ואני אעלה באש

#מיינדפולנס

פותחת קלף:
— שוקו הפיל מזמין אותך לדמיין שכל אחד מהמשתתפים במשחק החיים הוא חיה וכל החיות מנסות לשחק יחד!
— משחקת —

אתמול קיבלתי מייל מפתיע ממיקה נוי, הסוכנת שאצלה אני רשומה מאז שסיימתי בית צבי לפני כך וכך שנים, ואני מתחזקת אותה בשכר טרחה שמתחדש כל שנה. לא שהיא טורחת. קשה לי להאמין שגם האחרים משלמים לסוכנת שלא עובדת בשבילם.
דורית יקרה
אולי תרצי להשתתף כשחקנית אורחת בהצגה "המחלקה" של חוג הדרמה במרכז לבריאות הנפש באר יעקב!!!? הם מחפשים שחקנית שהיא לא בהכרח מהמאושפזים, אחת עם ניסיון משחק וקצת רקע באשפוז, להצגה שתעלה ביום האישה הבינלאומי, עם אופציה להופיע גם במוסדות אחרים כמו תיאטראות או בהזמנות של ועדי עובדים. הדמות היא של אישה בשנות הארבעים בשם רוחה (רחל) שחיה במקום כעשרים שנה. אישה חכמה ויצירתית — ומייד חשבתי עלייך. הבמאית והמחזאית, שהיא לא מהמאושפזות, תשמח אם תעניקי מניסיונך במשחק ובחיים לדמות הרגישה של רוחה. שולחת לך את המערכה השלישית בהשתתפותך. תרשי לי לומר לך, דורית יקרה, שאני רואה בעצמי חברה ולא רק סוכנת אחרי כל השנים שאנחנו עובדות ביחד, ובעיניי זאת הזדמנות מעולה בשבילך לחזור לבמה, ובלי אודישן (אני מבינה שהפסקת ללכת לאודישנים, יותר מדי אכזבות...) מזכירה לך שגם תפקיד קטן הוא גדול, תלוי רק בך.

"המחלקה"

הדמויות: ארבע נשים (בקרוב יהיה הליהוק לתפקידים האחרים)
ד"ר רוזן — רופאה פסיכיאטרית כבת 40. חכמה ורגישה, אבל מתהפכת בקלות ונהיית נקמנית ועצבנית.
מוניקה — אישה בגיל העמידה, הייתה מאושפזת בעברה הרחוק, לא מטופחת, מקרינה בדידות וצער.
גלית — אישה צעירה, מאושפזת, כוססת ציפורניים באובססיביות ונוגעת בשערה ללא הרף.
רוחה (רחל) — אישה בשנות הארבעים, מאושפזת, בשיער קצר כהה אסוף ומתוח בסיכות ראש. בּוּצ' או טראנס, לא ברור.
הפקות: בקרוב במרכז לבריאות הנפש באר יעקב ובעוד מקומות.

מערכה שלישית
שלוש הנשים והרופאה יושבות על כיסאות במעגל

ד״ר רוזן:
חיכיתי לך, למה לא הגעת לשיחה?
גלית:
[מדברת תוך כדי כסיסת ציפורניים, לא יוצרת קשר עין] אהה, לא זכרתי, אני יבוא היום אם את רוצה. [מתחילה לבכות].
ד״ר רוזן:
תפסיקי ליילל, אני כבר אקבע לך. ואל תשכחי בבקשה!
מוניקה:
מהההה?
רוחה:
ותפסיקי ליילל, יא פוסי. הינה, קחי טישו. [קמה ומנגבת לגלית את הדמעות. מנסה לקנח לה בכוח גם את האף אבל גלית מזיזה את הפנים הצידה ובסוף דוחפת אותה. רוחה חוזרת למקום, מועכת בעצבנות את הטישו]. למה?
מוניקה:
למה מה?
רוחה:
למה היא עשתה לי את זה?
גלית:
[בבכי] לא זוכרת מה עשיתי. תהרגי אותי אם אני זוכרת.
רוחה:
דחפת אותי, יא פוסטמה!

