מנויים בלבד 4 - רחמים

פרולוג

לפני שבע שנים
מגי

"אז אחזתי את השיער שלה באגרוף שלי, ושנינו היינו בתוך זה כשהסתכלתי לה ישר בעיניים ואמרתי 'תמצצי לי את הזין כמו ילדה טובה'. הדבר הבא שקרה זה שהיא הרימה את היד, הזיזה אותה קצת אחורה ונתנה לי אגרוף בפרצוף."

כמעט נחנקתי מהשרדונה שלי. מעבר לשולחן, חבר שלי, אמרסון, משעשע אותנו בטראומת חדר המיטות העדכנית שלו. תמיד יש משהו עם החבורה הזאת. בכל יום חמישי אנחנו נפגשים למשקה ולכל אחד יש איזה סיפור על הרפתקאותיו המיניות שלא מהעולם הזה, כדי לשעשע אותנו, בעוד אני יושבת בקצה בשקט ותוהה איך לעזאזל הגעתי לכאן.

בזמן שכל הגברים מגיבים ברתיעה ומקללים, אני מוצאת בשקט את המילים להוסיף לשיחה.

"אני לא חושבת שהיא אהבה את זה," אני אומרת בצחוק מאולץ, וברור שהם חושבים שאני מתבדחת ומגיבים בהערות לגלגניות משל עצמם.

"נראה לך?" אמרסון עונה בחיוך מלא כאב ונעזר בכוס הבירה שלו כמו בקרח, על פניו החבולות.

פגשתי את אמרסון לפני מספר שנים כשארגנתי אירוע לסטארט־אפ הכושל שלו. אחר כך הוא התחיל לעבוד בחברה הזאת והתחנן שאצטרף אליו. שלא כמו רוב הגברים איתם עבדתי, אמרסון לא מאוים מהאסרטיביות שלי. נראה שהוא מעריך אותי בזכות כל אותם דברים שאנשים אחרים נוזפים בי בגללם.

אני חולת שליטה. יש לי יכולת מצוינת להאציל סמכויות וגם לחלק הוראות ואני לא נותנת לאחרים לתת לי פקודות או לגרום לי להרגיש טיפשה, וזאת בדיוק הסיבה שהצטרפתי לעבודה עם אמרסון.

האם אני בזה לחברה שבה אנחנו עובדים? לחלוטין. היא נוראית, לא מאורגנת, מושחתת ומנוהלת על ידי דבילים מושלמים.

אבל אני אוהבת לעבוד עם שלושת הבחורים האלה. אמרסון, גארט והאנטר הם בחורים נדירים. הם לא מדברים מעל הראש שלי או מזלזלים ברעיונות שלי. הם ממש מקשיבים לי, ועושה רושם שהם מתייחסים אליי כאל חברה. אפילו אם אני לא מצטרפת לסיפורי הסקס המטורפים שלהם.

כלומר... הם שלושה גברים רווקים בשיא חייהם. אני לא ממש יכולה להגיד שאני מופתעת.

"זאת אומרת... חשבתי שאנחנו מסתדרים נהדר," אמרסון אומר, ונראה שהוא באמת מדוכדך אחרי הניסיון הכושל שלו להיות קצת יותר נועז בחדר המיטות. "היה נדמה לי שהיא מספיק קינקית, והיא לגמרי נראתה בעניין, אבל כנראה שטעיתי. מתברר שהיא לא בקטע של איזו השפלה קטנה וסקסית."

אני לוגמת מהיין שלי בלי להגיב להערה האחרונה. אולי אני צריכה להסביר לאמרסון שלא כל הנשים אוהבות להיות מושפלות. יש סיכוי טוב שהיא הושפלה כל כך הרבה עד שהיא פיתחה מגננות. או, שאני יכולה לשתף את אמרסון בסוד הקטן שנשים 'נראות מעוניינות' לעיתים תכופות יותר ממה שהן באמת.

במקרה הזה, אני מתערבת שהיא הייתה מעוניינת. אמרסון נאה ומלא ביטחון עצמי והוא בטח מעולה במיטה. אבל אם גבר אי פעם ימשוך בשערי וידבר אליי ככה, גם אני אחבוט בפניו.

