עבריה

הקדמה
דורון קורן

לפי אופיו הצדיקי בעיני (אף שבעיני עצמו הוא הרבה לחטוא, כמסופר בספר) וגם לפי אופיו הגיבורי, חשבתי שכשמנחם בן ימות זה יקרה בשנתו או לפחות בבת אחת. ואני עוד מנסה להבין את הליכתו מאיתנו, בלילה של גשם זלעפות ב-13 במארס 2020 (י״ז באדר, תש״פ), אחרי חמישה חודשי אשפוז בעקבות שבץ מוחי שלקה בו, שהסתבך ונדרש לניתוח ראש. החודשים האלה אמנם עברו עליו כמעט ללא כאבים כנראה, ומתוך הבנה מלאה של מצבו ושל הסובבים אותו, ככל שהתרשמנו — ובכל זאת, האיש שהיה כוח טבע של מחשבה ודיבור שכב מונשם (תחילה במכונה ובהמשך ב״פיום קנה״) באין אונים ובאין דיבור בתוך המימסד הרפואי שהוא כל כך נרתע ממנו ושביקש בצוואותיו החוזרות שלא להיות בו סיעודי. אחרי התאבדות בתו כינרת הוא כתב: ״אני לא אומר אף פעם 'קרה לנו הנורא מכל'. תמיד יש כנראה נורא מזה. ולהיות למשל נכה קשה מסוג מסויים (למשל, אחרי פגיעה מוחית קשה) גרוע ממוות בעינינו״.

לפחות ניתנה לו בקשתו שלא לעבור החייאת מכונות, אם הדברים יגיעו לכך. כשהמצב הידרדר, התקיימה צוואתו בהוראת רעייתו שלומית, וכוחו שהלך ואזל פג ברגע מסוים והוא מת.

ביממה הראשונה להגעתו לבילינסון (ב-15 באוקטובר 2019, א' חול המועד סוכות), אחרי שבץ באזור ה״מוחון״, כשהפרוגנוזה עוד היתה אופטימית יחסית והוא עוד זז במיטתו ואף דיבר, גם אם לא באופן ברור לגמרי, הוא אמר לי על עצמו את המשפט הנצרב הבא: ״המגלומניה היתה החטא, זה העונש״. אולי. לאורך כל הדרך הוא היה מסויג לגמרי וספקן לגמרי כלפי המחשבה המגלומנית, המגוחכת על פניה, על עצמו כמועמד למשיח (מועמד, לא משיח, הוא הדגיש תמיד), מחשבה המסופרת לאורך הספר, ובכל זאת החזיק בה בזכות תובנותיו הרוחניות מבוססות התנ״ך והתגלויות מסוימות שחווה (וראו בעניין זה גם בהקדמתו שלו, ״הצהרת המחבר בפתח הספר״).

כששכב בבילינסון ביומיים הראשונים אחרי השבץ, עד שעבר ניתוח לניקוז הדם שהצטבר בגולגולת וסיכן את חייו — ניתוח שממנו מצבו הידרדר, ונלוו לו בהמשך אבחנה לקויה על מצבו שמנעה ממנו כמדומה טיפול שיקומי נכון — באותם יומיים הוא גם אמר לבנו, קוֹקי: ״חבל שהגעתי לכאן״. האם אפשר היה שלא יגיע? כשתקפה אותו סחרחורת השבץ בביתו והוא איבד את שיווי המשקל ושלומית הזמינה אמבולנס, הוא הסכים לכך, כי כנראה הבין שאין מוצא אחר אלא לבדוק אפשרות הצלה בבית החולים שאולי תמנע נכות מכבידה. מצד שני, הוא בוודאי היה מעדיף מוות מיידי. הרי מהמוות לא פחד. באחד משיריו כתב: ״איזה תענוג נהדר למות/ הכל נמס בקצה געגועיו״. אבל לא כך התגלגלו הדברים. ״נראה איך יתגלגלו הדברים״ היה המשפט שבו הוא סיים רבות משיחותינו היומיות.

