ושוב פורח הלילך

פרולוג
 

אבא,

חלפו כבר שלוש עשרה שנים מאז שהלכת מאיתנו, ואני עדיין כואבת כל כך.

לא עובר רגע שבו אני לא חושבת עלייך, נזכרת במבטך החם, בעינייך הגדולות, האוהבות והעוצמתיות, ומבקשת להרגיש שוב את החיבוק המוכר.

אני כותבת, כואבת ובוכה. אני יודעת שדמעות וכאב ימשיכו ללוות את כתיבת הספר הזה, הם הרי היו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה המשפחתית שלנו.

״תבטיחי לי,״ ביקשת, ״הסיפור המשפחתי שלנו לא צריך להיות חבוי עוד. קולם חייב להישמע.״

אני, בתך הנאמנה, הקשבתי וקיימתי. נדרתי נדר לכתוב. התחייבתי לספר.

לעולם לא אשכח את הפעם האחרונה בה ישבנו יחד בבית הקפה השכונתי ברוקוויל, מרילנד. זה היה יום בהיר ושטוף שמש בחודש יוני 2009. הייתי אז אימא צעירה, ולך בדיוק מלאו שבעים שנה.

״אבא,״ ביקשתי, ״ספר לי שוב את הסיפור של פרידי.״

ואתה סיפרת.

אני שומרת את הקלטת עם צליל קולך במגירה העליונה. אני שומרת את המחברת עם הציור המקורי של העץ המשפחתי, בכתב ידך, בקופסת התכשיטים שלי, דף שעכשיו כבר מקומט מרוב קיפול ופתיחה.

קרני השמש החמות ליטפו אותנו כשישבנו שם. דיברנו על החיים באמריקה ובישראל, ושוב, סיפרת לי את ״הסיפורהמשפחתי שלנו,״ כפי שקראת לזה. ״הסיפור של פרידי,״ אמרת בעיניים נוגות. מי ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שאשמע אותו ממך?

אתה זוכר שלקחת אותי לטיול שורשים ברומניה בשנת 1998, כמה חודשים לפני החתונה שלי? שוטטנו ברחובות בוקרשט, נשמנו ריח מתקתק של שום, וקולותינו נבלעו בבליל הצפצופים של צופרי המכוניות מעורב בפטפוטיהן הקולניים של האימהות.

בעודנו משוטטים כך, גילית לי את ״הסודות של המשפחה״. לא אמרתי כלום, כי לא רציתי לקלקל את הרגע, אבל אימא סיפרה למיקי ולי את הסיפורים המשפחתיים כבר שנים לפני כן. היא רצתה שנעריך את החיים הפשוטים, ושנלמד למצוא שימחה גם בדברים הקטנים שמסביבנו.

זאת הייתה הפעם הראשונה אז ברומניה, ששמעתי את הסיפור ממך, ממקור ראשון.

אז גם הבאת אותי לבית ילדותך ברחוב ג’ורג’ה מאנה שבבוקרשט. זה היה בית חד־משפחתי פשוט, מוקף בחומת לבנים גבוהה. הגג, כמו כובע אדום מחודד, ישב לו בשביעות רצון למעלה. פרחי הוורדים לבלבו וקישטו את הגינה. אפי התמלא בניחוח מתוק, שהשתלב עם הארומה של עוגת התפוחים והקינמון שנאפתה בפנים. כל כך פשוט, ובכל זאת, הבחנתי בגלי הנוסטלגיה שעלו בך מבעד קמטי פניך. עמדנו שם והסתכלנו על אישה שהוציאה plăcintă cu mere (פאי תפוחים) חם מהתנור. ובפעם היחידה בחיי, ראיתי אותך מזיל דמעה.

האם נזכרת בבית ילדותך? האם התרפקת על זיכרונות הילדות והבית שבו גדלת? האם חשת געגועים להורייך, אותו כאב צורב שאני מרגישה עכשיו?

לא אכביד במילים. הבטחתי לכתוב, ואני כותבת. הבטחתי לספר את הסיפור שלנו, וכך אעשה.