"איזה זין, גבר," גארט אומר בפנים זועפות. "זה ממש חרא שאין דרך לשדך בין אנשים לפי הדברים הקינקיים שהם אוהבים לעשות בחדר השינה."

בזמן שהבחורים צוחקים עליו אני בוהה במבט מהורהר.

"אני רציני, לעזאזל. זה לא היה נחמד אם היית יכול להיפגש עם מישהי שנהנית מאותן סטיות כמוך? לא היית צריך להסתתר או להתבייש בדברים הקינקיים שגורמים לתחתונים שלך להירטב." גארט אומר.

הפעם אני כן צוחקת, כי כל העניין הזה עם אמרסון היה נמנע בשיחה פשוטה עם בת זוגו, והעובדה שגארט חושב ברצינות שאפליקציה תפתור לו את הבעיה, מצחיקה. בחיי.

"גארט, אתה משוגע," אומר האנטר, חברתו איזבל לצידו.

"אני לא משוגע," גארט עונה. "למי כאן אין תשוקות מיניות ביזאריות שתמיד רציתם להגשים אבל פחדתם מדי לבקש? זאת אומרת, כמובן, אמרסון לא פוחד לבקש."

עוד קולות צחוק וקנטורים נשמעים, הם מקניטים את גארט כי הם מתייחסים לכל דבר שהוא אומר כאל בדיחה. וכנראה שגם אני, כי מנקודת מבט גברית, קל לדמיין מה הוא מציע. בלי בושה. בלי פחד. בלי נבלים מפחידים שמחכים לנצל אותך. בעולם מושלם, אפליקציה כזאת הייתה נהדרת. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם, ולגארט אין מושג איך זה יהיה עבור נשים.

"קדימה, נו. אני רציני," עונה גארט. "מתוך כל הדברים שעשיתם, מה הדבר האחד שאתם ממש משתוקקים להיות מסוגלים לבקש? אתם יודעים שיש לכם משהו כזה. אז בואו נשמע."

"אתה ראשון," אני אומרת, מחזירה את הכדור למגרש שלו.

"בסדר." אחרי שהוא זוקף את גבו ואוזר אומץ הוא מכריז, "אני אוהב לצפות." אני מתאפקת לא לגלגל את עיניי. ברור שזה מה שהוא אוהב. זה לא יפתיע אף אחד. אבל הבחורים עדיין מגלים עניין ואני נשענת בכיסאי ומחייכת. כשמגיעים להאנטר, הוא מתחמק, כמובן. אבל איזבל, הג'ינג'ית הביישנית מכריזה, "אני רוצה להיות בשלישייה." וזה באמת מעורר את השיחה.

"כל הכבוד לך." אני עונה, והאנטר חוקר אותה, נראה כלא מאמין שהיא אכן הודתה בזה באוזני כולם. עיני כולם מופנות אליי, אני מטלטלת את ראשי בתקיפות, "אל תסתכלו עליי," אני מכריזה.

"בחייך, מגס," האנטר אומר בחיוך.

"אין לי סטייה. אני לגמרי ונילה."

גארט מביט בי ומכווץ את עיניו ואני נושכת את שפתי התחתונה כדי להחניק חיוך ביישני.

"מים שקטים."

"מה?" אני צוחקת.

"אני בטוח שאת הכי קינקית בינינו," הוא מתלוצץ, ואני צוחקת בקול.

הלוואי שהוא היה צודק.

אחרי שעתיים, אנחנו בחניון, נפרדים. אמרסון מלווה אותי למכונית שלי, כמו שהוא עושה בכל שבוע, וכשאני מוציאה את המפתחות מהתיק, הוא צוחק.

"לגארט יש רעיונות משוגעים," הוא אומר.

"נכון," אני עונה ולא חושבת על זה.

"אבל זה יכול לעבוד. לא נראה לך?"

כשאנחנו מגיעים למכונית שלי, אני נועצת בו מבט. "לא. לא נראה לי שזה יעבוד."

פניו נופלות. "למה לא?"