אבל היה גם צד יפה ומרפא בחודשים הקשים שבהם הוא שכב במחלקה הסיעודית בפתח תקוה, מקשיב ומבין, לא מדבר אבל מחייך לפעמים ברגעים מדויקים אל מבקריו ומגיב פה ושם בהרמת גבות, בהנעת עיניים, בתנועת כף יד או בתיפוף בידיים וברגליים (בעיקר בחודשים הראשונים) כשהושמעו לו שירים. הדבר היפה היה בהתקרבות הגדולה שנוצרה עם בניו ובנותיו. כולם, גם הבת בשמת מנישואיו הראשונים, שבאה מארצות הברית, וגם שלומית כמובן, וגם אני, סעדו אותו באהבה בתורנויות. באחת הפעמים, כשיצא שהתכנסנו שם כולנו יחד, ציטטתי באוזניו פסוק מאחד הפרקים שאהב בישעיהו, ״שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לךְ״, והוא חייך חיוך מבין מאוד (כולם אכן היו שם, אבל לא כינרת, הבת שהתאבדה באסון חייהם). המתיחויות המסוימות עם הילדים התפוגגו. הם ידעו כי גם כשביקר אותם או צעק — הוא היה מהיר כעס ומהיר אהבה — היה טהור בכוונותיו. חודשי האשפוז וההשבתה המזעזעת של האיש החד והמדבר הזה היו גם זמן של סגירת מעגלי הריב המסוימים, כשהילדים גילחו אותו והרטיבו את שפתיו ודאגו שהצוות הרפואי לא יתעלם, וכשהשמענו לו שירים מהרדיו ומהטלפון ועדכנו אותו במה שקורה בארץ ובעולם (שמועת הקורונה רק הגיעה אז) וכשהנעתי את ידיו ורגליו וראשו כדי להמשיך לקיים את אפשרות השיקום הגופני. וכשלקחנו אותו תקופה מסוימת לטיפולי פיזיותרפיה במקום, שהיו חלקיים מדי ורק חצי־רשמיים, מידי פיזיותרפיסטית מקסימה בשם מיקה, שהכירה את כתיבתו ונאבקה על תנועתו. הוא שיתף איתה פעולה כמידת יכולתו ובשלב מסוים היה נדמה לי שהוא תולה תקווה כלשהי בשיקום, או לפחות סקרן או עניו כלפי האפשרות האיטית והלא ממש מבטיחה הזאת.

בספר הנהדר והלא נקרא כמעט — כמה מתעניינים היום במשוררים ובשירה — שכתב מנחם על שלונסקי ושיריו, ״אברהם שלונסקי — המלך המודח״, הוא מפרש את אחד השירים היפים והסתומים שם, ״האדיר הגווע״, כטקסט המוסב על שלונסקי עצמו באחרית ימיו, כשהחזיק עדיין בעוצמתו השירית אבל כבר גווע בבידודו, מלך מודח ולא נשמע. במידה מסוימת זה היה נכון גם לגבי מנחם בן בשנותיו האחרונות ובחודשיו האחרונים, כשהודח בזו אחר זו מבמות הפרסום בכל ענייני הכתיבה המרכזיים לחיינו שבהם עסק בקולו החד־פעמי. וכך הוא שכב שם בבית החולים, האדיר הגווע, שהיה מועמד מטעם עצמו למשרת משיח ושפעולתו לתיקון העולם, ככל שצדק וככל שיהיה לה המשך, עוד תתברר. נראה איך יתגלגלו הדברים.

