האישה בלהבות

הקדמה

"ארט באזל", מיאמי

מזווית העין, ג'ולס קולטת את מבט הפחם הנוקב של האישה תחת אותן גבות כהות ייחודיות, משורגות וטעונות, בוחן אותה בריכוז, כאילו היתה ציור. הדופק שלה מאיץ כשהיא מסיבה את גופה מעט, כדי שהאישה תראה אותה טוב יותר. זהירות, היא מזכירה לעצמה. לכל תנועה יש משמעות.
ג'ולס התכוננה היטב לרגע הזה. היא למדה את העדפותיה של מרגו דה לורן, ומכירה את סגנונה וטעמה כאילו היו שלה. היא השקיעה במראה שלה הערב. במקום העיתונאית תולעת הספרים הגיחה מתוכה אישה אחרת — אלגנטית, סקסית, פתיינית. ג'ולס פיזרה את תלתליה הפרועים הערמוניים ועיצבה אותם בגלים משוחררים. היא החליפה את משקפי שריון־הצב הלמדניים בעדשות מגע, ולבשה את שמלת הכתף הארגמנית של אֶרוֶוה לֶזֶ'ה, שעוטפת את גופה — את הקימורים שהיא מסתירה כל חייה תחת סווטשרטים רפויים. השמלה נשלחה בלוויית הודעה: זה מה שאת לובשת. האיום המרומז נשמע היטב. אבל השולחת לא יודעת שג'ולס מקדימה אותה בצעד אחד.
הבגד הגיע בלוויית זוג נעליים — עקבי סטילטו בגובה עשרה סנטימטר של "אניקה באום" — לא מפתיע. הרי מה שחשוב באמת ביריד "ארט באזל, מיאמי" לא קשור לאמנות; מה שחשוב באמת זה הנעליים. נעליים מספרות את כל הסיפור — מי את, מה את יכולה להרשות לעצמך, האם את מתחזה או הדבר האמיתי. או שקנית כרטיס יומי בחמישים דולר (סתם אחת) או שקיבלת כרטיס אח"מ (מישהי שמכירה מישהו), או, במקרה של ג'ולס, בעלת כרטיס "מוזמן" הנחשק, בצבע ורוד מג'נטה, לאח"מים חשובים במיוחד (משתתפת). "הפרטים עושים את ההבדל," אמרו לה חודשים קודם לכן, בתחילת התחקיר. "מרגו דה לורן היא הגלריסטית הכי חשובה בעולם. אם לא תקפידי על הפרטים, אבוד לך."
שפתי הנופך המבריקות של מרגו מתעקלות בפתיינות לכיוונה. אבל ג'ולס יודעת היטב שאין בהן תאווה, אלא שליטה. האישה מניחה את גביע השמפניה הריק למחצה על מגש של מלצר חולף וחוטפת שני גביעים מלאים. היא מרימה אחד מהם לעבר ג'ולס, מזכירה לה את מה שרוחש מתחת לפני השטח. אחרי הכול זאת המסיבה שלה, האירוע שכל המי ומי חומדים ב"באזל", והיא מצפה שג'ולס תמלא את התפקיד שהטילה עליה.
ערב הגאלה של גלריית דה לורן, בחסות משותפת של בנק UBS ותאגיד LVMH, הוא אירוע אקסקלוסיבי שההזמנות אליו נמסרו ביד; האמנים הקבועים והחדשים של הגלריה מוצגים בו לראווה. עם המוזמנים נמנים ידוענים ודוגמניות מהשורה הראשונה, סוחרי סמים ופוליטיקאים, משפיענים ונשות חברה, מבקרים ואספנים, כולם מאבּיקים זה את זה בחצר אחוזת ורסאצ'ה, או בשמה החדש וילה קאזה קזוארינה, וככל הנראה לא יעזבו לפני הזריחה. מרגו שואפת למכור את היצירות של אמניה, אבל יותר מזה היא רוצה לפאר את המותג שלה ולהאפיל על המתחרים.
בשמלת הטוקסידו ללא חולצה של טום פורד, בסגנון אנדרוגיני על גבול הפורנוגרפי, מרגו מתענגת על מעמדה כיפהפיית הנשף. כשג'ולס מביטה עליה היא נתקפת בחילה. התלוליות של שדי הברונזה שלה מוגבהות וגלויות לעין, והמחשוף העמוק לא זז — טבע דומם — מזויף ובלתי־מושג כמו האישה עצמה.
