מי צייר את הרקפת?

פרק ראשון
מי צייר את החמניות?

(וזה לא ואן גוך)

 שלושה תצהירי פתיחה
 עוד שאלות ותשובות
 הרקפת שצייר אלוהים

שלושה תצהירי פתיחה
1. ההוכחה הסופית לאלוהים
זה לא רק שאני מאמין באלוהים. אני יודע באופן מוחלט שיש אלוהים. מלשון דעת. מלשון שכל. מלשון הבנה שיכלית. כמו שכתב אורי צבי גרינברג: "אני מאמין יודע" ויותר מזה: מי שאיננו מאמין באלוהים, ואיננו רואה את נוכחות אלוהים בעולם בכל רגע, הוא בעיני עיוור גמור ("החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך", אמר קהלת). איזה אלוהים? כאן אני צריך לצטט את אורלי קסטל בלום, שכששאלו אותה (בשיחה בגלי צה"ל, נידמה לי) "באיזה אלוהים את מאמינה?", היא ענתה בהומור האופייני המקסים שלה: "הרגיל, אני חושבת"...
גם אני מאמין באלוהים "הרגיל". האלוהים מהתנ"ך. בורא הכול. אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, גם אם אלוהים שלי הוא לא אורתודוקסי בכלל. להיפך. יש לו גמישות יהודית נפלאה.
אני גם טוען תמיד שאני יכול להוכיח לכל אדם שפוי, תוך שתי דקות, שיש אלוהים. רוצים הוכחה? הנה היא כאן, לפניכם (למרות שאני יודע שחלק גדול מכם לא ישתכנע משום דבר, בוודאי לא מנסיון שיכנוע הגיוני כלשהו). ובכן, הנה ההוכחה: נגיד שאתם הולכים במדבר, חול וחול וחול מסביב, רק חול, והנה אתם מגלים פתאום, באמצע הישימון, כמה אבנים מסודרות במעגל. מה המחשבה הראשונה שתעלה בדעתכם? אין ספק: שמישהו כבר היה כאן לפניכם. שמישהו בעל תבונה סידר את זה. עכשיו תחשבו רגע על האישון בעיניכם: הוא מכיל שני עיגולים מושלמים, העיגול הגדול והעיגול הקטן, שניהם צבועים תמיד בצבעים נפלאים, צבעי העין. עכשיו תחשבו רגע: אם על מעגל מחוספס, לא מושלם, פשוט, של אבנים במדבר, אמרתם שמישהו סידר את זה, בוודאות, איך אתם יכולים לחשוב ברצינות שאף אחד לא סידר את העיגולים המושלמים בתוך העין שלכם? איך אפשר להאמין לרגע שהם "נוצרו מעצמם, בהשפעת האוולוציה", נניח, כגירסה הדארוויניסטית השוטה מאין כמוה?
וזה כמובן משל לכל הטבע: תסתכלו על הכתר בראש הדוכיפת. לא אלוהים צייר את זה? האם מישהו יכול להעלות בדעתו הניקלֵית שזה צוייר מעצמו? תסתכלו על הכלנית, על הנמר, על החתול. אף אחד לא צייר את זה? אף אחד לא פיסל את זה? 47 מיליון דולר שילמו על ציור החמניות של ואן גוך. ומה בסך הכל רואים בציור? נכון, חמניות, שוואן גוך הצליח איכשהו בכישרונו הציירי ללכוד משהו מן הזוהר החי שלהן. אבל מה על האיכות האמנותית של החמניות עצמן? מתי בפעם האחרונה הסתכלתם על חמניות השדה עצמן - בדרככם למוזיאון כלשהו, נניח, אולי אפילו למוזיאון ואן גוך - והתפעלתם מהן עצמן? והרי ברור שהאיכות האמנותית של החמניות החיות, חמניות השדה, עולה לאין ערוך על האיכות האמנותית של החמניות שצייר ואן גוך. הרי פרט לכל יופיין של החמניות האמיתיות, הן גם צומחות וזזות ומסתכלות לשמש וצומחות כל שנה מחדש. אז איך אפשר להשוות אותן לחמניות דוממות מצויירות על דף? נו, ומי צייר את החמניות אם לא אלוהים?
אנחנו חיים בעולם טבע מופלא, אלוהי, ואנחנו לא רואים אותו באמת. אנחנו מוקפים בציורים מדהימים, חיים, של עצים, חיות, פרחים, שמים, אדמה, הרים, אנשים, נשים. ואנחנו פשוט לא רואים אותם, מרוב עיוורון פנימי: "ראיתי אותָךְ כל יום כמעט / עד שמראה פנייך כמעט נמחק", כתבה פעם יונה וולך בשיר זוגיות כלשהו. וכך אנחנו: חיים עם העולם כך וכך שנים, ומראה העולם כמעט נמחק בתוכנו. אנחנו לא רואים אותו. רק בחוויות הארה למיניהן אנחנו מצליחים לראות את העולם מחדש, והוא מדהים לחלוטין. תיאטרון אלוהי כל שנייה.
ואגב, איינשטיין התחיל כמדומה להאמין באלוהים אחרי שחקר את מסתורי האטום והתוודע לחוקים הפיזיקליים המדהימים הקיימים בעולם החומר. אבל אני שואל: למה לנו לחקור את מסתורי האטום כדי לדעת שיש אלוהים? לא די לראות שיש לנו שתי עיניים, שתי ידיים, שתי אוזניים? מי אחראי לסימטריות הזאת? ומי צייר, הינדס, פיסל והפיח חיים בכל תא מתאי גופנו? למה צריך לרדת לחקר האטומים כדי לגלות את ההנדסה האלוהית המדהימה מכל מדהים שסביבנו? לא מספיק לראות את האישונים בעינינו? לא מספיק לראות את הכתר בראש הדוכיפת? לכן, כל חלק מן הטבע מספר בכל רגע שאלוהים עשה אותו ("השמים מספרים כבוד אל"). מי שלא רואה את זה, לא רואה כלום. אז איך זה שפרויד, למשל (ר' באחד הפרקים להלן), חושב שאין שום הוכחה לקיום תבונה עליונה, אלוהית, בעולם, ואף כתב על זה כמה חיבורים? פשוט, עוד טעות פרוידיאנית.

