פרישה – דרך חדשה

ההקדמה

"הרגשתי שאנחנו לא מצליחים להבין זה את זה. נוצר פער שלא הצלחנו לגשר עליו, והחלטנו שכל אחד ילך לדרכו. זה היה ממש עצוב, אבל מתבקש" — כך סיפר לי חבר לשירות הצבאי, שנישואיו התפרקו זמן קצר לאחר פרישתו מצה"ל.

זוגיות של יותר משני עשורים הסתיימה בעקבות פשיטת המדים ומעבר לשגרה מסוג אחר. "איך זה קרה?" שאלתי אותו, והוא הסביר: "כנראה החזרה שלי הביתה טלטלה את כל המערכת. המעורבות הגוברת שלי בתחומים שהיו עד אז באחריותה של אשתי לא עשתה לנו טוב. נוצרו מתחים וגילינו שיש לנו מחלוקות מהותיות ועמוקות. ברור שכל זה לא התחיל אחרי הפרישה, זו תוצאה של תהליך שנמשך שנים רבות. אבל לא הייתי ערני לזה. תכל’ס, עד השחרור, כשהייתי מגיע הביתה הייתי אורח."

חבר אחר סיפר לי: "מהר מאוד מצאתי קריירה חדשה, וכפי שהייתי רגיל מהשירות בצבא, שקעתי בתוכה. אשתי לא ידעה להכיל את זה. הזמן עשה את שלו, ונפרדנו. זה מאוד ציער אותי, אבל לחיים, כנראה, יש דרך משלהם להביא אותך לנקודות שבהן אתה נדרש להחלטות מסוג זה."

הסיפורים האלה, שנוספה עליהם החוויה האישית שלי, הובילו אותי לכתוב ספר המשך לספרי הקודם "פרישה — מעבר הכרחי".

בזמן כתיבת "פרישה — מעבר הכרחי" הייתי בעיצומו של משבר הפרידה מצה"ל והכניסה לחיים האזרחיים. התברר לי, באופן שהפתיע אותי מאוד, שהקשיים הנלווים להסתגלות לחיים שאחרי הצבא הם נחלתם של פורשים רבים, בייחוד אלו שטיפסו בסולם הדרגות בשירות קרבי. העולם האזרחי זר לנו. במובנים רבים נדרשנו ללמוד שפה אחרת, אפשר אפילו לומר שהיינו צריכים ללמוד מחדש איך ללכת. זו הייתה תקופה מטלטלת, והספר הראשון עסק בעיקר בה.

אולם בהמשך הדרך גיליתי שהקושי לא נגמר שם, בתהליך המעבר, אלא שגם בשלבים הבאים טמונים קשיים, מהותיים אפילו יותר. השילוב בין חזרה הביתה לתחילתה של קריירה חדשה יצר משברים נוספים. לא מעט הנחות יסוד התפרקו בתהליך הזה, חלק מהן בהיבטים שמעולם לא העליתי על דעתי שהם בגדר עניין לדון בו.

אבל כפי שאמר לי החבר שציטטתי קודם, לחיים יש דרך משלהם להביא אותך למקומות שלא ידעת שהם אופציה עבורך.

בהסתכלות לאחור, זה מאוד פשוט — אתה מתחבר לבת הזוג שלך בגיל צעיר למדי, נוצר חיבור משמעותי של חברות, אמון, אהבה ותשוקה. כאשר אתה יוצא לתקופת לימודים ויש לך "שקט" מהצבא, הזוגיות מתהדקת. רוב הזוגות נישאים בשנים האלה ומביאים לעולם צאצא ראשון. זוהי תקופה ייחודית שלא תשוב לעולם. בהמשך, לאחר שלוש שנות לימודים באקדמיה, אתה חוזר לקריירה צבאית תובענית ביותר. למעשה, אתה נעלם מהבית ומגיח לערב אחד בשבוע, ומבלה עם המשפחה שני סופ"שים בחודש. כך במשך תקופה ארוכה.

