לצלוח קידה, ספרה השני של גל עזרן, מתנתק מהשירה הלירית הרזה והקצוצה בנוסח עמיחי, שמאפיינת את רוב השירה העברית שנכתבת היום, ונוסק אל הסימפוני והאפי בשורה של פואמות דרמטיות וריתמיות. אבל מעבר למוזיקה (ולעד יש מעבר למוזיקה, אחרת אין טעם לקרוא מילה – שהיא מסר, שהיא ערך, שהיא דבר שמסמן), גל עזרן מתמודדת בספרה החדש עם הרגש העתיק והמשתק ביותר: הבושה. הבושה שבקיום. הבושה הנצחית של היותנו מי שאנחנו. והבושה שבהרגשת הבושה הזאת. אנחנו חיים בתקופה שמגנה את הבושה. כולם רוצים להיות, או למצער “לצאת”, מנצחים וחזקים. נאמר לנו להיות מי שאנחנו, מורים לנו לאהוב את עצמנו. ואם איננו רוצים להיות מי שאנחנו, ואם איננו אוהבים את עצמנו תמיד כבפרסומת (למי? למה?), אנו מותקפים מיד (ונתקפים בושה שנייה). לצלוח קידה מפליא לזקק את הקושי הזה, הקשה מכולם: ללבוש את תחפושת הגוף, לצאת אל במת העולם, לבצע את הסלטה הזאת – את הסלטה האווילית, הנעלגת, ששמה חיים – ובסוף עוד לצלוח קידה: “וְהַבּוּז לִי עַל שֶׁהִנֶּנִּי הַלֵּיצָן / וּמָה עוֹשֶׂה הַלֵּיצָן? / עָגוּם מִתְהַלֵּךְ בְּבַרְדָּס / וְחוֹמֵל עַל פָּנָיו”.