הזיכרון שלך מלווה אותי לאורך כל המסע הזה. אני מקווה שאתה גאה בתוצאה.

אני מתגעגעת אלייך.

בתך,

רוני

פרק 1

פרידי,
בוקרשט, 1937
 

פרידי ישבה על אדן חלון חדרה והשקיפה אל גני צ’ישמיג’יו. פרחי הלילך והאדמוניות הבזיקו בתצוגה נפלאה של צבעי סגול וורוד לרוחב הפארק, על רקע שמיים תכולים. אימהות דחפו עגלות תינוקות, וזוגות טיילו יד ביד על פני השבילים, אצבעותיהם מלטפות בעדינות את עלי הכותרת. פרידי העריצה את נוף הגנים הפורחים, למרות שכעת, רק לעתים רחוקות חשה את הצורך ללטף את עלי הכותרת ולהחליקם בין קצות אצבעותיה, כפי שהייתה עושה כשהייתה ילדה. בשבוע שעבר מלאו לה שמונה עשר חורפים, והיא עדיין התגוררה בדירת שני החדרים הצנועה של הוריה בלב ליבה של עיר הבירה, בוקרשט.

היא הברישה את שערה השחור כפחם, וניסתה לשווא ליישר את תלתליה הסרבניים. העיר ההומה נפרשה מתחת לחלונה. הסוחרים סידרו את מרכולתם בפינת הרחוב, סוסים צחורים הובילו כרכרות מצוחצחות, ואחד הרכבים דנדן בפעמון וניסה לפלס את דרכו בין המכוניות השחורות הנמוכות שדהרו בכבישים. מוכרי הפירות ניסו, שוב ושוב, לאזן בין שני סלי קש, שהיו תלויים על מוט עץ ארוך שנשען לאורך כתפיהם. קולות צוהלים של עוברי אורח שפגשו לפתע מכר באמצע הרחוב, ופטפוטם הנלהב, ריחפו והגיעו עד לאוזניה של פרידי בקומה השלישית. פרידי חייכה לעצמה.

חנות הכובעים הקטנה שכנה ממש מתחת לחלון חדרה. כשהייתה צעירה, נהנתה לצפות בגברים שפקדו את החנות. לפי לבושם ואופן הליכתם, הייתה פרידי מנסה לנחש מי הם הקונים ואיזה כובע הם עומדים לרכוש. היא החליטה כי הגבר הצנום שכתפיו שמוטות, עובד ללא ספק, כמנהל חשבונות. הוא בוודאי נשוי לאישה נמוכת קומה בעלת מבנה גוף רחב, הנוהגת למרר את חיי בעלה עם שובו מהעבודה. אדם זה, דמיינה פרידי, ירכוש ודאי מגבעת גבוהה, שתיתן לו מעט הגנה. לעתים, הייתה פרידי משתפת את אימה בתעתועי דמיונה, וצחוקן של השתיים היה ממלא את המטבח.

היו פעמים שבהן גברים יפי מראה פקדו את חנות הכובעים הקטנה. פניהם היו מגולחים למשעי, ללא זקן או שפם, ושיערם היה קצר ומסופר בתספורת מודרנית. הם הזכירו לפרידי אנשי עסקים, רווקים מבוקשים, או שחקני קולנוע נאים, כמו אלה שכיכבו במגזינים הצרפתיים. או אז הייתה פרידי משעינה את סנטרה על אדן החלון, עוצמת את עיניה וחולמת על הנסיך שלה, שיבוא יום אחד ויישא אותה הרחק מכאן אל מקומות מסתוריים, אל ארצות רחוקות.