דמיינו איזו חיה היא "אישה בשנות הארבעים, מאושפזת״. קחו טישו אם לא הבנתם.

פותחת עוד קלף:
— טופי הקוף רוצה לדעת איזו הרגשה יש בלב כשמאוהבים.
— מרגישה —

הלכתי מהר כאילו אני רוצה להגיע. בחורה שעברה לידי אמרה לנייד, "נדבר בהמשך". שלט ניאון נצנץ באדום מפתה "סלואו לאב". הרגשתי נרגשת. ״המבורגר, צ'יפס וקפה״, ביקשתי מבחור בכובע מצחייה. ואז החלה סדרת שאלות מורידה, "וול דן? מדיום וול? מדיום? עם או בלי בצל? מיונז? ירקות..."
״למה שלא תשימו מכונות כמו במקדונלד'ס״, קטעתי את הרצף. ״אפשר לסמן את כל ההעדפות״. בחרתי לפי הסדר, ״וול דן, בלי בצל, עם מיונז, בלי ירקות. ומה עם קטשופ?״ הקשיתי, ״למה זה לא כלול כמו במקדונלד'ס? ומה עם המיונז והחרדל? ולמה צריך להזכיר גם את זה?״
"אנחנו סניף קטן", הבחור התנצל, "אין לנו כסף למכונות או לקטשופ חופשי", והניח על המגש שני שקיקים תועים של קטשופ.
״תודה על היחס האישי״, אמרתי. הוא צחק. הצחקתי אותו. חחח. אולי נעשה לו את היום, נשאיר לו טיפ. לקחתי את המגש וחיפשתי מקום ישיבה, לא ליד השירותים, ולמרות שרק שלושה גברים ישבו "לא ליד השירותים" בשולחנות נפרדים, הקול שלהם מילא את החלל. מספר אחד, שנשמע ונראה כמו קבלן ערבי, צעק, "אמרתי לך! חרסינה עשרים על עשרים! תכלת! לא במטבח! באמבטיה!" מספר שתיים, נראה ונשמע כמו אחד שנשוי מאה שנה, "אני עכשיו בסלואו לאב, להזמין לך משהו? הזמנתי לי קפה ומאפה... כן, עם גבינה, לא עם פרג, אין כאן, מה לעשות..." מספר שלוש, נראה ונשמע כמו מתווך דירות, אולי של מספר אחד, "אני מראה את הדירה מחר, נדבר כבר על המחיר... גמיש, מה שתרצה..." העדפתי להתרחק מהשלישייה הרעשנית.
סתם איש, סווטשירט אפור מעל השולחן ונעלי פלדיום אפורות מתחת, אפרורי כמו בעל של מישהי, לא שלי (שלי ייראה צבעוני, אם בכלל), זיהה את המצוקה והזמין אותי לשבת מולו בשולחן. התיישבתי, סתם אישה.
"איך קוראים לך?" הוא שאל. אכלנו שני המבורגרים ושתינו קפה, וקצת דיברנו וגם התנשקנו מעבר לשולחן. דני, הקוף הפרטי שלי, לא אוהב לנשק אותי, הרוק שלי מגעיל אותו, וגם הלשון החלקלקה שלי שמשוטטת לו בפה כמו בעלת בית. הוא לא סובל שתופסים עליו בעלות. לא במשרד ולא בסקס — הוא חייב תמיד להיות למעלה. משעמם ת'תחת.
"את לא חייבת להגיד..." אפרורי גמגם ונשמע כמו אחד עם אפס ביטחון עצמי, "אולי..." הוא התחיל להגיד עוד משהו, אבל תכף הבנתי את הכוונה, והנהנתי. הוא השלים את המשפט רק אחרי ששתינו עוד קפה פלוס עוגת גבינה עתיקה בהתאמה למראה שלו — לבנבן, מזיע, מתאמץ. פירור גדול של גבינה מעל השפה העליונה. "רוצה לבוא אליי לדירה? אני גר קרוב".
״בטח״, אמרתי.