בפועל, ולאורך שנים רבות, אתה לא חי את המתרחש בבית. אתה אורח לכל דבר ועניין, וזה גם היחס שאתה מקבל מבני המשפחה: מכבדים אותך, ממעטים לערב אותך באתגרים ובבעיות היומיום, נותנים לך שקט. כולם משתדלים לגרום לך להרגיש טוב בזמן שאתה בבית. אבל כעבור שני עשורים, כשאתה פושט את המדים וחוזר הביתה — הכול משתנה. אתה מגלה את הפערים שנוצרו עם הזמן בינך ובין זוגתך, והמתחים רק הולכים ומתגברים. מהר מאוד אתה מוצא את עצמך "הולך על ביצים" עד רגע הפיצוץ.

ומשם, לך תדע מה יהיה.

כמה חבל. במשך שנים רבות חלמת לחזור לחיק המשפחה ולחיות באושר, והחלום מתפרק תוך זמן קצר. זו חוויה עצובה שמשליכה על כל פן בחיים, ובעיקר על הילדים. זהו משבר אמיתי. אבל כמו בתחומים אחרים, מהמשבר הזה יכולה להתהוות צמיחה. הטלטלה יכולה להיות הזדמנות להידוק הקשר הזוגי, או במקרים אחרים — פתח ליציאה לדרך חדשה.

האופציה השנייה מאתגרת יותר, כמובן. היא פחות בטוחה ועשויה ליצור משברים נוספים. מחקרים גילו שזוגיות פרק ב’, במקרים רבים, לא שורדת.

בשורה התחתונה: כשנתיים לאחר הפרידה מצה"ל, הפורש מצוי בדילמה קשה, אולי הקשה בחייו: האם להסתכן ולהפריד כוחות, או לנסות לשמר את הנישואין ולהחיות את מה שהיה?

זוהי התלבטות שיכולה לקרוע מבפנים.

נוסף על כך, גם בהיבט הקרייריסטי — אנו, המפקדים לשעבר, עלולים למצוא את עצמנו במשבר. החיים האזרחיים יכולים להיות משעממים עבור אלו שהורגלו לפעלתנות ולריגושים של החיים בצבא.

אנו עשויים לגלות שהתמכרנו לאדרנלין שסופק לנו בשפע במשך חצי יובל, וכעת עלינו לעבור מעין גמילה, קשה במיוחד.

אצל פורשים רבים בחירת הקריירה השנייה מושפעת מהרצון להישאר באזור הנוחות. הם מעדיפים לעסוק בתחומים הדומים לעיסוקם הצבאי, וממשיכים לשרת תקופות ארוכות במילואים. מובן שהמניע לכך הוא ערכי־ציוני, אך לא פחות מכך — מדובר ברצון למלא את החוסר ובקושי להיגמל משגרת השירות.

פורשים אחרים בוחרים דווקא לצאת מאזור הנוחות ומבקשים להגשים חלומות שאופסנו עמוק במשך כל תקופת הצבא. אולם גם לאלו צפוי תהליך רווי קשיים. המנטליות הצה"לית שטבועה בהם עמוק כל כך, ואפילו חיתוך הדיבור, סגנון העמידה, צורת ההליכה ומה לא — הופכים מטֶבַע שני לגורם מכשיל.

באחד מראיונות העבודה שעברתי אמר לי המראיין, כבר בתחילת הריאיון, "אתה כל כך איש צבא. יש לך דיבור כזה, זה קצת מרתיע." נסו לדמיין מה עבר במוחי באותם רגעים. הבנתי מייד לאן נושבת הרוח והסקתי שהריאיון, למעשה, מיותר.

שאלתי את עצמי, מה, זה כל כך רע?

עם הזמן פענחתי את המורכבות. מובן שיש יתרונות לרקע שבאתי ממנו, אבל היה עליי לעשות התאמות. הייתי צריך להשתכלל.

עם זאת, בהיבט הערכי — יש לפורשים משהו שלרבים אין. הפורש חרוץ, מחויב, חדור דבקות במשימה. זה מוטמע בנו, ואת זה לא ייקחו מאיתנו לעולם.