2. ומה על דארווין? הבל מוחלט.
תקשיבו ליונתן סוויפט, לפנחס שדה, למאיר אריאל
מה שקרוי "תיאוריית דארווין" איננו אלא הבל מוחלט שאיננו עומד בשום מבחן של היגיון מינימלי. אגב, כל מי שיקרא את "מוצא המינים" של דארווין (ואני קראתי חלקים נרחבים מתוכו) יבין שדארווין עצמו מתייחס לכל תיאוריית האבולוציה שלו כאל תיאוריה בלבד. רק שוטים ובערים חושבים שמדובר באמת מדעית מוכחת כביכול. כי הרי אין לדארוויניזם אפילו בדל הוכחה, פרט לדמיון הברור מאליו בין יצורים שונים. כלומר, ברור שהחתול דומה לנמר. האם זו הוכחה שהחתול הוא ממוצא נמרי (או להיפך)? ברור שהאדם דומה לקוף. האם זו הוכחה שהאחד הוליד את השני? לא, בוודאי שלא. זה אומר רק שאלוהים ברא את העולם בסדרות, כנראה. זה הכול. כל מה שתיאוריית האוולוציה עוסקת בו למעשה הוא במיקום בעלי החיים על ציר ההתפתחות המודרג כביכול, אבל אין לה אפילו בדל של הוכחה שמשהו הוליד משהו אחר ממנו, ולו במעט, אי פעם. איך כתב פעם פנחס שדה באחד משיריו: "אין ואף לא ייתכן מיקרה./ מִזֶרַע תמר לא תצמח שעורה".

איך אפשר בכלל לראות את כל היופי האמנותי וההנדסי הפלאי לגמרי של העולם ולחשוב "שאף אחד לא עשה את זה, שזה נוצר מעצמו"? תסתכלו על הדג הפלאי. על הכיבשה הפלאית. על הפיל הפלאי, האריה הפלאי, הכלב הפלאי, הפרפר הפלאי, הדוכיפת הפלאית. ככה במיקרה, "בהשפעת תנאי הסביבה" (שמש, גשם, קור, חום, זה הכול בערך), נוצרו כל היצורים המדהימים האלה?! מעצמו נוצר כל השיכלול ההנדסי והאמנותי המדהים בלי גבול הזה?! ההשקפה הדארוויניסטית האוולוציונית הזאת היא נחותה כל כך, חשוכה כל כך, שאין טעם לדבר עליה (למרות שאני עוסק בה בכמה מאמרים בספר הזה). נכון שרוב העולם האקדמי ה"נאור" נוטה להאמין בדארוויניזם המטומטם הזה (משום שלא התחיל לרגע לחשוב עליו מחדש, והוא ממשיך להתבונן במיקרוסקופים שלו בדמיון הגנטי בין היצירים השונים, כאילו שזה אומר משהו), אבל זוהי רק הוכחה למידת החושך הגדול המתקיימת ב"נאורות" הזו כביכול.
וכבר העירו בעניין זה הערות מבריקות אנשים שונים. הסאטיריקן האנגלי הגדול יונתן סוויפט, מחבר "מסעי גוליבר", אמר פעם, עוד לפני דארווין, כשהתיאוריות האוולוציוניות רק התחילו להלך בעולם: "אני מוכן להאמין שהעולם הוא צירוף מקרי של אטומים בערך כמו שאני מוכן להאמין שהמאמר הגאוני ביותר הוא צירוף מקרי של מילים". אין תגובה מוחצת מזו לתיאוריה הדארוויניסטית. ואולי כדאי לצטט גם את מאיר אריאל שלנו, המשורר הטרובאדור הנפלא, המאמין, שכתב בשיר לעג על הדארוויניזם (השיר "מה חדש במדע"), את המילים המשעשעות הבאות:

