היורשת הנסתרת - חלק א'

פתח דבר

עובר אורח נתקל בְּפעוטה יושבת על רצפת הבטון הקרה של הסמטה ומשחקת בעטיפה של מזון לחתולים. עד שהובאה אל בית החולים כבר היה כל גופה כחול מקור. היא הייתה יצורה קטנה ומצומקת, רזה מדי, עשויה מקלות.

היא ידעה רק מילה אחת, את שמה. רֶן.

כשגדלה נותר לעורה גוון כחלחל קל שהזכיר חלב רזה. הוריה המאמצים עטפו אותה בז'קטים ובמעילים, בכפפות בד ובכפפות צמר, אך בניגוד לאחותה מעולם לא היה לה קר. צבע שפתיה השתנה כמו טבעת מצב רוח, נותר כחלחל־סגול אפילו בקיץ והפך ורוד רק בקרבת אש. היא שיחקה בשלג שעות על גבי שעות, בנתה מנהרות משוכללות והעמידה פנים שנטיפי קרח הם כלי נשק, וחזרה הביתה רק כשקראו לה.

היא נראתה כחושה וחולנית אבל הייתה חזקה. בגיל שמונה היא כבר יכלה לסחוב שקיות מצרכים שאימה המאמצת נאבקה להרים.

בגיל תשע היא נעלמה.

 

רן קראה מעשיות רבות בילדותה. ולכן כאשר הגיעו המפלצות, היא ידעה שזה קרה מכיוון שהייתה ילדה רעה.

הן התגנבו פנימה מבעד לחלון חדרה, הרימו אותו בדחיפה ושיספו את הרשת בדממה כזאת שהיא המשיכה לישון, ובזרועותיה בובת השועל האהובה עליה. היא התעוררה רק כשהרגישה מגע טפרים על קרסולה.

לפני שהספיקה להשמיע את הצרחה הראשונה, אצבעות כיסו את פיה. לפני שהספיקה לבעוט בעיטה ראשונה, רגליה הוצמדו למקום.

"אני עומד להרפות ממך," אמר קול קשוח במבטא לא מוכר. "אבל אם תעירי מישהו בבית הזה את תצטערי על כך."

גם זה הזכיר מעשייה, ורן חששה להפר את הכללים. היא נותרה דוממת לחלוטין גם כאשר הרפו ממנה, אף על פי שליבה פעם בכוח ובמהירות כאלה שנדמה שהוא יעיר את אימא שלה והיא בכל זאת תבוא.

חלק אנוכי בתוכה רצה שזה יקרה, רצה שאימא שלה תבוא ותדליק אור ותגרש את המפלצות. זאת לא תהיה הפרה של הכללים, נכון? אם רק רעם ליבה הוא שיעיר את אימא?

"שבי," פקדה אחת המפלצות.

רן התיישבה בצייתנות, אבל אצבעותיה הרועדות הסתירו את בובת השועל מתחת לשמיכות.

היא הסתכלה על שלושת היצורים המקיפים את מיטתה ורעדה ללא שליטה. שניים מהם היו גבוהים ואלגנטיים ועורם אפור כאבן. הראשונה, אישה עם מפל של שיער חיוור ועליו כתר מזכוכית געשית משוננת, הייתה לבושה בשמלה מבד כסוף שריחף סביבה. היא הייתה יפהפייה, אבל הזווית האכזרית של פיה הבהירה לרן שאסור לבטוח בה. הגבר דמה לאישה כמו שני כלים על לוח שחמט, עם כתר שחור ובגדים מאותו בד כסוף.

איתם הייתה גם יצורה גבוהה ומיתמרת, כחושה מאוד, שעורה חיוור כפטרייה וראשה מכוסה בשיער שחור פרוע. אבל הדבר הראוי לציון ביותר בה היה אצבעותיה הארוכות שהזכירו טופרי חיה.

"את הבת שלנו," אמרה אחת המפלצות אפורות־הפנים.

"את שייכת לנו," אמר האחר בקול מלחשש. "אנחנו יצרנו אותך."

היא ידעה מהם "הורים ביולוגיים", כמו שהיו לאחותה, אנשים נחמדים שבאו לבקר ונראו כמוה, ולפעמים הביאו איתם סבא וסבתא או ממתקים או מתנות.

גם היא ייחלה להורים ביולוגיים משלה, אבל מעולם לא חשבה שהמשאלה תתגשם בדמות סיוט כזה.

"נו," אמרה האישה עם הכתר, "אין לך מה לומר? האם תפארת מלכותנו מעוררת יראה מדי?"

היצורה עם אצבעות הטפרים השמיעה נחרה קטנה וגסת רוח.

"אין ספק שזאת הסיבה," אמר הגבר. "כמה אסירת תודה תהיי משום שנלקחת מכל זה, ילדה מוחלפת. קומי. בזריזות."

"לאן אנחנו הולכים?" שאלה רן. אצבעותיה התחפרו בפחד במצעים, כאילו תוכל להיאחז בחייה שלפני הרגע הזה אם רק תתפוס חזק מספיק.

"אל ארץ הפיות, שם תהיי המלכה," אמרה האישה, ונהמה בקולה שנועד להיות משדל. "מעולם לא חלמת על מישהו שיבוא ויאמר לך שאינך ילדה בת תמותה אלא עשויה מקסם? מעולם לא חלמת שתילקחי מחייך העלובים אל חיי מנעמים?"

רן לא יכלה להכחיש שאכן חלמה דברים כאלה. היא הנהנה. דמעות צרבו בעומק גרונה. אז זה מה שעשתה שהביא לכל זה. זאת הרשעות בליבה שהתגלתה. "אני אפסיק," היא לחשה.

"מה?" שאל הגבר.

"אם אני אבטיח לעולם לא לבקש משאלות כאלה שוב, אני אוכל להישאר?" היא שאלה בקול רועד. "בבקשה?"

האישה סטרה לה בכוח כזה שהצליל נשמע כמו רעם. הלחי כאבה, ואף שדמעות צרבו בעיניה היא הייתה המומה וזועמת מכדי שיזלגו. איש מעולם לא הכה אותה.

"את סוּרֶן," אמר הגבר. "ואנחנו יצרנו אותך. מולידייך. אני הוא לורד ג'ארֶל וזוהי ליידי נוֹר. המלווה שלנו היא בּוֹגְדָנָה, מכשפת־הסערה. כעת כשאת יודעת את שמך האמיתי, בואי ואראה לך את פנייך האמיתיים."