זה מנצח.

בפרקטיקה, המיומנות המרכזית שהיה עליי לשכלל היא הנטוורקינג. אבל לא רק בהיבט של יצירת קשרים חברתיים שיסייעו לי במעלה הדרך, אלא גם ביצירת תשתית עבודה ולמידה שתפצה על הפערים שנוצרו בשל הכניסה מאוחרת לחיים האזרחיים.

חשוב לדעת, חלק מהפערים אינם ניתנים לגישור. למקום הזה נכנסים השותפים למסע, האנשים שעובדים איתך. אפשר ללמוד מהם עולם ומלואו, ופעמים רבות הם יפצו על הפערים. זה לא פשוט לקבל את זה. בהתחלה זה לא בא לך בטוב, אתה מרגיש כאילו אתה מביא איתך "נזק כרוני" שמישהו אחר טורח לתקן. אתה לא אוהב את זה ולא מתחבר לזה. אבל בהמשך אתה מבין שזה הכרחי, ובמקום שמגלים כלפיך סבלנות, שלוקחים את מה שאתה יודע להביא ועוזרים לך בתחומים שבהם אתה חלש — זה המקום שבו אתה נשאר.

שני תחומי החיים הללו, הזוגיות והקריירה, מטלטלים באופן דרמטי את עולמם של הפורשים מכוחות הביטחון, שמוצאים עצמם נולדים מחדש בעיצומו של גיל המעבר. וכמו בלידה, מתוך הכאב הגדול נוצרים חיים חדשים.

זה הסיפור של "פרישה — דרך חדשה".

מעבר לים

יום רביעי. בוקר.

מבט אל הראי. רגע לפני טקס הגילוח היומי, דורון מגלה שהוא כבר לא יכול להתעלם מניצני השיבה שנזרקו בזיפי זקנו.

חמש שנים עברו מאז הפרידה מצה"ל. שנים ארוכות של תהליך הסתגלות מייסר, עמוק ומלא בהזדמנויות.

האירועים שהיו מנת חלקו בתחילת התהליך, שבועות פרועים של מועקה נפשית, תסבוכות ותחילתה של דרך חדשה, כל אלו נראו לו כעת כסצנות מסרט ישן.

עמוק בתוך קריירה אזרחית, הבוקר חש התרגשות גדולה לקראת הפגישה העסקית הממתינה לו בהמשך היום — לראשונה, בלונדון.

תחושת סיפוק מילאה אותו. כמה טוב שהחליט להצטרף לשורות "א.ד.ם מערכות" חודשים ספורים לאחר שתלה את המדים. מאז הצטרפותו הרחיבה החברה את מעגלי הפעילות שלה בתחום האבטחה הביתית, ולאחרונה התפשטה גם לחו"ל. דורון עמד בלב העשייה, כאחראי תכנון ואסטרטגיה.

מרחב הפעולה שלו כלל את כל אשר אהב: חשיבה יצירתית, רקימת קשרים מקצועיים ונסיעות אין־סוף. בעיקר ברחבי ישראל. עתה, גם מחוצה לה.

דורון סיים להתגלח, הכין לעצמו קפה והתיישב ליד השולחן בחדר המלון. הרגל היקיצה המוקדמת, כמו הרגלים רבים שדבקו בו בעשרים וחמש שנות שירות צבאי, סירב להיפרד ממנו. הוא הספיק לרוץ כשעה, כולל תרגילי חימום ושחרור, להתקלח ולהתגלח, ועדיין נותר לו זמן רב עד להגעת המונית שתיקח אותו למקום הפגישה.

הוא פתח לרווחה את חלון החדר והגניב סיגריה לפיו. את המנהג הזה אימץ ועזב כמה פעמים, אך בשבוע האחרון, כנראה בגלל האתגר החדש, לא הצליח להתגבר על הדחף לעשן.

הסיגריה התכלתה. "זהו, מוכן לצאת לדרך" — כתב לסיגל במסרון, אפילו שידע שהיא לא תביט בטלפון בשעה הקרובה.