"כי אני לא מכירה אפילו אישה אחת שתרגיש נוח למסור מידע כזה בלי להרגיש שזה יפגע בה. ברגע שאנחנו מודות שאנחנו אפילו טיפה קינקיות, גברים רואים בזה הזמנה אישית לעבור את הגבול."

"מה אם נערוך בדיקות רקע על החברים? נגדיר נהלי בטיחות. נתאים את זה יותר לנשים."

אני מנידה בראשי ומושכת בכתפיי. "אני לא יודעת. כנראה שאני לא האדם המתאים ביותר לשאול אותו. אני לא כל כך... סקס לא מניע אותי כמו אתכם."

"טוב, אני לא אעשה את זה בלעדייך," הוא עונה, ולשמע הדברים שפתיי מתהדקות לחיוך דק. אני מאמינה לו, ואני לא יודעת מה אמרסון רואה בי שאף אחד אחר לא רואה, אבל העולם שלי יהיה טוב יותר אם לעוד גברים יהיה אפילו גרם אחד מהכבוד שהוא רוחש לי.

"אז כנראה טוב שזה רק רעיון משוגע." אני מתבדחת כשאני פותחת את דלת המכונית.

"זה לא חייב להיות," הוא מוסיף, ואני קופאת. לאט, אני מסתובבת אליו ויש לי תחושה רעה בבטן.

"אתה לא רציני."

"מגי, בואי נהיה כנים. לחברה שבה אנחנו עובדים נותרו עוד שלושה חודשים, במקרה הטוב. אני לא רוצה לעבור לעוד חברת בידור מחורבנת שאין לה רעיונות חדשים. אני מוכן לקדם את הרעיונות שלנו. אני חושב שארבעתנו יכולים לעשות משהו מדהים."

אני מכווצת את עיניי מולו. "אספת אותנו כדי להקים עסק, נכון? כל הזמן הזה חשבתי שאנחנו חברים," אני מתלוצצת.

הוא צוחק ועל פניו חיוך שטני.

"את אוהבת אותי," הוא אומר בחיוך נכלולי.

"לא, אני לא," אני עונה ומשליכה את התיק שלי על מושב הנוסע. אחרי שאני נכנסת למכונית ומניעה אותה, אמרסון רוכן, נועץ בי מבט ועל פניו חיוך חסר בושה.

"תגידי שתעזרי לי. אני רציני, מגי. אני חושב שזה יכול להיות מדהים, ואני לא יכול לעשות את זה בלעדייך."

הקרב הפנימי שאני מנהלת מתפוגג ואני נאנחת. מה האפשרויות שלי? אני יודעת שהוא צודק והחברה שוקעת. זה כבר קורה. ואם לא אמשיך עם אמרסון, אאלץ לחזור לתכנון אירועים או לעבוד עבור איזה נבלה שחושב שאני מתוכנתת לקבל הוראות ולהכין קפה. אני לא מוכנה לחזור לזה.

אני מביטה אליו מעלה בהבעה יציבה, ונכנעת. "בסדר. אבל אנחנו חייבים לבנות אותה כך שתתאים לנשים. לא כמו איזו אפליקציה מפוקפקת למציאת זיונים."

הוא טופח על המכונית שלי, על פניו חיוך. "כמובן. כל מה שתגידי."

"זה חייב להיות שטח נטול שיפוטיות כלפי כל אחד או כולם. וביטחון בראש סדר העדיפויות."

"אני מסכים," הוא עונה בהבעה רצינית.

"אבל אני לא יודעת איך תשמור על ביטחון החברים בלי לתת להם מקום פיזי שבו הם יוכלו להיפגש."

אני מעלה נקודה למחשבה, אבל בעיניו של אמרסון פתאום ניצת אור ואני שוב מרגישה אי־נוחות.

"זה רעיון נהדר."

"לא," אני עונה במהירות.

"כן," הוא אומר, "כבר יש לנו ניסיון בניהול מועדונים ואירועים."

"אז עכשיו אתה רוצה לפתוח מועדון שבו אנשים... ייפגשו ומה? יקיימו יחסי מין?"

הוא מחייך חיוך ערמומי ואני רוצה להטיח את פניי בהגה.