לורד ג'ארל הושיט אליה יד בתנועת תלישה, וכך נחשף האני המפלצתי שלה, משתקף במראה שמעל השידה — עורה שצבעו חלב רזה הפך כחול חיוור, צבעם של ורידים עמוקים. כשפשקה שפתיים נחשפו בפיה שיני כריש חדות. רק עיניה נותרו באותו צבע של ירוק־טחב, גדולות ובוהות בזוועה בבבואתה.

לא קוראים לי סוּרֶן, היא רצתה לומר. זה תכסיס. זאת לא אני. אבל כשחשבה על השם היא קלטה כמה דומה השם "סורן" לשמה שלה. סורן. רן. קיצור שעשויה לעשות ילדה.

ילדה מוחלפת.

"קומי," אמרה היצורה המיתמרת עם הציפורניים הארוכות כסכינים. בּוֹגְדָנָה. "אינך שייכת למקום הזה."

רן הקשיבה לקולות הבית, לזמזום התנור, לרחש המרוחק של ציפורני כלב המשפחה השורט ברצפה באי־שקט מתוך חלום על ריצה. היא ניסתה לשנן כל צליל. בעיניים מטושטשות מדמעות היא חקקה בזיכרונה את מראה חדרה, משמות הספרים שעל המדפים ועד למראה העיניים הזגוגיות של הבובות.

היא הגניבה ליטוף אחרון לפרווה המלאכותית של השועל ודחקה אותו עמוק יותר מתחת לשמיכות. הוא מוגן שם. רן נרעדה וגלשה מהמיטה.

"בבקשה," היא אמרה שוב.

חיוך אכזרי עיקם את מחצית פניו של לורד ג'ארל. "בני התמותה כבר לא רוצים בך."

רן נענעה את ראשה, כי זה לא יכול להיות. אימא ואבא שלה אהבו אותה. אימא חתכה את הקשה מהכריכים שלה ונישקה אותה על קצה האף כדי שתצחקק. אבא התכרבל איתה לצפות בסרטים וכשנרדמה על הספה נשא אותה למיטה. היא ידעה שהם אוהבים אותה. אבל הנחרצות בדבריו של לורד ג'ארל עוררה בה צביטת אימה.

"אם הם יאמרו שהם רוצים שתישארי איתם," אמרה ליידי נור ובפעם הראשונה היה קולה עדין, "תוכלי להישאר."

רן יצאה למסדרון בלב הולם בפראות ומיהרה אל החדר של הוריה כמו אחרי סיוט. רעש צעדיה וקול נשימתה הכבדה העירו אותם. אבא שלה התיישב במיטה ואז נרתע וחיבק את אימה בזרוע מגוננת, והיא הסתכלה על רן וצרחה.

"אל תפחדו," אמרה רן. היא התקרבה אל המיטה ותפסה בכוח בשמיכות באגרופיה הקטנים. "זאת אני, רן. הם עשו לי משהו."

"לכי מפה, מפלצת!" נבח אבא שלה. הוא נשמע מפוחד כל כך שהיא נסוגה במהירות עד שנתקלה בשידה. היא מעולם לא שמעה אותו צועק ככה, ודאי שלא עליה.

דמעות התחילו לזלוג על לחייה. "זאת אני," היא אמרה שוב וקולה נשבר. "הבת שלכם. אתם אוהבים אותי."

החדר נראה בדיוק כמו תמיד. קירות בצבע בז' בהיר. מיטה גדולה מכוסה בשמיכה לבנה מלוכלכת בפרוות כלב חומה. מגבת זרוקה ליד סל הכביסה, כאילו מישהו ניסה להשליך אותה פנימה והחטיא. ריח התנור, וניחוח וזלין של קרם להסרת איפור. אבל זאת הייתה גרסה מראה מעוותת מתוך סיוט, שבה הדברים הללו הופכים מחרידים.

הכלב נבח מלמטה באזהרה נואשת.

"למה אתם מחכים? קחו מכאן את הדבר הזה," נהם אבא שלה והסתכל על ליידי נור ולורד ג'ארל כאילו הוא רואה משהו אחר, איזו סמכות אנושית.

אחותה של רן יצאה למסדרון בשפשוף עיניים, אחרי שהתעוררה מהצרחות. ודאי שרֶבֶּקה תעזור, רֶבֶּקה שדאגה שאף אחד לא יציק לרן בבית הספר, שלקחה אותה ליריד למרות שאף אחות קטנה אחרת לא הורשתה לבוא. אבל למראה רן קפצה רבקה על המיטה בצווחה מפוחדת וחיבקה את אימה.

"רבקה," לחשה רן, אבל אחותה רק קברה את פניה עמוק יותר בכותונת הלילה של אימן.

"אימא," התחננה רן ודמעות חנקו את גרונה, אבל אימה סירבה להסתכל עליה. כתפיה של רן רעדו מבכי.

"זאת הבת שלנו," אמר אבא שלה וחיבק את רבקה כאילו רן מנסה לרמות אותו.

רבקה, שהייתה גם היא מאומצת. שהייתה אמורה להיות שלהם בדיוק כמו רן.

רן זחלה אל המיטה, בוכה כל כך שבקושי יכלה לדבר. בבקשה תנו לי להישאר. אני אהיה ילדה טובה, אני מצטערת, מצטערת, מצטערת על כל מה שעשיתי, אבל אל תיתנו להם לקחת אותי. אימא'לה. אימא'לה. אימא'לה, אני אוהבת אותך, בבקשה, אימא'לה.

אבא שלה ניסה לדחוק אותה לאחור בכף הרגל, לוחץ אותה אל צווארה. אבל היא בכל זאת ניסתה לאחוז בו וקולה התרומם לצווחה.

כשאצבעותיה הקטנות נגעו בשוק הרגל שלו, הוא בעט בכתפה והעיף אותה לרצפה. אבל היא זחלה בחזרה אל המיטה, בוכה ומתחננת, וקולה מקונן באומללות.

"מספיק," לחששה בוגדנה. היא משכה את רן אליה והעבירה ציפורן ארוכה על לחייה בעדינות מסוימת. "בואי, ילדה. אני אשא אותך."

"לא," אמרה רן ואצבעותיה נכרכו בסדינים. "לא. לא. לא."

"אין זה ממקומם של בני האדם לגעת בך באלימות. את שייכת לנו," אמר לורד ג'ארל.

"שלנו ורק אנו רשאים לפגוע בך כרצוננו," אישרה ליידי נור, "רק אנו רשאים להעניש. לעולם לא שלהם."

"תרצי שימותו על העבירה הזאת?" שאל לורד ג'ארל, והחדר דמם מלבד קול הבכי של רן.

"האם נהרוג אותם, סוּרֶן?" הוא שאל בקול רם יותר. "נניח לכלב המחמד שלהם להיכנס לחדר ואני אקסים אותו כך שיפנה נגדם וינעץ שיניים בגרונם?"