השערות על עורפה של ג'ולס סומרות כשמרגו מתחילה להתקדם לעברה. תשמרי על קור רוח, תפגיני ביטחון, היא מורה לעצמה. לא תהיה הזדמנות שנייה. הכול תלוי בזה. היא מעיפה מבט מהיר אל החצר, עיניה מרפרפות על פני החוגגים, ורואה את אדם מוקף עיתונאים שדנים בציוריו. הוא עוד לא הבחין בה; הוא אפילו לא יודע שהיא כאן. מוטב כך. אלוהים, הוא נראה טוב. יפה במובן המחוספס, תסרוקת פרועה של כוכב כדורגל, בלייזר אופנתי, שג'ולס יודעת שהוא שונא. אדם מרגיש בנוח במכנסי ג'ינס קרועים ובחולצה מאוסף הטישרטים שלו ממופעי רוק.
היא עוצמת את עיניה לרגע, מנסה לא לחשוב על מה שהיה. היא חייבת להתמקד ולהגן עליו — על כולם — מפני מרגו. הפחד חולף בגופה כמו אדווה והיא הודפת אותו. האם מישהו מוגן בכלל מפני הכלבה הזאת?
ג'ולס מאגרפת את כפות ידיה, יודעת שיהיה קשה מאוד ללכוד את מרגו ולחלץ ממנה את הסיפור. לא את זה שיתפרסם מחר בעיתונים, אלא הסיפור האמיתי. הסיפור שמאחורי הסיפור.
מרגו נראית אדישה לחנפנים שמנסים ללכוד את תשומת לבה בעודה משייטת בקרב ההמון המהודר, ומתקדמת בריכוז של פנתר לעברה של ג'ולס. האורחים החנפנים מתנתקים ממעגליהם החופפים כדוגמת דיאגרמת ון כדי לאפשר לה לעבור. ג'ולס עוצרת את נשימתה כשז'קט המשי של מרגו מבריש בקלילות את עורה החשוף. מקרוב אי־אפשר להתעלם מריחה השתלטני של האישה — וניל טהיטי עם נגיעות של ורד: קלייב כריסטיאן מס' 1 "אימפריאל מג'סטי" — אחד הבשמים היקרים ביותר בעולם. לפני כמה חודשים היא קראה כתבה ב"ווג" הבריטי, שמנתה את "פריטי החובה" על פי מרגו דה לורן.
"השמלה מתאימה לך כמו כפפה," לוחשת מרגו באוזנה של ג'ולס. "תרשמי הכול ותתכונני." היא חוסמת כל אפשרות לשאלות כשהיא משרבבת שפתיים ומצמידה אותן אל פיה המופתע של ג'ולס. היא מגייסת את כל כוח הרצון שלה כדי לא לירוק את טעם השמפניה והסיגריות. "ואל תסטי מהתלם," מזהירה אותה מרגו, מושיטה לה גביע שמפניה מבית רוּאינָר, וחולפת על פניה בחלקלקות בדרכה אל הצד השני של החצר.
כשג'ולס מרימה את הראש היא נתקלת במבטו ההמום של אדם. הוא הבחין בה, ראה את הנשיקה. הפה שלו פעור. מה נסגר, ג'ולס?
זה לא מה שאתה חושב, משיבות עיניה. היא מסיטה את המבט מיד, מנסה להיבלע בקהל. היא לא יכולה להתמודד איתו כרגע. הכול צריך להתנהל בלי הפרעות. לבה הולם כשהיא מסתובבת ורואה את מרגו עולה לדוכן הסמוך למזרקה המעוטרת במרכז החצר, עם ראשו של פוסידון משקיף מעל. הדי־ג'יי המפורסם משתיק את המוזיקה באמצע המיקס, וכל הסובבים קופאים במקומם.
מרגו מושלת בחדר, בשדה הקרב שלה. היא סופגת את ההערצה, מכחכחת בגרונה ומחכה עד שהדממה מתחילה להיות מביכה. היא נהנית מזה. מהמשחק, ממאבקי הכוח. כולם יודעים שמרגו דה לורן ניזונה מתשומת לב. ג'ולס סוקרת את החדר המלא מאות פרצופים מרותקים ומשתוקקת לצעוק, מטומטמים, היא משחקת בכם!
