דבר המחברת
"אהבה בחקירה" יצא לאור לראשונה בשנת 2018 והפך תוך ימים ספורים לרב־מכר.
אלה מכם שעוקבים אחרי הסיפור שלי יודעים ש"אהבה בחקירה" הוא הספר הראשון שהוצאתי לאור. אף אחד לא ידע עד עכשיו שהוא לא היה הספר הראשון שכתבתי, לפחות חלקו, או מה שנשאר ממנו.
אם תקשיבו להרצאות של סופרים מחו"ל (היפותטית, כי למה שתעשו את זה?), תשמעו אותם מייעצים למי שרק התחילו לכתוב – "אל תוציאו לאור את הספר הראשון שלכם!"
למה? כי לרוב ספר ראשון הוא פשוט לא טוב.
אני מאלה שיכולים להבין את האמונה הזאת, כי גם אני, בלי להתכוון בכלל, אחסנתי את הספר הראשון שכתבתי עמוק בתיקייה סודית במחשב.
בשנת 2014, מתוך משבר אישי, התעוררה בי בפעם הראשונה התשוקה לכתוב וליצור עולם דמיוני. התחלתי, בהיחבא, לפרוק מילים לתוך המחשב ונאחזתי בהן כאילו היו אוויר לנשימה. כתבתי וכתבתי כמו מטורפת, וכמו העלילה שהגיעה לשיא, כך היה גם מצב הנפש שלי. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם שרוצה לעשות משהו, זה שהרעשים בחוץ מצליחים לשכנע אותו להפסיק לחלום.
במהלך אוקטובר 2014 כתבתי 50 אלף מילים. לא היה בספר הזה דבר ממני או מהחיים שלי, אך היו בו חופש מוחלט ואפשרות לברוח למקום אחר בלי שאף אחד יעצור אותי.
אבל אז מצאתי את עצמי בצומת, צריכה לבחור אם להמשיך או להשתיק.
ובפעם ההיא, בכאב לב, בחרתי להשתיק.
50 אלף המילים נכנסו אל המגירה.
ללא פתרון וללא סוף.
שמונה שנים הספר הזה חיכה לי.
מדי פעם ניסיתי לחזור אליו, אבל בכל פעם הרגשתי שעדיין לא הגיע הזמן.
בשנת 2021, בגלל שינויים שחלו בחיי, החלטתי להוציא לאור את "אהבה בחקירה" במהדורה חדשה אמריקאית. מי שקרא את המהדורה הראשונה, הגרסה הישראלית הארוטית, כדאי שידע שבמהדורה החדשה הוכנסו שינויים שאינם מהותיים מבחינת העלילה, אלא בעיקר בשמותיהן של הדמויות המשניות (רנדי במקום עומר, בריטני במקום נעמי וכו'). אני שמחה שלא הייתי צריכה לשנות את שמותיהם של הגיבורים הראשיים. אלכס ואיתן נשארו אלכס ואיתן. כמו כן, במהדורה החדשה תל אביב הפכה למנהטן, סופי השבוע הפכו לשבת וראשון ועוד כל מיני שינויים קטנים.
ספר זה הוא ספר ההמשך למהדורה האמריקאית.
בקיץ 2022 החלטתי שהגיע הזמן לסיים את מה שהתחלתי בשנת 2014, ואחרי תקופה ארוכה של המתנה פתחתי את הקובץ הישן.
במקור קראתי לגיבורה שלי נטלי, שם שלימים יהפוך לשמה של התינוקת שלי. לכן הייתי צריכה לשנות אותו. הייתי צריכה לשנות עוד כמה דברים.
נדרשו לי כמה חודשים למחוק, לשכתב ולשייף.
נדרש לי עוד קצת זמן לסיים אותו.
יש בו הכול. מתח. חקירה. אהבה. כעס. התמודדות. השלמה וסוף מושלם.
אההה, כן, וגם איתן ואלכס מ"אהבה בחקירה" נמצאים כאן, מוסיפים שמן למדורה.
מעט אנשים ידעו שאני עובדת על הספר הזה.
שתי נשים בלבד קראו אותו לפני שהוא יצא לעולם וזו הזדמנות מצויינת להודות להן.
הראשונה היא העורכת הנפלאה שלי, אמירה בנימיני נבו, שמלווה אותי מתחילת דרכי.
השנייה היא הדיווה העסוקה שמנהלת הוצאת ספרים ועדיין מצאה זמן לעשות הגהה לספר – אריאלה באום.
אני רוצה להודות גם לענבל אוחנה שעיצבה את הכריכה. תודה על ההזדמנות לעבוד יחד.
תודה לכל הקוראות והקוראים הנפלאים שלי שממלאים אותי באנרגיות.
למשפחה שלי ולחברים הנדירים שעוטפים אותי.
לג'ק, החבר והשכן שלי, שדואג לאזן את המשוואה של חיי בצד כיפי, שליו ונינוח.
לכל הדמויות שמופיעות לי בחלומות ונותנות לי לספר את הסיפור שלהן – תודה שאתן נותנות לי תקווה ומוטיבציה להמשיך.
קריאה מהנה.
מירב איינשטיין, מאי 2023
פרולוג
עשר שנים לפני "אהבה בחקירה"
כמה שאלכס חיכתה ליום הזה.
ללילה, יותר נכון.
לרגע המדויק שהספרות בשעון יתחלפו ל־00:01, והיא תהפוך באופן רשמי להיות בגירה.
היא ידעה שיכלה לעזוב בכל רגע ואף אחד לא יחפש אותה. היא ידעה שגם אילו הייתה עוזבת לפני כמה ימים או שבועות, אף אחד לא היה מוטרד מכך. אבל היא רצתה לחכות ולקיים את טקס הפרידה הפרטי הזה שלה כדי שתמיד תוכל לזכור שהיא לא ברחה, אלא החליטה להתחיל בחיים חדשים, לפי החוקים שלה.