* * *

ייתכן שגם אני חוטא בשותפות לאותה מגלומניה, אבל אגיד מייד את העיקר: הספר שלפניכם הוא בעיני מהחשובים ביותר שנכתבו בעידן שאחרי התנ״ך, שממנו יוצא הספר ואליו הוא חוזר. למעשה, הוא יכול היה להיכתב רק אחרי קיבוץ הגלויות והשיבה אל ארץ ישראל ואל העברית ואל התנ״ך. אבל ייתכן גם שבכלל לא ייקרא, ושאף אחד לא באמת ישים אליו לב, לא בדור הזה. ואולי גם לא בדורות הבאים. ספרים כמדומה כבר לא מחוללים מהפכות בחיינו. דבר אחד אני יכול לומר: כתב אותו אחד האנשים הרוחניים הכי מהפכניים, שעליו כתבתי עוד ב-2008, באחרית דבר לספר מסותיו ״מי צייר את הרקפת?״, המוגדר בכותרת המשנה שלו כ״ספר לימודֵי אלוהים״ (הוצאת ידיעות אחרונות, 2008): ״אין לנו גאון רוח כמנחם בן״. ועכשיו אפשר להמשיך לדבר.

כמה מילים אישיות: כן, זה הסיפור על האיש הכי חכם שהכרתי, חכם בחסד עליון, איש נועז ומעשי, ואליו התייחס שמו של ספר השירים שפרסמתי בזמנו, ״הכרתי איש נפלא״. כמעט כל מה שאני יודע וביטאתי במאמרים, למדתי ממנו: בענייני אלוהים ואבולוציה (כלומר, פסילה מוחלטת של ההבל הזה), בענייני המדינה ומערכת החינוך, בענייני תנ״ך ושירה וטעם רוחני ועוד ועוד. כשכתבתי למשל לאורך השנים (בביקורות תרבות ובדעות שפירסמתי בין השאר ב-ynet, וב-12 השנים האחרונות ב״הארץ״) על הבלי הדרוויניזם, אלה תובנות שלמדתי ממנו. כשכתבתי על הליקויים החמורים בהוראת התנ״ך ועל עוצמת התנ״ך בכלל — זה ממנו. כשכתבתי על התעמרות משרד הפנים ב״לא יהודים״ ובמבקשי מקלט, זה ממנו. גם את שירי להקת הדאנס השוודית המופלאה ״צבא האוהבים״ שתרגומיי להם הופיעו בפתח הבלוג שלי ב״הארץ״, ״ישראליזם״, הוא הכיר לי לראשונה. בילינו יחד בזמנו, לפני עשרים שנה ויותר, ערבים רבים, תענוגיים ומעושנים בחצר ביתו אז בגן יבנה, שומעים את שירי הלהקה המשיחית ההיא ומדברים או שותקים או אוכלים פירות ופרוסות לחם טעימות שהכין.

הוא עצמו כתב את דבריו לאורך השנים בשורת ספרים ובאלפי מאמרים (בין השאר, ב״ידיעות אחרונות״ וב״מעריב״ וכן בטורים שבועיים במקומוני תל אביב וירושלים) — מזהירים וחדים יותר מכפי שהדברים נאמרו ממני. כן, זהו מנחם בן מתנת חיי, מורה נפלא וחבר נפלא (וקשה ומוכיח לפעמים — גם זה חלק מהעניין).

סיפור הקשר הזה ארוך כמובן מכדי לספרו כאן. תחילתו כשפגשתי את מנחם ב-1976 בסדנת שירה שהנחה באוניברסיטה העברית, בה למדתי פסיכולוגיה, ובאותו ערב ראשון נפשי נקשרה בנפשו. או לפחות, הדברים שאמר נגעו בי בעומק נדיר. לפגישה הבאה הזמנתי את אחת משתי שותפותיי אז לדירה השכורה בשכונת בית הכרם, שלומית, שפגשה אותו כמה ימים קודם בהרצאת אורח שקיים אצל ס. יזהר, מרצה בלימודי תעודת ההוראה שלה. היא שמחה להצטרף, והפכה אחרי כשנה לאשתו. ויצא שכעבור כשבע שנים גם אני הכרתי את אשתי, ברכה, דרכו. מאז הסדנה בירושלים היינו יחד, מורה ותלמיד, חבר וחבר, בשיחות טלפון יומיות, בשמחה וגם בצרות — בהן אסון התאבדות בתם כינרת ב-2012. ליוויתי אותו בין השאר בהוצאת שני עיתונים שכתב בענייני אלוהים, שירה ומדינה (״המילים״, 1982, ״המילים — הצעה לשלומצדק״, 1988), ובהוצאת אנתולוגיה של מאה שנות שירה ישראלית שהוא ערך ובחר והוסיף לה פרשנויות ושהפכה לרב מכר בולט בתחומו (״השירים הכי יפים בעברית״, 2013, הוצאת ידיעות ספרים). וגם היום, יותר מ-45 שנים אחרי שהכרנו לראשונה, הצעותיו לתיקון הוראת התנ״ך בבתי הספר, למשל, או לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, הצעות שעברו הצטללות נוספת עם השנים, הן בעיני גאוניות ופשוטות. אם רק יקשיבו.