הכול מבוים לעילא, כמו תפאורה באולפן קולנוע. החצר המעוצבת בראוותנות והדֶק המקיף את הבריכה מלאים ציורים שמוקמו בקפידה בין פסלי קרח עצומים ומאות נרות מוזהבים. המלצרים, כולם בחורים צעירים ושריריים בג'ינס שחור צמוד וגופיות לבנות, מסותתים ומבריקים כמו רקדני צ'יפנדייל. אפילו מזג האוויר משתף פעולה. חם מהרגיל בלילה החורפי הזה, והרוח קלה כמו בהתאמה אישית. הכול מושלם מדי. ג'ולס נאנחת מעומק הלב. משהו חייב להשתבש.
"ערב טוב וברוכים הבאים," פותחת מרגו. "אני מרגו דה לורן, ואני מאושרת להיות איתכם כאן הערב." היא לא זקוקה למיקרופון. קולה העשיר מהדהד, המבטא הבריטי מהוקצע ומוקפד, משקף את מוצאה המיוחס. "זאת השנה השמונה־עשרה שגלריית דה לורן מציגה ב'ארט באזל'. התערוכה הזאת חשובה לי במיוחד, כי היא לא סתם תערוכה — היא קרובה ללבי." היא מצביעה על הציור הענקי שניצב מכוסה מאחוריה, וכל המבטים עוקבים אחריה. היא מחזיקה את הקהל בכיס הקטן שלה. "הציור הזה נעדר מהאוסף המשפחתי שלנו כבר שמונה עשורים. עד עכשיו..." שתיקה טעונה משתררת כשמרגו מקיפה בתנועת ידה את החצר ההומה ופונה אל העוזרת האישית שלה, הלבושה בשחור מכף רגל עד ראש. "תחשפי אותו."
הכיסוי מוסר במשיכה דרמטית וג'ולס מביטה בהשתאות בבד העצום. גל הלם מכה בה, כאילו נכנסה למסעדה וגילתה שמחכה לה מסיבת הפתעה. אולי היא מדמיינת, אבל מרגו מחייכת אליה מעל הדוכן, חיוך כספיתי שמשתנה עד מהרה לגיחוך. הדם גועש בעורקיה של ג'ולס; הזעם גואה בה. הציור הזה לא שייך לה.
"שקרנית!" צורחת ג'ולס במלוא גרון, אבל שום צליל לא נשמע. קולה חלול. זיעה נוטפת במורד גבה ונספגת בשמלת המעצבים. זה לא קורה.
אבל זה קורה.
בתחילה נשמעות מחיאות כפיים אקראיות, ואז הן מתפשטות ומהדהדות, מחרישות אוזניים כמו אחרי הבקעת שער הניצחון בגמר גביע העולם בכדורגל. פניה של ג'ולס בוערות אבל ידיה קרות, כאילו משהו השתבש במד הטמפרטורה הפנימי שלה, והיא מבינה שהיא זו ששיחקו בה.
מרגו מתמוגגת ממחיאות הכפיים. מבטה הנוקשה מוצא שוב את ג'ולס. חיוכה הקפוא משדר שמחת ניצחון, ולקינוח גם אכלת אותה.
ג'ולס רואה את אדם נדחק בהמון ומנסה להגיע אליה. אבל לפני שהיא מספיקה להגיב, היא מרגישה נקישה חזקה על כתפה. היא מסתובבת ורואה בחורה בעלת פנים מחודדות בשמלת מיני לבנה מעור, צמודה כל כך שדרוש שפכטל כדי לקלף אותה. ג'ולס מזהה את "השוערת" שעמדה בפתח האחוזה וסימנה את האורחים ברשימה — היה ברור שזאת לא העבודה הקבועה שלה.
"בואי אחרי," מצווה האישה במלמול. כלומר עכשיו. רגליה של ג'ולס בקושי נושאות אותה. מבטה מזנק אל הקצה השני של החדר, מחפש את אדם, אבל הוא נעלם. לאן? ראשה מסתחרר. תחשבי, תחשבי.