פרידי נהנתה לגור בעיר הולדתה, אך עדיין, לבוקרשט, עיר הבירה של רומניה, הייתה חסרה האווירה של עיר עתיקה בעלת היסטוריה מפוארת, כמו זו ששררה בערים אירופאיות אחרות. הוריה של פרידי סיפרו לה על השריפה הגדולה שהשתוללה בבוקרשט במארס 1847 וחירבה שליש מבתי העיר. ממשלת רומניה טרחה והזמינה אדריכלים צרפתים ושווייצרים כדי שיתכננו מחדש את העיר. הם עיצבו את בוקרשט לפי הסגנון האדריכלי שהיה מקובל באותה עת, עם מוטיבים פריזאיים. לא פלא אם כן, שבשנות העשרים של המאה העשרים, רבים כינו את בוקרשט בשם ״פריז הקטנה״, או ״פריז של המזרח״. ולמרות זאת, פרידי השתוקקה לגור בעיר שיש מאחוריה היסטוריה אמיתית, עיר מערבית מודרנית ומתקדמת. כמו פריז.

עוד בילדותה, נהגו פרידי והוריה לטייל ברחובות בוקרשט, כשהם מתפעלים ומהללים את הארכיטקטורה הססגונית. הם היו עוברים דרך ״שער הניצחון״ המפורסם של העיר, שניצב בכיכר המרכזית וסימל את השחרור של רומניה מכבלי שלטון האימפריה העות’מאנית. הם פקדו את החנויות ברחוב הראשי של העיר, שדרת ויקטוריה, וחקרו בהתלהבות את שדרות הבוטיקים השוקקות, שדמו לשדרת שאנז אליזה הידועה שבפריז.פרידי הייתה מתבוננת בסקרנות בתיירים מכל רחבי אירופה, שהגיעו במיוחד כדי לערוך קניות ברחוב המפורסם שליד ביתה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, חיי התרבות והאמנות של העיר פרחו. פרידי הייתה חסרת סבלנות. היא רצתה לחוות הכול. השאנסונים הצרפתיים של אדית פיאף הציפו את רחובות העיר ושעשעו את מבקרי המועדונים. התיאטראות הרומניים היו בשיא פריחתם, ואולמות הקונצרטים כמו ״אתנאום״ ואחרים, אירחו ערבי קלאסיקה וקונצרטי ג’אז והוצפו במאות חובבי תרבות. את אולמות הנשפים הענקיים פקדו מאות רקדני סווינג, צ’רלסטון, פוקסטרוט ולינדי הופ. מחזות זמר הוצגו בתיאטראות, והסרטים האילמים של צ’רלי צ’פלין פינו את מקומם לסרטים עלילתיים ״מדברים״ כמו ״זמר הג’אז״ ו״המלאך הכחול״ בכיכובה של מרלן דיטריך. וכמובן, הסרט ״דרקולה״ יצא לאקרנים ומשך מבקרים וסקרנים, שביקשו למצוא את האדון צמא הדם. תושבי העיר פקדו תכופות את בתי הקפה המסוגננים, חנויות הכלבו והחנויות המקומיות, ואלה מילאו בחפץ לב אחר מבוקשם של הקונים. קפיטריות מודרניות, גרמניות וצרפתיות, ומסעדות אמריקאיות, הציעו מגוון קולינרי רחב ושלל טעמים.

מעצבי אופנה ידועים, כמו קוקו שאנל, ז’אן לנווין ואלזה סקיאפרלי, הציפו את העיר בלבוש שהדגיש גזרות צרות וחטובות. בביקוריה בחנויות האופנה, פרידי התפעלה לא פעם מהנשים הרומניות, שהתהלכו ברחובות בוקרשט במיטב הלבוש הפריזאי המודרני. נשים רזות, נועזות וחושניות, חשפו רגליים שהוסתרו בעבר תחת שמלות ומעילים ארוכים. שיערן, שקוצר עד לקו הלסת, הדגיש את הנעורים, הפזיזות והריגושים. גם תעשיות האיפור והקוסמטיקה הפכו פופולריות בן לילה. דמותה של ‘האישה החדשה’ פרחה. האישה הזו הייתה חופשית ומאושרת. היא רקדה, שתתה, עישנה. היא נטלה סיכונים. היא הייתה עצמאית ובעלת זכות הצבעה בבחירות המקומיות. אפילו לנשים לא נשואות הוצעו הזדמנויות תעסוקה כמזכירות או כמורות בבתי ספר.

למרות שפרידי השתוקקה לחופש הזה, לא בער בה כל רצון למצוא עבודה. ומכיוון שלא רצתה לעבוד, היא ידעה שהמסלול שייפרש בפניה, יהיה אחר.