אחרי כמה דקות של בהייה ברחוב המתעורר לאיטו, התנער ולבש את החליפה. הוא לא רגיל לתלבושת הזאת, ולא חש בה בנוח. אבל איזו ברירה יש לו — עליו לנהוג לפי כללי המשחק.

מבט במיטה הזכיר לו שגם הלילה ישן לבד. זה הפריע לו, הוא ציפה שאחרי כל כך הרבה שנים מחוץ לבית סיגל תרצה לבוא איתו לכל מקום שאליו ינדוד. הוא כמובן הציע לה, אבל היא דחתה זאת על הסף. "זה לא פרקטי," אמרה ולא יספה. דורון, אף שהבין, התאכזב.

הטלפון בחדר צלצל. פקידת הקבלה הודיעה לו שהמונית ממתינה בכניסה. דורון אסף את תיקו ויצא מהחדר.

הנהג עמד מחוץ למונית. כשדורון התקרב, הוא מיהר להלביש חיוך מנומס על פניו, הציג את עצמו ואמר שהנסיעה תיארך כעשרים דקות. דורון התרווח במושב האחורי וניסה להשתחרר מהמתח ומכאב הבטן הקל. הנהג נסע לאט, ודורון הביט ברחובות המתחלפים לנגד עיניו: אנשים הלכו על המדרכות, ממהרים לתחנות ה־TUBE, בדרכם לעבודה, והכבישים רחשו מוניות לונדוניות במראה טיפוסי. איך לא סגרתי לעצמי עוד יומיים חופש כאן? חשב לעצמו, והתשובה הגיעה במהירות: הוא לא אוהב לבלות לבד. הוא צריך לחלוק, לשתף.

בפתח אחד המשרדים המפוארים של חברת SMDR עמד נייג'ל, איש הקשר שהזמין את דורון לפגישה. "אדוני, אני שמח לפגוש אותך," פנה נייג'ל בנימוס.

דורון חייך במבוכה. במצבים כאלה הוא מרגיש כמו פיל בחנות חרסינה. הוא לחץ את היד המושטת ונכנס לחדר הפגישות.

השעתיים הבאות חלפו במהירות. מנהלי החברה הבריטית הציגו לדורון את הצרכים שלהם, את קשיי האבטחה בשוק הפרטי, וסיפרו שהם מעוניינים בפתרונות יצירתיים. דורון הקשיב וכתב. מפעם לפעם העיף מבט בפניהם של הדוברים, אנשים רשמיים ללא קורטוב של חוש הומור. אני לא מצליח להתחבר, עלה בו קול חושש, אבל עד מהרה שבה תשומת ליבו להתמקד בפן המקצועי של הפגישה. כשזכות הדיבור עברה אליו, הוא הציג את א.ד.ם מערכות, ותיאר בקצרה את היצע המוצרים של החברה.

"אדוני היה קולונל בצבא הישראלי," העיר נייג'ל. "מדוע שלא נציין זאת?"

דורון אישר את הדברים בניד ראש קל. בכוונה לא הרחיב על כך. הוא לא ידע מה הגישה של יושבי החדר לקריירה הקודמת שלו. במקום לפתח שיחה בעניין, הוא הפעיל את המצגת והחל מפרט על האפשרויות, היתרונות, החסרונות והעלויות.

הפגישה הסתיימה. נייג'ל הזמין את דורון להישאר לתה ועוגיות. דורון נעתר להזמנה. אבל חרף ניסיונותיו, לא הצליח להשתלב בשיחה הקלילה. לבסוף נפרד מהיושבים ויצא לתור את לונדון.

היעד הראשון היה רחוב פיקדילי. לפני שנסע, העבירו לו סיגל והבנות רשימת קניות, והוא רצה לסיים עם המשימה הזאת. כשהדליק את הטלפון, קפצה הודעה מסיגל: "איזה כיף לך!" תשובה למסרון מהבוקר. הוא התחיל ללכת. טיפות גשם צלפו בו והרוח הקשתה את התקדמותו. מעבר לכביש ראה דוכן קרפים ומשקאות חמים. הוא חצה את הכביש והזמין שוקו חם וקרפ נוטלה.