תחושת הבטן אומרת לה לברוח בשיא המהירות, אבל היא יודעת שמוטב שתציית, אחרת... האזהרה מרחפת כמו ענן שחור מעל ראשה. ג'ולס הולכת בעקבות האישה, יוצאת מהחצר דרך דלת צדדית נסתרת ויורדת במדרגות הצרות אל הלא־נודע. לפני שהיא מספיקה להבין מה מתרחש או לשנות את דעתה, מישהו חוטף את התיק שלה ודוחף אותה בכוח למושב האחורי של מכונית ממתינה.
היא מסתובבת לרגע, ורואה דרך החלון האחורי המוכהה את ה"שוערת" עומדת בצללים המזגזגים של עץ דקל מואר. פתאום, ללא התראה, ברדס מושחל מעל ראשה וידיה נקשרות. כשהמכונית יוצאת לדרך, האוויר נוטש את ריאותיה והיא חשה כאילו ראשה נפרד מגופה. היא יושבת דרוכה על מושב העור המיוזע. למה היא לא ברחה או צרחה כשעוד היתה לה הזדמנות? האם הציור הארור הזה ראוי שתקריב למענו את חייה ואת חיי האנשים שהיא אוהבת?
 
 

שמונה־עשר חודשים קודם לכן

פרק 1

שיקגו

ג'ולס מוכנה לריאיון — לבושה מכנסיים שחורים, חולצה לבנה, נעליים שטוחות אדומות. לא משנה שהבוס החדש שלה כלל לא מודע לקיומה ואין לא מושג שהיא מתכוונת לפרוץ למשרדו בלי הזמנה.
"את בטוחה שזה רעיון טוב?" אמה יושבת לידה אל שולחן המטבח אחרי שהגישה לשתיהן קפה ודונאטס עם ציפוי סוכריות צבעוניות שקנתה אצל "סטאן" בדרך חזרה מהעבודה. "למען האמת, אם מישהו היה נכנס למשרד שלי בלי לקבוע מראש, הייתי מראה לו את הדלת."
אמה נראית מותשת מיום ארוך בבית המשפט. כל אחת לוקחת דונאט — מתאבן לפני ארוחת הערב. "טוב, ניסיתי להשיג אותו בערוצים המקובלים ולא הצלחתי," מסבירה ג'ולס. "את לימדת אותי שלפעמים צריך ביצים כדי להיות אישה, לא?"
אמה צוחקת, וחיוכה העייף מאיר את החדר. "נשמע הגיוני." היא נוגסת בדונאט ומסירה את ז'קט החליפה שנדמה כי הפך חלק מגופהּ. "אבל זה דן מנספילד. את לא יכולה פשוט להתפרץ למשרד שלו. חוץ מזה, שמעתי שהוא אידיוט."
"באמת? ממי?"
"סטיב. דן רִאיין אותו כמה פעמים לכתבות שעסקו בכמה מהתיקים הגדולים שלנו. ו —"
"מממ, סטיב הבוס האידיוט אומר שדן מנספילד אידיוט. טוויסט מעניין." ג'ולס שואבת את הדונאט הממולא נוטלה.
"בדיוק!" אמה צוחקת. "מי כמוהו יודע. אולי נזמין פיצה, נתכרבל על הספה ונצפה ב'הרווק'? אני אשמח להסחת דעת. היה לי יום קשה." היא מתירה את סרט המשי של חולצת השנהב. "אני גמורה."
אמה עובדה קשה מדי. "תקליטי. נצפה כשאחזור, אני מבטיחה." ג'ולס קמה, מחבקת את אמה ושוטפת את ספל הקפה בכיור. אמה עוקבת אחריה במבט פזור נפש. נראה שהיא חושבת על משהו אחר, אולי על התיק הנוכחי. ג'ולס חוזרת ואומרת לה שהיא חייבת לחיות קצת מחוץ לבית המשפט. אמה תמיד מהנהנת, אבל בסוף הן שוב נשארות בבית, שתיהן נגד העולם. אבא לא בתמונה. אף אחד לא עוזר לשאת בנטל הכלכלי. הוא נטש הרבה לפני שג'ולס נולדה. ג'ולס יודעת שהיא נולדה כתוצאה מהיריון לא מתוכנן כשאמה למדה משפטים. אבל אמה תמיד אומרת: הוא היה הטעות, לא את.