״פרידה!״ קולה של אימה עלה מעבר לדלת הנעולה.

״קדימה, פרידי, אנחנו מאחרים. אנחנו חייבים לצאת עכשיו לאולם.״

פרידי התעלמה מהרוגז המתגבר שנשמע מאחורי הדלת והמשיכה להבריש את שיערה. שמלת הכלה שלה נחה על גב הכיסא והשתלשלה מהמתלה עליו הונחה. הייתה זו שמלת משי לבנה, רקומה בפנינים ובעלת שרוולי תחרה, שעוצבה על ידי אימה והותאמה למידותיה של פרידי על ידי דודותיה המוכשרות. ככל שהמברשת המשיכה וליטפה את שיערה החלק עכשיו, ללא קשרים, המשיכה פרידי להעלות בדמיונה את כל מה שהוריה הקריבו כדי להצליח לקיים את הערב הזה — שמלת הכלה, שנתפרה בקפידה רבה כל כך; אולם האירועים המפואר, שנשכר במיוחד כדי לקיים את חתונת בתם היחידה, ועלה לאביה כסף רב; התזמורת הסימפונית הידועה שנשכרה במיוחד לאירוע כדי ללוות את הזוג בטקס הנישואין.

פרידי עצמה את עיניה וניסתה לדמיין מי מהאורחים כבר הגיע לאולם האירועים. הדודות שלה, כנראה, היו הראשונות שהגיעו. סביר להניח שטאנטי (דודה) ג’יזלה, אחותה התאומה של אימה, התהדרה בשמלה מפוארת, מעוטרת בתכשיטים, ובצעיף פרווה המכסה את כתפיה. אונקיול (דוד) ויקטור לצידה, לבוש חליפה מחויטת ועונד פפיון תואם. בנם השובב, פויו, ככל הנראה כבר הספיק לבחון את כל הנשים שבאולם ולהציע לכל אחת לטעום ממיטב השמפניה. פרידי חייכה. לאחר אינספור ניסיונות כושלים של טאנטי ג’יזלה להרות (שכמעט שמו קץ לחייה), הסכים לבסוף בעלה לאמץ ילד שמנמן, כבן עשר, מבית היתומים. ברגע שבו עזבו את המוסד, פרץ הילד בבכי ומאן להיפרד מהחתול שלו. ויקטור וג’יזלה נבהלו מהצחנה שעלתה מהחיה הכחושה וחסרת הפרווה, אך בכל זאת הסכימו להכניסה לביתם. כשבוע לאחר מכן, לרווחתם, ברח החתול מביתם באישון לילה. פויו לא.

טאנטי צילי, בעלה אלכסנדר ושני ילדיהם פינקו ויולי, הגיעו מביתם שבקונסטנצה על מנת להשתתף בשמחתה. הם שהו בבית המלון ״אתנה פאלאס״, שהיה אחד מבתי המלון המפוארים והנוחים יותר בבוקרשט. טאנטי פייגה ובעלה השני ניקולאי, הגיעו כל הדרך מהעיר הצפונית הרחוקה פיאטרה ניאמץ, כדי להשתתף בחתונה. אונקיול דויד ואשתו היפה, סופי, שהתגוררו בעיר יאשי עם ארבע בנותיהם, לא הצליחו להגיע לחתונתה של פרידי, אבל שלחו מברק התנצלות וצירפו מתנה נאה. פרידי קראה שוב ושוב את המברק שנשלח ובו איחוליהם לזוג הצעיר. אצבעותיה רקדו על קצות הנייר. גם היא, עם קצת מזל, יכלה להיות עכשיו ביאשי, במקום פה.

