המשחק הגדול מכולם 1

פרולוג

לפני שנה

תמיד צריך לשלם מחיר על כוח. השאלה היחידה היא כמה גבוה יהיה המחיר — ומי ייאלץ לשלם אותו. רוהן ידע את זה טוב יותר מכולם. הוא ידע גם שאין טעם לאבד את הראש בגלל זה. מה הם קצת הקזת דם או שיברון לב או איבוד אצבע בין חברים?

לא שממש היו לרוהן חברים.

"תשאל אותי למה אתה פה." הפקודה השקטה של הבעלים חתכה את האוויר כמו חרב.

הבעלים של הדֵוִוילְ'ס מֶרְסִי היה התגלמות הכוח, והוא גידל את רוהן כמו בן — בן תחבולני, חסר מוסר ושימושי. אפילו כילד, רוהן הבין שבארמון החבוי והתת־קרקעי הזה, יֶדע הוא מטבע עובר לסוחר ובוּרות היא חולשה.

הוא ידע היטב שאסור לו לשאול שום שאלה.

במקום זה הוא חייך חיוך נכלולי, ששימש אותו כנשק ממש כמו כל סכין או סוד שהוסיף למאגר שלו. "שאלות הן לאנשים שאין להם דרכים אחרות להשיג תשובות."

"ואתה אשף הדרכים האחרות," העיר הבעלים. "אשף ההבחנה, התחמון, היכולת להיעלם או לשלוט בחדר."

"אני גם נראה לא רע בכלל." רוהן שיחק משחק מסוכן, אבל זה הרי היה סוג המשחק היחיד ששיחק אי־פעם.

"אם אתה לא מתכוון לשאול..." ידו של הבעלים נסגרה על הידית המעוטרת של מקל ההליכה הכסוף. "אמור לי, רוהן: למה זימנתי אותך הנה?"

זהו זה. הביטחון פעם בעורקיו של רוהן כשענה. "הירושה."

על פני השטח, הדוויל'ס מרסי היה מועדון הימורים יוקרתי, חבוי מהעין ומוכר רק לחברים בו: העשירים כקורח, האריסטוקרטים, בעלי ההשפעה. בפועל, הוא היה הרבה יותר מזה. מורשת היסטורית. כוח בלתי נראה. מקום שבו עסקאות נחתמו, וגם גורלות.

"הירושה," אישר הבעלים. "אני זקוק ליורש. נשארו לי שנתיים לחיות, שלוש במקרה הטוב. עד שלושים ואחד בדצמבר בשנה הבאה אני אעביר את השרביט."

אדם אחר היה אולי מתמקד בעניין המוות, אבל לא רוהן. עד עתה, לאורך מאתיים שנה, השליטה בַּמֶרסי עברה מיד ליד רק ארבע פעמים. היורש היה תמיד צעיר, והתפקיד הוטל עליו לכל חייו.

זאת היתה תמיד המטרה העליונה של רוהן. "אני לא היורש האפשרי היחיד שלך."

"למה שתהיה?" הבעלים הציג שאלה רטורית. בוא נשמע אותך, ילד.

אני מכיר כל סנטימטר במרסי, חשב רוהן. כל צל, כל תכסיס. החברים מכירים אותי. הם יודעים שאסור להם לחתור תחתי. כבר דיברת על הכישורים שלי — לפחות על הנעימים שבהם.

כשדיבר, הוא בחר טקטיקה אחרת. "שנינו יודעים שאני ממזר מופלא."

"אתה כל מה שעשיתי ממך. אבל יש דברים שצריך לזכות בהם."

"אני מוכן." רוהן הרגיש כמו תמיד כשנכנס לקרב בזירה, כשידע שהכאב הוא בלתי נמנע — וגם לא רלוונטי.

"יש דמי רכישה." הבעלים הגיע לעניין. "כדי לקבל שליטה במרסי אתה צריך קודם לקנות את החלק שלך. עשרה מיליון פאונד אמורים להספיק."

המוח של רוהן התחיל מיד לשרטט דרכים אפשריות אל כס המלכות. העובדה שהוא יכול לראות אפשרויות הפעילה את החוש השישי שלו. "מה המלכוד?"

"המלכוד, נערי, הוא אותו מלכוד שהיה תמיד — בשבילי, בשביל כל מי שהגיע לפנינו, עד ליורש של הבעלים הראשון. אתה לא יכול להשיג את הכסף בין קירות המרסי, או להשתמש בכל יתרון שזכית בו בשנים שהועסקת כאן. אתה לא יכול להיכנס אל החלל הזה, להשתמש בשם של המרסי או לקבל טובת הנאה מאחד החברים בו."

מחוץ למרסי לא היה לרוהן כלום — אפילו לא שם משפחה.

"אתה תעזוב את לונדון בתוך עשרים וארבע שעות ולא תחזור לפני שתשיג את דמי הרכישה."