"אמרסון, אנחנו לא יכולים לפתוח מועדון מין."

"למה לא?"

"כי... אני לא... אני לא יכולה. זה..." אני מגמגמת, והוא נועץ בי מבט, מחכה שאתן לו רק סיבה טובה אחת למה זה רעיון רע, אבל האמת, אין לי סיבה כזאת. יש לי רק קולות בראש שאומרים לי שסקס הוא משהו מביש ורע, ועל אף שמבחינה הגיונית אני מבינה שזה מגוחך, ההשפעה של המושגים שגדלתי עליהם עמוקה יותר.

"תחשבי על זה," הוא אומר.

"בסדר."

"כי זה יהיה נורא בלעדייך."

"אני יודעת," אני צוחקת.

ובזאת, הוא סוגר את דלת המכונית שלי וצופה בי יוצאת מהחניון אל הכביש בדרך הביתה. כשאני נוסעת, אני צוחקת שוב מהרעיונות המטורפים שלו. אם אמרסון חושב שאני מסוג הנשים שיכולות לנהל מועדון מין, הוא מטורף.

או שהוא לא מכיר אותי בכלל... או שאני לא מכירה את עצמי.

פרק 1

חוק מספר 1: מכשפים הם מניאקים.

בּוֹ

"המכשף מטיל קרן מחלה. תערכו בדיקת מערכות כוללת1."

"מה זה אומר, לעזאזל?" אני מתפרץ.

"תטיל את הקוביות." זה מה שאני עושה והשחקנים סביב השולחן נרתעים כשהקוביות נעצרות.

"מה זה אומר, לעזאזל?" אני שואל שוב.

"זה אומר שאתה מת," אומר בחיוך זחוח המניאק המנומש שיושב מולי.

"לעזאזל." אני מטיח את דף הדמות2 שלי ונועץ בו מבט זועם, ואני יכול להישבע שהוא מתכווץ בפחד.

"בּוֹ," סופי נאנחת לצידי באזהרה.

"מה? זה לא הוגן. הבחור הזה ממציא את החוקים ומחליט שהמכשף המטופש שלו הורג את הברברי שלי? המשחק הזה הוא קשקוש." אני מנסה לחטוף מידיו את החוברת ומרגיש את ידה של סופי על זרועי, לכן אני עוצר ומסתכל עליה, פניה סמוקות והיא נבוכה מההתפרצות שלי, אני מתיישב במהירות ומניח לנושא. אני מרגיש את המבטים של כל השחקנים עלינו ומחליט להירגע.

אני מעווה את פניי ונושך את לשוני. עד כמה שאני שונא את המשחק הטיפשי הזה, אני אוהב להסיע לכאן את סופי, ואם אתנהג כמו ברברי אמיתי, היא תמצא מישהו אחר שיסיע אותה לערבי המבוכים ודרקונים שלה.

בגלל שטכנית אני מת עכשיו, אני יכול לשבת מאחור ולא לעשות דבר בזמן שהיא ממשיכה במשימות המשחק שלה. זה משעמם רצח, אבל זה נגמר מהר וכעבור שעה אנחנו יכולים סוף־סוף ללכת.

כשאנחנו אורזים את הדברים שלנו, אני שם לב שהפרצוף תחת הזה, המכשף, נועץ בסופי מבטים יותר מדי זמן. "בואי נעוף מפה," אני ממלמל ומושך אותה לעבר הדלת של חנות חוברות הקומיקס.

"ביי, חבר'ה," היא אומרת והם עונים פה אחד.

"ביי, סופי," הילד קורא אחריה.

כשאנחנו במכונית, אני מרגיש שהיא נועצת בי את מבטה, ולבסוף היא שוברת את הדממה. "עכשיו אני נזכרת למה שנאתי אותך פעם."

מה נסגר? "שנאת אותי פעם?" אני שואל בזעף.

"טוב, בגדת באחותי והתנהגת אליה בצורה מחורבנת, אז כן."

"אאוץ'," אני עונה. "אבל רגע, למה את שונאת אותי עכשיו?"

