הבית ליד האגם באיטליה

פרק

הבית ליד האגם באיטליה

אני תולה על הכתף נרתיק שבתוכו שוכן כיסא מתקפל מבד, מכווץ, עד שיפרוש כנפיו, והולך אל העץ שלי. ההליכה אורכת חמש דקות מן הבית שבו אני נמצא. זה מדוד על השעון, אם כי עיגלתי כלפי למעלה. אני לא אוהב הליכות ארוכות, לכן מדדתי, שלא אבלה זמן רב מדי בהליכות. יש עוד סיבה: אני חייב לדעת כמה דקות אורך המרחק הזה, כדי לחזור בזמן לארוחת הצהריים. הרבה פעמים אני הולך לעץ שלי כאשר רותי כבר בהכנת הארוחה בבית. אני אוהב להיות שם, תחת העץ, בשעות שלפני הצהריים, כשהאגם הפרוש למרגלותיו מכחיל מאור השמש, היודעת להתמקם בזוויות הנכונות.

העץ הזה נמצא באיטליה. הבית הזה נמצא באיטליה.

אני הולך לעץ שלי בכמה דרכים. אחת מהן היא דרך השדה שנמצא מול הבית, בהמשך לגינה. אני עוקף את הגינה מימין, מן הצד החיצוני של גדר הבטון שלה, נכנס לשדה והולך ישר דרכו. את זה אני יכול לעשות כאשר השדה קצור, או בנביטה בשלביה הראשונים, או כאשר עשבי הבר לא גבוהים מדי, וגם כאשר השדה הקצור לא רטוב.

האפשרויות האלו מצויות הרבה. פעמים רבות אני הולך לעץ שלי דרך השדה הזה, חולף בצד ימין, בצדו המזרחי, מביט בשיחי הפטל הצומחים בגבולותיו. לפעמים הם מנוקדים בתותים, ואני קוטף.

הדרך האחרת היא צעידה על הכביש שנמצא לצד השדה והבית. לכביש הזה ניתן שם עוד מימי הרומאים: וִיָה קָסְיָה, באיטלקית. ויה פירושה דרך, אבל לפעמים, כשהדרך עוברת בתוך עיר, היא משמשת גם במשמעות של רחוב: רחוב קסיה.

הקסיה הובילה בימים קדומים מרומא לכיוון צפון, ועד היום עוברת הדרך הזו בערך באותו התוואי. היא מתחילה ברומא בגשר מִילְוִויוֹ. שם, כאשר היא עוברת בתוך השטח הבנוי של העיר, הבתים ממוספרים כמו בכל רחוב רגיל. גם אני גרתי במשך שלוש שנים באחד הרחובות המתפצלים מן הקסיה, ויה אָזָארִיטָה. בית הספר שבו למדו ילדי באותה תקופה היה מרוחק מעט מרומא. כששאלתי מהי הכתובת של בית הספר, אמרו לי: "ויה קסיה, הקילומטר השישה־עשר שש מאות."

"מה זה המספר הזה?" שאלתי מופתע, "זאת הכתובת?"

"כן," ענו לי הישראלים הוותיקים יותר ממני, אנשי השגרירות ברומא, "זו הכתובת. זה פשוט מסמן את המרחק מרומא. אם המרחק הוא 16 קילומטר ועוד 600 מטר, כך תהיה הכתובת הרשמית."

הבית שלי, זה שאני מדבר עליו עכשיו ומתאר את ההליכה שלי ממנו אל העץ, נמצא בוויה קסיה, בערך 100 קילומטר מצפון לרומא, וגם כתובתו מסומנת לפי השיטה האיטלקית הנפוצה הזאת. למשל, רק לשם דוגמה: ויה קסיה, קילומטר 102,300.

לאורך כל הדרך הרומאית הזו מוצבים שלטים במקטעים של 100 מטר, כדי לסמן את המרחק. ברגע הראשון לא פשוט לפענח את הכתוב על השלט, אבל כהרף עין לומדים את ההיגיון: למעלה מופיע המספר בספרות המוכרות לנו, ומתחתיו מופיע המספר באותיות לטיניות. כך כל 100 מטר.

כל איטלקי מכיר את שיטת המספור הזו, ואם תיתן לו כתובת בצורה הזו, הוא יתייחס אליה כאל כתובת מדויקת. זוהי שיטה יעילה, וישראלים מתרגלים אליה במהירות. מי שלא מכיר את השיטה אלה הג'י־פי־אסים לסוגיהם, כולל וייז ומפות גוגל. אם תסמנו בהם את הכתובת כך, לא תגיעו (בכל אופן כך היה בעת סיום כתיבת הספר הזה, ביום אחד בארץ ישראל, תשפ"ג, ינואר 2023).

הבית הזה שוכן במוֹנְטֶפְיָאסְקוֹנֶה, עיירה קטנה במרחק נסיעה של כשעתיים מהמרכז ההומה של רומא. למרגלות העיירה פרוש האגם המרהיב לָאגוֹ בּוֹלְסֶנָה, נשקף אלי בכל גוני הכחול כאשר אני יושב תחת העץ.

בזמן הכתיבה אני מודע לעובדה שהספר הזה אולי ייצא לאור בעתיד, שאין לנו כרגע אפשרות לחזות כיצד יועבר בו המידע. עכשיו אני כותב במושגים הידועים לכולנו, אך מי יודע מה יבינו הקוראים בעוד עשר שנים? מפות גוגל? וייז? לא בטוח שהם יכירו את המושגים האלה (בתקווה שחצנית שמישהו שעדיין לא נולד היום ייקח את הספר הזה לידו ברגע של שעמום בעוד עשרות שנים).

כל השאר יהיה מובן ועוד איך: ויה קסיה נמשכת לאורך איטליה כבר אלפיים שנה, עוד מימי הרומאים. בית, כידוע, הוא מושג נצחי, שקיים בעולם האנושי עוד מהימים שבהם הבגדים החמים היו עשויים מפרווה של חיה שזה עתה ניצודה, וחוטים נטוו ביד. לא יהיה צורך להסביר מה הוא קיר אבן גם למי שיקרא את המילים האלה בעוד מאות שנים.

לעומת זאת, מהרגע שבו קנינו את הבית שלנו באיטליה, חווינו המון שינויים.

כאשר קנינו אותו, מחירו של כרטיס טיסה היה עול שלא היה ברור לנו איך נעמוד בו, כמשפחה עם הכנסה ממוצעת עד נמוכה. עם השנים השמים נפתחו, מחירי הטיסות הוזלו, ולא פחות חשוב מכך: שווי הכסף הישראלי עלה. טיסה לאיטליה כבר לא היתה עול כבד. אבל אז העולם נסגר בפנינו שוב, הפעם בשל מגפה.

עוד נחזור אליך, בית אהוב. אני כותב כך עכשיו, ולא יודע אם זה באמת יקרה.

לכאורה, זהו הרגע להצטער על כך שקנינו בית במקום כל כך רחוק, וזהו הרגע שבו שנינו בטוחים שאנו לא מצטערים לרגע.