קמנו. ציפיתי שהוא יזדקר יותר כשיעמוד על שתי הרגליים, אבל התנועה נקטעה באיבה. החלק העליון שלו, זה שמעל השולחן, היה הרבה יותר ארוך מהחלק התחתון. הוא נעמד על רגליים קצרצרות. טוב, מאוחר מדי להתחרט, אמרתי בלב. נזרום. הצטרפתי לננס. בדרך הצצתי בדירות שלאורך שדרות בן ציון. מקום די עשיר, עצי שקמים, קיוסקים בסגנון רטרו מימי אחוזת בית וכל הגברים בחליפות הלבנות מתבוססים בחול בטקס ההכרזה. והריהוט והחפצים והשנאות והאהבות שהדיירים אגרו במשך השנים, והלברדורים, כאילו כל האפשרויות עוד פתוחות לפניהם. וגם לפניי. כמו הסיפורים שאני יכולה לספר לנשמה תאומה, כמו כתיבה ביומן.
התחלתי לכתוב יומן בתקווה להתמיד, עם דמות של מספרת כל־יודעת, אני — שקרנית ברמות לטובתי, כאילו הנשמה התאומה, אחת שבאמת־באמת יהיה לה אכפת ממני, אובייקט מעבר לחיים האמיתיים שלי (אחרת למה לה להתעמק במה שאני כותבת?) תקרא את היומן, אולי אחרי מותי, ולא תשאל אף פעם, "מה? זה באמת קרה?" אלא תמלמל לעצמה, "כל הכבוד לך, ילדה". ואני אשיב, ״ממש ככה״. ואולי גם אספר לה משהו מצחיק, אני טובה בלהצחיק על חשבוני, למשל, על אפרורי שרצה אותי, בער מתשוקה כמו בסרט שבו גיבור העל או התחת שואל את הדמות היפהפייה שאני, אם אפשר להיכנס לטירה שלי, ואני אומרת, ״בטח, למה לא, אם אתה מתכוון לכוס שלי היפהפה״. והוא קורע מעליי את הבגדים ואת הגרביונים המדהימים שלי וזורק אותם על הרצפה ומרים אותי על הידיים ומעיף על המיטה או מושיב אותי על השולחן במטבח... ואוהב אותי, ואני גומרת שלוש פעמים תוך שעה. באמת! ועל הכאב המענג שהרגשתי — אפילו שהדירה של אפרורי הייתה קטנה ומצחינה ואפילו שאפרורי גמר תוך שנייה, הלך לשטוף את עצמו בכיור, ביקש שאתלבש מהר ויצא, מדלג במדרגות על הרגליים הקצרות, ואני מקרטעת אחריו, מכפתרת עקום את החולצה. העניין הוא שבאמת־באמת, בחיים האמיתיים האפרוריים שלי, אני רוצה אותך אפור. אפור משעמם כמו הבעלים של הנשים בבתי הקפה. יושבים אפורים עם הנשים שלהם. הוורודות. ורוד תינוק. כמו פריחת השקדיות. פרחות. גברים אפורים נבולים במים עכורים. עקרות הבית הוורודות שכחו להחליף לכם ת'מים. מגיע להן עונש! זיון בתחת. אולי נדבר עם האפורים? הזדמנות בלתי חוזרת לזיון לא שגרתי? עם השקדיות הוורודות? לא נראה לי שהם יעופו על זה.
ואולי רק איתי? אפרורי ואני אצלי בבית? יש כאן הרבה מקום. כאילו בחיים האמיתיים הוא היה נכנס לכאן. אולי כן, אבל בדמות האמיתית המגעילה שלו. מזיע מהתרגשות. או נגעל מהדמות האמיתית שלי, מה שהיא לא תהיה.
"קוראים לי דורית", השבתי בלב לאפרורי. זה הולך להיות יום נהדר! אמרתי גם כן בלב בהליך מואץ של שכנוע עצמי.

