שיטוטים עם רוברט ואלזר

 26 ביולי 1936
 

לקשר בינינו קדמו מכתבים לקוניים אחדים; שאלות ותשובות קצרות ותכליתיות. ידעתי שרוברט ואלזר אושפז בתחילת 1929 במוסד הפסיכיאטרי ״וַלדָאוּ״ שבבֶּרן, וששהה מאז יוני 1933 בהֵרִיזָאוּ כמטופל במוסד הפסיכיאטרי של קנטון אַפֶּנצֶל־אָאוּסֶר־רוֹדן. חשתי צורך לפעול למען פרסום יצירותיו ולמען האיש עצמו. מכל הסופרים השוויצרים בני זמננו, הוא נראה לי כאישיות המסקרנת ביותר. הוא הסכים שאבוא לבקר אותו. על כן נסעתי באותו יום ראשון, בשעת בוקר מוקדמת, מציריך לסַנט גאלֶן והסתובבתי בעיר, ובקתדרלת המנזר הקשבתי לדרשה בנושא ״משל כיכר הלחם״. בהגיעי להֵריזָאוּ שמעתי את צלצול פעמוני הכנסייה. נפגשתי עם ד״ר אוֹטוֹ הינְריכְסֶן, הרופא הראשי של המוסד, והוא הרשה לי לצאת לטיול רגלי עם רוברט.

ואז, מתוך אגף צדדי של המבנה, יצא הסופר בן החמישים ושמונה בלוויית מטפל. חזותו הפליאה אותי. פני ילד עגולות שנראו כאילו מכת ברק פילחה אותן, לחיים סמוקFות, עיניים כחולות ושפם זהוב קצוץ. ברקות כבר האפיר השיער. צווארון מהוה ועניבה מעט עקומה; שיניים במצב עגום. כשד״ר הינְריכְסֶן ביקש לרכוס את הכפתור העליון בווסט של רוברט, הוא התנגד לכך: ״לא, הוא יישאר פתוח!״ הוא דיבר בניב הגרמני המלודי של אזור בֶּרן, השגור בפיו עוד מתקופת נעוריו בבִּיל. לאחר פרידה חפוזה למדי מהרופא יצאנו לדרך לכיוון תחנת הרכבת של הֵרִיזָאוּ ומשם המשכנו לסַנט גאלֶן. מזג האוויר היה קיצי וחם. מתפללים רבים ששבו מהכנסייה צעדו לקראתנו ובירכו אותנו לשלום באדיבות. לִיזָה,1 אחותו של רוברט, הזהירה אותי שאחיה חשדן ביותר. מה עליי לעשות? שתקתי. הוא שתק. השתיקה הייתה הגשר הצר שעליו נפגשנו. בראשים לוהטים שוטטנו באזור, בתוך נוף של גבעות, של שדות מרעה, של יערות נטולי שדים. רוברט נעצר מפעם לפעם להצית לו סיגריית ״מרילנד״, לקרב אותה אל אפו ולרחרח אותה.

ארוחת צהריים במסעדת ״לוֹכליבָּאד״. הפשרה הדרגתית סביב בקבוק יין בֶּרנֶק ארגמני וכוס בירה. רוברט מספר שבסוף המאה הקודמת עבד בציריך, בבנק שווייצרישֶׁה קרדיט־אַנשטַלט וכן בבנק הקנטונלי. אומנם חודשים אחדים בלבד, כדי שיתאפשר לו לחזור לכתיבה. אי־אפשר לשרת שני אדונים בו־זמנית. באותה תקופה כתב את ספרו הראשון ״החיבורים של פְריץ קוֹכֶר״,2 שראה אור ב-1904 בהוצאת אִינזֶל מלווה באחד־עשר איורים מאת אחיו קַרל.3 לדבריו מעולם לא זכה לתמלוגים על יצירה זו, וכשנותרה על המדפים בחנויות הספרים, הועברה עד מהרה למכירת חיסול. בכלל, נטייתו להתרחק מהקליקה הספרותית הסבה לו נזק כספי כבד. החנופה היא לחם חוק במקומות רבים, אבל הוא פשוט בוחל בה. היא מורידה את הסופר לדרגת מצחצח נעליים. כן, הוא מרגיש שזמנו עבר. אבל זה לא מטריד אותו. כשאדם צועד לקראת גיל שישים, עליו להיות מסוגל לשנות את גישתו לחיים. את ספריו כתב כשם שאיכר זורע וקוצר, יוצר שתילים, מאכיל את הבהמות ומדשן את האדמה. מתוך תחושת מחויבות וכדי לא למות מרעב. ״זו הייתה בשבילי עבודה כמו כל עבודה אחרת.״