וכמובן, אחרונה חביבה, הייתה דודתה האהובה של פרידי, טאנטי רוזה, שגרה בבוקרשט ועזרה לפרידי בכל שלבי תכנון החתונה. רוזה הייתה אישה מוכשרת ועצמאית עם שיער אדום בוהק. בעלה של רוזה, ראובן, נעלם (ספק מת), בנסיבות מסתוריות בגיל צעיר והותיר אותה לבדה, אלמנה צעירה ומטופלת בשני ילדים קטנים. אבל דודה רוזה תמיד ידעה מה היא רוצה, וידעה גם כיצד להשיג את מבוקשה. כבר בשנת 1920, כשטאנטי רוזה הגיעה לבוקרשט עם ילדיה, אַאוּרִיקָה ואדריאן, היא התגוררה בדירת מרתף זעירה וניהלה עסק קטן לתפירה ולתיקון כובעים ובגדי נשים. אחרי כמה שנים, הבינה רוזה שהניחוחות המשכרים של התבשילים והמאפים העולים ממטבחה, מושכים פנימה לא רק את בני משפחתה וכמה חתולי רחוב רעבים, אלא גם שכנות חטטניות וסקרניות שיכולות בקלות להפוך ללקוחות פוטנציאליים. רוזה תמיד אהבה לבשל מטעמים לה ולבני משפחתה. עתה הבינה, כי בזכות כישרונה הקולינרי, תוכל לתמוך כלכלית בילדיה. היא החלה לאפות עוגות ומאפים מתוקים במשך שעות הלילה, ובבוקר הייתה יוצאת אל הרחוב עם סלסלת קש ממנה עלו ניחוחות טריים. מיד התקבצו סביבה קונים רעבים, ששמחו לטעום מהמאפים המהבילים. זמן קצר לאחר מכן, עברו רוזה וילדיה להתגורר בדירה גדולה ומוארת יותר בבוקרשט, שכללה מטבח מודרני ומאובזר וחלון גדול הפונה אל הכביש. רוזה פתחה את עסק ה’קייטרינג’ הלא פורמלי הראשון בבוקרשט, ועד מהרה התמלא המקום בלקוחות מרוצים ובהזמנות חוזרות.

״פרידה!״ קולה המאיים של אימה עלה שוב מבעד לדלתות הסגורות. פרידי התעלמה גם הפעם מהקולות המודאגים שעלו בחוץ והמשיכה להבריש את שיערה. מחשבותיה נדדו שוב, הפעם אל המורה האהובה עליה.

״לו רק מדמואזל שרלוט הייתה כאן עכשיו,״ לחשה פרידי לעצמה.

בבית הספר הצרפתי לנערות שבו למדה פרידי, הייתה מדמואזל שרלוט המורה היחידה שפרידי אהבה בכל ליבה. מורים רבים הלכו שולל אחר פניה המלאכיות של פרידי, עור פניה הבהיר, התלתלים השחורים שגלשו על כתפיה ועיניה הירוקות והטהורות. אפילו הוריה התמימים היו נשבים בקסמיה לעתים קרובות.

להוריה של פרידי הייתה חנות למוצרי טקסטיל ברחוב ליפסקאן, והם הרוויחו יפה, אבל, לא יותר מזה. למרות מצבם הכלכלי הקשה, הם התעקשו להעניק לבתם היחידה את החינוך הטוב ביותר. ברגע שפרידי הגיעה לגיל המתאים, הם רשמו אותה לבית הספר הצרפתי הפרטי הנחשב.

פרידי שנאה את בית הספר ואת הלימודים, אך עד מהרה הבינה, כי אם תהיה עקשנית אך בו בזמן גם חיננית, היא תוכל להשיג כמעט כל דבר שתרצה. עוגות החליפו את מנת הירקות בצהריים, חצאיות ובגדי בית הספר קוצרו בעשרה סנטימטרים מעל הברך לבקשתה ושיעורי הפסנתר פסקו עוד בטרם החלו. אחרי חודשים רבים של הזנחת שיעורי הבית, הוריה המיואשים שכרו מורים פרטיים, שהגיעו לביתם כדי לסייע; אולם פרידי הצליחה להקסים גם אותם ולגרום להם להכין את שיעורי הבית במקומה, בעוד היא יושבת וצופה מבעד החלון או מעלעלת במגזין אופנה. מדמואזל שרלוט לא הלכה שולל אחר יופייה וקסמה של פרידי. פרידי צחקקה לעצמה כשנזכרה בפעם בה נזפה בה מורתה האהובה. ״לא התכוונתי, מדמואזל שרלוט,״ בכתה פרידי. ״אני כל כך מצטערת. המספריים פשוט החליקו לשנייה מהידיים שלי, בזמן שהייתי עסוקה בפתרון המשוואות המתמטיות על הלוח, וכמה משערות ראשה של מאדאם טובלרו קוצצו בזמן שהיא עצמה את עיניה מול הכיתה. האם לא תוכלי למצוא מקום בליבך לסלוח לי?״