פותחת קלף:
— מרשמלו החתולה מזמינה אותך לכתוב כמה מילים בעקבות המשפט "מה את/ה עושה?"
— מתגעגע/ת לביג מק —

"אחי! זה החלק הכיפי! אתה יודע שהיא בעניין אחרי שאתה שולח לה צילום של הזין הענק שלך וואווו!!!! תופס אותה ישר בדלת, הלשון עמוק בפה, מועך חזק את הציצי הגדול, הפטמות המחורמנות, היא צועקת בקול צייצני כמו חזיר ששוחטים אותו, חרמנית אש, תראו בתמונות — גרוטאה אחי אבל נוסעת".
סוף ציטוט מהסטורי של אפרורי. וגם צילום מטושטש של הגרוטאה על המיטה שלו, ולא, לא נעלבתי, הפוסט היה מיועד רק לחברים שלו, הוא לא יכול לדעת שאני מחוברת לאינסטה שלו ולא רק אליי לתחת. בתמונה, בקושי רואים את הזין כי הכול מטושטש. הגודל ברור רק אצלי בזיכרון. יכולה גם לדמיין אותו מושתל, מטושטש, בגודל טבעי על צווארון סווטשירט אפור או מתנדנד בגודל טבעי על צווארון חולצת פלנל משובצת, במקרה שהוא קיבוצניק מהרפת או מהלול, עם אישה קיבוצניקית ורדרדה בשם יונת (אם נגיע לשלב הגילוי הנאות ביחסים).

בלילה אני משתחררת מהבגדים שלי, מהגרביונים שלי, מהחזייה המעפנה, מהתחתונים המסריחים אחרי ערב של פינטוזים ואוננות ויום של שיטוטים — אישה משוחררת.
בפלייליסט היה שיר אהבה מהאייטיז, לא יודעת איך הוא הצליח להסתנן. מחקתי אותו כדי לא להרגיש נוסטלגית. זה רע למצברוח, רציתי לשמוע מישהו מדבר. ללחוץ פליי ושמישהו ידבר אליי.

פותחת קלף:
— טופי הקוף אומר שהעולם מלא בחידות מסקרנות... איך פורחים פרחים? איך נוסעות מכוניות? מה מסקרן אותך לחקור מחר?
— מחר —

הדרך ל"קמפוס באר יעקב", שמו החדש של המרכז לבריאות הנפש, נראית מוכרת גם אחרי עשרים שנה ולמרות מגדלי המגורים שנוספו בין הבתים חדי הקומות, בעלי גגות הרעפים. פסטורליה. הפסטורליה נשמרת גם בשבילים המתפצלים בין המחלקות, בין איים של צמחייה — בעיקר קקטוסים, ומתקני כושר ל"סטודנטים" ב"קמפוס" ששוהים במחלקות הפתוחות. ה"סטודנטים" ששוהים באגף הסגור ואלה שרק לפני שבוע התקבלו ל"קמפוס", מודרים מהשיטוט בשבילים ומהפעילות האירובית בטרם יבררו אם הם מסוכנים לעצמם ולסביבתם.
ה"סטודנטים" ב"קמפוס" משננים את החומר לפני כיבוי האורות ב"מעונות" ולא שרועים במיטות כמו זומבים, ממולאים בכדורים או זוללים ממתק מתחת לשמיכה כדי שהאחרים לא יחטפו להם. מרשרשים בעטיפה. הם גם נהנים מחיי חברה "תוססים" — ממש כמו בכל "קמפוס" — בתור לקבלת התרופות, בתור לפסיכולוג, וגם מסתם אונס של חיבה על־ידי כוח העזר. חברתי נדיה הייתה מנשנשת גם את העטיפה של המקופלת, לא טרחה להסיר אותה, היא הוגדרה קָטָטוֹנִית; לא דיברה ולא הגיבה, וגם היה צריך להושיב אותה או להשכיב אותה לפי הצורך. אבל לפעמים הייתה מסתכלת עליי ומחייכת בחיבה. חברה טובה, שיכולתי לדבר איתה כמה שאני רוצה ולהאמין שהיא מקשיבה, וכל מה שאני אומרת נספג במוח הצמר־גפן מתוק שלה.