היא מכניסה את שאר הכלים למדיח, מנשקת את אמה בקלילות על הלחי ומסירה את צרור המפתחות מהמתלה. "אל תדאגי, טוב? מה כבר יכול לקרות — דן מנספילד יגיד לי ללכת? נתראה על הספה אחר כך. אוהבת אותך."
 
ג'ולס צועדת במהירות במסדרון הצר של ה"שיקגו כרוניקל" ושומעת שאגה גברית במרחק.
"...אתה באמת חושב שמעניין אותי מה ראש העיר המזוין אכל לארוחת ערב? תן לי סיפור טוב. משהו שאפשר להדפיס!"
זה הוא. היא בטוחה. אחרי שראתה את דן מנספילד אינספור פעמים בטלוויזיה, מדווח בשידור חי ממקומות אקזוטיים, ג'ולס מזהה את קול הבריטון הצרוד מעישון כבד. קודם היא לא היתה לחוצה, אבל עכשיו היא מבועתת לקראת הפגישה עם הגיבור שלה, שהממואר רב־המכר שכתב על עיתונות חוקרת ניצב על שידת הלילה שלה כמו תנ"ך. היא שוב מציצה בשעון. היא הגיעה בזמן. נייתן, שלמד איתה לתואר שני באוניברסיטת נורתווסטרן ועבר התמחות ב"כרוניקל", אמר לג'ולס שהשעה האופטימלית לשיחה עם דן היא אחרי שבע בערב. היא מבחינה בכתם חום בצד השמאלי התחתון של החולצה שלה. נוטלה. איך היא לא ראתה אותו קודם? ואמה צדקה — דן לא מצפה לה. זה עלול להיות בעייתי.
היא חולפת על פני הדלתות, מופתעת מהשקט השורר בחדר החדשות, אפילו בשעה זו. ממש עיר רפאים. וגם העיצוב מאכזב. התקרה המתקלפת בצבע בז' והקירות הספונים עץ חום נראים כאילו לא השתנו מאז שנות השבעים. איפה כולם? אפילו חדר החדשות באוניברסיטה היה הומה יותר בשעה כזאת. עיתונאות היא לא משרה של תשע־עד־חמש. הדברים הטובים באמת תמיד קורים מאוחר יותר.
ג'ולס הולכת בכיוון הקול ונעצרת כשהיא רואה אור מחלחל מבעד לדלת הסגורה של המשרד הפינתי. זה בטח המשרד שלו. היא השאירה שתי הודעות קוליות לדן מנספילד ושלחה לו את קורות החיים שלה. כלום. אפס. שום תגובה. מה מצפה לה עכשיו?
היא ניצבת מול הדלת וקוראת את הכיתוב על השלט השחור הקטן: דניאל מנספילד, עורך החדשות. בינגו. היא נושפת אוויר מעומק הריאות, מכסה את הכתם השוקולדי בתיקייה שבידה ודופקת.
"מי זה?" שואלת מישהי בצרידות.
"ג'ולס רוֹת."
"קבעת פגישה?" היא נשמעת מרוגזת.
"אני... האחיינית שלו."
ג'ולס מעבירה משקל מרגל לרגל. תכניסי אותי. בבקשה. האישה פותחת בזעף. היא בת ארבעים או שישים, אין לדעת, מכוערת למדי, גופה החסון נתון בסוודר בז' חסר צורה ששרווליו מופשלים עד המרפקים. למזלה, יש לה נמשים חמודים על גשר האף. "לדן אין אחיינית." עיניה הכהות, החמורות של האישה מצטמצמות, מצחה מתקמט כמו אקורדיון. "מי את ומה את עושה פה?"
היא ללא ספק שומרת הסף, אבל ברווח הצר שבין המשקוף לזרועה של האישה, ג'ולס רואה את דן יושב בגבו אליה, ראשו מורכן והוא מקליד בריכוז. היא מחכה כמה שניות, נדחקת על פני המזכירה המופתעת ופורצת לחדרו.
דן מפסיק להקליד ומרים את עיניו בגיחוך קל, כאילו כל יום פולשת לחדרו בחורה צעירה.
