצל, לחיות ולשרוד. בזמן מלחמת העולם השנייה יצאה מעיירתה סְוויר (Svir, Świr, גם שְוויר) — השוכנת ביערות נארוֹץ' (Narocz), על שפת אגם סְוויר וממערב לאגם נארוֹץ' — ונדדה באזור וילנה עד יערות הפרטיזנים במערב ביילורוסיה. בני משפחתה נספו בגיא ההריגה פּוֹנאר (Ponary, Paneriai), כעשרה קילומטרים מדרום לווילנה, בעקבות אקציה לחיסול הגטאות הקטנים באזורי ביילורוסיה שסופחו לגנרל־קומיסריאט ליטא בראשית אפריל 1943.

בזיכרונותיה של פישר, שהחלה לכתוב ב-1947, לאחר תום המלחמה, בעודה שוהה במחנה עקורים בברלין, היא לא רק מגוללת את קורותיה בהיותה אישה נרדפת בשנות המלחמה אלא גם מביעה בפתיחות יוצאת דופן את מחשבותיה ואת רגשותיה בזמן האירועים שחוותה ואף מהרהרת בהם במבט לאחור. היא מציינת בפתח הדבר כי העלתה את הדברים על הכתב כדי להנציח את הנרצחים, ולכן פירטה את שמות בני משפחתה שנספו ורואה בזיכרונותיה עדות וזיכרון להם. נראה שכתבה גם כדי לאזור כוח ולנסות לרפא את נפשה כדי שתוכל להמשיך בחייה למרות האובדן הכבד שחוותה, במעין כתיבה תרפויטית.

פישר מאשימה באסון שפקד את היהודים לא רק את הרוצחים — הגרמנים הנאצים ועוזריהם — אלא גם את העולם שעמד מנגד בזמן שיהודי אירופה נרצחו, ולכן חשוב לה שהדורות הבאים יֵדעו מה קרה ממקור ראשון, מפי אישה שהייתה שם וחוותה על בשרה את הטרגדיה. פתח הדבר מקדים את כתב היד עצמו, זיכרונותיה המגוללים את קורותיה מתחילת הכיבוש הגרמני של ברית־המועצות עד השחרור, ואחר כך גם את נדודיה בשנים שלאחר המלחמה, את השיבה לעיירה, כפי שעשו ניצולים רבים, ואת ההכרה שאירופה כבר איננה מקום בטוח ליהודים. נוסף על כך, היא מקדישה קטעים קצרים לסיפור שהותה במחנה העקורים בברלין.

בתור עדת ראייה היא כותבת על רציחות של יהודים בידי מקומיים בתחילת הכיבוש הגרמני, בשנת 1941, ועל שיתוף הפעולה של המקומיים הלא־יהודים עם הגרמנים כל משך המלחמה, אולם היא כותבת גם על אנשים טובים שהושיטו יד וסייעו בהסתרה, במתן כיכר לחם ובהפגנת חמלה כלפי הקורבנות היהודים.

הזיכרונות הללו נכתבו כמובן מנקודת מבטה של אישה אחת, אֵם ורעיה ושמה פניה פישר, מעיירה אחת מסוימת ושמה סְוויר, כפי שזכרה את האירועים זמן לא רב יחסית אחרי שהתרחשו. לרוב היא מוסיפה פרשנות אישית על מה שהתרחש ואת דעותיה על אנשים ועל אירועים, וכאמור מביעה רגשות עזים — הן של שנאה ורצון לנקם כלפי הרוצחים הן של כאב עמוק ואֵבֶל כבד על יקיריה שנספו. סיפורה הייחודי תורם רבות למחקר על אודות הגטאות הקטנים שבמחוז וילנה בתקופת השואה, נושא שעדיין לא נחקר דיו. הזיכרונות מעניינים מנקודת מבט פסיכולוגית וכן לבחינת עדויות וזיכרונות של ניצולי שואה. אלו הן חוויות אישיות המסופרות מנקודת מבט אינדיווידואלית ויש בהן תרומה להבניית הסיפור ההיסטורי "מלמטה", מרמת הפרט. לעיתים יש בכתובים מעין חשבון נפש, ופישר נותנת פרשנות אישית משלה לאירועים שחוותה ושהייתה עדה להם — עניין מעניין כשלעצמו.