"אני לא יודעת... אולי בגלל שאתה מביך אותי מול החברים שלי ואכפת לך רק מעצמך." כשאני שולח לעברה מבט אני באמת מרגיש מעט חרטה.

"מה אכפת לך מהחנונים האלה?"

"אלה החברים שלי, בּוֹ. ואם לא שמת לב, גם אני חנונית."

"אבל את חנונית מדליקה," אני עונה, מחייך אליה. היא מגלגלת את עיניה ומביטה שוב מטה, אל הטלפון שלה.

כשהאקסית שלי, צ'רלי, האחות של סופי, התחילה לצאת עם אבא שלי לפני שנה... זה היה מוזר בטירוף. זה אפילו החמיר, כי הייתי בטוח שאימא של צ'רלי ואחותה שנאו אותי. אז עשיתי כל מה שיכולתי כדי להקל את המבוכה. בסופו של דבר זה נגמר בזה שאני הנהג של ילדה בת חמש־עשרה, וגם שותף שלה למשחקי מבוכים ודרקונים.

"אני לא אוהב את הילד הזה, המכשף. הוא לא חבר שלך, נכון?"

ראשה מסתובב אליי במהירות. "קייל? כן... כלומר, לא. הוא לא חבר-חבר שלי, אבל אני מכירה אותו מבית הספר. למה?"

הלסת שלי נשמטת כשאנחנו עוצרים ברמזור אדום ואני נועץ בה מבט המום. "אלוהים אדירים... את דלוקה על המכשף?"

"לא!" היא צווחת.

"את דלוקה עליו," אני עונה בחיוך.

היא מעוותת את פניה לעברי ויורה בי את אחד המבטים החצופים שלה כשראשה נטוי הצידה.

"אפילו אם כן, אתה האדם האחרון על כדור הארץ שאדבר איתו על זה."

"למה? יש לי עצות נהדרות לדייטים."

היא צוחקת. "חברה לשעבר שלך יוצאת עכשיו עם אבא שלך, אז..."

"אאוץ'. את מרושעת הלילה."

"אבל זה נכון."

אני עדיין מרגיש שזה עלבון, לא משנה עד כמה זה נכון, אבל אני לא אומר לה את זה.

אני ממשיך לנהוג, מנסה להראות שזה לא משפיע עליי, עד כמה שניתן.

אני כבר לא חש מרירות בגלל צ'רלי ואבא שלי. התגברתי על זה. לא אכפת לי. לא שחשבתי שצ'רלי היא אהבת חיי או משהו. נפרדנו. היא הייתה תלותית ורצתה ממני הרבה יותר מדי... ובמבט לאחור, כנראה מה שהיא רצתה היה המעט שבמעט, אבל בגלל זה אמרתי לעצמי, זין על כל העניין של הדייטים. לא משנה מה אני אעשה, זה לא מספיק, ואף אחד לא מאושר. מצד שני, אף אחת לא מושכת את תשומת ליבי וגורמת לי חשק לתת יותר.

צ'רלי מתאימה יותר לאבא שלי, ואני שמח עבורם. הם יכולים להמשיך לעשות את מה שזה לא יהיה שהם עושים במועדון המוזר שלו, ואני יכול להגיע לטאקו של ימי שלישי בכל שבוע עם חיוך על הפנים, וזה בסדר.

זה בסדר.

"אז את מתכוונת לדבר איתו?" אני שואל כשאנחנו מגיעים לרחוב של סופי. "עם המכשף, אני מתכוון."

"סביר להניח שלא," היא עונה, בלי ספק שוכחת שאמרה שאני האדם האחרון על פני כדור הארץ שהיא הייתה מדברת איתו על זה.

"למה לא?" מנגנוני ההגנה שלי נדרכים בתוכי, אבל אני שומר על קור רוח. סופי חזקה כמו ברזל, ואני יודע שהיא רוצה שאתנהג אליה כמו לכל בחורה אחרת, אבל אני בכל זאת מרגיש שאני מגונן עליה קצת יותר. מספיק קשה להיות מתבגר בימינו, אבל יש טרנספובים מזוינים שרוצים להקשות עליה עוד יותר.