"להתראות, אנשים אומללים," היא לחשה כשסגרה את הדלת מאחוריה בלי לנעול אותה. היא השאירה את המפתח שלה על השולחן בחדר האוכל וידעה שזה יספיק. הם יבינו אותה גם ללא מכתב והסבר. אלכס תלתה את התיק על הגב והחלה לצעוד לאורך הרחוב החשוך. היא שאפה עמוק את האוויר הקר של חודש דצמבר ונשפה בחזרה אדים של פרידה. היא ידעה שזו הפעם האחרונה שהיא תצעד כאן, כבר חצי שנה שהיא מתכננת את היום הזה מתחת לאף של הוריה המאמצים. היא הקפידה להיות תלמידה מצטיינת, וכך עברה את המבחנים בהצלחה והתקבלה די בקלות לאוניברסיטה שאליה רצתה להתקבל. היא זייפה את חתימתם על כל הטפסים ועברה על עוד כמה חוקים כדי להוציא לפועל את התוכנית שלה. רוב הזמן הוריה לא היו בבית בכלל, אז היא הייתה זאת שקיבלה את מכתב הקבלה שהעניק לה מלגה מלאה, והיא לא הראתה אותו להוריה ולא סיפרה עליו לאף אחד.
אלכס המשיכה לצעוד עוד כרבע שעה, עד שהגיעה לתחנת האוטובוס והתיישבה על הספסל. היא הביטה לצדדים והידקה את צווארון המעיל סביב צווארה. היא קיוותה שהאוטובוס שנוסע לניו יורק בשעה הזאת אכן יגיע בזמן, והיא לא תצטרך להמתין הרבה בקור הזה. היא קפצה על רגליה בהתרגשות ברגע שראתה אור פנסים מטושטש מגיח מתוך הערפל ומתקרב אליה. היא נעמדה קרוב לשפת המדרכה כדי שהנהג יבחין בה. היא חייכה אליו כשעלתה בניסיון להפיג את המבט האטום שהיה על פניו העייפות. היא תהתה מה הוא חושב עליה, ילדה, באמצע הלילה, עולה אל האוטובוס כשאיתה רק תיק נסיעות גדול. היא התעכבה לשנייה, כי הייתה בטוחה שהוא יתעניין וישאל. היא כבר כל כך רצתה לחלוק עם מישהו את העובדה שהגיעה לגיל שהיא לא תלויה באחרים ויכולה לעשות מה שהיא רוצה. אבל להפתעתה, הוא לא אמר מילה ולא הניע שריר אחד בפניו. הדלת נסגרה והאוטובוס החל לנסוע, תוך שהיא כמעט עפה לאחור. היא החלה לצעוד לחלקו האחורי של האוטובוס, ולהפתעתה גילתה שהיא לא לבד. היא ספרה עוד שלושה גברים וארבע נשים, שבניגוד לנהג, החליפו ביניהם מבטים כאילו ניסו להחליט מי יהיה זה שישאל.
אלכס חייכה גם לעברם והתיישבה באחד המושבים הפנויים. היא הביטה החוצה והעיפה עוד מבט אחד לאחור, אל העבר החשוך שלה. כעבור כמה דקות, כשהאוטובוס כבר נכנס למנהרה, לבה החל להלום מהתרגשות. היא תכננה את העתיד שלה במשך כל כך הרבה זמן והייתה מוכנה גם לרגשות המעורבים שהשתוללו בתוכה כעת. התרגשות, פחד, שמחה, עצב, כל אלה רקדו בתוך הראש שלה, והיא קיבלה אותם בהבנה. היא הביטה קדימה וחיכתה לצאת מעברה השני של המנהרה.
ניו יורק.
לא היו לה הרבה הזדמנויות עד עכשיו להגיע אליה. היא קראה עליה, ראתה סרטים וסדרות וחלמה עליה.
ניו יורק הייתה מבחינתה התחלה חדשה. הזדמנות להתחיל לחיות כמו שהיא רצתה מגיל קטן.
חופשייה.
***
זה היה היום הראשון של אלכס במועדון החשפנות "ניקיטה". אחרי שבוע של למידה והתנסות, הערב הזה היה טבילת האש שלה. בעוד עשר דקות היא הייתה אמורה לעלות על הבמה למופע הראשון שלה, וכעת הביטה על עצמה במראה. היא לא הכירה את עצמה עם כל האיפור והנצנצים שהיו מודבקים לפניה.
"מלא אנשים. שיהיה בהצלחה." אחת מהקולגות שלה נכנסה אל החדר כשהיא מתנשפת. אלכס הביטה עליה דרך המראה מסירה במשיכה את הפאה הוורודה ומניחה אותה בעדינות על ראש בובת החרסינה שנחה על השולחן.
"יהיה בסדר. אל תדאגי יותר מדי. פשוט תרקדי מה שבא לך. יש לך את זה, ילדה." רקדנית נוספת, שחלקה איתה את השולחן והמראה הגדולה, ניסתה להרגיע. אלכס חייכה אליה וניערה את ראשה לצדדים. היא בחנה שוב את חתיכת הבד הקטנה שלבשה, ותהתה מה יקרה אם משהו יזוז ממקומו, או גרוע יותר, ייקרע או ייפול ממנה.
היא ניערה גם את המחשבה הזאת מעליה. "רצית חופש?" היא דיברה עם עצמה. "אז זה המחיר שלו. ערב אחד, שבוע שכר דירה. ערב שני, חשבונות. ערב שלישי, אוכל. רביעי, חמישי, שישי ושבת - לימודים. הצטיינות. משרד התובע." היא שיננה את המנטרה הזאת שוב ושוב.