אתעכב רגע על ההצעה הזוהרת מעל העניינים השונים בספר: הצעתו המדינית המרכזית ארוכת הטווח, לפתוח את ישראל לכל אוהבי התנ״ך והעברית מכל העמים (״ציוני כל העולם — התאחדו!״, בוויסות הנכון, כמובן, על פי מיכסות, וקודם כל, כמובן, היהודים והמתייהדים מכל ארצות העולם ומשפחותיהם, בלי כל מיגבלות הרבנות). כך תהפוך ישראל למעצמה ששמה המוצע החדש הוא ״עִבְרִיָה״ (״עבריה״ במלעיל: כמו איטליה, פולניה, נורווגיה) — תחילה באמצעות יישוב הגליל והנגב ושטחי יהודה ושומרון (בלי לספח ערבים, שיסופחו באופן טבעי לאוטונומיה הפלסטינאית), ובהמשך תוך יישוב סיני ועבר הירדן (שיסופחו לישראל בהסדרי שלום עתידיים, ולא באמצעות מלחמה חלילה), ואיכלוסם בעשרות מיליוני אוהבי ישראל מכל העמים (הערה: התקווה המובעת כאן בעניין סיני ועבר הירדן נוספה במאוחר בידי מנחם בן עצמו — אשר ניסח את הפיסקה הזאת ואת הבאה אחריה בגרסה קודמת של ההקדמה. במאמר בהמשך הספר הוא רק מדבר כללית על ״רכישת שטחים חדשים, בדרכי שלום, משכנינו״). כשעצם הברית בין עם ישראל לאלוהים משתנה מעצם טבעה, על פי הברית החדשה המובטחת בירמיהו: ״הנה ימים באים נאום ה' וכרתי את בית ישראל ובית יהודה ברית חדשה — ונתתי את תורתי בקירבם ועל ליבם אכתבנה״. כלומר, על פי ירמיהו, הברית החדשה עם אלוהים הופכת לברית הלב, ועל פי הנטען בתלמוד (״לעתיד לבוא מצוות בטלות״, ככתוב במסכת נידה), זה כולל גם את מילת הלב: ״ומלתם את עורלת לבבכם״.

זה כולל גם עיברוּת והשתראלות במקום גיור רבני: ״שם ירווה לו משפע, מאושר/ בן ערב, בן נצרת ובני/ כי דיגלי, דגל טוהר ויושר/ יטהר שתי גדות ירדני״, כחזון העברי המטהר בחרוזים הנפלאים של ז'בוטינסקי, תחילה בליווי הסדרי ביניים לשלומצדק עם הערבים (ר' ״הצעה לשלומצדק״), והכל בחסות ברית גדולה עם הנוצרים אוהבי ישראל מכאן (אוונגליסטים וכו') ומוסלמים אוהבי ישראל מכאן, בנוסח עבדול האדי פלאצי באיטליה, היודע שהקוראן עצמו רווי באהבת ישראל גדולה ובאמונה מוחלטת כי עם ישראל הוא עמו הנבחר של אלוהים (עם כל מי שרוצה להצטרף אליו!), וזאת בניגוד לכל מה שסיפרו לנו על הקוראן. הנה מה שאומר מוחמד בבשורה השניה בקוראן, למשל: ״בני ישראל״, אומר מוחמד מפי אלוהים, ״זיכרו את החסדים שהענקתי לכם עת בחרתי בכם מכל העמים״. והנה מה שאומר מוחמד למאמיניו בבשורה החמישית בקוראן, היא ״בשורת השולחן״: ״זכרו עת אמר משה לעמו: עמי, אל תשכחו את חסדי אללה לכם בהקימו נביאים ומלכים בקרבכם, שהעניקו מה שלא העניק לעם אחר מכל העמים ועת ציווה לכם: התקדמו בדרככם אל הארץ הקדושה אשר הבטיח לכם״.

