1
יום שישי, 2 בדצמבר
אלכס ישבה על הספסל הירוק שכה אהבה בגינה הציבורית, מול בניין משרדה הישן. דמעות יחידות נקוו בזוויות עיניה ואיימו לפרוץ את הסכר שבנתה במהלך שלושים שנות חייה. היא לא נהגה לבכות, בטח שלא בחוץ לפני עוברים ושבים, ושמרה דמעות אחדות לאירועים מיוחדים ולימי סגריר, שאנשים מעטים בלבד יוצאים בהם לרחובות ועלולים לפגוש בפניה הנפולות.
היום לא היה גשום מאוד, אך אפור דיו להבריח לביתם את עשרות הילדים שנהגו לשחק במתקני השעשועים בגינה. טיפות גשם זרזפו על האדמה מדי פעם, והרוח הקרה הכתה בפניה כאילו סטרה לה כעונש על מעשיה, אך לאלכס לא היה אכפת כלל. דמותה העגומה נשקפה אליה מתוך השלולית המלוכלכת ליד הספסל שעליו ישבה.
היא הייתה עטופה במעילה האפור הארוך והתפללה שלא ירד גשם חזק, שכן המעיל הזה לא היה מיועד לספוג כמות מים ניכרת. כובע צמר עבה כיסה את ראשה הזהוב, שהיה אסוף לאחור בפקעת רשמית, כשהוא מתיר לקווצות שיער אחדות להיחלץ ממנו ולדגדג את צווארה. פניה, שעד לפני שעה היו מאופרות ללא דופי, נראו כעת חיוורות כמו סיד. אפה היה אדום ונפוח, שילוב של הקור העז ששרר בחוץ עם הבכי המודחק. עיניה הבריקו והתמזגו עם השמיים האפורים שמעליה. אלכס שלחה מבט אל מה שעד לפני חצי שעה היה חלון משרדה, והחזיקה על ברכיה את הקופסה שהכילה את מעט החפצים האישיים שהיו במשרדה.
היא טרם מצאה את הכוח הנפשי לחזור לביתה, דברים רבים כל כך התרוצצו בראשה. היא חשבה על כך ששוב עזבה מקום עבודה, וניסתה לשכנע את עצמה שעשתה את הדבר הנכון גם הפעם. מה תעשה כעת בחייה? מי ישכור אותה עם עבר תעסוקתי כה בעייתי? גם את העבודה הזאת היא מצאה בקושי, ואולי כדאי לה לעשות הסבה? אולי מקצוע עריכת הדין אינו מתאים לה? אולי הייתה תמימה מדי כשחשבה שתוכל לשנות את העולם?
היא הייתה כה מרוכזת במחשבותיה, עד שלא שמה לב לאישה המבוגרת שהתיישבה לצידה.
"אפשר?" היא שמעה קול עמום. "סליחה, אפשר לשבת כאן?" אלכס הרימה את ראשה בחוסר רצון, מתכוונת לנעוץ מבט כועס במי שהפריעה לה באומללותה. האישה נראתה בשנות השישים לחייה, פניה היו נקיות מאיפור, בעלות גוון שזוף, שאריות מהקיץ. שערה היה קצר, בצבע קינמון, בהתאמה מושלמת לצבע עיניה. היא הייתה גבוהה ושרירית, ונראה כי הקפידה על תזונה בריאה ופעילות גופנית. האישה לבשה מכנסיים שחורים וסוודר אפור, אך ללא מעיל. אלכס חשבה כי רק מישהו שיצא לשנייה ממכוניתו או מביתו היה מעז לוותר על מעיל ביום חורפי שכזה, אבל האישה הזאת נראתה כאילו מזג האוויר אינו משפיע עליה כלל.
אלכס הנהנה, אך תהתה מדוע מכל הספסלים בגינה בחרה האישה לשבת דווקא לצידה.
"אנחנו מכירות?" שאלה אלכס את האישה בישירות שאפיינה אותה.
"אני רואה אותך יושבת כאן לעיתים קרובות. בדרך כלל את בדיוק הולכת כשאני מגיעה. זה הספסל הקבוע שלי," אמרה האישה כשהתיישבה.
"כן, גם שלי," חייכה אליה אלכס. אז הן כן מכירות במובן מסוים.
"לא חשבתי שביום כזה מישהו יהיה מספיק אמיץ כמוני כדי לשבת בחוץ," נאנחה האישה והביטה בשמיים האפורים.
אלכס משכה באפה.
"הכול בסדר? את נראית לא טוב," התעניינה האישה.
"היה יכול להיות טוב יותר."
"לפי הקופסה שאת מחזיקה, אני מנחשת שפיטרו אותך מהעבודה."
"ליתר דיוק, התפטרתי," אלכס הביטה בקופסה שעל ברכיה ולאחר מכן באישה.
"נו, אז מגיע לך מזל טוב. למה את עצובה?"
"לא יודעת. דברים לא מסתדרים כמו שהייתי רוצה."
האישה צחקה. למרבה הפלא, אלכס הרגישה בנוח במחיצתה, אולי מאחר שבמזג האוויר הגשום נראה כאילו הן שתי הנשים היחידות בעולם.