העיירה סְוויר וחורבנה
העיירה סְוויר שוכנת בנפת סווינציאן (Święciany, בליטאית Švenčionys), שבמחוז וילנה במערב ביילורוסיה דאז, מצפון לאגם סְוויר, על גבול ליטא־ביילורוסיה. יהודים הגיעו לעיירה כבר באמצע המאה השמונה־עשרה, ועל כך מעידות כמה מצבות עתיקות בבית העלמין היהודי. בין שתי מלחמות העולם התפתחו בה חיים יהודיים ופעלו בה מוסדות סעד שנועדו לסייע למשפחות וליחידים. בקהילה פעלו בית כנסת, בית עלמין, בית מרחץ ומוסדות ציבור אחרים. בשנות העשרים של המאה העשרים נפתח בסְוויר בית ספר יסודי ביידיש בבניין של תלמוד־תורה לשעבר. לימים הוסב לבית ספר עברי וצורף לרשת "תרבות", והתקיימו בו נוסף על הלימודים גם שיעורי עברית ופעילויות שונות לכלל הציבור. באותה תקופה הייתה בסְוויר פעילות ציונית ערה, והוקמו בה סניפים של תנועות נוער שנערים ונערות רבים הצטרפו אליהן, למדו עברית ויצאו להכשרות חלוציות. בסוף שנות העשרים של המאה העשרים עלתה קבוצה גדולה של יהודים צעירים מסְוויר לארץ־ישראל, וכמו שפישר מציינת, כמה מבני משפחתה המורחבת נמנו עימם וכך ניצלו. בעיירה היו גם כמה פעילים בתנועת הבונד וקומוניסטים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת גרמניה לפולין בספטמבר 1939 גויסו צעירים יהודים מהעיירה לצבא פולין. ב-17 בספטמבר נכנס הצבא האדום לסְוויר וכבש אותה, ובעיירה הונהגו סדרי המשטר הסובייטי. בית הספר "תרבות" הוסב לבית ספר ממלכתי סובייטי, שהלימודים בו התקיימו ביידיש, ולאחר מכן הועברו אליו כל ילדי העיירה ושפת הלימוד הוחלפה לביילורוסית. בית הכנסת נשאר ברשות הקהילה היהודית והתפילה בציבור נמשכה כסדרה.

הגרמנים כבשו את העיירה סְוויר ב-26 ביוני 1941, פחות משבוע מתחילת מבצע ברברוסה — פלישת גרמניה לברית־המועצות. הם הקימו מיליציה מקומית ואיישו אותה במשתפי פעולה פולנים וביילורוסים. השוטרים המקומיים הופקדו על הטיפול ביהודים ונהגו בהם אכזריות יתרה. מיד עם תחילת הכיבוש סבלו היהודים מדיכוי ומרדיפות, רכושם נבזז, וגברים נחטפו לעבודת כפייה. פישר מספרת בזיכרונותיה על הכיבוש הגרמני המהיר ועל תחושת הסכנה שהרגישה. לדבריה, בשל היותה מורה והשתייכותה לשכבת האינטליגנציה, שחבריה היו מן הנרדפים הראשונים, היא נפרדה מבעלה ומבתה ונדדה עם משה, בנה שהיה אז כבן אחת־עשרה, ממקום למקום. לבסוף הגיעה אל בית קרובי משפחתה בעיירת הולדתה איגנָלינָה. לאחר זמן מה נאלצה להשאיר גם את בנה עם בעלה ובתה ולהמשיך בנדודים לבדה, ובמהלכם הגיעה בין השאר לווילנה ובה שהתה עם קרובי משפחה. ואכן, עיקרו של כתב היד מתמקד בנדודיה של פישר, בעבודת הפרך שקיבלה עליה כדי לשרוד ובעיקר בגעגועים העזים לבני משפחתה ובהרהורים התמידיים על גורל ילדיה, אשר השאירה מאחור.