אבל מנחם בן ידע גם (וגם אני יודע) עד כמה לא מקשיבים ועד כמה לא קוראים. הכרתי מקרוב את התהילות להן זכה (״האיש שהכי מבין בשירה בארץ״, בין השאר) ואת אהבת האנשים ברחוב אליו אחרי הופעותיו ב״האח הגדול״, והכרתי גם את הביזוי והלעג, הביטול והחרם שהופנו אליו. אבל ביזוי, במובנים המשיחיים, יכול לסמן גם משהו אחר. הנביא ישעיהו המופלא לאין שיעור אמר כזכור (בפרק נ״ג) על האיש המשכיל שירפא את חוליי המציאות: ״נבזה ולא חשבנוהו״. המבחן הוא אם כן בין השאר בהצעות המעשיות לתיקון המציאות, שייבחנו במציאות. ורגעי המבחן מגיעים ויגיעו, מטבע הדברים, גם אחרי מותו.

* * *

הספר מציג דיוקן אישי ורוחני שאין דומה לו, של מי שהגדיר את עצמו כ״מועמד למשיח״, בעקבות התגלויות כעין משיחיות שהיו לו במסעות האל.אס.די ב-1969 — גם אם הוא עצמו הטיל, כמובן, ספק מוחלט בתוקפן, ולכן הוא ראה את עצמו כאמור רק כ״מועמד למשיח״ (גם זו יומרה נוראית) ולא כמשיח חס וחלילה, כדרך המשוגעים בכל הדורות, כשמבחן המשיחות בעיניו היה פשוט וברור: שהעולם נגאל. כל עוד העולם לא נגאל, אמר, שום משיח לא בא ואל תאמינו בשום משיח. ומה הוכחה מוחלטת מזו? וברור בכל מקרה שבשורתו או בשורותיו של מנחם בן הן ״בשורת המצורע״, כמי שהתוודה על חלק גדול מחטאיו (לא על כולם, הוא ביקש להדגיש), ובמקביל, הוחרם על ידי חוגים נרחבים בחברה הישראלית בגלל דיעותיו החריגות (״בן חורג״ היה שם מדורו השבועי ב״זמן ת״א״ וכמעט שמו השני תקופה מסויימת). ורחל המופלאה, כפי שהוא מצטט, הרי אומרת לנו: ״אך אני לא אובה בשורה גאולה/ אם מפי מצורע היא תבוא״, או בלשונו של ישעיהו האלוהי, שגם הוא מדבר כמדומה על המשיח כסוג של ״מצורע״ או לפחות דחוי, באותם פסוקים בפרק נ״ג: ״מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי ניגלתה ויעל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה. לא תואר לו וניראהו ולא מראה ונחמדהו, ניבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי, וכמסתר פנים ממנו״. וגו'.

השם שקבע מנחם בן לספר זה, שהכין בחייו, היה לפיכך: ״מועמד למשיח, או: בשורת המצורע״. אבל כיוון שאחרי מותו קיבלה ה״מועמדות למשיח״ משמעות אחרת, וכיוון שהספר המודפס שלהלן קוצר בכמה מחלקיו האישיים והפולמוסיים (הגירסה המלאה יותר של הספר תעלה בהמשך, אני מקווה, באתר של כתבי מנחם בן) — נבחר השם המייצג את שני החלקים המרכזיים בבשורתו המדינית־רוחנית: ״עבריה״ ו״הצעה לשלומצדק״.