קול בכייה של רן שכך מרוב תדהמה וזעם. "לא!" היא צעקה. היא הרגישה שאינה מסוגלת לשלוט בעצמה.

"אם כך שמעי את דבריי וחדלי מבכי," אמר לה לורד ג'ארל. "את תבואי איתנו מרצון, אחרת אקטול כל מי שנמצא במיטה הזאת. תחילה את הילדה ואז את האחרים."

רבקה פלטה יפחת בכי קטנה ומפוחדת. הוריה האנושיים של רן הסתכלו עליה באימה חדשה.

"אני אלך," אמרה רן לבסוף ובקולה בכי שלא הצליחה לעצור. "אף אחד לא אוהב אותי, אז אני אלך."

מכשפת־הסערה הרימה אותה והם הסתלקו.

 

כעבור שנתיים התגלתה רן באורות המהבהבים של ניידת סיור, הולכת לאורך שולי הכביש המהיר. סוליות נעליה היו שחוקות כמו מריקוד אינסופי, בגדיה נוּקשים ממלח ים וצלקות פגמו במפרקי ידיה ובלחייה.

כשהשוטר שאל מה קרה לה, היא לא רצתה או לא יכלה לענות. היא נהמה על כל מי שהתקרב יותר מדי, הסתתרה מאחורי המיטה בחדר שאליו לקחו אותה וסירבה למסור שם או כתובת לגברת שזימנו השוטרים.

החיוכים שלהם הכאיבו לה. הכול הכאיב לה.

ברגע שהסבו לה גב, היא הסתלקה.

 

1

לפי זווית קרני הירח אני יודעת שהשעה היא עשר וחצי, והלא־אחות שלי יוצאת עכשיו מהדלת האחורית. זאת שנת הלימודים השנייה שלה באוניברסיטה והיא ערה בשעות מוזרות. אני צופה בה מבין הצללים מניחה קערת דגני בוקר ריקה על המדרגה העליונה של המרפסת המבוקעת והשקועה. היא מוזגת לקערה חלב מקרטון. החלב מתיז קצת מסביב. היא משתופפת ומשקיפה במצח מקומט אל קו העצים.

לרגע בלתי אפשרי אחד נדמה לי שהיא מסתכלת עליי.

אני נסוגה עמוקה יותר אל תוך החושך.

באוויר עומד ניחוח כבד של מחטי אורן, מעורב בריח רקבובית עלים והטחב שנמעך תחת רגליי היחפות. הרוח נושאת את ריח השאריות הדביקות, המרקיבות, המתוקות, שנותרו בבקבוקים בפח המחזור; צחנה של משהו רקוב בתחתית פח האשפה הריק; המתקתקות הכימיקלית של הבושם של הלא־אחות שלי.

אני צופה בה ברעבתנות.

החלב נועד לחתול רחוב, אבל אני מעמידה פנים שבֶּקְס משאירה אותו בשבילי. אחותה הנשכחת.

היא עומדת שם כמה דקות, העשים מרפרפים מעל ראשה והיתושים מזמזמים. רק כשהיא חוזרת פנימה אני מתגנבת אל הבית ומציצה בחלון לצפות בלא־אימא שלי סורגת מול הטלוויזיה. לצפות בלא־אבא שלי בפינת האוכל, עונה על אימייל במחשב הנייד שלו. הוא מכסה את העיניים עם היד, כאילו עייף.

בחצר השיניים הענישו אותי אם קראתי לבני האדם שגידלו אותי אבא ואימא. בני האדם הם חיות היה לורד ג'ארל אומר, והנזיפה לוותה במכה חזקה כל כך עד שעצרה את נשימתי. חיות מטונפות. אין בך מהדם שלהם.

לימדתי את עצמי לקרוא להם לא־אימא ולא־אבא בתקווה שזה יציל אותי מזעמו של לורד ג'ארל. אני ממשיכה בזה כדי להזכיר לעצמי את מה שהיו עבורי ומה שלא יהיו שוב לעולם. להזכיר לעצמי שאיני שייכת לשום מקום ולאף אחד.

השערות שעל העורף שלי סומרות. אני מסתכלת לאחור ורואה ינשוף צופה בי מענף גבוה בראש מסובב. לא, זה לא ינשוף.

אני מרימה אבן ומשליכה אותה על היצור.

הוא מחליף צורה לדמות הוֹבּ ומעופף לשמיים בצווחה ובטפיחת כנפיים מכוסות נוצות. הוא חג מעליי פעמיים ואז דואה לכיוון הירח.

בני הפיות המקומיים אינם חברים. אני דאגתי לזה.

סיבה נוספת לכך שאני אף אחת, משום מקום.

אני עומדת בפיתוי להשתהות עוד קצת בחצר האחורית שנהגתי לשחק בה, ופונה אל עץ העוזרד שבשולי העיירה. אני דבקה באפלולית צללי היער, רגליי היחפות מוצאות את דרכן בלילה. בכניסה לבית הקברות אני עוצרת.

עץ העוזרד הענקי, המכוסה בפריחה הלבנה של תחילת האביב, מתנשא מעל המצבות וציוני הקברים האחרים. מקומיים נואשים, בעיקר בני נוער, באים לכאן לתלות משאלות על הענפים.

אני מכירה את הסיפור מאז ילדותי. הוא נקרא עץ השטן. תחזרי שלוש פעמים, תבקשי שלוש פעמים, והשטן אמור להופיע. הוא ייתן לך את מבוקשך ובתמורה ייקח מה שירצה.

אבל זה לא השטן. במהלך חיי בקרב בני העם למדתי שהיצורה האחראית לעסקאות האלה היא גְלַשְטיג, פיה עם רגלי תיש ותיאבון לדם אדם.

אני מטפסת על מקלעת ענפים ומחכה, עלי כותרת נושרים סביבי עם תנודות ענפי העץ. אני משעינה לחי על הקליפה המחוספסת ומאזינה ללחשושי העלים. הקברים הסמוכים לעץ העוזרד, שניצב במרכז בית הקברות, הם בני יותר ממאה שנה. המצבות נשחקו והן דקות וחיוורות כמו עצם. איש לא מבקר אותן עוד ולכן זה המקום המושלם שאנשים נואשים יכולים לבוא אליו בלי להיראות.

כמה כוכבים קורצים אליי מבעד לחופת הפרחים. בחצר השיניים היה ניסֶה שיצר מפות כוכבים כדי לחפש את התאריכים המתאימים ביותר לעינוי ורצח ובגידה.

אני לוטשת מבט בשמיים, אבל תהיה אשר תהיה החידה הגלומה בכוכבים, אני לא יכולה לקרוא אותה. ההשכלה שקיבלתי בארץ הפיות הייתה דלה, וההשכלה האנושית שקיבלתי נקטעה.