"תקשיבי לאישה מבוגרת שכבר חוותה משהו בחייה. נדיר שדברים מסתדרים לפי רצוננו. לכל דבר יש סיבה."
"אני מניחה שאת צודקת. קשה לי לראות אותה כרגע," אלכס עצמה את עיניה ונשמה עמוק. האישה הביטה בה.
"אפשר לשאול במה את עוסקת?"
אלכס פקחה את עיניה והביטה באישה בתמיהה. מדוע התעניינה בה? אולי היא משועממת? אולי היא בודדה ואין לה עם מי לשוחח כל היום? אולי היא פשוט נחמדה?
"אני עורכת דין. עבדתי בבניין ממול, בקומה השנייה," אלכס הצביעה על מבנה המשרדים של חמש הקומות מעבר לכביש.
"עורכת דין? איזו התמחות?"
"פלילי."
"אני מבינה. טוב, הפלילי אכן קשה ביותר. למה בחרת דווקא בזה?"
"אני לא יודעת. אני חושבת שמאז שהייתי ילדה קטנה התעניינתי בתחום הזה. תמיד נראה לי שיש מידת-מה של צדק בעולם. את מבינה? ושהוא יכול להפוך למקום טוב יותר אם כל הפושעים יהיו מאחורי הסורגים," אמרה אלכס וצחקה בציניות.
"בשביל זה היית צריכה לעבוד בפרקליטות המדינה. לא?"
"כן, התחלתי שם," היא גיחכה.
"נו, ומה קרה?"
"גיליתי שמעניין אותם רק לסגור עסקאות ותיקים ולהמשיך הלאה. הם צריכים להעסיק רובוטים, לא אנשים."
"כמה מקומות עבודה כבר עברת?"
"אני לא יודעת. הפסקתי לספור," אלכס נשפה אוויר בתסכול. "אני חושבת שזה היה השמיני. דווקא כאן הצלחתי להחזיק מעמד שנה וחצי." אלכס לקחה נשימה והישירה מבט לעיניה החמות של האישה שלצידה. "את מבינה, בדרך כלל המעסיקים 'יושבים לעובדים שלהם על הראש', מעמיסים עליהם עבודה, אומרים להם מתי להגיע, מתי ללכת, לפעמים אפילו מתי לצאת להפסקת צוהריים. זה לא מתאים לי. כאן היה לי ממש טוב."
"אז מה קרה שהחלטת לקום וללכת?"
"אדווארד גורוב," אלכס ירקה את צמד המילים כאילו היו רעל בפיה.
"אדווארד גורוב?!" שאלה האישה, אינה מזהה את השם.
"העבריין מספר אחת בארץ? ההוא שמדברים עליו שאנס, עינה, רצח ושרף עשרות נשים?" אלכס התקשתה להאמין שהאישה הזאת לא שמעה את שמו מעולם. "מתנהל נגדו משפט נוסף כרגע, ומשום-מה הוא החליט לפנות למשרד שלי, כנראה אף משרד אחר לא מוכן לייצג אותו."
"וזה הפריע לך?"
"הפריע לי? ברור. לכל בן אדם נורמלי זה צריך להפריע, שלא לדבר על אישה. פגשתי אותו פעם אחת לפני שבועיים, חרא של בן אדם, חלאת המין האנושי. ברור לכולם מה הוא עשה."
אלכס זקפה את ראשה. ברגע זה בדיוק החליטה סופית שמה שעשתה הוא אכן הצעד הנכון והמתאים ביותר לעקרונותיה.
"טוב, מישהו צריך לייצג אותו. אני בטוחה שהוא מוכן לשלם על זה הרבה כסף."
"כן. זה לקוח של מיליונים. אין ספק שהמשרד השיג את לקוח חייו, אבל אני לא מוכנה לייצג אותו תמורת שום הון שבעולם. מבחינתי, העולם היה מקום טוב יותר אם מישהו כמו אדווארד גורוב היה פשוט נעלם!" היא קבעה.
האישה נעצה בה מבט מוזר שגרם לאלכס לחייך ולהוסיף, "סתם."
"נראה לי שמה שאת צריכה זה לפתוח משרד משלך," האישה אמרה לה בחיוך.
"כן. בשביל זה צריך ניסיון. וכסף. הרבה כסף," אלכס גיחכה.
"נו, נראה לי שכבר יש לך קצת ניסיון. וכסף תמיד אפשר להשיג." האישה קרצה אליה.
הטיפות החלו להיות כבדות יותר, ואלכס מחתה טיפה מעל פניה.
"הגשם מתחזק," ציינה האישה וקמה מהספסל. היא הסתובבה אל אלכס והוסיפה, "כדאי שתלכי, חמודה. אם דעתי חשובה, אז קיבלת החלטה נכונה. ומניסיוני, כשמחליטים נכון – מצליחים בחיים. הכול יסתדר, את עוד תראי. להתראות."
"כן," ענתה אלכס ונעמדה. האישה המבוגרת החלה לרוץ.
"תודה רבה," אלכס קראה לעברה, אבל האישה רק נופפה בידה הימנית ונעלמה. אלכס פנתה לכיוון השני ונמלטה כדי לתפוס מונית לדירתה.