פותחת קלף:
— מרשמלו החתולה גם סקרנית לדעת, אם היית יכול/ה ליצור כל דבר בעולם, מה היית רוצה ליצור היום?
— כלום עם כלום —

זיכרון (לא ליומני):
אם מישהו זקוק להסבר או לסתם תירוץ למה אני ככה או אחרת: עוד ערב בבית, אנחנו; אימא, אבא, אני ואחותי, העדה לא חשובה, יושבים סביב השולחן ואוכלים. אני צריכה לגמור מהצלחת אוכל מגעיל ברוטב מגעיל. הפנים המזיעות־חזיריות של אימא עומדות מעליי כמו הולוגרמה מסרט אימה, שואבות לי מהמוח את היצירתיות הפראית שלי, שהיא שילוב של חיים ופנטזיות, לא תמיד הבדלתי ביניהם. עכשיו אני מבדילה, לצערי. עכשיו אני בשילוב של כלום עם כלום. ולא כדאי להיכנס להסברים מייגעים למה אני כבר לא בשילובים הפראיים. ואולי אני דווקא כן, אולי אני עכשיו בתקופה נפלאה של שילוב פראי של כלום עם כלום, שזאת תורה בפני עצמה, כמו מִחזור אשפה ויצירת קומפוסט. ואם אנחנו כבר בשלב השאלות, אז למה אני ממשיכה להאשים את אימא? ולמה לא להיפרד מאימא ומהשטויות? למה לא ללכת לטיפול פרידה מהאם — "להתחבר לרגשות ולתחושות שלנו במצבים קשים, וליצור מרחב נפשי שיאפשר לנו להבין מה באמת קורה ולמה איבדנו את תום הילדות?" או לפחות לסדנה בנושא שישלב בין שני הכישרונות הכי גדולים שלי — המשחק והיכולת ליצור קשר מיידי עם בני אדם, כביכול על בסיס צמצום הערך העצמי שלי והרחבה של זה שמולי, בלי קשר למגדר. למרות שעל גברים זה עובד יותר. שני הכישרונות "היחידים" שלי, יהיו מי שילעיזו, אבל אל תקשיבו להם, כי אתם הקהל השבוי שלי ואתם לגמרי בעדי. לא?
סדנה זה רעיון נהדר! ובלי הציניות וההיסטריה שקשורה לכל יוזמה חדשה שלי (כבר שכחתי מתי הפלגתי בגרוטאה הזאת), כבר שכחתי מתי התעוררתי לשחר של יום חדש עם יוזמה חדשה בלב ואמונה פראית שאני יכולה להצליח... אני יכולה גם להבטיח למשתתפות הסדנה העתידית יצירה מחדש של המרחב הנפשי וחזרה ליצירתיות הפראית של ילדותכן, כמו גם בנייה מחודשת של ההיסטוריה הפרטית שלכן ומחיקה אחת ולתמיד של ההיסטוריה הציבורית.
מישהי, אולי אני, בהמשך לשחר החדש ולאמונה הפראית, ולמרות הספקנות והנואשות, תלתה מודעה על לוח המודעות בפינת הקפה בעבודה (יש שם גם אספרסו מעולה אם את מביאה לעצמך את הקפסולה): רִטריט! סדנת מיינדפולנס אינטימית בגליל המערבי לשבע עד עשר משתתפות בנושא שחרור דפוסי חשיבה שליליים ומעכבים שנובעים בעיקר מכעס ומפחד: ״שחררי את הנשיות שלך ואמצי אותה ללב״. הסדנה תימשך שבוע, כולל סופ"ש, ותכלול עבודה על מיניות — גם בגיל המעבר — עם או בלי מנופאוזה, ועל הקשר בין מיניות ממומשת לחיים מאושרים ולזוגיות מאושרת (או למיניות לא ממומשת או ליובש נרתיקי לכל מי שכבר בגיל ולמי שעדיין לא — כדאי לכן להתכונן מראש, אחיותיי, כי זה בטוח יגיע, וסליחה על הבוטות, אבל הדברים צריכים להיאמר. אולי גם בשילוב כתיבה או ציור ועיבוד המרחביים