במהלך הספר מוצעים לנו מצע פוליטי ותוכנית פעולה שעיקר מטרתם היא אכן הגשמת נבואות הגאולה התנ״כיות. קירוב בפועל של אחרית הימים המובטחת, המופלאה והעדנית. מבחינות אלה, הספר הזה הוא המשכה הישן והחדש־מכל־חדש של הציונות. לא הציונות הדתית על צדדיה המצוינים, שתקועה על בנקט הרבנות ההלכתית המיושנת (דברי הרב יוסף קלנר ממכינת עלי, ששודרו בשעתו בחדשות בטלוויזיה, ולפיהם בעתיד המקווה בעיניו יישלחו לכלא מי שלא יניחו תפילין, הם דוגמא קיצונית ומופרעת לצד המאובן של ציונות זו, שאיבדה כל גמישות בקריאתה את התנ״ך). גם לא הציונות החילונית הלא מאמינה, זו שבנתה להפליא את הארץ אך כיום היא תקועה בחשכת התודעה הדרוויניסטית הפסבדו־מדעית (מין עבודת אלילים מודרנית המייחסת באווילותה לחומר תבונת בורא ומתכנן), תקועה בחשכת האמריקניזציה והערביזציה המתפשטות בחיינו ועוד ועוד (ראו להלן). לא זה ולא זה, אלא הציונות העברית המתרחבת שבה דבק מנחם בן. זו שנבראה מחדש מצלע התנ״ך העברי ואל התנ״ך תשוב.

״אני יכול לספר את כל התנ״ך במשפט אחד״, נהג בן לומר: ״התנ״ך הוא ספר שמתחיל בגן עדן ונגמר בגן עדן״. זה כל המשפט? כן, זה הכל. והוא סיכום של כל התנ״ך האלוהי. כלומר, כל ההיסטוריה וכל מטרת ההיסטוריה וכיוון ההיסטוריה הם הדרך מגן העדן הראשון שנטע אלוהים לגן העדן האחרון של נבואות אחרית הימים של ישעיהו ושאר הנביאים האלוהיים: ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ״, ״וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות״ וכו'. זה גן העדן האחרון ועלינו, על כולנו, אמר בן, המשימה להביאו בפועל ולהגשימו ברוח נבואות אחרית הימים במהרה בימינו. מבחינה זו כולנו מועמדים להיות משיחים.

* * *

פרקי הדיוקן העצמי בספר מתחילים בקיצור משועשע של רגעי השבר, השפל והעלבון הכי גדולים בחייו לצד הרגעים הכי זוהרים. אז כן, היו הפסגות של הפופולריות שלו, מימיו כ״ילד הפלא של השירה והביקורת העברית״ (״פעם ילד פלא, תמיד ילד פלא״, כתב עליו תנחום אבגר בשיר) דרך רב המכר ״פלונטר״ משנות השבעים, שכלל וידויים מבישים להפליא ומעניינים להפליא ועד ל״האח הגדול״. ואחר כך, רגעי השפל ועונות החרם וההשתקה שחווה, ובהם הדחתו ב-2011 מטוריו השבועיים בעיתון ״מעריב״ ומהשתתפותו השבועית בפאנלים ב״שידורי קשת״ בערוץ 2 — בלחץ החוגים ההומוסקסואליים, שנפגעו מדיעותיו (תמיד נגד ההומוסקסואליות אבל אף פעם לא נגד ההומואים עצמם, המקסימים בחלקם, כפי שהוא חזר והסביר, וראו למשל קריאתו לשוויון ללהט״בים בזכות להורות ולהטבות תקציביות מהמדינה, בפרק ״ברית הזוגיות או חוק השניים״). גם בהמשך, אגב, אחרי שלוש שנות חרם והשתקה, כשחזר ופירסם במשך שנה ב-2014 שני טורים שבועיים בוואלה, על פי הזמנתו של ינון מגל, אז עורך האתר, שוב הודח בלחץ אגודת הלהט״בים, שקראו להפגנה מול בית וואלה לאחר שפירסם טור בגנות הפדופיליה ההומוסקסואלית, שנחשפה אז בדיווחים החדשותיים.