הוא מציין את שבע שנות שהייתו בברלין ואת שבע השנים שלאחר מכן בבִּיל כתקופה הפורייה ביותר בחייו הספרותיים. איש לא דחק בו, איש לא פיקח עליו. הכול צמח בניחותא, כמו תפוחי עץ על עץ תפוחים. השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה היו, בהיבט האנושי, תקופה מבישה בשביל רוב הסופרים. כתיבתם נעשתה ארסית ומרושעת. והרי מחובתה של הספרות להקרין אהבה, להיות נעימה. אסור ששנאה תהיה לכוח מניע. השנאה היא גורם עקר. בתקופה ההיא, בעיצומה של אותה הפקרות אפלה, החלה לדבריו שקיעתו האמנותית. פרסי הספרות חולקו למשיחי שקר או לפלוני אלמוני כלשהו. נו טוב, נגד זה הוא לא יכול לעשות שום דבר. אבל הוא לא ירכין ראש בשל כך בפני איש עד יום מותו. אשר לקליקות ולפרוטקציונרים למיניהם, הם ממילא מתחסלים מאליהם.

בין האמירות האלה הוא שוזר דברי הלל על ״אידיוט״ מאת דוסטוייבסקי, על ״מחייו של לא יוצלח״ מאת פוֹן אייכנדוֹרף, ועל הליריקה הגברית והנועזת של גוֹטפריד קֶלֶר. את המשורר רילקֶה, לעומת זאת, הוא מייעד לארונית הלילה של בתולות זקנות. מתוך יצירתו של יֵרֵמיָאס גוֹטְהֶלף הוא מעדיף את שני סיפורי ״אוּלי״; יתר כתביו לרוב קשקשניים ומוסרניים מדי לטעמו.

4 בינואר 1937
 

טיול רגלי דרך סַנט גאלֶן ושְפַּייכר לכיוון טְרוֹגן, עיירה המוכרת לי משנותיי בבית הספר הקנטונלי. ארוחת צהריים באכסניית ״שֶפְלי״. לכבוד בני משפחת אימי, שהיו בעלי כרמים בבּוּכְבֶּרג שבעמק הריין במשך מאות שנים, אני מזמין בקבוק של יין בּוּכְבֶּרג הכבד. צלילי רדיו רעשניים כתוספת לא רצויה; תסכית קומי בגרמנית שוואבית. אחר הצהריים באווירה מושלגת ונוגה במעלה הר גֵבְּריס; אני נזכר בהופעתי המגוחכת באותו מקום כפרח קצונה עם חרב עצומה שהשאיל לי רופא הכפר. משבי רוח מזרחית ערים. רוברט ללא מעיל. חזרה ברכבת: פניו מוארות בנוגה מסתורי, כמו לפיד דולק. חריצים עמוקים, מיוסרים, נמתחים משורש האף עד לשפתיים הבשרניות והאדומות. ברציף תחנת הרכבת של סַנט גאלֶן בוהקות אבני חצץ זעירות. עיניו של רוברט דומעות. לחיצת יד אמיצה, חפוזה.

קטעים מתוך השיחות שניהלנו:

הוא שהה בציריך, עם הפסקות, מסתיו 1896 ועד אביב 1903; תחילה שכר חדר בציריכבֶּרג, אחר־כך בשפִּיגֶלגַאסֶה, לאחר מכן באזור שִיפְּפֶה ולבסוף ברובע אָאוּסרזִיל. שהייתו בברלין נמשכה אף היא שבע שנים (מ-1906 עד 1913), וכמוה גם שהייתו השנייה בבִּיל. לא אחת עולה בדעתו שחייו מתנהלים במחזוריות של שבע שנים.