עשרה מיליון פאונד. זה לא רק אתגר. זאת גלות.

"בהיעדרך," המשיך הבעלים, "הדוכסית תמלא את תפקיד השַׁמָש במקומך. אם לא תצליח להשיג את דמי הרכישה, היא תהיה היורשת שלי."

הנה הם כולם: המשחק, הסיכונים, האיום.

"לך," אמר הבעלים וחסם את דרכו של רוהן אל חדרי המגורים. "עכשיו."

רוהן הכיר את לונדון. הוא היה מסוגל לעבור כמו רוח רפאים בכל חלקי העיר, אלה של החברה הגבוהה ואלה של השכבות הנמוכות. אבל בפעם הראשונה מאז שהיה בן חמש, הוא לא היה יכול לחזור אל המרסי.

חפש פתח. חפש אפשרות. חפש נקודת תורפה. המוח שלו לא הפסיק לעבוד, והוא חיפש כוס בירה.

מחוץ לפאב הנבחר רבו שני כלבים. הקטנה שבהם נראתה כמו זאבה. היא עמדה להפסיד. ההחלטה להפריד ביניהם כנראה לא היתה נבונה במיוחד, אבל רוהן לא היה במצב נבון כרגע.

כשהכלב הגדול ברח מהמקום, רוהן ניגב את הדם מזרועו ורכן מול הכלבה הקטנה. היא נהמה. הוא חייך.

דלת הפאב נפתחה. בפנים הרעים קולו של קריין מהטלוויזיה. "על פי הדיווחים, 'המשחק הגדול מכולם' — התחרות השנתית האדירה והתובענית שיצרה וייסדה היורשת של הותורן, אייברי גרמבס — הגיע לסיומו. שם הזוכה בפרס על סך שבעה־עשר מיליון דולר יוכרז בשידור חי ממש בעוד —"

הדלת נסגרה בטריקה.

רוהן הסתכל בעיני הזאב של הכלבה. "תחרות שנתית," הוא מילמל. כלומר, בעוד שנה יתקיים משחק נוסף. תהיה לו שנה לתכנן. שנה לארגן את הדברים כפי שירצה. למרבה המזל, אייברי גרמבס מעולם לא היתה חברת מועדון בדוויל'ס מרסי.

שלום לך, פֶּתח. רוהן הזדקף. הוא שלח יד אל דלת הפאב והשפיל את מבטו "ניכנס?" שאל את הכלבה.

בעל הפאב זיהה אותו מיד כשנכנס. "מה תרצה?"

גם בלי הגיבוי של המרסי, לאדם עם הכישורים והשם של רוהן עדיין היו קלף או שניים בשרוול. "חצי ליטר בשבילי," הוא אמר. "סטייק בשבילה." שפתיו של רוהן התעקלו, בעיקר בזווית אחת של פיו. "והסעה מחוץ ללונדון. הלילה."

 

פרק 1

לִירָה

החלום התחיל כמו שהתחיל תמיד, עם הפרח. כשראתה את פרח הקאלה בידה, לירה התמלאה חשש מתוק במידה מבחילה. היא הסתכלה על ידה השנייה — ועל השאריות העצובות של שרשרת סוכריות. נשארו בה שלוש סוכריות בלבד.

לא.

ברמה מסוימת, לירה ידעה שהיא בת תשע־עשרה, אבל בחלום ידיה היו קטנות — ידיים של ילדה. הצל שהתנשא מעליה היה גדול.

ואז נשמעה הלחישה: "הותורן עשה את זה."

הצל — אביה הביולוגי — הסתובב והלך. לירה לא ראתה את פניו. היא שמעה צעדים עולים במדרגות.

יש לו אקדח. לירה התעוררה בבהלה, נשימתה כלואה בחזה, גופה נוקשה והראש שלה... מונח על שולחן. בזמן שעבר עד שראייתה הצטללה והעולם הממשי התייצב במקומו מולה, היא נזכרה שהיא נמצאת בשיעור.

אלא שאולם ההרצאות היה כמעט ריק.

"נשארו לך עשר דקות למבחן." האדם הנוסף היחיד בחדר היה גבר בן חמישים שלבש ז'קט.

מבחן? מבטה של לירה נדד אל השעון שעל הקיר. כשקלטה את השעה, האימה התחילה להתגבר בתוכה.

"בשלב זה עדיף שפשוט תקבלי את האפס שלך." המרצה הזעיף אליה פנים. "שאר הכיתה כבר סיימה. אני מניח שהם לא העבירו את הלילה הקודם במסיבה."

כי הסיבה היחידה לכך שמישהי שנראית כמוני יכולה להיות עייפה מספיק כדי להירדם בכיתה היא בילוי במסיבות. רוגז התעורר בתוך לירה וגירש את שאריות האימה האחרונות מהחלום. היא השפילה את מבטה אל המבחן. מבחן אמריקאי.