מבטה החודר של מורתה האהובה לא הותיר ספק. מדמואזל שרלוט ידעה את האמת והענישה את פרידי בהתאם.

על אף העונשים הכבדים שהטילה על תלמידותיה, האמינה מדמואזל שרלוט בתלמידות שלה וביכולת שלהן לקבוע את עתידן. ״אתן תמצאו את התשובות לשאלותיכן במעמקי ליבכן פנימה,״ היא נהגה לומר, ״רק אתן יודעות מה טוב בשבילכן. רק אתן מסוגלות ליצור ‘יש מאין’; רק אתן יכולות לגרום לזה לקרות. אני מאמינה בכן.״

עוד נקישה בדלת. קולו של אביה נשבר, דחק בה בעדינות לעזוב את חדרה. פרידי סוף סוף הניחה את המברשת על אדן החלון. שיערה היה ללא רבב, חלק כמשי, בדומה לשמלת הכלה, שרדפה אותה מעברו האחר של החדר. היא נאנחה, צופה מבעד לחלון בנשים המטיילות עם ילדיהן בשבילי הגן. כמה רצתה להיות רחוקה מכאן, לשוטט ברחובות ללא מטרה כפי שהייתה עושה פעם, כשהייתה צעירה יותר, חופשיה ונטולת דאגות.

עוד בטרם מלאו לפרידי שש עשרה שנים, נפוצו שמועות אודות התנהגותה השערורייתית. לעתים קרובות היא נראתה מחוץ לגבולות בית הספר היוקרתי, מטיילת בשדרת החנויות כשסיגריה אחוזה בין אצבעותיה, וציפורניה מרוחות בלק אדום בוהק. השכנות הרכלניות במכולת, טענו שראו את פרידי מאופרת ומפלרטטת בחופשיות עם גברים המבוגרים ממנה בעשור לפחות.

למען האמת, זו לא הייתה התנהגות הולמת ומקובלת לנערה יהודייה צנועה, שגדלה בבית טוב. השמועות עשו להן כנפיים ואף הגיעו אל הוריה מדי פעם, אך הם מיהרו להכחישן על הסף. גם כשסוף סוף קיבלו אומץ ושאלו את פרידי על כך, הם לא יכלו לעמוד מול דמעותיה ומול פניה נטולות האשם.

פרידי הייתה מקצוענית בכל הקשור להעמדת פנים. היא מעולם לא שכחה, ולו לשנייה אחת, את הפרטים הקטנים. ״אימא, אבא, האם זה בסדר מצדכם שאלך לביתה של חברתי הטובה אלואיז?״ שאלה פרידי ערב אחד. ״יש לנו כל כך הרבה שיעורי בית לעשות, ואנחנו לא רוצות להפריע את מנוחתכם.״ לאחר מכן, היא שילבה את זרועה בזרועה של חברתה, וביחד, הן פסעו החוצה, לבושות במדים הרשמיים של בית הספר. כמה דקות לאחר מכן, מצאו הנערות מקום מסתור מתחת לחדר המדרגות והחליפו את הבגדים הצנועים בשמלות ערב שהוסתרו שם מבעוד מועד. לאחר מכן, מיהרו השתיים אל אולם האירועים, מתרגלות את צעדי הריקוד שלהן בסמטאות האבן הצרות.