בברלין התגורר בדירת שני חדרים ברובע שַרלוֹטֶנבּוּרג, תחילה עם אחיו קַרל ולאחר מכן בגפו. לימים סירב המו״ל בְּרוּנוֹ קַסירֶר להמשיך לסייע לו כספית. במקומו תמכה בו אישה עשירה ואצילת נפש במשך שנתיים. לאחר מותה נקלע למצוקה, וב-1913 שב אל המולדת. שנים רבות התגעגע אל היופי השליו של היערות במחוז מֶרקיש־אוֹדֶרלַנד.

לאווירה המסורתית בבֶּרן, שבה התגורר כשמונה שנים משנת 1921, הייתה השפעה מבורכת על כתיבתו. השתייה והנהנתנות, לעומת זאת, היו בעוכריו. ״בבֶּרן הייתי לפעמים כמו אחוז תזזית. צדתי נושאים ספרותיים כמו שצדים חיות בר. השיטוטים ברחובות והטיולים הרגליים הארוכים בסביבת העיר התבררו כמפרים ביותר, הייתי חוזר הביתה ומעלה על הכתב את התנובה המחשבתית. כל עבודה טובה, גם הקטנה ביותר, מצריכה השראה אמנותית. אין לי ספק שעיסוק הכתיבה יכול לשגשג רק בתנאי חופש. בשבילי, זמני העבודה הפוריים ביותר היו הבוקר והלילה. השעות שבין הצהריים לערב הקהו אותי שכלית. הלקוח הכי טוב שלי באותה תקופה היה העיתון הצ'כי־גרמני 'פְּרָגֶר פְּרֶסֶה'; עורך מוסף התרבות שלו, אוֹטוֹ פִּיק, פרסם כל דבר ששלחתי לו, גם שירים שחזרו אליי כמו בומרנג מעיתונים אחרים. עבדתי גם הרבה עם המגזין הסטירי 'סימפְּליציסימוּס'. הם אומנם החזירו לי שוב ושוב טקסטים ששלחתי להם, בטענה שחסר בהם הומור. אבל הם שילמו ברוחב לב על מה שלא החזירו. לפחות חמישים מרק לסיפור קצר, וזה היה בשבילי הון תועפות.״

אני: ״אולי יזדמן לך למצוא בסביבת המוסד והפציינטים חומר מקורי לרומן?״ — רוברט: ״קשה לי להאמין. וגם אם כן, לא אהיה מסוגל לפתח אותו לרומן, כל עוד אני בפנים. נכון שד״ר הינְריכְסֶן העמיד לרשותי חדר לכתיבה. אבל אני רובץ בו כמו משותק ולא מצליח לייצר שום דבר. אם אגור שנתיים־שלוש בתנאי חופש מחוץ למוסד, אולי אז תבוא פריצת הדרך הגדולה.״ — אני: ״איזה סכום דרוש לך כדי להתקיים כסופר בתנאי חופש?״ — רוברט מהרהר ומשיב: ״להערכתי 1,800 פרנקים לשנה.״ — ״לא יותר מזה?״ — ״לא, זה יספיק לי. אילו ידעת כמה פעמים נאלצתי להסתפק בפחות מזה כשהייתי צעיר! אפשר לנהל חיים סבירים לחלוטין גם בלי מותרות. אבל בכל מקרה לא אוכל להתחייב לאף עיתון ולאף מוציא לאור. לא הייתי רוצה לתת הבטחות שלא אוכל לעמוד בהן. הכול צריך לצמוח מתוכי בלי אילוצים.״