וְעוֹד עַל פִּי הַמַּדָּעִים
נוֹצְרוּ הָעוֹלָם וְהַחַיִּים
בְּשֶׁל נְסִבּוֹת וּתְנָאִים
שֶׁנִּתְהַוּוּ מִן הַסְּתָם.
מִן הַסְּתָם, מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?
שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ בְּשַׁרְשֶׁרֶת
שֶׁלֹּא מַתְחִילָה אוֹ נִגְמֶרֶת
אַקְרָאִית, מֵאָז וּמֵעוֹלָם...

נַגִּיד: סְתָם שׁוֹטְטוּ לָהֶם כַּמָּה חֻקִּים,
כַּמָּה חֻקֵּי טֶבַע זְרוּקִים.
אֵיךְ הֵם הִגִּיעוּ לְכָאן בִּכְלָל?
סְתָם שׁוֹטְטוּ לָהֶם בֶּחָלָל.

וְהִנֵּה עוֹלָה מַמָּשׁ לִקְרָאתָם
עוֹד קְבוּצַת חֻקֵּי טֶבַע, גַּם כֵּן סְתָם,
וְאִם כְּבָר אָז הִתְחַבְּרוּ הַקְּבוּצוֹת
וְהָיוּ פִּצּוּצִים וְנִיצוֹצוֹת...

...כָּךְ סְתָם פָּגַשׁ חֶלְבּוֹן אֶת חֶלְבּוֹן
בַּחֹם הַיָּפֶה, בָּאוֹר הַנָּכוֹן
וּמֵהֵם יָצָא חֶלְבּוֹן עִם כִּשָּׁרוֹן...
נוּ, וְהַתַּכְשִׁיט כְּבָר יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן!

עד כאן מאיר אריאל. הדארוויניסטים בטח לא ממש מבינים את הבדיחה.

3. ומה על המצוות?
המצוות, לפחות חלק מהן, במשמעותן המעשית, הפולחנית, הטיקסית, בטלות ומבוטלות היום, וזה מובטח עוד במסכת נידה (דף ס"א ע"ב) בתלמוד: "מצוות בטלות לעתיד לבוא". ככה בדיוק כתוב. ובכן, אנחנו עכשיו בזמן העתיד ההוא, שהובטח מזמן, ואיתנו המצוות בטלות. ובכל זאת, המצוות קיימות, ויתקיימו לעד, במובנן הרוחני. גם ישו, אגב (שבהחלט לא היה המשיח, כפי שמובהר כאן בכמה מאמרים בספר הזה, ובכל זאת אמר כמה דברים יפים), מכריז בברית החדשה מצד אחד: "עד כי יעברו השמים והארץ לא תעבור יוד אחת או קוץ אחד מן התורה עד אשר ייעשה הכול" ומוסיף מייד אחר כך כי "מי אשר יפר אחת מן המצוות הקטנות האלה וכן ילמד את בני האדם קטון ייקרא במלכות השמים"
ומצד שני, הוא עצמו, ישו, מפר את מצוות התורה בדרכו שלו ומתיר לתלמידיו הרעבים לקטוף שיבולים בשבת ("השבת נעשה בעבור האדם ולא האדם בעבור השבת" - הוא אומר בין השאר). כלומר, אפשר לקיים את המצוות במישור מסויים, ולא לקיים אותן במישור אחר. ובכלל, מה זו כל התורה שבעל פה על רגל אחת, אם לא הרחבה אינסופית של אפשרויות הפרשנות לתורה שבכתב? הרי כתוב במפורש, למשל, "שן תחת שן ועין תחת עין", אבל מפרשים, כידוע, ממון ולא ממש עין ולא ממש שן. והרי כתוב במפורש "לא תיקח נשך ותרבית", ובכל זאת לוקחים על פי היתר עיסקה רבני. וכו' וכו'. מה כל זה אומר? שמותר ונכון להיות גמיש. שֶׁיֵּשׁ כמה קומות לפירוש המצוות. כלומר, חשוב להבין את המצוות במשמעותן הרוחנית, במשמעות העל שלהן. ובמישור הזה - מישור ההבנה - צריך תמיד לקיים אותן, אבל אפשר בהחלט לוותר לפעמים על מימושן הפיזי, הפולחני. כפי שנאמר בתלמוד: "כל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם. וכל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת". משמע, מי שעוסק באופן רוחני ולימודי בדיני קורבנות (חטאת ואשם הם סוגי קורבנות המוזכרים בתורה), כאילו קיים בפועל את מצוות הקרבת הקורבנות הנוראית, שאפשר בהחלט ונכון בהחלט לוותר עליה, לאחר שאלוהים מאס בה מכבר, כפי שלמדנו מדברי ה' בספר ישעיהו, גדול הנביאים ("למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי".
כלומר, במישור המעשי - אנחנו יכולים להיות גמישים בלי סוף, על פי הרוח היהודית, על פי רוח חז"ל, ולמעשה להימנע מקיום המצווה הפורמאלי והטיקסי (כפי שעכשיו, כשאין בית מקדש, אנחנו פטורים לאושרנו ממילא ממצוות העלאת הקורבנות), אבל במישור הרוחני, במישור המשלי, המצווה יכולה להמשיך להתקיים ולהתפרש בתוכנו. לכן, למשל, מלתי את בני במילים, בלב, ברוח הפסוק "ומלתם את עורלת לבבכם ועורפכם לא תקשו עוד" (ר' הפרק "ברית המילה החדשה", בספר הזה).
או ניקח לדוגמא את מצוות בניית הסוכה: הבית הארעי של סוכות מייצג, כמובן, פרט לזכר יציאת מצרים, את האנטי חומריות, את האנטי בורגנות, את האיוורור הרוחני הפנימי. את הניידות הנפשית. זו מהות הסוכה, אחת ממהויותיה, ואת המהות הזו אנחנו חייבים לאמץ, להפנים, וככה לקיים את המצווה בנפשנו. לא להיתקע בבית האבן אלא לצאת אל החוץ. להיות ניידים ולא נייחים. לא לבטוח אֶל בתי האבן העומדים אלא לצאת אל הבתים הארעיים, אל הסוכה, אל הבטחון באלוהים, בחוץ, בסכך, בקירות הבד. לא לבטוח אֶל האבנים של הבית אלא אֶל הענפים הדקים של הסוכה וקירות הבד וריח הירק. איך כתב פעם דוד אבידן:

קְבַרְנִיטִים מִזְדַּקְּנִים עַל הַסִּפּוּנִים
וְסִפּוּנִים בָּלִים עַל הַמַּיִם

וְרַק הַמַּיִם
לְפִי הַשְׁעָרָה נְפוֹצָה
לְעוֹלָם עוֹמְדִים

בִּתְנַאי שֶׁאֵינָם מַיִם עוֹמְדִים
אֶלָּא מַיִם נָעִים

וְהַדְּבָרִים יְדוּעִים.
וזו בין השאר מהות הסוכה: להיות מים נעים ולא מים עומדים, וכך לא להזדקן לעד, לפחות לא במובן הנפשי. אבל אם לא הקמת סוכה בפועל ממש, ייסלח לך. זה בסדר. חשובה יותר המצווה הרוחנית מאשר המצווה המעשית. ואני חוזר ואומר: כל המצוות נתונות לפירוש רוחני, המבטל את הקומה המעשית שלהן, אם רוצים.
כמובן, מקסים להקים סוכה. ריח הסכך. ריח העלים. מראה ארבעת המינים. הקישוטים. אין מואר וקסום מזה. אבל אם לא יוצא להקים סוכה, לא צריך. די בקיום המצווה בלב, בהבנה. וזה פשר ההבטחה התלמודית ההיא: "לעתיד לבוא מצוות בטלות" משמע, בטלות, אבל לא באמת בטלות. זו כל התורה כולה. וגם לעניין זה עוד נחזור בספר הזה.

הַחוּץ טוֹבֵל בְּיֶרֶק
הַחוּץ טוֹבֵל בְּיֶרֶק
וַאֲנַחְנוּ נֶחְנָקִים בַּבָּתִים.
אֲבָל אֵין זֶה הַחוּץ הַזֶּה
וְאֵין זֶה הַיֶּרֶק הַזֶּה
שֶׁאֵלָיו אָנוּ מְיַחֲלִים.
אֲבָל זֶהוּ הַחוּץ הַזֶּה
וְזֶהוּ הַיֶּרֶק הַזֶּה.
וְתָמִיד אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים מִנֶּגֶד
וְלֹא מַגִּיעִים.
אֲנַחְנוּ, אֲנִי מִתְכַּוֵּן,
אֲנִי וְאַתָּה, הַחַיִּּים.
לֹא מַגִּיעִים, אֲנִי מִתְכַּוֵּן,
לְמַהוּת הַחוּץ, לְמַהוּת הַיֶּרֶק
הַחוּצִיִּים וְהַיַּרְקִיִּים.

מתוך "הים פלחים שקופים"