"קדימה, אלכס, דקה." מישהו נכנס וצעק לעברה. היא קמה במהירות, שלחה מבט אחרון לעבר האישה הסקסית והלא-מוכרת שהביטה בה מהמראה והלכה משם כדי לעבוד.
אל הבמה נכנסה כבר אלכס אחרת. מהרגע שהסיטה את וילון חרוזי הזכוכית הנוצצים, היא הניחה מאחור את הילדה השקטה והמצטיינת. היא נכנסה בסערה ונתנה למחיאות הכפיים, לקריאות ולשריקות של הגברים להנחות אותה. היא הופתעה כמה מהר הסתיימו שלוש הדקות שלה, והופתעה עוד יותר מכך שהיא נהנתה. היא לא ידעה מה היא אהבה יותר: את העובדה שהבמה הייתה בשליטתה, שכל העיניים במועדון היו נשואות אליה, את האדרנלין והמוזיקה שיחד גרמו לה להרגיש בעננים או את כמויות הכסף האדירות שנזרקו לעברה. כשהיא חזרה אל חדר הרקדניות, היא נכנסה ושחררה שאגה שגרמה לכל הנשים להפנות אליה מבט מבוהל. כל כך הרבה התפרץ עם השאגה הזאת. תסכול, פחד, חוסר אונים וכעס. במיוחד כעס.
"אני מבינה שהלך טוב," מישהי צחקה, ואלכס הנהנה. כמה אחרות החלו לצעוק בעצמן, ושתיים או שלוש נשים, שנראו לאלכס הוותיקות בחבורה, גלגלו עיניים.
"אלכס," המנהל של המקום נכנס אל החדר וניגש אליה. "כל הכבוד. היית מדהימה. ידעתי שההימור עלייך ישתלם." החיבוק שהוא הרשה לעצמו לתת לה, כשהיא עירומה כמעט לגמרי, לא מצא חן בעיניה. הוא היה גבר גדול מאוד, בעל שרירי חזה מפותחים מאוד וקירח. בדיוק הסטריאוטיפ שהיה לה בראש לגבי מנהלים של מועדון מפוקפק כזה. והדבר המרתיע ביותר מבחינתה היה שהוא הסריח מאלכוהול ומסיגריות, שילוב שתמיד עורר בה חשק להקיא.
"תודה. בסך הכול נהניתי," היא אמרה כשהיא מתאפקת לא לדרוש שיתרחק ממנה. היא לא רצתה להסתכסך איתו.
"נראה שכבר יש לך מעריצים. כמה כבר הזמינו ריקוד בחדר האח"מים." הוא שוב התקרב אליה, והפעם אלכס לקחה צעד לאחור, כשהיא מנסה להבין מה הוא אמר עכשיו. אף אחד לא דיבר איתה על ריקודים פרטיים.
"את לא חייבת, אבל כדאי לך. את יכולה להרוויח בקלות כמה מאות דולרים בשעה." הוא אמר, וראשה של אלכס מיד החל לעבוד ולחשב. "זה רק ריקוד. מעבר לכך, את קובעת מה יהיה. יש מאבטח מאחורי הווילון כל הזמן."
אלכס הביטה אל עבר הנשים האחרות שהיו שם איתה. היא ידעה שזה בגלל שהיא הכי צעירה שם, ושהיא סחורה חדשה. כל גבר במועדון היה יכול להריח את זה. כמה זמן יחלוף עד שהיא תהפוך להיות כמו האחרות כאן?
"אני מניחה שאני יכולה לנסות. מה אני צריכה לעשות?" היא מתחה את גופה המעורטל ונתנה לגבר הזה, שעמד גם הוא להרוויח מהגוף שלה, להוביל אותה. אחרי שהיא החליטה, אלכס לא התלבטה וגם לא הרגישה חרטה כלשהי. אולי, אילו הייתה מקבלת לידיה את התסריט של חצי השעה הבאה, היא הייתה מחליטה לסרב להצעה וללכת הביתה.
ואולי, דווקא בגלל זה, היא עדיין הייתה מחליטה להיכנס לשם.
***
"אתה שיכור. אני חושבת שכדאי שתסגור את היום ותלך הביתה." אלכס התרוממה מעל ברכיו של הצעיר החצוף שהזמין ממנה את הריקוד הפרטי. "אני חושבת שלהזמין עוד בקבוק לא היה רעיון טוב. אתה גורם לעצמך נזק גדול." היא סידרה על גופה את הדבר הזה שקוראים לו בגד והחלה שוב את המשא ומתן עם עצמה. מה היא עושה שם? היא צריכה לעזוב. ללכת עכשיו.
"אני שיכור מהיופי שלך." הוא צחק ומשך אותה שוב אליו. "מלמדים אתכן את זה כאן?"
"מלמדים מה?" אלכס הצליחה שוב לדחוף אותו ולקחה צעד לאחור. היא רק הייתה צריכה ללכת משם, או לקרוא למאבטחים שהיו מחוץ לחדר.
"לפתות. לגרות. להביא אותי למצב של איבוד שליטה." הוא קם מספת העור השחורה, ובמהירות הצמיד את אלכס אל הקיר מאחוריה. ידיו נשלחו לעבר הצוואר שלה וירדו למטה. היא הרגישה את האצבעות שלו מזיזות את הבד הדקיק של החזייה שלה, ויכלה לדמיין מה יהיה הצעד הבא שלו.
היא לא הסכימה לזה.
"תפסיק את זה מיד. עכשיו." היא ניסתה לדחוף אותו לאחור, ללא הצלחה.
"שילמתי עבורך הרבה כסף. הכי הרבה שהוצאתי אי־פעם." פיו היה קרוב ומצחין, אך הגועל התעורר בה דווקא מהצורה שבה דיבר אליה – התנשאות שהייתה אופיינית לצעירים עשירים שלא עבדו יום אחד בחייהם כדי להרוויח את הכסף שבזבזו.