היחסים המורכבים בין היהודים ובין האוכלוסייה המקומית
אחד הנושאים שחוזרים רבות בזיכרונותיהם של ניצולי שואה, וכך גם בכתביה של פניה פישר, הוא היחסים המורכבים בין היהודים ובין האוכלוסייה המקומית הנוצרית. עם התושבים המקומיים נמנו מי שעזרו ליהודים ואף סיכנו את חייהם למענם, הצילו יהודים והחביאו אותם, אבל מנגד רבים מן המקומיים שיתפו פעולה עם הגרמנים, הובילו אותם לבתי היהודים ואף יזמו ביזה, התעללות ביהודים ורציחת יהודים, שכמה מהם היו שכניהם לשעבר. רבים מן הנוצרים שדדו את בתי היהודים ואת רכושם ואף רמסו והשחיתו ספרי קודש, וכך קרה בעיירה סְוויר בנובמבר 1941. אפשר להבין את הפחד של המקומיים מן הכובש הגרמני, פחד שמנע מהם לעזור ליהודים, ואת החשש להיתפס ולהיענש; אך היו בהם גם בעלי נטיות אנטישמיות ואנשים שניצלו את כאוס המלחמה ואת המצוקה הקשה שבה היו היהודים נתונים כדי לנצלם, לבזוז אותם ולרדות בהם. הדברים משתקפים היטב בניסיונה הפרטי של כותבת הזיכרונות, שראתה במו עיניה מקרים כאלה והיא מספרת עליהם בפירוט.

ב-24 ביוני 1941, יומיים בלבד לאחר פלישת הגרמנים לברית־המועצות במבצע ברברוסה, נכבשה וילנה. בחודש יולי 1941 נרצחו כ-5,000 גברים יהודים בפּוֹנאר. מ-31 באוגוסט עד 12 בספטמבר 1941 גורשו לפּוֹנאר ונרצחו במקום בירי כ-6,000 יהודים, באקציה שכונתה "הפרובוקציה הגדולה". בווילנה הוקמו שני גטאות, גטו גדול וגטו קטן. בגטו הגדול מונה יודנרט בראשותו של אנטול פריד, ולמפקד משטרת הגטו מונה יעקב גֶנס. פישר מספרת על מצבם הרע של היהודים בווילנה ואף הייתה עדה להקמת הגטאות בספטמבר 1941. היא אינה חוסכת את דעתה השלילית על גֶנס, שהיה דמות דומיננטית ובעלת כוח בגטו וילנה כל משך קיומו, גם בהיותו מפקד המשטרה וגם לאחר שמונה ליושב ראש היודנרט באמצע יולי 1942. גֶנס היה בעברו סרן בצבא הליטאי והגיע לווילנה לאחר שהעיר סופחה לליטא בשלהי 1939. הוא היה נשוי לאישה ליטאית לא־יהודייה, והייתה להם בת. אשתו ובתו חיו מחוץ לגטו. אישיותו של גֶנס והחלטותיו בתקופת המלחמה עוררו ויכוחים וחילוקי דעות בקרב תושבי הגטו. גֶנס דגל במדיניות של הצלה באמצעות עבודה, ולפיה הפך את גטו וילנה ליצרנִי בשביל הגרמנים וקיווה שכך יצליח להציל את תושביו. כעשרה ימים לפני חיסול הגטו, ב-14 בספטמבר 1943, נורה גֶנס למוות בידי אנשי גסטפו. אף שהוזהר מראש שמתכוונים להרוג אותו, הוא בכל זאת הלך לבניין הגסטפו לאחר שזומן לשם, כדי לא לסכן את תושבי הגטו. בסוף ספטמבר 1943 חוסל גטו וילנה בסדרת אקציות.

פישר הצליחה לחמוק מווילנה ולהגיע לעיירות ניֵמֶנצ'ין (Niemenczyn) ומיכָלישקי (Michaliszki). במיכָלישקי היא הייתה עדה לאקציה שבמהלכה נמלטו יהודים ליערות. כתיבתה על אותה האקציה הרצחנית חשובה וייחודית, שכן היא מספקת עדות ממקור ראשון לרצח יהודים במקום זה. היא ממשיכה ומספרת על הגעתה לעיירתה סְוויר ועל כניסתה לגטו. היא מתארת את חיי היהודים בגטו ומביעה אהדה כלפי ראש היודנרט חיים רזניק, שלדבריה היה "אדם נמרץ, בעל עצבים חזקים", כפי שהיה דרוש באותה עת. היא אף מתארת אירועים אלימים שהתרחשו בגטו, כגון רציחתו האכזרית של המורה יוסף אֶנגל ושל יהודים אחרים. זיכרונותיה של פישר הם תיאור מפורט של גטו סְוויר ומבט מבפנים על האירועים בעיירה קטנה במחוז וילנה, דווקא מנקודת מבטה של אישה "רגילה", מן השורה, שלא נשאה בשום תפקיד ציבורי, ומכאן חשיבותם.