הגְלַשְטיג מגיעה אחרי חצות בקול נקישת פרסות. היא לבושה במעיל ארגמני ארוך שמגיע עד הברכיים ונועד להדגיש את רגלי העז שלה. שערה החום הכהה קלוע בצמה גבוהה והדוקה.

לצידה מעופפת צפרירה עם עור חגב ירוק וכנפיים תואמות. היא לא גדולה בהרבה מצופית ומזמזמת באוויר באי־שקט.

הגְלַשְטיג מסתובבת אל הפיה המכונפת. "נסיך אֵלְפְהֵיים? כמה מעניין שבן מלוכה נמצא קרוב כל כך..."

הלב שלי פועם פעימה עמומה בתגובה למילה "נסיך".

"מפונק, ככה אומרים," מצפצפת הצפרירה. "ופרוע. ממש לא אחראי מספיק לשבת על הכס."

זה לא נשמע כמו הילד שהכרתי, אבל בארבע השנים שעברו מאז הפגישה האחרונה שלנו הוא נחשף להנאות החצר העליונה וכל תענוג מושחת שניתן להעלות על הדעת הוגש לו, ובשפע. חנפנים ומלחכי פנכה התחרו על תשומת ליבו, ובימינו לא היו מאפשרים לי אפילו לנשק את שולי הגלימה שלו.

הצפרירה מעופפת משם, מעלה והלאה, למרבה המזל לא בין ענפי העץ שאני משתופפת עליו. אני ממתינה וצופה.

שלושה אנשים מגיעים באותו לילה לבקש משאלות. הראשון הוא בחור צעיר עם שיער בצבע חול, שלמד איתי בכיתה ד' בשנה לפני שנלקחתי. אצבעותיו רועדות כשהוא קושר בחוט את פיסת הנייר שלו לענף. השנייה היא זקנה עם גב כפוף. היא לא מפסיקה לנגב את עיניה הרטובות, ועד שהיא גומרת לחבר את הפתק לענף בסוגר גמיש הוא כבר מוכתם מדמעות. השלישי הוא גבר מנומש ורחב כתפיים, עם כובע בייסבול משוך למטה שמסתיר את רוב פניו.

זה הביקור השלישי של הגבר המנומש, ועם הגעתו הגלשטיג יוצאת מבין הצללים. האיש נאנק בפחד. הוא לא ציפה שזה יהיה אמיתי. רק לעיתים נדירות הם מצפים לזה. מביך לעמוד מול התגובות שלהם, האימה שלהם, הקולות שהם משמיעים.

הגלשטיג מכריחה אותו לומר לה מה הוא רוצה למרות שהוא כתב את זה שלוש פעמים על שלושה פתקים נפרדים. אני לא חושבת שהיא טורחת בכלל לקרוא את המשאלות.

אני כן קוראת אותן. האיש צריך כסף כי היה מעורב בעסקה גרועה. הוא עומד לאבד את הבית שלו, ואז אשתו תעזוב אותו. הוא מתעסק בטבעת הנישואים שלו כשהוא לוחש את זה לגלשטיג. היא מציבה בפניו את התנאים שלה — בכל לילה, למשך שבעה חודשים ושבעה ימים, יהיה עליו להביא לה קובייה של בשר אדם טרי. הוא יכול לחתוך אותה מגופו או מאדם אחר, כרצונו.

האיש מסכים בלהיטות, בייאוש, בטיפשות, מניח לה לקשור פתיל עור מכושף סביב מפרק ידו.

"הפתיל הזה עשוי מהעור שלי," היא אומרת לו. "הוא יאפשר לי למצוא אותך ולא משנה כיצד תנסה להסתתר. שום סכין מעשה ידי אדם לא יוכל לחתוך אותו, ואם לא תעשה כפי שהבטחת הוא יתהדק עוד ועוד עד שישסע את הוורידים בזרועך."

זו הפעם הראשונה שאני רואה בהלה על פניו, בהלה שהוא היה צריך להרגיש מהרגע הראשון. אבל מאוחר מדי, ויש בתוכו חלק שיודע את זה. כעבור רגע הוא מתכחש, הידע צף אל פני השטח ונדחק מייד בחזרה למטה.

דברים מסוימים הם כה נוראים עד שנדמה שהם אינם אפשריים. בקרוב הוא יגלה שהדבר הגרוע ביותר שהוא מסוגל להעלות על דעתו הוא רק קצה קצהו של מה שאחרים מוכנים לעשות לו. אני נזכרת כיצד הבנתי את זה בעצמי ומקווה שאוכל לחסוך את זה ממנו.

הגלשטיג מורה לגבר המנומש לאסוף עלים. על כל עלה בערמה שלו הוא יקבל שטר חדש של עשרים דולר. יהיו לו שלושה ימים להשתמש בכסף הזה לפני שייעלם.

בפתק שהאיש תלה על העץ הוא כתב שהוא צריך ארבעים אלף דולר. זה אלפיים עלים. האיש ממהר לאסוף ערמה גדולה מספיק, מחפש נואשות בבית הקברות המטופח. הוא אוסף עלים מחלקת היער שלאורך גבול בית הקברות ותולש חופנים מכמה עצים שענפיהם נמוכים. אני מסתכלת על מה שהוא אוסף וחושבת על המשחק בירידים שבו מנחשים את מספר הסוכריות בצנצנת.

לא הייתי מוצלחת במשחק ההוא, ואני חוששת שגם הוא לא טוב בזה.

הגלשטיג מטילה על העלים הקסמה בתנועה רחבה של ידה והופכת אותם לשטרות כסף. האיש מתחיל לדחוף את השטרות לכיסיו. הוא ממהר אחר כמה מהם שנשאה הרוח בכיוון הכביש.

נראה שזה משעשע את הגלשטיג, אבל היא חכמה דיה לא להישאר שם ולצחוק. מוטב שהוא לא יבין באיזו יסודיות רימו אותו. היא נעלמת אל לב הלילה ומתעטפת בקסם כדי להסתתר.

כשהאיש מסיים למלא את כיסיו הוא דוחף שטרות אל תוך החולצה והם מצטברים כנגד הבטן שלו ויוצרים כרס מלאכותית. בשעה שהוא יוצא מבית הקברות אני קופצת בדממה מהעץ.

אני עוקבת אחריו לאורך כמה רחובות עד שאני מזהה הזדמנות להאיץ בצעדיי ולתפוס במפרקי הידיים שלו. הוא צורח למראה פניי.

צרחות, בדיוק כמו של לא־אימא ולא־אבא שלי.