"שילמת עבור ריקוד. לא עבור זה. זה לא למכירה." היא דיברה בחוסר פחד, ולא הזיזה את המבט שלה ממנו.
הוא צחק בבוז והניח לה. "כל דבר עומד למכירה תמורת המחיר הנכון."
הזעם, שהצליחה לשלוט בו איכשהו עד עכשיו, החל לבעבע בתוכה. היא הכירה את התחושה הזאת, שבקלות יכלה להוציא ממנה צדדים פראיים ומכוערים. היא נשמה עמוק כדי להרגיע את עצמה.
"אני חושבת שסיימנו כאן." היא התכוונה ללכת. הוא תפס אותה.
"לא." הוא אמר, ואלכס ראתה בפניו את הטירוף האופייני לאנשים שלא למדו מעולם להתמודד עם סירוב. בדיוק ברגע הזה הווילון השחור הוסט הצדה, ואחד המלצרים נכנס פנימה כשבידו מגש ועליו בקבוק טקילה יקר. באימפולסיביות מוחלטת אלכס ניצלה את הרגע וחטפה את הבקבוק מהמגש שהמלצר החזיק. היא הטיחה אותו בקיר, ואת חלקו המנופץ שנותר בידה היא קירבה אל צווארו של הצעיר שעדיין החזיק אותה בחוזקה. המלצר עמד במקומו, המום. הוא היה יכול להזעיק את המאבטח שניצב בחוץ. למה הוא לא עשה את זה?
"שחרר אותי עכשיו, או שאני דוקרת אותך. יש לי עד שתקפת אותי כאן." היא לחשה לתוך פניו והקפידה לשלוט בנשימותיה. כשהוא עזב אותה, היא הניחה את הבקבוק השבור על המגש שהמלצר עדיין החזיק בידו וברחה משם כמו סופה, בלי להביט לאחור. אלכס רצה אל חדר ההלבשה של הרקדניות והתלבשה במהירות. היא לא ניקתה את פניה מהאיפור הכבד. היא רק רצתה לעוף מהמקום הזה כמה שיותר מהר.
"את נורמלית?" הקירח צרח עליה כשנכנס אל החדר.
"אני מצטערת. עשיתי טעות. המקום הזה לא מתאים לי."
"ועוד איך לא. את מטומטמת? אמרתי לך שיש מאבטחים בחוץ, נכון? בדיוק בשביל זה הם כאן, להגן עלייך." הוא עמד מול הדלת וחסם את דרכה החוצה.
"כן. ראיתי." אלכס השיבה בזלזול וניסתה לעבור. "זוז עכשיו ותן לי ללכת." היא הרימה את ראשה ונתנה בו מבט שלא השתמע לשתי פנים.
"אם את הולכת, את לא חוזרת. שמעת? את לא תעבדי בשום מועדון בעיר הזאת." הוא הניח יד על משקוף הדלת.
"אל תאיים עליי. אני לא צריכה את העבודה המסריחה הזאת." היא התאפקה לא לקרוא גם לו מסריח. "זוז. עכשיו." היא צעקה ודחפה אותו מדרכה. היא לא חשבה שהיא יכולה להילחם בו, אבל היא לא שלטה בעצמה.
להקלתה, הוא זז, ואלכס ברחה משם. היא יצאה מהמועדון לתוך הרחוב ההומה אדם והמשיכה ללכת עוד קצת. היא לא שמה לב לגבר שיצא מיד אחריה. רק אחרי שפנתה לרחוב שקט יותר, היא שמעה את הצעדים מאחוריה. היא קיוותה שהוא יעצור או יפנה למקום אחר. היו לה מספיק מאבקים ללילה אחד, והסבלנות שלה כבר פקעה. בעודה הולכת, היא פתחה את התיק שלה וחיפשה בתוכו את גז הפלפל, כדי שתוכל להשתמש בו בעת הצורך. היא חשבה שזה לא יהיה קשה כל כך, היות שהוא היה שיכור לגמרי. כשגז הפלפל היה בידה, היא עצרה במקומה והסתובבה בבת אחת כדי להתמודד עם מי שעקב אחריה.
היא הופתעה כשראתה מי זה היה.
הגבר הרים את ידיו באוויר כשראה את המכל המתכתי בידה. "וואו... סליחה, לא התכוונתי להבהיל."
"מה אתה עושה כאן?" היא צעקה עליו. לבה פעם בעוצמה וסירב להירגע. היא נשארה דרוכה.
"מוודא שאת בסדר. שאף אחד לא עוקב אחרייך."
אלכס סקרה אותו בקפידה בניסיון להבין אם הוא דובר אמת, או שמאחורי החזות הדואגת מסתתר עוד בן זונה שקרן שמנסה לנצל אותה.
"את לא מאמינה לי. זה בסדר. קוראים לי רנדי, אני המלצר שנכנס בדיוק כש..."
"אני יודעת מי אתה."
רנדי לא ענה. גם אלכס לא דיברה עוד, והם עמדו שם במשך דקה ארוכה.
"אני מכיר אותו. הוא הבן של איזה מיליונר שהגיע לניו יורק לפני כמה חודשים. הוא חושב שהוא יכול לקבל כל מה שהוא רוצה." רנדי אמר לבסוף.
"כן, יצא לי להכיר אנשים כאלה."
"באמת?"
"כן. למה אתה מופתע?"
"לא יודע, משהו לא מסתדר לי בסיפור שלך. אם היית מכירה אנשים כאלה, לא היית נכנסת איתו לחדר הזה."
אלכס הורידה את גז הפלפל, אך המשיכה להחזיק אותו בידה. היא הביטה סביבה והחזירה את המבט אליו.
"אז מה הסיפור שלך, אלכס?"