"ניסיתי לעצור אותה," אומרת המזכירה, שידיה נטועות במותניה העבים ועיניה יורות זיקים לעבר ג'ולס.
"ומי את?" שואל דן בשלווה ומשלב את זרועותיו.
נשימתה של ג'ולס נעתקת. זה באמת הוא. השיער הסמיך והגלי, השחור־אפור, החליפה הכחולה המקומטת, צבא העטים המזדקר מהכיס, הרטייה השחורה על העין השמאלית — בדיוק כמו בטלוויזיה. היא מדברת במהירות. "קוראים לי ג'ולס רוֹת. אני בוגרת בית הספר מֶדיל לעיתונאות. אני רוצה לעבוד אצלך." היא כוססת את שפתה התחתונה, הרגל מגונה שלא הצליחה להיפטר ממנו מאז חטיבת הביניים. קולה נשמע ילדותי; רחוק מהנימה הסמכותית שתרגלה בדמיונה בדרך הנה.
"כניסה מרשימה. טוב, עברת את הסוהרת." הוא מורה בידו על הפתח, שם העוזרת האישית שלו עדיין עומדת בזרועות שלובות ולחיים סמוקות. "רבים ניסו, איש לא שרד. תודה לואיז, הכול בסדר. אני אטפל בזה. את יכולה ללכת הביתה."
ג'ולס נושמת לרווחה ולא מבזבזת רגע. היא שולפת את קורות החיים מהתיקייה, גוהרת מעל שולחנו של דן ומניחה את הדף. דן מעיף בו מבט, מקמט אותו, זורק אותו לפח כמו כדורסל, וקולע.
"קודם כול, מה שכתוב שם מעניין את התחת שלי." הוא הודף הצדה ערימת קלסרים ומניד בראשו לעבר הכיסא שמעבר לשולחן. סימן טוב. ג'ולס מתיישבת בהתלהבות. "אבל אני סקרן" — הגבה השמאלית שלו מתרוממת — "איך הצלחת לעבור את השומר? לא שהוא שם לב. הוא עסוק מדי בפלירטוטים עם המתמחות."
חום מעקצץ עולה בצווארה של ג'ולס. "פלירטטתי איתו ואמרתי לו שאני האחיינית שלך. הכול נכון, חוץ מהקטע של האחיינית."
דן צוחק בקול, ופניו המקומטות קורנות וחושפות גבר צעיר יותר, שאולי היה שמח פעם. "לא רע." ההבעה הקודרת חוזרת באותה המהירות שבה נעלמה. הוא נשען לאחור ובוחן אותה. "אני אחסוך לך זמן ואנרגיה. יש לי עוזרת אישית. וחשוב מזה, לא אני קבעתי את הפגישה הזאת, ואין לי לא עניין ולא זמן להכשיר אותך — או מישהו אחר, לצורך העניין."
כשהוא מדבר, ג'ולס שמה לב לצלקות המכסות את כפות ידיו. הן בולטות ומשורגות כמו קורי עכביש. כוויות. והיד השמאלית... האצבע המורה חסרה. וכמובן, הרטייה. הוא נפצע לפני כמה שנים בפיצוץ שאירע במעבדה לייצור מתאמפטמינים, במסגרת תחקיר שערך באל פאסו. דן שילם מחיר כבד. התחקיר הסמוי התגלה. הקרטל שמע עליו ופוצץ את המקום כשהוא היה שם. היא קראה על כך. זה דווח בתקשורת הארצית. דן שרד, אבל הכתב השני לא.
היא מסיטה את מבטה מהכוויות ומתמקדת בפניו. היא יודעת שהוא לא מחכה לתגובה — הוא קורא עליה תיגר. היא מכחכחת בגרונה. "אני אעשה איתך עסק, מר מנספילד."
"פסילה ראשונה." דן זוקר את האצבע המורה של ידו השלמה, כמו שופט. "מר מנספילד הוא אבא שלי, ולא סבלתי אותו. אבל אני אוהב לעשות עסקים, אז תמשיכי."