"כי אני לא רוצה חבר," היא עונה בקול יבש בזמן שהיא מקלידה הודעה בטלפון שלה. אני מרים את גבותיי, מת לשאול את השאלה הבאה, אותה היא בלי ספק צופה מראש כי היא מביטה אליי ועונה לפני שאני מספיק לשאול, "ולא, אני גם לא רוצה חברה, אם זה מה שעמדת לשאול."

זה מה שעמדתי לשאול.

"אני לא רוצה שום דבר עכשיו. לחברה הכי טובה שלי, קלואי, יש חבר ועושה רושם שזה מטרד. כל כך הרבה טרחה ולחץ."

צחוק מטפס במעלה גרוני. "החלטה נבונה." אם מישהו יודע איך זה להיות חבר מעצבן, כזה שמושקעים בו יותר לחץ וטרחה ממה שהוא שווה, זה אני.

כשאני עוצר ליד ביתה, היא מושיטה את ידה לידית הדלת, אבל אני עוצר אותה. "את יודעת, אני חושב שאת עושה בחוכמה כשאת נמנעת מכל הדרמה הזאת. אבל אם המכשף המזדיין הקטן ההוא יעשה לך צרות, אני אכסח לו את הצורה."

היא מחייכת ונדה בראשה. "אני יודעת שאתה חושב שאתה אביר, ואני מעריכה את הדאגה שאתה מפגין כלפיי, אבל לתת מכות למניאקים לא ישפר כלום."

"אני ארגיש יותר טוב." אני מתלוצץ.

"בדיוק. אתה רוצה להכות אנשים שמציקים לי כי ככה אתה תרגיש טוב יותר."

"אז מה את רוצה, דרדסית?" אני שואל, אפילו שרוב הצבע הכחול בשערה כבר דהה. כנראה שפשוט קשה להיפטר משמות חיבה.

היא נאנחת. "קודם כול, מישהו שייקח אותי למבוכים ודרקונים בלי לקלל את שליט המבוך."

"הוא הרג אותי!"

"אתה בעצמך גרמת למותך, עם המהלכים הפזיזים שלך," היא עונה. "והזהרתי אותך מזה בצורה ברורה, אבל אתה ברברי בכל תא בגופך. להרוס, לרסק, להרוג," היא אומרת, לועגת לי בבירור.

"חשבתי שזאת המטרה."

"אין ספק שאתה צריך עוד הדרכה. אתה צריך חברה שממש תקשיב לה, לשם שינוי. תמצא אחת כזאת ותביא אותה למפגש מבוכים ודרקונים."

אני מרים גבה. אין סיכוי.

כשהיא רואה את התגובה המסויגת שלי לרעיון שלה, היא צוחקת ופותחת את דלת המכונית. "או שתמשיך להיות אותו ברברי מרוכז בעצמו שגורם לעצמו למות בכל שבוע."

"זה אומר שאני מוזמן שוב בשישי הבא?" אני שואל.

היא מחייכת ומגלגלת את עיניה. "אתה לא חייב, אתה יודע. אני יכולה לנסוע עם חבר או משהו."

"איזה מין אח גדול אהיה אם אתן לך ללכת למפגשי מבוכים ודרקונים בלעדיי?"

"טכנית... אני יותר הדודה החורגת שלך."

"אף פעם אל תגידי את זה שוב," אני אומר ביובש. "חוץ מזה, עד כמה שהשליט המניאק ההוא מעצבן אותי, אני אוהב ללכת איתך. בזכותך אני נראה מדליק, דרדסית."

היא צוחקת ומטלטלת את ראשה שוב. "תודה, בּוֹ. ניפגש בשבוע הבא."

"ניפגש בשבוע הבא," אני אומר כשהיא סוגרת את הדלת והולכת לכיוון הבית.

כשאני נוסע הביתה, אני חושב שאולי אני צריך לתת למישהו אחר להסיע את סופי. כלומר, התחלתי לקחת אותה כטובה לצ'רלי, אבל אני לא חייב לה טובות יותר.

1 הוראה במשחק 'מבוכים ודרקונים' לגבי בדיקת מערכות.

2 דף מידע לגבי הדמות שאותה השחקן מגלם.