"הסיפור שלי?"
"כן. את מושכת זמן. למה את כאן? למה את מחפשת כסף קל?"
אלכס לא אהבה את השאלה הזאת, אבל התרשמה מהניתוח המהיר שלו.
"לפני כמה שנים החלטתי שאנשים כמוהו צריכים להיענש." ברגע שהמילים יצאו מפיה, היא הבינה כמה ילדותי זה נשמע. "אני סטודנטית למשפטים. שנה ראשונה." היא מיד ניסתה לתקן את הרושם.
רנדי נראה מופתע. היא חייכה. זו הייתה התגובה שקיבלה בכל פעם שסיפרה את זה.
"אז את צריכה כסף ללימודים?"
"לא. קיבלתי מלגת לימודים מלאה. אבל אני צריכה גם להתקיים, אוכל, חשבונות, וחשבתי שאוכל להרוויח מספיק, כך שיהיה לי שקט נפשי והרבה זמן פנוי כדי להצטיין בלימודים."
רנדי נראה עוד יותר מבולבל. "להצטיין?"
"כן. הדרך לדאוג לכך שאנשים כמוהו ייענשו היא לעבוד במשרד התובע. וכדי להגיע לשם אני צריכה להתבלט."
רנדי הנהן. "אני מתחיל להבין."
אלכס צחקה. "לא נראה לי, אבל בסדר. תודה שבאת לבדוק אם אני בסדר."
"אין על מה. לא נראה לי שהוא יבוא אחרייך, אבל קחי מונית על כל מקרה. טוב?"
"כן." היא החזירה את גז הפלפל לתיק, הוציאה את הטלפון והזמינה מונית. "אתה יכול לחזור, שלא יפטרו אותך בגללי. הם די קשוחים שם." היא חייכה אליו שוב. הוא מצא חן בעיניה.
רנדי חייך בחזרה.
"אל תדאגי. אלה גם ככה הימים האחרונים שלי כאן. אני עומד לפתוח מקום משלי. לא כזה."
"באמת?" זה היה תורה של אלכס להיות מופתעת. "גם אתה מפתיע."
"הרבה דברים בי יפתיעו אותך."
"אתה נשמע כמו האח התאום שמעולם לא היה לי." היא צחקה בקלילות.
"אני מניח שזה בדיוק מה שאני מרגיש. כשנכנסתי לתוך החדר ההוא וראיתי מה עשית, אני חייב לומר שהרגשתי גאווה. כן. גאווה זו המילה המדויקת. יכולת להכניס לו בעיטה בביצים, יכולת לקרוא למאבטחים, אבל לא עשית את זה. במקום זה שברת בקבוק טקילה יקר מאוד וכמעט דקרת אותו."
אלכס זקפה את ראשה. היא באמת הרגישה גאה.
"כל מה שצריך לעשות כדי שהוא לא יעז לעשות את זה למישהי אחרת. לפעמים זו הדרך היחידה."
היא לא ידעה למה אמרה את הדברים האלה. זו הפעם הראשונה שהיא חשבה על זה. המונית הגיעה וקטעה את השיחה שלהם.
"טוב, להתראות ותודה על השיחה." אלכס הושיטה אליו את ידה והוא נענה. לחיצת היד שלהם הייתה חזקה ונמשכה זמן ארוך. נהג המונית כבר צעק לעברם איזו מילה שהם לא שמעו בכלל.
"תני לי מהר את הטלפון שלך," רנדי הושיט את ידו, ואלכס לא חשבה לשאול למה. היא כאילו ידעה בדיוק מה הוא עומד לעשות. היא הביטה בפניו הנאות והטובות כשהקליד במהירות ומסר לה את הנייד בחזרה. הטלפון שלו צלצל.
"זה המספר שלי. תשמרי אותו." הוא אמר ופתח עבורה את דלת המונית. אלכס לא הפסיקה לבהות בו, גם כשכבר הייתה ישובה במושב האחורי. רנדי חייך, ואלכס יכלה להישבע שהיא רואה הילה סביב ראשו. היא החלה לצחוק בקול כשהבינה שזה היה פנס הרחוב שהאיר מאחוריו. רנדי צחק איתה, אם כי לא היה לו מושג על מה. היא נופפה לו לשלום, והוא עמד שם ונופף בחזרה. כשהנהג החל לנסוע, היא שמעה את רנדי צועק לה.
"להתראות, אחותי."
***
אלכס הייתה שבורה. כל התוכניות שלה התנפצו לרסיסים. היא והגחמות שלה. מה היא תעשה עכשיו? היא כבר התפטרה מהעבודה המשרדית שתבעה ממנה יותר מדי שעות ואנרגיה. השנה הראשונה ללימודים הייתה קשוחה, ואלכס התקשתה למצוא את האיזון בין עבודה ללימודים. כשהיא יצאה מהמונית, היא הביטה למעלה, לעבר דירת החדר המעופשת שלה. היא נאנחה. אפילו את זה היא לא תוכל לממן בעוד שבוע. היא החליטה ללכת לטייל קצת ולנקות את הראש, אולי תצליח לחשוב על איזה פתרון. היא לא שמה לב לזמן ולמרחק שצעדה, וכעבור שעתיים היא מצאה את עצמה בוושינגטון הייטס. היא המשיכה לצעוד לעבר הרחוב הראשי בתקווה שתמצא איזה בר פתוח. היא לא נהגה לשתות, אבל התאים לה עכשיו להטביע באלכוהול את המלנכוליה שחשה. כשפנתה ימינה היא הבחינה פתאום בדמות יוצאת בריצה מתוך אחד הבניינים.