הוא רצה לדבר עם סיגל, לספר לה על הפגישה, על התחושות שלו, על הקור העז בלונדון, אבל היא לא ענתה. הטלפון צלצל וצלצל, עד שהשיחה התנתקה. היא טרודה בעבודה, או שהטלפון לא לידה, חשב דורון ולגם מהמשקה החם.

***

הבוקר של סיגל היה שגרתי למדי: הוויכוח היומי עם הבנות על הלבוש ועל תכולת הכריך, ארגון זריז שלהן ושל הבית, פיזור במסגרות ונסיעה לעבודה. במהלך הנסיעה לא הצליחה להדחיק את המחשבה — שוב אני לבד, מתקתקת את הבית, ודורון לא איתי.

היא נכנסה לאזור המשרדים, וכמדי בוקר התקבלה בחום ובחיוכים. סיגל, מזכירה רפואית בכירה במרכז רפואי גדול, הייתה אהודה מאוד. מאורגנת למופת, מאירת פנים, סבלנית ואחת כזו שיודעת להסתדר עם כולם. היא התחילה בשגרת יומה: מעבר על תיבת הדוא"ל, מענה לטלפון ותיאומים שונים. היא אהבה אנשים והצטיינה בתקשורת בין־אישית, אבל המחשבה על הבדידות שהיא חווה בבית, שהייתה בטוחה שתיעלם עם פרישתו של דורון מהשירות הארוך ואילו היום רק התעצמה, גרמה לה תחושת חמיצות ותסכול. אותה תחושה חזרה כשצג הטלפון הבהב בהתראה על שיחה מחו"ל. לא, היא לא מסוגלת לדבר עכשיו עם דורון. זה לא מתאים כרגע. הזמינות שלו מוגבלת גם כשהוא בארץ, ובמהלך היום הוא תמיד התקשר בזמנים לא נוחים. היא השתיקה את הטלפון וניסתה לחזור לשקוע בעבודה. בתוכה פנימה ידעה שהיא תקועה.

***

דורון הביט בגשם היורד ללא הפוגה, שעכשיו היה מעורב בשלג קל, נגס בקרפ ולגם מהשוקו. הסיטואציה הרחיבה את ליבו, הוא צילם את עצמו ושלח לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. תחושת הבדידות שבה לכרסם בו. הוא המתין להפוגה בגשם כדי להמשיך לכיוון פיקדילי. מבט לטלפון, סיגל לא חזרה אליו ולא הייתה שום תגובה לתמונה.

הדממה האלחוטית הזאת העצימה את מועקת הבדידות, הוא חייב לדבר עם מישהו. לאחר שנייה של היסוס התקשר להוריו.

"מה העניינים איתך?" שאל אביו בן השבעים.

"וואלה, אני עושה חיים שלא תאמין."

"ספר קצת..."

דורון תיאר לאביו את האווירה ברחוב הקר, את השלג היורד ונמס מייד ואת התענוג המתוק שלו, שוקו חם וקרפ שוקולד.

"הקול שלך נשמע לא משהו, מה קרה?" התערבה פתאום אימו.

"אני לבד, אימא, ואני לא אוהב את זה," אמר דורון בכנות נדירה. מאז ימיו הראשונים בצבא הקפיד לא לשתף את הוריו בקשיו ובתחושותיו האמיתיות, הוא לא רצה להכביד עליהם, ובעיקר — לא רצה שיתחילו לחקור אותו.

"נסה ליהנות מזה, בן," אמר האב בנימת שכנוע. "יש הרבה כיף בלהיות לבד."

דורון ענה בכחכוח קל וסיים את השיחה במילים קצרות, בדיוק כפי שנהג לעשות אז, כשהיה במדים, והיה מתקשר להוריו לשיחות חטופות, רק כדי לסמן V על המשימה.