כלומר, ברוב המקרים, למרות שפתח אינספור חזיתות מול העולם באינספור תחומים (כמתעב רעיון האבולוציה, כמתנחל, כמתנגד לחלקים שלמים ברפואה, כמבקר תרבות חריף כלפי עניינים מרכזיים ואישים מרכזיים ועוד ועוד), הרי הודח באופן נקודתי וממשי בעיקר בעקבות התבטאויות שלו שהוגדרו כ״הומופוביות״, כשההדחות והחרמות מלוות בדיבות קשות עליו. כך, למשל, במישדר ״פנים אמיתיות״ שהקדיש לו אמנון לוי בערוץ 10, הישווה אותו הפזמונאי יוסי גיספן להיטלר, והחרה החזיק אחריו ימים ספורים אחר כך דובר ״ענני תקשורת״ דאז, דביר בר, במאמר ב״עכבר העיר״ שכותרתו: ״מנחם בן לא יותר טוב מהיטלר״. כמה שבועות קודם לכן הישווה אותו איתי ולדמן, אז עורך ״טיים אאוט״ והומוסקסואל מוצהר, לאוסאמה בן לאדן, תוך הצמדת הכיתוב WANTED אל דיוקן מצוייר ומכוער במיוחד של מנחם בן (כל זאת ימים אחדים אחרי ההתנקשות באוסאמה בן־לאדן. בתקווה שתבינו את הרמז).

* * *

לכל אורך הספר מהלך וחוזר אותו צירוף מרתק ומטלטל של כישלונות והצלחות, החל מילדות מאושרת בחלקה וכושלת בחלקה, דרך התיכון שממנו נפלט בסוף י״א (כי רק השירה עניינה אותו אז, כפי שהוא מספר), עבור בהשתמטותו המבישה מצה״ל בגיוסו הראשון בפרופיל 24 (עד שחזר והתגייס לשירות מלא בחיל קרבי, בעיקר כמדריך תותח בבית הספר לנ״מ של חיל האוויר בהרצליה); מכישלונו לקבל תעודת בגרות ועד לאוניברסיטה המשודרת בענייני שירה שהגיש בגלי צה״ל (״כשמנחם בן מדבר על שירה האולפן מתמלא בניצוצות של אור״, העיד עורך האוניברסיטה המשודרת אז, חגי בועז, בראיון ל״גלובס״) וסדנאות השירה הנפלאות שהדריך (ביניהן סדנה משותפת לו וליהודה עמיחי שהתקיימה שנים בשנות השבעים בקמפוס הירושלמי בגבעת רם מטעם הסתדרות הסטודנטים); מכתבת השער המרעישה שפירסם במוסף ״הארץ״ ב-16 ביוני בשנת 2000 בעניין ״המצאת האיידס״ (בעקבות מדענים אמריקאים, ביניהם פרופ' פיטר דוסברג וחתן פרס נובל פרופ' קארי מוליס, השוללים לחלוטין את כל תיאוריית האיידס הקיימת, וחיזקו חשד שקינן במנחם בן שנים קודם לכן), כתבה שעוררה עשרות מדענים ישראליים לחתום על עצומה נגדו, ועבור בכתבת השער המהדהדת שפירסם ב״סופשבוע״ של ״מעריב״ — ״שיגעון של בן״ — על החלמת בנו מהשיגעון הראשון שלו ללא כל טיפול פסיכיאטרי, שעוררה נגדו בצדק מסויים את זעם המימסד הפסיכיאטרי.