כעבור שעה קלה: ״אילו יכולתי להחזיר את עצמי לגיל שלושים, לא הייתי כותב עוד כלאחר יד כמו רומנטיקן תימהוני, באימפולסיביות קלת דעת. אסור להתעלם מהחברה. צריך לחיות בתוכה ולהיאבק למענה או נגדה. זו הטעות של הרומנים שלי. הם משונים מדי ורפלקסיביים מדי, והמבנה שלהם לרוב מרושל. צפצפתי על המוסכמות האמנותיות ופשוט אלתרתי. לפני שיצאה המהדורה החדשה של 'האחים טאנֶר',4 עלה בדעתי שכדאי לקצר את הספר בשבעים או שמונים עמודים; היום אני חושב שאסור לאדם לפרסם ברבים שיפוט אינטימי כל־כך על האחים שלו.״ — אני: ״קראתי לא מזמן את 'יאקוֹבּ פוֹן גוּנטן' שלך והתלהבתי.5 איפה בעצם התהווה הספר הזה?״ — ״בברלין. הוא במידה רבה פנטזיה פיוטית. קצת נועז, נכון? גם אני מעדיף אותו על פני יתר הספרים הארוכים שלי.״ כעבור הפסקה הוא אומר: ״היכולת של סופר לדלל את העלילה ולצמצם את המרחב שלה מעידה בדרך כלל על גודל הכישרון שלו. אני חשדני מראש כלפי סופרים שמצטיינים בבניית עלילות ושנזקקים לעולם ומלואו בשביל הדמויות שלהם. חיי היומיום מספיק יפים ועשירים כדי שניתן יהיה להפיק מהם ניצוצות ספרותיים.״

שיחה על אוגוסט פוֹן קוֹצֶבּוּ. רוברט מעלה על נס את החן והליטוש החברתי של המחזאי הגרמני הזה. הוא נזכר שקוֹצֶבּוּ הוגלה לסיביר לשנה אחת בתחילת המאה ה-19, ושחיבר על כך ממואר בשני כרכים. סוף חייו נראה אף הוא לקוח מתוך מחזה: הוא נרצח בידי סטודנט לאומני קיצוני בשם קַרל לוּדוויג זַנד. קוֹצֶבּוּ נתפס מן הסתם כבלם וריאקציונר בשל הביקורת שמתח על בני ארצו שילר וגתה.

רוברט מפקפק ביכולתה של הספרות השוויצרית להתעלות על עצמה כל עוד היא תקועה בכפריות. לדבריו עליה לאמץ גישה קוסמופוליטית ורחבת אופקים, ולזנוח את הנטייה חסרת המעוף של היצמדות לאדמה ולחיי האיכר. הוא משבח את הסופר השוויצרי אוּלי בְּרֵקר, המכונה ״האביון מטוֹגֶנבוּרג״, ואת רשימותיו על מחזות שייקספיר. כמה שונים ונעלים היו גם האידיאלים של גוֹטפריד קֶלֶר לעומת אלה של הסופרים השוויצרים בני זמננו, הוא אומר, ומדקלם בשלמותו את שירו של קֶלֶר ״אגדה יפה נודדת לה״. לדבריו, ספרו של קֶלֶר ״היינריך הירוק״ מוסיף להיות יצירה חינוכית להפליא, ראויה לקריאה ולהערצה לדורי דורות. ״לא מזמן רצתה עובדת של המוסד לשכנע אותי לקרוא את 'וִיטִיקוֹ' של שְטִיפטֶר. אבל הבהרתי לה שאין לי עניין ברומן עב כרס. אני מסתפק בתיאורי הטבע של שְטִיפטֶר, בהבחנותיו הרגישות מאין כמותן, בהרמוניה שבה ידע לשלב את הדמויות. אבל מה תגיד על עודפי השומן של טרילוגיית 'יוסף ואחיו' מאת תומאס מאן? איך יעלה על הדעת לקחת חומר מהברית הישנה ולנפח אותו כך?״

על מהפכות: ״זו אווילות לנסות לחולל התקוממויות מחוץ לערים. מי שלא שולט בערים לא שולט בלב העם. כל המהפכות המוצלחות נוצרו בערים. לכן אני מאמין שבמלחמת האזרחים בספרד, ידו של הממשל תהיה על העליונה.״

״הווילהלמיניזם עודד התנהגות מנוכרת ואקסטרווגנטית בקרב האמנים. כן, הוא טיפח את הגחמנות הלכה למעשה. והרי גם האמנים צריכים להתאים את עצמם למוסכמות. הם לא יכולים להרשות לעצמם להשתטות.״