גברים מעטים הצליחו להימלט מ״הנשיכה חסרת הרחמים״ של פרידי. מבטיה הכובשים והמתעתעים של נערה ספק מאוהבת יחד עם צחוקה המתגלגל, הותירו לבבות רבים כואבים ומדממים. לעתים, היא נתקלה בסיבוכי קנאה מצד בנות הזוג של אותם בחורים, אך איכשהו, בכל מצב, כולן היו משוכנעות בחפותה והאשימו את הגבר הפלרטטן והלא נאמן, תחתיה. הביטחון העצמי של פרידי הוביל אותה להתנהל בחייה כאילו היקום כולו נברא למענה.

על אף שלא עבדה מעולם ולו יום אחד, נהנתה פרידי ממתנות לרוב. פרקי ידיה הפיצו ללא הרף ניחוח בושם מתקתק, שהופק מתערובת ריחנית של פרחים, ארומת תפוז וניחוח וניל. היא התהדרה בכובעים מפוארים בעלי נוצות שחורות, ולצווארה הצחור ענדה שרשראות עם עגילי פנינים תואמים, שנתלו בתנוכי אוזניה. היא ביקרה לעתים קרובות בחנויות האופנה היוקרתיות, מפנקת את עצמה בכובע או בזוג נעלי עור חדשות ומבריקות. את החשבון הייתה משאירה תחת שמו של מאהב זה או אחר. סוף סוף, היא הרגישה אישה רומניה מודרנית וחופשיה, והיא אפילו לא הייתה צריכה לעבוד לשם כך!

מי שסיכן את החיים הנהנתניים של פרידי מבלי שהתכוון לכך, היה בן דודה, פויו. כשמלאו לפויו שבע עשרה שנה, הוא החל לפקוד את אותם אולמות ריקודים שבהם בילתה פרידי. חבריו, שהיו מהופנטים מהצעירה היפהפייה והמסתורית, שאלו, ביקשו, דרשו ואפילו התחננו, שיערוך היכרות רשמית בינם לבין בת דודתו. פויו סירב והמשיך להתבונן בפרידי מרחוק, שומר פן בת דודתו תיקלע לצרות, מה שאכן קרה לעתים קרובות.

ערב אחד, כששוב פרץ ויכוח בין פויו לאימו על כך שהוא מבלה יותר מדי זמן במועדונים, במקום להקדיש את זמנו ומרצו ללימודים, הוא התרגז ופלט בטעות: ״למה פרידי יכולה לצאת לבילוי בלילה ולשתות שמפנייה עם מי שהיא רוצה, ואילו לי אסור ליהנות? זה לא הוגן!״ התגובה של אימו גרמה לו להבין במהירות שהוא בגד בבת דודתו, שפגע בקשר השתיקה ובאמון ששרר ביניהם. למרבה הצער, לא היה לו די זמן להזהיר את פרידי מהתוצאות של פליטת הפה שלו.

ג’יזלה מיהרה אל אחותה למחרת בבוקר. אלווירה ניסתה תחילה להכחיש את השמועות וטענה שזה בלתי אפשרי, אבל לבסוף הבינה שהיא צריכה להאמין לאחותה התאומה ולדבר עם בעלה, יצחק. באותו לילה, כשפרידי ניסתה שוב לצאת מבית הוריה בתואנת שווא של לימודים מאוחרים,עצרו אותה הוריה בדלת.

פרידי הייתה חכמה מכדי להכחיש. היא בכתה על כתפי אביה והתוודתה: ״נכון, הכול נכון, אבל האם נידונתי לחיות חיים כל כך לא ממומשים? אם לא אוכל ליהנות מנעוריי עכשיו, כשאני עדיין צעירה ויפה, מתי אוכל ליהנות מחיים חופשיים? בוודאי לא כשאהיה נשואה. כשיגיע הזמן, אני מבטיחה לכם, אני אנשא רק לאדם שאתם תאהבו בכל ליבכם.״

ופרידי עמדה בהבטחתה. יום אחרי שמלאו לה שמונה עשרה שנים, היא הופיעה בבית הוריה והכירה להם את נלו. נלו היה בחור שקט ורציני, מנהל חשבונות מדופלם, שגדל בבית יהודי הגון וללא ספק היה מאוהב בפרידי. בעיניים נוצצות, סיפר להוריה כיצד נפגשו לראשונה בבית קפה. הוא הבטיח להם שיטפל בפרידי כאילו הייתה יהלום שערכו לא יסולא בפז, יתמוך בה, יפרנס אותה וידאג לכל צרכיה, אם רק יתנו את הסכמתם לנישואיהם. הוא גם הבטיח שפרידי לא תצטרך לעבוד יום אחד בחייה, דבר שהתאים לפרידי עד מאוד.