עם הפרטיזנים ביערות מערב ביילורוסיה
החל משנת 1942 התקיימה פעילות פרטיזנית ביערות נארוֹץ' שבמערב ביילורוסיה. יערות אלו נמצאים כ-150 קילומטרים ממזרח לווילנה, מדרום לאגם הגדול נארוֹץ' ומצפון לעיר המחוז וילֵייקה (Wilejka), על גבול ביילורוסיה־ליטא, והם כוללים גם את גוש היערות הגדול קוֹזיאן (Koziany), במרחק כחמישים קילומטרים מצפון לאגם נארוֹץ'. בראשית שנת 1942 הגיעה ליערות נארוֹץ' הקבוצה הפרטיזנית המאורגנת הראשונה, בפיקודו של פיודור גרֵגוֹריֵביץ' מַרקוֹב (Fjodor Gregorevich Markov), בכוונה להקים שם תנועה פרטיזנית ביילורוסית. ביערות נארוֹץ' מצאו מחסה בשנות המלחמה מאות יהודים, בהם בעלי משפחות וילדים, שהגיעו ליער בשנת 1942 ובמחצית הראשונה של שנת 1943 בעקבות חיסולם של גטאות באזור. כמה מאותם יהודים, מן הצעירים החמושים, התקבלו ליחידות לוחמות של פרטיזנים סובייטים, ואלו שנותרו מחוץ ליחידות הלוחמות התארגנו ב"מחנות משפחה" וחיו תחת איום מתמיד של מחסור במזון, של התנכלויות מצד פרטיזנים לא־יהודים אנטישמים ושל פשיטות הגרמנים על היער.

מַרקוֹב נולד בשנת 1914 בכפר באזור פּוֹסטָווי (Postawy). לפני המלחמה היה מורה ללשון ולספרות פולנית בבית הספר היהודי בסווינציאן. בשנת 1934, בהשפעת אשתו היהודייה הקומוניסטית אסתר (אטל) דֶסיַטניק הצטרף למפלגה הקומוניסטית ואף נכלא בגין פעילותו הפוליטית. בימי השלטון הסובייטי עשה חיל בתחום הפוליטיקה, נבחר לסובייט העליון של ביילורוסיה וכיהן כממלא מקום ראש המועצה של המחוז. עם פתיחת מבצע ברברוסה ופלישת הגרמנים לאזור נשלח מַרקוֹב לבית ספר מיוחד להכשרת מפקדי פרטיזנים. בסתיו 1941 נעשה קצין בצבא האדום, ובמאי 1942 החל לפעול ביערות מערב ביילורוסיה. מַרקוֹב ריכז קצינים וחיילים מהצבא האדום שנמלטו מהשבי והקים גדוד פרטיזני, וזה צמח וגדל בכל חודש. בנובמבר 1942 התרחב גדודו של מַרקוֹב ונעשה "בריגדה של הרפובליקה הביילורוסית על שם ווֹרוֹשילוֹב" (Belorusskaia respublikanskaia brigada imeni Voroshilova). ראשוני הפרטיזנים היהודים בפיקודו של מַרקוֹב היו צעירים מעיירות הסביבה שנמלטו ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים. עימם נמנו תלמידיו שלעבר של מַרקוֹב מסווינציאן, אשר הכירוהו עוד לפני המלחמה. ביולי 1943 החלו להגיע לבריגדה שבפיקוד מַרקוֹב צעירים יהודים מגטו וילנה.

לאחר ימים קשים של נדודים ממקום למקום, עבודת פרך ורדיפות הצליחה פניה פישר לברוח ליערות מערב ביילורוסיה ולהצטרף לפרטיזנים. היא ביקשה ממפקד הפרטיזנים ביערות נארוֹץ' להתקבל לפלוגת הייצור (Proizvodstvennia Gruppa), שנועדה לספק שירותים מקצועיים וטכניים לפרטיזנים הלוחמים. יחידה זו כללה יותר משישים איש ואישה ובהם חייטים, סנדלרים, תופרות, צלמים, בורסקאים ובעלי מלאכה אחרים. למפקד היחידה מונה היהודי בוריס גרוֹינמַן (Boris Groinman). הם חפרו לעצמם מחפורת ("זימלֶנקָה" במונחים פרטיזניים) לשינה ובנו בית מלאכה, מאפייה ובית מרחץ. מעורות שהופשטו מבהמות עובדו עורות קשים ורכים ומהם ייצרו מגפיים ומעילי עור לשימוש הפרטיזנים. הם תפרו לבָנים מבדי המצנחים שבאמצעותם נהגו הסובייטים להצניח כלי נשק וציוד ליחידות הפרטיזנים. מהשרוכים ומהסרטים של אותם מצנחים סרגו סוודרים וייצרו חוטי תפירה. במאפייה אפו לחם, ובפלוגת הייצור הכינו אפילו נקניקים. פלוגה זו הוקמה בשלהי ספטמבר 1943 לאחר פירוק גדוד הפרטיזנים היהודי "נקמה", שפעל במסגרת בריגדת ווֹרוֹשילוֹב והורכב מיהודים רבים שברחו ליערות נארוֹץ' מגטו וילנה בחודשים יולי־ספטמבר 1943‏.