ג'ולס מביטה בשלל הפרסים המסודרים על שלושה מדפים מאחוריו ובתמונות של דן ככתב צבאי צעיר ונמרץ באזורי לחימה התלויות על הקיר המרוחק. על הקונסולה מאחורי שולחנו היא רואה תצלום ממוסגר של ילדה קטנה בבגדי התעמלות. זו בוודאי בתו. "העניין הוא כזה, דן," היא מדגישה את שמו — "החברים שלי ללימודים מנסים להתקבל לכל מיני עיתונים, מגזינים ואתרי תקשורת. לי היתה תוכנית אחת בלבד, והיא להשתלב בצוות החוקר שלך. אז הנה אני כאן."
הוא לוטש בה מבט כאילו ברחה מבית משוגעים. היא משנה כיוון מיד ומתחילה להפגיז אותו בנתונים. "הייתי העורכת הראשית של עיתון בית הספר, העורכת הראשית של עיתון הסטודנטים בקולג', העורכת הראשית של עיתון הסטודנטים בתואר השני..." היא מחכה לתגובה — ולא מקבלת אותה, אף לא מצמוץ. "ו... בחופשות מהתיכון עבדתי ככתבת ראשית בעיתון הקהילתי." ג'ולס חצתה את הגבול שבין המעניין למחפיר, אבל היא לא מסוגלת להפסיק. "עשיתי שלוש התמחויות בקולג' ו..." הוא גלגל עיניים. די. קחי את עצמך בידיים.
ג'ולס קמה. צעד נועז, אבל הכרחי. "תקשיב, אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלך ושלי. אני אעשה הכול כדי להשיג סיפור."
"אני כבר לא עיתונאי חוקר. אני עורך החדשות." דן הופך דף בעיתון בתוקפנות, וג'ולס מבינה שני דברים: הוא לא מרוצה מתפקידו, והוא מסתיר משהו. אין סיכוי שדן מנספילד הפסיק לעשות תחקירים — זה כאילו שנייג'לה לוסון תכריז שהיא מפסיקה לבשל ועושה הסבה למלצרות.
ג'ולס יודעת שהיא הרסה הכול, ולכן שולפת את הקלף האחרון, היחיד שנשאר לה. "אתה זוכר את פרשת פּוֹרן־גייט?" היא פולטת. "לפני שש שנים?"
גבותיו של דן משתרגות והוא משלב את אצבעותיו ורוכן לפנים. יופי. היא עוררה את סקרנותו. "מי לא זוכר? אבל זאת לא היתה חשיפה שלנו, אלא של המתחרים... תיכוניסטית שימשה כפיתיון וחשפה רשת ענקית של סחר בילדות. הסיפור הגיע עד המושל, והיו מעורבים בו ארבעה סנטורים ועוד לא מעט סוטים מזדיינים שיושבים עכשיו בבית סוהר."
ג'ולס נאנחת, מתכוננת לחשוף את הסוד הכמוס ביותר שלה. היא יודעת שזה הסיכוי היחיד, והיא לא מוכנה להיכנע ללא קרב. "זאת אני. התיכוניסטית האנונימית. אני חשפתי את הפרשה. אני הבאתי אותה לעיתון."
הסנטר שלו מזדקר, כאילו הופעל בידי בובנאי. "אפשר לדעת למה לא באת אלי עם הסיפור הזה?"
היא מיישירה אליו מבט יציב. "ניסיתי. התעלמת מההודעות שלי." ולקינוח: "אבל עכשיו אני כאן. ואתה יכול לפצות אותי."
דן בולע צחקוק ומפתיע אותה. "אמיצה. אני אוהב את זה. אז זו את."
"אני ולא אחרת."
"הם זכו בפוליצר."
"נכון."
היא מבחינה בחיוך קלוש של התפעלות, כמעט בלתי־נראה, וממשיכה. "בפעם הראשונה התעלמת ממני. אתה באמת רוצה לחזור על הטעות הזאת? רציתי לעבוד איתך מאז התיכון. עקבתי אחרי הדיווחים שלך מאז שהיית כתב צבאי."
"היית בחיתולים," הוא מציין, בצדק.
"אני מגזימה כדי להעביר את המסר," היא עונה. "תקשיב, אתה לוקח סיפורים שאף אחד לא מצליח לפצח, ומפצח אותם. אני מסכימה לעבוד חינם בשלושת החודשים הראשונים, אם כי אני מעדיפה לקבל משכורת." היא מיישרת את כתפיה ומחכה.