היצירתיים שקיימים בתוככן אבל עדיין לא בצבצו על־פני השטח), נתנסה ונרכוש כלים פרקטיים לשינוי דפוסי חשיבה שמובילים להלקאה עצמית, אשמה ותחושת קורבנות. נלמד גם כיצד לפתח חמלה עמוקה יותר כלפי הגוף שלנו בדרכי חיפוש ומבע שלא הונדסו על־ידי התודעה הקולקטיבית, ובדמיון מודרך בשילוב שמנים אתריים ניתן ביטוי לאני הפרטי שלנו, ניפתח לעוד חלקים בחוויה העצמית שלנו, ונקבל כלים כדי לתרגל את התובנות החדשות גם בבית.
בואי, קבלי מקום להיות מי שאת. בואי, קבלי כלים לבטא את עצמך. בואי, תפנקי את עצמך. בואי, תעשירי את הווייתך בעבודה על השראה ויצירה וכל מה שיעלה בחיק הטבע הפראי סביבנו.
(הסדנה תיפתח כמובן אם רק יהיה ביקוש מצד הטיפשוניות בעלות הביציות המיובשות, תופעה שגורמת גם למוח מיובש — על לא דבר, זה בדוק. גם באופן אישי. אולי כדאי לכלול גם משהו יותר עכשווי כמו סדנאות לעיסוי עצמי — מכבסת מילים לאוננות — עבור הנשמות הבודדות, לגילוי עצמי גופני ונפשי, ולאורגזמות עוצמתיות ולמציאת נקודת הג'י — תמיד אקטואלי גם לטיפשוניות מזדקנות כמוני. "אישה בשנות הארבעים, מאושפזת״. הינכן מוזמנות לתייג #מיטו, כמו בושם זול לטשטוש סירחון הנואשות של אישה משוחררת, אישה מעופשת, מזדקנת, מיובשת. עושה רק מה שהיא אמורה לעשות. מה שאתן אמורות לעשות. אבל מה זה ה"מה" בדיוק? להתגעגע לתינוקות שאין לה? לנו?)
הינכן מוזמנות! ♥
ההזמנה לא כללה כמובן את כל מה שבסוגריים, למי שתוהה. הציניות שבסוגריים אינה מומלצת בתהליך המיינדפולנס.
שלחתי את המשך ההזמנה למייל של שתי הטיפשוניות שמילאו את הפרטים, ואחרי שמילאתי גם אני את הפרטים שלי, נכנסה הודעה למייל:
אחות יקרה, תודה על הצטרפותך לרשימת ההמתנה. בטוחה שתיהני ותפיקי תועלת מהסדנה.
איך זה עובד? החל מהיום ועד לסדנה הפיזית שתתקיים בכליל או במושב אמירים או במקום דומה, תקבלי שיעורי הכנה לחשבון המייל שלך בכל יום במשך שבוע, גם בשבת, סה"כ שבעה שיעורים. כל שיעור הוא שלך ואת יכולה לשמור אותו ולהתייחס אליו בכל עת שתרצי. אם את מפספסת שיעור או עסוקה מכדי להגיע אליו באותו יום, כל שיעור ינוח במייל שלך ללא רגשות אשמה, עד שתהיי מוכנה לחזור אליו. בהרשמה לקורס את מקבלת בחינם גם עלון השראה וחפיסת קלפי מיינדפולנס חיות, למשחק עם הילדים ו/או הנכדים, אשר ייתנו גם לך, כמו לי, השראה יום־יומית.
יום בריא ומספק לכולכן יקרות ♥

פותחת קלף:
— שוקו הפיל מזמין אותך לדמיין שיש לך כובע קסמים. ספר/י מה היית רוצה שיקרה לך בכל פעם שתחבוש/י אותו.
— קסם —
 
הדוקטור החדיר לי בזריזות אצבע בכפפה לרקטום. האצבע המורה או האמצעית, אני מניחה. לא ידעתי כי הייתי עם הגב אליו, גם בזמן שהוא מרח לובריקנט. כאב. כאב פתאומי חד, אבל חשתי גם עונג. היי, מתי הפעם האחרונה שרופא או בכלל, בחור צעיר, חדר אלינו אנלית? או בכלל?

*המשך בספר המלא*