ההורים נתנו את ברכתם, ומסיבת האירוסין התרחשה כמה שבועות לאחר מכן. לזמן מה, פרידי הייתה מאושרת. נלו קנה לה מתנות ולקח אותה למסעדות הטובות והמפורסמות ביותר בבוקרשט. הזוג הצעיר נהנה לפקוד את התיאטראות לעתים קרובות, לטייל בשבילי הפארק או לצאת לאולמות הריקודים. נלו אמנם המשיך לעבוד במלוא המרץ, אך כעת היה ממהר לשוב לדירתו הקטנה שברחוב מושילור, רק כדי לעזוב אותה במהירות ולבלות את הערבים במחיצת ארוסתו.

פרידי נהנתה מחיזוריו של נלו לזמן מה. היא שמחה להציג את הארוס שלה בפני מכריה, מחזריה הקודמים וחברותיה. אלה נראו מעט מופתעים מבחירתה. עם זאת, בטרם חלפו שלושה חודשים, החלה פרידי להרגיש שהשעמום מתגנב אל חייה. היא התגעגעה לבילויים, לשמלות הערב המרעננות, לאפשרות לרקוד ולהסתחרר בזרועותיהם של גברים שונים. יותר מכול, היא התגעגעה לחיבה של יותר ממחזר אחד.

למרות חוסר הסיפוק שלה והשיממון שהחל לכרסם בשגרת יומה, שתי המשפחות לחצו עליה לקבוע תאריך לחתונה. נלו הביט בה בתחינה, למרות שידע שלעולם לא יעז לדרוש ממנה. פרידי ניסתה להתחמק.

״אני צעירה מדי. אני עדיין לא מרגישה מספיק בוגרת לחיי נישואים ולילדים,״ טענה בפני הוריה.

״כל האחיות שלי ואני התחתנו בגיל שמונה עשרה,״ ענתה אלווירה, ״וללדת ילדים זו ברכה ומצווה מהתורה.״

פרידי נכנעה וקבעה מועד לחתונה. היא קיוותה שרגשותיה ישתנו עד אז, ושחששותיה ידעכו מעצמם.

יום החתונה הגיע, אולם הספק שניקר בה, לא נעלם. היא התנחמה בהברשה נמרצת של תלתליה השחורים, כשאינה מרפה לרגע מהמברשת, למרות הצעקות ההיסטריות ההולכות וגוברות מחוץ לדלת חדרה. האורחים כבר חיכו באולם האירועים. התזמורת ניגנה כבר יותר משעה. האוכל היה מוכן, וכך גם הרב. ההורים התחננו, בכו, ביקשו: ״בבקשה, פרידי, תחשבי על המשפחה, תחשבי על האורחים שלנו.״ בשלב מסוים, היא שמעה את קולו של נלו מתחנן בפניה. ״אני אהיה לצדך,״ הוא לחש, ״גם אני מאוד מתרגש.״

פרידי המשיכה להבריש את שיערה, בוהה מבעד לחלון. שמלת הכלה הלבנה הייתה עדיין תלויה לה על גב הכיסא. היא לא הצליחה למצוא בתוכה את הכוח לקום, לפשוט את הכתונת וללבוש את השמלה, לענוד את התכשיטים, להתאפר ולהתבשם. יותר מכול, אף אחד בעולם לא יכול היה לשכנע אותה לעטות על פניה את החיוך הנדרש מכלה אוהבת ביום חתונתה.

קולה של מדמואזל שרלוט הדהד בראשה. ״רק את יודעת מה טוב בשבילך, רק את יכולה לגרום לזה לקרות. אני מאמינה בך.״