ואז דן פורץ בצחוק — הוא ממש מתפקע מול עיניה. כתמים אדומים מתפשטים בלחייה, אבל היא לא מנידה עפעף. היא מחכה שהוא יפסיק לצחוק. כשהוא נרגע, הוא מטה את ראשו ובוחן אותה, הפעם בעניין אמיתי. היא רואה את השתקפותה במבטו: בחורה רצינית, שלא מתאפרת כי יש לה דברים חשובים יותר בראש. שפתיו הקפוצות וידיו השלובות מלמדות אותה שהיא לא עשתה טעות כשהתפרצה למשרדו. היא מבינה באנשים, קוראת הבעות פנים ושפת גוף. היא התחילה בצליעה, אבל אין ספק שהסיפא עשה את העבודה.
הטלפון של דן מצלצל וקוטע את השיחה שלהם. "מה?" הוא צועק אל השפופרת. "מתי? כמה? אלוהים ישמור. אני על זה. הצוות שלי כבר בדרך."
ג'ולס קופאת. דן מנתק וחולף על פניה כאילו היתה רהיט. היא נשארת לבדה במשרד, עוקבת אחריו במבטה כשהוא נכנס אל חדר החדשות, שכמה נשרכים מאחור עדיין עובדים בו. "איפה כולם?" הוא צועק. "יש אירוע ירי באנגלווד. ארבעה הרוגים. היורה מתודלק בקוקאין, מחזיק בני ערובה בבניין מגורים עם רוס"ר A-15 — הוא מאיים לירות בהם. אני צריך כתבים. איפה בארבּ ואלן לכל הרוחות?"
מישהו עונה — קול חסר גוף משולחן אקראי. "הלכו הביתה."
דן מרים את ידיו. "הביתה? אתה צוחק עלי! אני היחיד מכל החובבנים פה שעובד אחרי חמש?" הוא חג על מקומו בזעם ורואה את ג'ולס עומדת בפינה עם עט ופנקס שחטפה משולחנה של העוזרת האישית, ליתר ביטחון. "את — התיכוניסטית — תעשי משהו מועיל. תיכנסי למשרד שלי, עכשיו. אני אתן לך רשימת שמות. תעשי טלפונים ותשיגי לי כל מה שאני צריך. את מסוגלת?"
הוא לא מחכה לתשובה. ג'ולס נכנסת למשרד בעקבותיו והאדרנלין שוצף בדמה, החום הפנימי מתפשט בגופה כמו תמיד כשמשהו עולה בחכתה.
דן לא מבזבז רגע. הוא מדבר בטלפון תוך כדי הליכה וצועק עליה כאילו היתה טבחית במזללה. שלושה מסכי טלוויזיה מרעימים בו־זמנית כמו מקהלה יוונית כושלת, מדווחים על אותן חדשות מתפרצות בשלוש דרכים שונות.
"תשיגי לי רשימה מהמשטרה," הוא נובח עליה. "תגידי שזה בשבילי. תבררי מי חי ומי מת. תיצרי קשר עם המשפחות. תבררי מי גר בבניין הדפוק הזה. אני צריך תגובות. זה החלק הכי גרוע בעבודה, תאמיני לי. שיעור מספר אחת: התקיפה לא מעניינת, אלא הקורבנות. קוראים לא רוצים נתונים; הם רוצים פרצופים. הם רוצים לדעת מי מת, מי נשאר בחיים — הילד האוטיסט שהתייתם מאמו. תבררי כל מה שאפשר. אני אברר את זהות היורה ומי עומד מאחורי האירוע." דן משתעל וממשיך לדבר. "את מסוגלת לעשות את זה, ג'ולס? למה את לא כותבת הכול?" הוא לוטש מבט בפנקס הצהוב, ששום מילה לא מופיעה בו.
"הכול פה," היא מקישה בעט על ראשה, כאילו שבב הושתל במוחה.
"איך ההקלדה שלך?"
היא ראתה את דן מקליד כשנכנסה. היא מהירה ממנו פי כמה וכמה.
"מספיק טובה," היא אומרת.
"אני רוצה חמישה־עשר אינץ' על השולחן שלי תוך שעתיים."
"סגור." מבטיהם מצטלבים. אין צורך להכביר במילים. התפקיד שלה.