"הי," היא קראה ורצה אחרי הדמות, אך מיד נעצרה. משהו נראה לה לא כשורה. הרחוב היה חשוך, ולא נראה כלל שהיא קרובה למקום שרצתה להגיע אליו. היא הביטה במפה בנייד שלה, ולא הבינה איך הצליחה ללכת לאיבוד. היא הבינה שעליה לחזור על עקבותיה, הסתובבה ועמדה ללכת, כששמעה קול עמום. אלכס התקרבה בצעדים איטיים לעבר המקום שממנו בקע אותו קול. ידה שוב נדחפה לתוך התיק שלה בחיפוש אחר גז הפלפל. הקול הלך והתחזק, ונשמע כאילו מישהו בוכה או קורא לעזרה. אלכס הגבירה בנחישות את מהירות צעדיה.
"הי," אלכס צעקה כשהתקרבה אל הבניין. "יש כאן מישהו?" היא סקרה את סביבתה ותהתה איך בשכונת מגורים כמו וושינגטון הייטס קיים רחוב נטוש כזה. מצדו האחד של הרחוב ניצב הבניין הגדול המתפרק הזה. החלונות היו אטומים בקרשים, והגג היה נטול רעפים במקומות רבים. מצדו השני של הרחוב הייתה חומת לבנים נמוכה, ולאורכה צמחו שיחים סבוכים. היה חשוך, אך היא יכלה להבחין באורו החיוור של חצי הירח בצמרות עצים. מדי פעם נשמעה מכונית חולפת במהירות, והיא הבינה שלא רחוק משם, כנראה מעבר לשיחים, היה כביש ראשי.
"הי, יש כאן מישהו?" היא המשיכה לצעוק כשהתקרבה אל הכניסה לבית, והבחינה שאחת מדלתות הזכוכית הייתה מנופצת. בעודה עומדת שם ומחשבת את צעדיה הבאים, מעבירה בראשה תרחישים שונים, פילחה צרחה את דממת הלילה. הקול היה ללא ספק של אישה, אולי אפילו בחורה צעירה. אלכס הוציאה מיד את הטלפון שלה ושלחה הודעה למספר האחרון ברשימת השיחות היוצאות. כשאלכס שמעה את הצרחה פעם נוספת, היא תלתה את תיקה על כתפה, סיננה קללה ונכנסה פנימה.
***
"היי, איפה את?" אלכס צעקה כשנכנסה. היא לא הופתעה לגלות שהמקום היה שרוי בעלטה. היא הפעילה את הפנס בטלפון. הצרחה נשמעה שוב, הפעם ארוכה וחזקה יותר. היא הגיעה מלמטה. אלכס האירה את סביבתה ומצאה את המדרגות. "את חייבת להמשיך לצעוק כדי שאמצא אותך." היא צעקה ונענתה בצרחה נוספת.
"יופי, תמשיכי. אני כבר באה. גם העזרה בדרך."
המדרגות הובילו לקומת המרתף. האדרנלין שצף בגופה, כך שלא חשה פחד או סכנה באותו הרגע. היא לא חשבה כלל להמתין לעזרה שהזעיקה. הצעקות המשיכו לכוון אותה. אלכס הגיעה לדלת ופתחה אותה. החלל היה עצום וריק, ובאופן ביזארי במרכזו ניצב כיסא בודד שבו ישבה האישה, קשורה אליו. היא הייתה בגבה אליה, וכל מה שאלכס יכלה לראות היה שערה הארוך בצבע הדבש. היא רצה אליה, וכשנעמדה לפניה, הבחינה תחילה באימה על פניה ובדמעות שזלגו במורד לחייה. היא הייתה רק נערה צעירה.
אלכס הייתה מזועזעת. מי לעזאזל עשה את זה? ולמה? היא נזכרה בדמות שיצאה מהבניין בריצה.
"היי, אני כאן עכשיו. הכול יהיה בסדר." אלכס לחשה, וצעדה מעט לאחור כדי לבחון את הנערה. "את רק קשורה? ממולכדת? משהו שאני צריכה לדעת לפני שאני משחררת אותך?"
הנערה הנידה את ראשה מצד לצד בפראות.
אלכס הבינה את מצוקתה. לא היה לה מושג איך היא משחררת את הנערה בלי מספריים או סכין. היא החלה להסתובב בחדר כדי לאתר משהו שבעזרתו תוכל לחתוך אותם, אך לא מצאה שום דבר. החדר היה ריק.
"אני חייבת למצוא משהו כדי לשחרר אותך. דלת הכניסה מנופצת. אני עולה רגע וכבר חוזרת. מבטיחה." אלכס לא המתינה לתשובה, אבל כשהחלה לרוץ למעלה, היא יכלה לשמוע את הכיסא זז. היא פעלה במהירות רבה ככל שיכלה, מקפידה לצעוק מדי פעם ולעדכן את הנערה שהכול בסדר.
"אני כבר משחררת אותך, הנה," היא אמרה כשחזרה עם שבר זכוכית בידה. "אל תזוזי, שלא תיפצעי." אלכס הזהירה, והחלה לחתוך את החבל. לשמחתה, בתוך כמה שניות היא שחררה יד אחת. כעבור קצת יותר מדקה, הייתה הנערה משוחררת.
"יופי, זה עבד." היא אמרה. היא שמה לב שמאז שהגיעה אל הנערה, זו לא אמרה אף מילה, וגם עכשיו לאחר ששוחררה, היא קמה מהכיסא, חטפה מאלכס את הטלפון שלה והחלה לרוץ משם.