אני נרתעת מהצליל, אבל התגובה לא הייתה אמורה להפתיע אותי. אני יודעת איך אני נראית.

העור שלי כחול חיוור כמו עור של גופה. השמלה שלי מכוסה בכתמי טחב ובוץ. השיניים שלי נועדו לתלוש בקלות בשר מעל העצם. גם האוזניים שלי מחודדות, מוסתרות מתחת לשיער כחול מטונף ומשוטח, כהה רק קצת יותר מעורי. אני לא פיקסית עם כנפי עש יפות. לא בת לאצולת הפיות, שהיופי שלהם מטמטם בני תמותה מרוב תשוקה. אפילו לא גלשטיג, שבקושי הייתה נזקקת להקסמה אם החצאיות שלה היו ארוכות מספיק.

הוא מנסה להיחלץ מאחיזתי, אבל אני חזקה מאוד. השיניים החדות שלי קורעות בקלות את הפתיל של הגלשטיג ואת הלחש שלה. מעולם לא למדתי איך להטיל על עצמי הקסמה מוצלחת, אבל בחצר השיניים פיתחתי מיומנות בשבירת קללות. די והותר קללות כאלה הוטלו עליי.

אני טומנת נייר בידיו המנומשות של האיש. זה הפתק שהוא תלה על העץ, עם המשאלה שלו כתובה על צד אחד. קח את המשפחה שלך וברח, כתבתי עליו באחד הטושים של בקס. לפני שתפגע בהם. וזה יקרה.

הוא לוטש בי מבט בעודי מסתלקת משם, כאילו אני המפלצת.

כבר ראיתי עסקאות כאלה, ואני יודעת למה הן מובילות. כולם אומרים שישלמו בבשרם. אבל שבעה חודשים ושבעה ימים הם זמן ארוך, וקשה לחתוך קוביית בשר מגופך שלך בכל לילה. הכאב עז, ומחריף עם כל פציעה חדשה. מהר מאוד אנשים מתחילים למצוא הצדקות לקחת את הבשר מהקרובים להם. הרי הם עושים את זה למענם, לא? ומשם המצב מידרדר מהר מאוד.

צמרמורת עוברת בי כשאני נזכרת בלא־משפחה שלי מסתכלת עליי באימה ובגועל. אנשים שחשבתי שתמיד יאהבו אותי. נדרשה לי כמעט שנה לגלות שלורד ג'ארל העלים את האהבה שלהם בקסם, שזאת הסיבה שהוא היה בטוח כל כך שהם לא ירצו בי.

אני לא יודעת אם הלחשים האלה עדיין משפיעים עליהם.

אני גם לא יודעת אם לורד ג'ארל רק העצים אימה אמיתית שהם הרגישו למראי, או שיצר את התחושה הזאת בקסם בלבד.

שבירת לחשי הגלשטיג היא הנקמה שלי בארץ הפיות. אני מפרה כל קללה שאני מגלה. משחררת את כל מי שנפל בפח. לא משנה אם האדם הזה מעריך את מה שעשיתי למענו. הסיפוק שלי נובע מהתסכול של הגלשטיג מכך שבן אנוש נוסף חמק מבין אצבעותיה.

אני לא יכולה לעזור לכולם. אני לא יכולה למנוע מהם לקחת את מה שהיא מציעה ולשלם את המחיר שהיא דורשת. והגלשטיג היא ממש לא בת הפיות היחידה שמציעה עסקאות. אבל אני מנסה.

עד שאני חוזרת אל בית ילדותי, כל בני הלא־משפחה שלי כבר הלכו לישון.

אני מרימה את החלון בדחיפה ומתגנבת אל הבית. אני רואה היטב בחשכה ומסתובבת בחופשיות בחדרים הלא מוארים. אני ניגשת לספה ומצמידה אל הלחי את הסוודר החצי גמור של לא־אימא שלי, מרגישה ברכוּת הצמר, שואפת את הריח המוכר שלה. חושבת על הקול שלה כשישבה על שולי המיטה שלי ושרה לי.

מנצנץ כוכב קטן...

אני פותחת את שקית הזבל ומוציאה שאריות מארוחת הערב שלהם. חתיכות סטייק סחוסי וגושי פירה דבוקים עם תפזורת של מה שכנראה היה סלט. הכול מעורבב עם טישואים מעוכים, עטיפות ניילון וקליפות ירקות. לקינוח אני לוקחת שזיף שקצה אחד שלו הפך לעיסה, וכמה גושי ריבה שנשארו בתחתית צנצנת בפח המחזור.

אני זוללת את המזון ומנסה לדמיין שאני יושבת איתם אל השולחן. מנסה לדמיין את עצמי כבִתם שוב, ולא כמה שנשאר ממנה.

קוקייה שמנסה לחזור לביצה.

אנשים הרגישו שמשהו בי לא בסדר ברגע שכף רגלי דרכה בעולם בני התמותה. זה היה מייד אחרי קרב הנחש, כשחצר השיניים פורקה וליידי נור נמלטה. לא היה לי לאן ללכת אז חזרתי לכאן. בלילה הראשון לחזרתי הבחינו בי כמה ילדים בפארק, והרימו מקלות לגרש אותי. כשאחד הילדים היותר גדולים דקר אותי במקל שלו, הסתערתי עליו ונעצתי את שיניי החדות בזרועו. פתחתי את הבשר כמו קופסת שימורים.

אני לא יודעת מה הייתי עושה לבני הלא־משפחה שלי אם היו רואים אותי ודוחים אותי שוב. אף אחד לא בטוח בחברתי כיום. כבר איני ילדה, אלא מפלצת בגודל מלא כמו אלה שבאו לקחת אותי.

ועדיין מפתה לנסות לשבור את הכלים ולחשוף את עצמי בפניהם. זה תמיד מפתה. אבל כשאני שוקלת לדבר עם הלא־משפחה שלי, אני נזכרת במכשפת־הסערה. פעמיים היא מצאה אותי ביער מחוץ לעיירה האנושית, ופעמיים תלתה מעל המחנה שלי גופה של בן תמותה שנחנק ועורו נפשט מעליו. מישהו שלטענתה ידע יותר מדי על בני הפיות. אני לא רוצה לתת לה סיבה לבחור באחד מבני לא־משפחתי כקורבן הבא.

דלת נפתחת בקומה העליונה ואני קופאת. אני מקפלת רגליים וחובקת את הברכיים אל הגוף ומתאמצת להפוך את עצמי קטנה ככל האפשר. כעבור כמה דקות אני שומעת מים יורדים בשירותים ומעיזה לנשום שוב בחופשיות.