בזיכרונותיה מחיי היער, פישר מספרת אנקדוטות מעניינות וחשובות על קורות הפרטיזנים, על חיי היום־יום ביער, על פעילות קרבית, על פעולות להשגת מזון וציוד מבתי איכרים ("פעולות כלכליות" במונחי הפרטיזנים) וכן על מקרים שפרטיזנים נרצחו בידי גרמנים. תיאורה של פישר חשוב ומרתק, בעיקר כי הוא נמסר מאישה יהודייה בשנות הארבעים לחייה, אם ורעיה שאיבדה את משפחתה ומצאה מקלט ביער בין הפרטיזנים וניסתה להשתלב. מכיוון שנחשבה אישה מבוגרת בעיני המפקדים הפרטיזנים, התקשתה תחילה להתקבל ליחידות הפרטיזנים, אך דווקא ניסיונה בעבודות המשק, כגון בישול ותפירה, עזר לה למצוא את מקומה ביער ולתרום את חלקה להתנגדות היהודית. אנקדוטות מעניינות שהיא מזכירה מספקות לנו הקוראים הצצה נדירה ואותנטית לחיי הפרטיזנים היהודים בביילורוסיה ולהתנהלותם.

ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את הפרטיזנים של מערב ביילורוסיה, והם יצאו מן היערות והגיעו לווילנה. פישר המשיכה בדרכה והגיעה לסְוויר עם עוד יהודים בני העיירה. בדרכם עברו בעיירה מיאדל (Miadziol) ומצאו יהודים ששרדו בעבודת הכפייה במחנה מיֵלֶגיאני (מאליגאן, Mielegjany). בתיאוריה של פישר על התקופה שלאחר המלחמה והשחרור היא מספרת על גרמנים שנמלטו ליערות, על משתפי פעולה מקומיים עימם, ליטאים וביילורוסים, שגם הם נמלטו ליערות בתורם מכיוון שבתום המלחמה רדפו אותם הרוסים. חשיבות רבה יש לתיאור המרגש והטרגי של הרגע שבו למדה כי קרוביה נרצחו כולם ולהבנתה כי היא נשארה השריד האחרון ממשפחתה. פישר החליטה לנסוע לרוסיה ולאחר מכן חזרה לאיגנָלינָה וחלתה במחלת הטיפוס. לאחר החלמתה הגיעה לעיירה סווינציאן, והיא מתארת בזיכרונותיה את אותה העיירה לאחר המלחמה.

בשנים 1946-1951 חייתה פישר בגרמניה, ושם גם הכירה את מי שלימים היה לבן זוגה, איינך (חנוך) לוויטן, וב-1951 עלו בני הזוג יחד לישראל. תחילה התגוררו בראשון לציון, בבית קרובי משפחתה שעלו לארץ־ישראל לפני השואה, ולאחר כמה חודשים עברו להתגורר בצריף בנחלת יהודה. לאחר פטירתו של לוויטן עברה פניה לגור בדירה קטנה בראשון לציון, בקרבת משפחתה. לכאורה היא החלה לחיות חיים רגילים, אבל השואה לא הרפתה ממנה. ילדיה ובעלה שנרצחו ליוו אותה כל הזמן. האירועים הקשים שחוותה היו נוכחים תמיד בחייה. היא מעולם לא שבה לקו הבריאות וסבלה ממחלות. עם זאת, הרצון לחיות והנחישות שניחנה בה, אשר מתוארים בספרה ואשר בזכותם שרדה במלחמה, פעמו בה עד הסוף.

פניה פישר נפטרה ב-4 באפריל 1988, לאחר אשפוז ממושך בבית החולים קפלן ברחובות ובבית החולים הרצפלד בגדרה. היא נקברה בבית העלמין גורדון בשיכון המזרח בראשון לציון.

יהי זכרה ברוך.

דניאלה אוסצקי שטרן