"הי, חכי רגע. לאן את רצה?" אלכס צעקה. הכול החשיך סביבה ברגע שהפנס כבר לא היה ברשותה, והיא החלה לרוץ אחרי פיסת האור החלשה שהתקדמה בריצה לפניה. לקראת קצה המדרגות היא ראתה את הטלפון שלה זרוק על הרצפה בכניסה. כשאלכס יצאה אל הרחוב, היא כבר הייתה לבדה. הנערה הסתלקה. אלכס לא הצליחה להבין מה קרה כאן. למה הנערה לא חיכתה לה ולעזרה שהייתה אמורה להגיע? אלכס הייתה ממש מבולבלת, ולפני שהספיקה לחשוב על הצעד הבא שלה, היא שמעה סירנה של ניידת משטרה. היא הביטה אל קצה הרחוב. כשהניידת עצרה לידה בחריקת בלמים, היא תהתה איזה הסבר תיתן לשוטרים.
שני שוטרים יצאו מהניידת וניגשו אליה.
"את אלכס?" אחד מהם שאל, כשהשני החל ללכת לעבר הבניין.
"את שלחת הודעה למישהו בשם רנדי הרפר בנוגע לצעקות של אישה מהבניין הזה?"
אלכס הנהנה. רכב נוסף התקרב, והיא ראתה שזו מונית. רנדי יצא ממנה.
"אלכס? הכול בסדר?"
"רנדי. קיבלת את ההודעה. תודה."
רנדי הנהן ופרש את ידיו בחוסר הבנה.
"היא... אני... היא נעלמה. היא הייתה קשורה והצלחתי לשחרר אותה, לקחתי שבר זכוכית מהדלת שהייתה מנופצת... צריך למצוא אותה... היא בטח ברחה לשם." היא הצביעה לעבר השיחים. "עוד מישהו היה כאן, גם הוא ברח לשם, לפני שנכנסתי. שמעתי אותה צועקת. אני..." היא פנתה אל השוטרים, נסערת.
"רגע, תירגעי. תנשמי רגע." השוטר שהיה איתה ניסה להרגיע אותה, כשקולות עלו ממכשיר הקשר שלו.
"בק. בוא לכאן. למרתף."
השוטר הושיט את ידו אל מכשיר הקשר שהיה מחובר לחולצה שלו. "בא." הוא ענה בקצרה ופנה אל אלכס. "אל תלכי לשום מקום. תישאר איתה כאן." הוא הורה לשניהם ונכנס אל הבניין.
אלכס הנהנה. לא הייתה לה שום כוונה להסתלק משם. היא רצתה להבין מה קרה שם, מי הייתה הנערה ששחררה, ולמה היא ברחה אחרי שהצילה אותה. ככל שעמדה שם, היא הבינה שהיא חייבת להצטרף אליהם כדי להסביר להם. אולי הם יוכלו לרדוף אחרי הנערה ולמצוא אותה. היא בטח זקוקה לטיפול כלשהו.
"אלכס, הם ביקשו שתישארי כאן." רנדי צעק כשאלכס החלה לרוץ פנימה. הוא רץ אחריה וקילל. אלכס ירדה במדרגות בפעם השלישית הלילה. כשנכנסה לחדר, היא ראתה את שני השוטרים עומדים ליד הכיסא, מאירים בפנסיהם את הסביבה ומנסים להבין. היא ראתה גם את החבל הפרום ואת הזכוכית השבורה.
השוטרים הרימו את מבטם לעברה.
"איפה היא?"
"זה בדיוק מה שרציתי לומר לכם. היא ישבה כאן קשורה, רצתי למעלה והבאתי שבר זכוכית מהדלת, שחררתי אותה, והיא פשוט רצה ונעלמה." אלכס דיברה במהירות והצביעה לעבר היציאה.
השוטרים הביטו לעברה ונראו מבולבלים בעצמם. הם המשיכו לסקור את החדר במשך מספר דקות, ולבסוף אחד מהם, זה שנראה בכיר יותר ושנשאר איתה קודם למעלה, סובב את ראשו לעבר מכשיר הקשר והזעיק כוחות נוספים.
אלכס ורנדי התבקשו לעלות למעלה ולכוון את השוטרים שיגיעו אל הזירה. אלכס ורנדי צייתו, וכשעמדו בחוץ וקרני שמש ראשונות החלו להופיע, רנדי חיבק אותה.
"נראה שאת מגנט לצרות." הוא אמר, ואלכס החלה לצחוק. זה התחיל בקטן, וכשהיא ראתה את המבט בפניו של רנדי, היא פרצה בצחוק מתגלגל ומשוחרר, כזה שמעולם לא זכרה שצחקה.
"אין לך שמץ של מושג." היא אמרה והמשיכה לצחוק עוד דקה ארוכה.
רנדי לא אמר מילה נוספת. הוא רק עמד שם ובחן אותה. כשאלכס נרגעה, היא הביטה בו. כמה נאה הוא היה, גבר גבוה עם שיער בהיר, עור שזוף, לבוש חליפה שחורה שהעניקה לו מראה בוגר ואחראי. היא הכירה אותו רק הערב, ומשהו בו עורר בה הרגשה נעימה, אם כי בהחלט לא היה נעים לה שהיא גררה אותו כבר פעמיים לתוך התסבוכות שהצליחה להיכנס אליהן.
"תודה, דרך אגב." היא הרגישה צורך לומר לו.
"אין על מה." הוא ענה מיד וחזר לחבק אותה. בתוך זרועותיו היא מצאה מקום חם ומכיל.
***
רנדי נסע עם אלכס לתחנת המשטרה. יותר משהשוטרים רצו לגבות מאלכס עדות, היא רצתה להיות חלק מהחקירה הזאת. היא אפילו אמרה זאת לאחד משני השוטרים שהגיעו ראשונים אל הזירה. כשהוא סירב, אלכס החמיצה פנים. היא עיכבה את העדות שלה בכוונה, בתקווה שאולי בינתיים יגיעו ממצאים כלשהו, ואולי אפילו תימצא הנערה.
"בטח לקחתם דנ"א. כנראה פצעתי אותה בזמן ששחררתי אותה. לא היה לי עם מה לחתוך את החבל, אז לקחתי שבר זכוכית מדלת הכניסה שגם ככה כבר הייתה מנופצת ונעזרתי בו," אלכס חזרה על מה שכבר סיפרה קודם לכן.