לא הייתי צריכה לבוא. יש לילות שבהם אני מצליחה לשמור מרחק, אוכלת במקום זה טחב וחרקים ושותה מים מנחלים מלוכלכים. עוברת על פחי האשפה מאחורי מסעדות. שוברת לחשים שהוטלו על אנשים כדי לשכנע את עצמי שאני לא כמו האחרים.

אבל שוב ושוב אני מתפתה לחזור. לפעמים אני שוטפת את הכלים בכיור או מעבירה בגדים רטובים למייבש, כמו בראוני שמשגיחה על הבית. לפעמים אני גונבת סכינים. כשאני זועמת אני קורעת חפצים שלהם לחתיכות קטנות. לפעמים אני מנמנמת מאחורי הספה עד שכולם הולכים לעבודה או ללימודים ואני יכולה לזחול שוב החוצה. מחפשת בחדרים שאריות של עצמי, תעודות מבית הספר ועבודות יצירה מצמר. תמונות משפחתיות שכוללות גרסה אנושית שלי עם עורי החיוור וסנטרי המחודד, ועיניי הגדולות הרעבות. ראיות לכך שהזיכרונות שלי אמיתיים. בקופסה אחת שנכתב עליה "רבקה" מצאתי את בובת השועל הישנה שלי, ותהיתי כיצד הם הסבירו חדר שלם מלא בחפצים שלי.

רבקה מכונה ״בקס״ עכשיו, שם חדש לכבוד ההתחלה החדשה שלה באוניברסיטה. סביר להניח שכששואלים אותה היא אומרת שהיא בת יחידה, אבל היא נמצאת כמעט בכל זיכרון טוב שלי מילדותי. בקס שותה שוקו מול הטלוויזיה ומועכת מרשמלו עד שהאצבעות שלה דביקות. בקס ואני בועטות זו לזו ברגליים במכונית עד שאימא צועקת עלינו להפסיק. בקס משחקת איתי בבובות גיבורי־על בארון בחדר שלה, מרימה את באטמן לנשק את איירון מן ואומרת: בואי נחתן אותם, ואז הם יוכלו לאמץ חתולים ולחיות באושר ובעושר. כשאני מדמיינת איך נמחקתי מהזיכרונות הללו אני חורקת שיניים ומרגישה עוד יותר כמו רוח רפאים.

אילו הייתי גדלה בעולם בני התמותה, אולי הייתי לומדת באוניברסיטה עם בקס. או מטיילת, עובדת בכל מיני עבודות, מגלה דברים חדשים. רן ההיא הייתה מתייחסת למקומה בעולם כמובן מאליו, אבל אני כבר לא יכולה לדמיין את עצמי במקומה.

לפעמים אני יושבת על הגג וצופה בעטלפים מסתחררים לאור הירח. או צופה בלא־משפחה שלי ישנה, מקרבת באומץ את היד לשיער של לא־אימא שלי. אבל הלילה אני רק אוכלת.

עם סיום ארוחת השאריות אני הולכת לכיור ומכניסה את הראש מתחת לברז לגמוע מהמים המתוקים והצלולים. אני שותה לרוויה ואז מנגבת את הפה בגב היד וחומקת החוצה למרפסת. על המדרגה העליונה אני שותה את החלב שהלא־אחות שלי השאירה בחוץ. חרק נפל אל החלב ומסתחרר על פני השטח. אני שותה גם אותו.

אני מתכוונת להתגנב בחזרה ליער, אבל צל ארוך מגיע מצד החצר ויש לו אצבעות כמו זרדים.

אני יורדת במדרגות בדופק דוהר וחומקת אל מתחת למרפסת. אני מספיקה להסתתר רגעים לפני שבוגדנה מגיעה בשעטה מעבר לפינת הבית. היא גבוהה ומבעיתה בדיוק כמו שזכרתי מהלילה הראשון ההוא, ואפילו גרועה מזה, כי עכשיו אני יודעת למה היא מסוגלת.

הנשימה שלי נעתקת. אני נאלצת לנשוך בכוח את פנים הלחי כדי לשתוק ולא לזוז.

אני צופה בבוגדנה גוררת ציפורן על פני חיפוי האלומיניום הרופף של הבית. אצבעותיה ארוכות כגבעולי פרחים, גפיה דקים כמו מקלות לבנה. קווצות דמויות עשבים של שיער שחור וישר משתלשלות על פניה החיוורות כפטרייה, מסתירות חלקית עיניים זעירות, נוצצות ברשעות.

היא מציצה אל תוך הבית דרך זגוגיות חלון. כמה קל יהיה להרים אותו בדחיפה, להתגנב פנימה ולשסף את גרונותיהם של בני הלא־משפחה שלי בשנתם, ואז לפשוט את עורם.

זאת אשמתי. אם הייתי מצליחה להתאפק ולא להתקרב לבית, היא לא הייתה עוקבת אחריי לכאן. לא הייתה באה. אשמתי.

ועכשיו יש לי שתי אפשרויות. אני יכולה להישאר במקומי ולהקשיב להם מתים, או להוביל אותה הרחק מהבית. לא הייתה כאן התלבטות של ממש אלמלא הפחד שמלווה אותי מאז שנחטפתי מעולם בני התמותה. אימה שנצרבה עמוק בעצמותיי.

אבל עמוק יותר מהצורך שלי בביטחון הוא הרצון שהלא־משפחה שלי תחיה. גם אם מקומי כבר לא איתם, אני חייבת להציל אותם. אם הם ימותו ייעלם איתם השריד האחרון של מה שהייתי, ואני אישאר ללא עוגן.

אני נושמת נשימה עמוקה ונרעדת וממהרת לצאת מתחת למרפסת. אני רצה לעבר הכביש, הרחק ממחסה היער, שם היא תדביק אותי בקלות. אני לא מקפידה על צעדיי על פני המדשאה, מתעלמת מזרדים שנרמסים תחת רגליי היחפות. קול ההתפצחות של כל אחד מהם נישא באוויר הלילה.

אני לא מסתכלת לאחור אבל אין לי ספק שבוגדנה שמעה אותי. היא ודאי הסתובבה בנחיריים מתרחבים ורחרחה את הרוח. תנועה מושכת את עינו של טורף. מפעילה את האינסטינקט לרדוף.

אני מגיעה למדרכה ומתכווצת כשפנסי מכונית מאירים עליי. עלים מסובכים בגושי הבוץ בשערי. השמלה שלי, שפעם הייתה לבנה, היא כעת אפורה ומוכתמת כמו בגד שהייתם מצפים לראות על רוח רפאים. אני לא יודעת אם העיניים שלי מחזירות אור כמו עיני חיה. אני חושדת שזה אפשרי.

מכשפת־הסערה ממהרת בעקבותיי, מהירה כעורב וודאית כמו האבדון.