והיה אותו ספר הגות פורץ דרך על אלוהים ב-2008 (״מי צייר את הרקפת?״ ספר לימודי אלוהים), שהיה בעיני, כפי שכתבתי באותה אחרית דבר לספר, ״אחד משיאי הדעת העברית מאז התנ״ך״; והיה רב־המכר ״השירים הכי יפים בעברית״ שבן ערך בהוצאת ידיעות אחרונות ב-2013; וספר שיריו המפורשים ״חידוש השירים״ מ-2015 המוזכר בנימוקים לקבלתו את פרס ראש הממשלה תשע״ו. והיתה מנגד ההפגנה נגדו בכניסה לקול ישראל (שהוביל אותה אלדד יניב), לאחר שצורף על ידי מנהלי רשות השידור להגשת תוכניתה הרדיופונית של קרן נויבך, בניגוד לרצונה, וממנה התפוטר אחרי שבועיים, כשפעל כדרכו בניגוד לציפיות שולחיו, מנהלי קול ישראל אז, ותקף את נתניהו בהקשר כלשהו.

לצד שתי המהפכות המדיניות הגדולות המוצגות בספר — מתווה לשלום לטווח הקצר ולשלום לטווח הארוך (עם אתנחתא לתיאור פגישה בת ארבע וחצי שעות שהיתה למחבר, בתוך קבוצה של עיתונאים ואנשי רוח, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בביתו בירושלים), מציע כאן בן הוכחות מוחלטות ומקסימות לאלוהים, המתגלה בטבע ובשיאי התנ״ך המופלאים, תוך פסילה של הרבנויות למיניהן, ובעיקר הרבנות הראשית והרבנות החרדית. פסילה הכוללת חלק גדול מן הפרשנויות הדתיות ופרשנויות התנ״ך, הרבניות והאקדמיות גם־יחד, ובמקביל פסילה גורפת, איתן יחד, ומולן, של העולם החילוני הדרוויניסטי המטומטם בלי גבול. ההבנה המוחלטת של מנחם בן היא שאין דבר מטומטם יותר מהדרוויניזם ו״תיאוריית האבולוציה״, שרוב ״העולם הנאור״ מאמין בהם לכאורה, לא באמת (כי זה לא שבדקו אותן באמת), עם כל יתר הטימטומים האקדמיים, לצד הישגי המדע המופלאים (אבל לא ברוח).

עוד מסופרים ונזכרים כאן חבריו הנפלאים של מנחם בן לאורך חייו (תמיד היה לו חבר מרכזי אחד), החל מיואל לשץ בימי הגן, דרך יאיר רייזנר בבית הספר העממי, ועד ל״ארבע אוניברסיטאות השירה״ שלו — כפי שהוא מכנה את ידידיו־מוריו (ודמויות החיקוי שלו לאורך שנים), יורם ברונובסקי, תנחום אבגר, נתן זך ודוד אבידן. ובהמשך, חברותו העמוקה בשנות השבעים המוקדמות עם אריה זקס המקסים בירושלים — ואחר כך, היכרותו ב-1976 עם שני אוהביו לאורך יותר מארבעים שנה: אשתו אהובת נפשו שלומית, ואני, אוהבו המוחלט. את שנינו הוא פגש באותה סדנת שירה שהדריך בירושלים. ״נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים״ הוא היה אומר עלי משועשע, ומסביר תוך כך את פסוקו של דויד על יהונתן: ״זה לא שדויד ויהונתן היו הומואים חס וחלילה, על פי הפרשנות ההומוסקסואלית, אלא כפשוטו: אהבתך נפלאה בעיני (ונדירה) מאהבת הנשים. גם אלה שהתאהבו בי. והיו כאלה, תודה לאל״. ואכן כן. כי מי אוהב אותו יותר ממני?

דורון קורן

עורך ועיתונאי ב״הארץ״, כותב הבלוג ״ישראליזם״ באתר העיתון

* * *