"זה ייקח עוד קצת זמן, ואם מדובר בנערה בלי עבר פלילי, כנראה לא נדע מי היא, לפחות לא כרגע."
אלכס הייתה חסרת סבלנות וכעסה בעיקר על עצמה. איך היא נתנה לה לברוח? מי יטפל בה? איפה היא מסתובבת? מי ימנע מאירוע כזה לחזור על עצמו? ומי יעצור את הפוגע?
"אז בטח יש מצלמות איפשהו בסביבה. תוכלו לבדוק אותן."
"אני מבטיח לך, מיס פרידמן, שאנחנו בודקים הכול." השוטר שמר על שלוותו והיה מאופק. "ממה שראיתי וממה ששמעתי ממך, אני מבין שהיה לנערה הזאת מזל גדול. מי יודע מה היה קורה לה אם לא היית מגיעה לשם. הצלת אותה."
"כן," אלכס הנהנה ולחשה.
"מה עשית שם בכלל?" זה היה רנדי ששאל. "אני די בטוח שנכנסת למונית שעתיים לפני כן ונסעת הביתה."
אלכס הפנתה את מבטה אליו, והאירועים המוקדמים מאותו הלילה שבו אליה. שיט. הפנים שלה. היא נגעה בהן ובחנה את עצמה במצלמת הנייד. רנדי צחק.
"אני עדיין עם האיפור הכבד מהמועדון. והנצנצים. שיט. ברור שהיא ברחה. היא בטח נבהלה. גם אני הייתי בורחת ממני." היא זרקה את הטלפון אל התיק שלה ונאנחה. גם השוטר שישב מולה וגבה את העדות חייך. אלכס הייתה נבוכה והרגישה שהלחיים שלה בוערות. היא קיוותה שהם לא יגיעו לדבר על מה שקרה קודם לכן. זה יהיה ממש מצחיק לגלות שהאדם שעליו איימה קודם עם שברי בקבוק טקילה כבר היה כאן הערב והתלונן עליה. איזו תסבוכת. היא באמת מגנט של צרות.
"אנחנו צריכים שתשבי עם צייר קלסתרונים, אולי נצליח לזהות אותה ככה. את אומרת שלא ראית בכלל את הפנים של מי שברח?" שאלתו של השוטר הוציאה אותה ממחשבותיה.
"לא. אני די בטוחה שזה היה גבר. הוא לבש ג'ינס וסווטשרט עם קפוצ'ון שחור, או אפור. לא יודעת. זה קרה ממש מהר, והוא פשוט רץ ונעלם לתוך השיחים."
"אוקיי," השוטר הנהן.
ככל שהזמן עבר, אלכס הבינה שהם לא ימצאו את הנערה. הם ינסו בכל האמצעים שיש להם, אבל בעוד כמה ימים תיק החקירה הזה ייסגר. ולמה לא? אין קורבן, הודות לה, לא נגרם שום פשע שאפשר להוכיח, אין ממצאים. כלום.
אלכס נאנחה שוב.
"תתנחמי בזה שבזכותך היא חיה. אולי לא נדע לעולם מה קרה, אבל בזכותך היא קיבלה הזדמנות שנייה."
אלכס לא ענתה. רנדי והיא היו עוד כשעה בתחנת המשטרה, ולבסוף הזמינו יחד מונית.
"עברת חתיכת לילה," רנדי אמר כשהמונית התקרבה לבניין שאלכס גרה בו. גם הפעם אחזה בה תחושת גועל מהדירה שלה, אולי כי הזכירה לה את מאבקיה השוטפים.
"כן, שום דבר שמקלחת ושינה ראויה לא יכולות לפתור."
"יופי. נהיה בקשר?" רנדי שאל, ואלכס הוציאה את הארנק כדי לשלם לנהג את חלקה.
"עזבי את זה. את הגיבורה שלי הערב הזה. עליי." רנדי דחף את ידה עם הארנק בחזרה אל התיק, ואלכס הביטה בו בהלם. גיבורה? הוא קרא לה גיבורה? היא חייכה, ופתאום חיבקה אותו.
"מה קרה?" רנדי שאל.
"לא יודעת." היא משכה את עצמה ממנו כדי להביט בעיניו, מה שלא עשתה לעתים קרובות.
"אלכס, לכי הביתה, תתקלחי, תנוחי ונדבר מחר."
אלכס הנהנה ויצאה מהמונית. היא הביטה למעלה אל חלון הדירה שלה, כאילו ביקשה אישור לעלות. אחר כך, כשאנשים כבר היו באמצע יום העבודה שלהם, אלכס שכבה במיטה וחשבה על אירועי הלילה. היא הייתה צריכה למצוא פתרון למצב הכלכלי שבו הייתה נתונה, והחליטה לעבוד קשה יותר כדי לצאת ממנו. הניסיון שלה לקצר את הדרך נכשל, והיא הייתה צריכה להפיק את הלקח. היא הייתה נחושה לחזור להצטיין בלימודים, כדי שתוכל להגשים את חלומה ולהגיע למשרד התובע, להגיע לעמדה שבה תוכל לעזור לאנשים חסרי אונים, כמו שהיא הייתה בעבר.
היא רק לא ידעה ששני דברים יקרו בהמשך.
האחד היה שרנדי הרפר יתקשר אליה בבוקר ויציע לה הצעה שתשנה את חייה.
והדבר השני, שיתגלה רק כעבור הרבה שנים, היה שהחלום שלה להשיג צדק ילך ויסתבך באופן בלתי ניתן לתיאור, ולאט־לאט יחבר יחד את כל הזרים שלקחו חלק באירועי הלילה הזה.
כולם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