אני מתאמצת לרוץ מהר יותר.

אבני חצץ וזכוכיות דוקרות בכפות רגליי. אני מתכווצת ומועדת לרגע, ונדמה לי שאני כבר מרגישה בהבל הפה של המכשפה על עורפי. האימה מחדירה בי כוח לזנק קדימה.

עכשיו כשהרחקתי אותה מהבית אני חייבת להתחמק ממנה איכשהו. אם דעתה תוסח אפילו לרגע אני אוכל לחמוק ולהסתתר. בשנים שעברו עליי בחצר השיניים פיתחתי מיומנות מרשימה בהסתתרות.

אני פונה אל סמטה. בגדר התיל שבקצה שלה יש חור, קטן מספיק כדי שאוכל לעבור דרכו בהתפתלות. אני רצה לעבר הגדר וכפות רגליי מחליקות על רפש ואשפה. אני מתנגשת בגדר ונלחצת אל החור, המתכת שורטת בעורי וצחנת ברזל כבדה באוויר.

אני ממשיכה לרוץ ושומעת מאחוריי את הגדר מיטלטלת כשמישהו מטפס עליה.

"עצרי, שוטה קטנה!" מכשפת־הסערה צועקת אחריי.

הבהלה לא מותירה לי יכולת לחשוב. בוגדנה מהירה מדי, עיקשת מדי. היא הרגה בני תמותה ובני פיות הרבה לפני שנולדתי. אם היא תזמן ברק, הלך עליי.

האינסטינקט דוחף אותי לברוח לאזור המחיה שלי ביער. להתחפר תחת הכיפה דמוית המערה ששזרתי מענפי עץ ערבה. לשכב על הרצפה שלי העשויה חלוקי נחל, ששיקעתי בבוץ אחרי סערת גשמים עד שיצרו משטח שטוח מספיק לשינה. להתעטף בשלוש השמיכות שלי, למרות שהן אכולות־עש, מוכתמות וחרוכות בפינה.

יש לי שם סכין חיתוך. אורכו בסך הכול כמו אצבע שלי, אבל הוא חד. הוא עדיף על הלהבים הקטנים האחרים שאני נושאת עליי.

אני ממהרת הצידה בכיוון מתחם בנייני דירות, חוצה בריצה בריכות של אור. אני חותכת לרוחב רחובות, ואז מגרש משחקים, וחריקת הנדנדות רמה באוזניי.

אני מוצלחת יותר בשבירת לחשים מאשר בהטלתם, אבל מאז הביקור האחרון שלה עטפתי את המאורה שלי בלחשי הגנה כך שכל מי שמתקרב נתקף אימה. בני תמותה מתרחקים מהמקום הזה, ואפילו בני העם נמלאים אי־שקט כשהם מתקרבים.

אין בי תקוות גדולות שזה יבריח אותה, אבל אין בי תקוות גדולות באופן כללי.

בוגדנה הייתה היחידה שלורד ג'ארל וליידי נור חששו מפניה. מכשפה שמסוגלת לחולל סערות, שחיה שנים רבות מספור, שמבינה בקסם יותר כמעט מכל מי שחי כיום. בחצר השיניים ראיתי אותה מרטשת בני אדם וטורפת אותם, עוקרת את מעיה של פיה בציפורניה הארוכות בשל עלבון לכאורה. ראיתי ברק מבזיק בתגובה לזעמה. בוגדנה היא זאת שעזרה ללורד ג'ארל וליידי נור בגיבוש המזימה להרות אותי ולהסתיר אותי בין בני התמותה, ופעמים רבות הייתה עדה לעינויים שעברתי בחצר השיניים.

לורד ג'ארל וליידי נור מעולם לא הניחו לי לשכוח שאני שייכת להם, למרות התואר הרשמי שלי כמלכה. לורד ג'ארל נהנה לקשור אותי ברצועה ולהוביל אותי כמו חיה. ליידי נור הענישה אותי באכזריות על כל עלבון מדומה, עד שהפכתי לחיה נוהמת, שורטת ונושכת, בקושי מודעת לדבר מלבד הכאב.

ליידי נור זרקה אותי פעם החוצה לשממת השלג והרוח המייללת ונעלה את דלתות הטירה מאחוריי.

אם לא מתאים לך להיות מלכה, ילדה חסרת תועלת, את מוזמנת לנסות את מזלך לבדך, היא אמרה.

הלכתי ברגל במשך ימים. לא היה דבר לאכול מלבד קרח, ולא שמעתי דבר מלבד הרוח הקרה המייללת סביבי. כשבכיתי הדמעות קפאו על לחיי. אבל המשכתי ללכת, מתוך תקווה חסרת תוחלת שאמצא מישהו שיעזור לי או דרך כלשהי להימלט. ביום השביעי גיליתי שהלכתי במעגל גדול.

בוגדנה היא זאת שעטפה אותי בגלימה ונשאה אותי פנימה אחרי שקרסתי בשלג.

המכשפה לקחה אותי לחדרי עם קירות הקרח, והשכיבה אותי על הפרוות שכיסו את מיטתי. היא נגעה במצח שלי באצבעות ארוכות פי שניים מכפי שהיו אמורות להיות. הסתכלה בי מלמעלה בעיניה השחורות ונענעה את רעמת שערה הסתור, למוד הסערות. "לא לנצח תהיי קטנה כל כך או מפוחדת כל כך," היא אמרה לי. "את מלכה."

האופן שבו אמרה את המילים גרם לי לזקוף ראש. מפיה, התואר נשמע כמו דבר שיש להתגאות בו.

כשחצר השיניים יצאה דרומה להילחם באלפהיים, בוגדנה לא באה איתנו. חשבתי שלעולם לא אראה אותה שוב והצטערתי על כך. בוגדנה היא היחידה מהם שעשויה להגן עליי.

איכשהו זה עושה את העובדה שהיא זאת שרודפת אחריי, צדה אותי ברחובות, ליותר גרועה.

אני שומעת את צעדי המכשפה מתקרבים מאחור, חושקת שיניים ומנסה לגייס פרץ של מהירות. הריאות שלי כבר דואבות, השרירים כואבים.

אולי, אני מנסה לומר לעצמי, אולי אצליח לשכנע אותה להרפות. אולי היא רודפת אחריי רק כי ברחתי.

אני עושה טעות ומעיפה מבט לאחור, ומאבדת מהירות בגלל זה. אני מועדת כשהמכשפה מושיטה לעברי יד ארוכה שציפורניה חדות כסכינים ונכונות לשסף.

לא, אני לא חושבת שאפשר לשכנע אותה להרפות.

נשאר רק דבר אחד לעשות, וזה מה שאני עושה. אני מסתובבת במהירות לאחור ונושכת באוויר באיום, נזכרת בתחושה של שיניי הננעצות בבשר. נזכרת כמה נעים היה לפגוע במישהו שהפחיד אותי.

אני לא חזקה מבוגדנה. אני לא מהירה או ערמומית ממנה. אבל ייתכן שאני נואשת יותר. אני רוצה לחיות.

המכשפה עוצרת בבת אחת. בתגובה להבעת פניי היא מתקדמת צעד אחד לעברי, ואני מלחששת אליה באיום. יש משהו לא מובן בפניה, בעיניה השחורות המנצנצות. זה נראה כמו תחושת ניצחון. אני מושיטה יד לאחד הלהבים הקטנים המוסתרים מתחת לשמלה שלי, ושוב מצטערת שזה לא סכין החיתוך שלי.

אני שולפת אולר מתקפל ואצבעותיי מגושמות כשאני מנסה לפתוח אותו.

אני שומעת קול נקישת פרסות וחושבת משום מה שאולי זאת הגלשטיג שבאה לצפות בי נלקחת. שבאה לשמוח לאידי. היא כנראה זאת שהלשינה לבוגדנה על מעשיי; היא כנראה הסיבה שכל זה קורה.

אבל לא הגלשטיג מגיחה מחשכת היער. זה גבר צעיר עם רגלי תיש וקרניים, לגופו חולצת שריון קשקשים זהוב ובידו סיף דק. הוא יוצא אל שלולית האור שליד הבניין בפנים נטולות הבעה, כמו מישהו בחלום.

אני מבחינה בתלתלי השיער הבהיר התחובים מאחורי האוזניים המחודדות, בגלימה שצבעה אדום כהה המכסה על כתפיים רחבות, בצלקת לאורך צד אחד של הגרון, בנזר על ראשו. הוא נע כמו מישהו שמצפה שהעולם יישר איתו קו.

ענני סערה נאספים מעלינו. הוא מכוון את החרב שלו אל בוגדנה.

ואז המבט שלו מבזיק אליי. "הובלת אותנו במרדף ארוך." עיני הענבר שלו נוצצות כמו עיני שועל, אבל אין בהן שום חמימות.

יכולתי לומר לו שלא כדאי להפנות את המבט מבוגדנה. המכשפה מנצלת את ההזדמנות ומסתערת עליו בציפורניים נכונות לשסף את חזהו.

חרב אחרת עוצרת אותה לפני שהוא נאלץ להגן על עצמו. בחרב מחזיקה יד אביר בכפפה. האביר לבוש בשריון עור חום מפוסל, מחוזק ברצועות רחבות של מתכת כסופה. שערו שצבעו כצבע פטל שחור מסופר קצר, ועיניו הכהות זהירות.

"מכשפת סערה," הוא אומר.

"זוז הצידה, כלבלב," המכשפה אומרת לאביר. "או שאזמן ברק שיכה בך."

"את אולי מצווה על השמיים," עונה הבחור עם הקרניים בשריון הקשקשים הזהוב, "אבל אנחנו נמצאים על הקרקע. לכי או שהידיד שלי ישפד אותך עוד לפני שתספיקי לזמן זרזיף."

בוגדנה מצמצמת עיניים ומסתובבת אליי. "אני אמצא אותך שוב, ילדה," היא אומרת. "וכשאעשה זאת כדאי מאוד שלא תברחי."

והיא מסתלקת אל בין הצללים. אני מנסה למהר הצידה כדי לברוח.

הבחור עם הקרניים תופס בזרוע שלי. הוא חזק משציפיתי.

"ליידי סוּרֶן," הוא אומר.

אני נוהמת מעומק גרוני ושורטת את לחיו. הציפורניים שלי לא ארוכות או חדות כמו אלה של בוגדנה, אבל הן מצליחות להקיז דם.

הוא פולט נשיפת כאב אבל לא מרפה ממני. במקום זה הוא מושך את מפרקי הידיים שלי אל מאחורי הגב ומחזיק בהם שם בלי להרפות, ולא משנה כמה אני נוהמת ובועטת. וגרוע מזה, האור מאיר את פניו בזווית, שונה ועכשיו אני מזהה של מי העור שמתחת לציפורניי.

הנסיך אוֹק, יורש אלפהיים. בן הגנרל העליון הבוגד ואחיה של המלכה העליונה בת התמותה. אוק, שהובטחתי לו פעם בנישואים. שהיה פעם ידידי, אם כי לא נראה שהוא זוכר זאת.

מה אמרה עליו הצפרירה? מפונק, חסר אחריות ופרוע. אני מאמינה לה. למרות השריון המבריק, הוא לא מיומן בשימוש בחרב עד כדי כך שאפילו לא ניסה לבלום אותי כשתקפתי אותו.

אבל בעקבות המחשבה הזאת מגיעה אחרת: פצעתי את נסיך אלפהיים.

אוי, איך הסתבכתי.

"העניינים יהיו פשוטים בהרבה אם מרגע זה והלאה תצייתי לנו ציות מלא, בת הבוגדים," מודיע לי האביר כהה העיניים בשריון העור. יש לו אף ארוך והוא נראה כמו מישהו שחש נוח יותר להצדיע מאשר לחייך.

אני פותחת את הפה לשאול מה הם רוצים ממני, אבל הקול שלי צרוד מחוסר שימוש. המילים משובשות, והצלילים הם לא אלה שהתכוונתי להם.

"מה לא בסדר איתה?" האביר שואל ומסתכל עליי בקימוט מצח כאילו אני חרק.

"חיי פרא, אני מניח," הנסיך אומר. "רחוק מאנשים."

"היא לא דיברה לעצמה, לפחות?" האביר שואל ומרים גבות.

אני נוהמת שוב.

אוק מרים אצבעות אל הלחי, מרחיק אותן ומעקם את פניו. שלוש שריטות ארוכות מדממות שם בעצלתיים.

כשמבטו חוזר אליי יש בהבעת פניו משהו שמזכיר לי את מֶדוֹק, אבא שלו, שמעולם לא היה מאושר יותר משהיה כאשר יצא למלחמה.

"אמרתי לך שמעולם לא יצא שום דבר טוב מחצר השיניים," האביר אומר ומנענע את ראשו. הוא קושר את מפרקי הידיים שלי בחבל, ואז מלפף אותו סביב האמצע כדי לחזק את הקשר. הוא לא חותך בבשרי כפי שנהג לורד ג'ארל לעשות כשכבל אותי בהחדרת מחט שמושחלת בה שרשרת כסף בין עצמות הזרועות שלי. עדיין לא כואב לי.

אבל אין לי ספק שזה עוד יגיע.