"אני אבדוק מה אצליח לעשות בעשר דקות." היא שלפה עט מהתיק והתחילה לקרוא.

רוב האנשים רואים תמונות במוחם. בשביל לירה, היו רק מילים ורעיונות ורגשות. היאה ראתה משהו בעיני רוחה רק כשחלמה. למרבה המזל, העובדה שתמונות לא מילאו לה את הראש הפכה אותה לקוראת מהירה במיוחד. ולמרבה המזל, מי שניסח את המבחן הזה השתמש בתבנית צפויה ומוכרת במיוחד.

כדי למצוא את התשובה הנכונה היא היתה צריכה רק לפענח את היחסים בין האפשרויות המוצעות. האם שתיים מהן הפוכות זו לזו? האם אחד ההפכים האלה שונה מאחת האפשרויות הנוספות בפרט קלוש בלבד? או האם שתי תשובות נשמעות אותו הדבר? או שיש אפשרויות שנראות נכונות אבל הן לא?

זה העניין עם מבחנים אמריקאיים. אין צורך להכיר את החומר כדי לפענח את הקוד.

לירה ענתה על חמש שאלות בדקה הראשונה. בדקה הבאה ענתה על ארבע שאלות. ככל שסימנה יותר תשובות, הרוגז של המרצה הלך וגבר.

"את מבזבזת את הזמן שלי," הוא אמר. "וגם את שלך."

יכול להיות שלירה הישנה היתה נפגעת מנימת הדיבור שלו. אבל היא רק קראה מהר יותר. זהי את התבנית, זהי את התשובה. היא סיימה כשנותרה לה דקה, הגישה את המבחן וידעה בדיוק מה המרצה רואה כשהוא מביט בה: מישהי עם גוף שאומר לרוב האנשים מסיבה, ולא רקדנית.

לא שעדיין היתה רקדנית.

לירה הרימה את התיק ופנתה ללכת, אבל המרצה עצר אותה. "חכי," הוא פקד בעצבנות. "אני אבדוק אותו בשבילך." מה שהוא התכוון להגיד היה, אני אלמד אותך לקח.

לירה הסתובבה אליו באִטיות, מה שהותיר לה זמן למחוק כל הבעה מפניה.

אחרי שבדק את עשר השאלות הראשונות, המרצה מצא אצלה רק טעות אחת. המצח שלו התקמט בזמן שהמשיך לבדוק, הסטטיסטיקה נשארה בעינה, ואז השתפרה.

"תשעים וארבע." הוא הרים את עיניו מהמבחן. "לא רע."

תכף זה יגיע, חשבה לירה.

"תארי לעצמך מה היית משיגה אם היית משקיעה קצת יותר."

"איך אתה יודע כמה השקעתי?" שאלה. קולה היה שקט אבל היא הישירה מבט אל עיניו.

"את לובשת פיג'מה, השיער שלך לא מסורק וישנת לאורך רוב המבחן." באותו רגע הוא ליהק אותה מחדש — היא כבר לא היתה נערת מסיבות אלא עצלנית. "את לא טורחת להגיע לשיעורים," המשיך המרצה בקול רציני.

לירה משכה בכתפיה. "כי אני לא רשומה לקורס הזה."

"את —" הוא השתתק. בהה. "את..."

"אני לא רשומה לקורס הזה," אמרה לירה שוב. "נרדמתי בהרצאה הקודמת." מבלי לחכות לתגובה היא הסתובבה והתחילה להתקדם אל הדלת. צעדיה היו ארוכים. אולי חינניים. אולי זה מה שהיא, עדיין.

המרצה קרא אחריה. "איך קיבלת תשעים וארבע במבחן בקורס שאת אפילו לא רשומה אליו?"

לירה המשיכה ללכת והגב שלה היה מופנה אליו בזמן שענתה. "כשמנסים לכתוב שאלות מטעות, צריכים לזכור שיש אנשים שיודעים לזהות הטעיות."

פרק 2

לירה

האימייל הגיע אחר הצהריים: ממשרד המנהלה, עם עותק למשרד הגזברות, תחת הכותרת השעיית רישום. היא קראה אותו שלוש פעמים אבל התוכן לא השתנה.

הטלפון של לירה צילצל כשקראה את האימייל בפעם הרביעית. את בסדר, הזכירה לעצמה, בעיקר מתוך הרגל. הכול בסדר.

היא הכינה את עצמה ואז ענתה. "הַיי, אמא."

"אז את כן זוכרת אותי! והטלפון שלך דווקא עובד! ולא נחטפת בידי רוצח סדרתי עם מוח מתמטי שנחוש להוסיף אותך למשוואה החולנית שלו."

"ספר חדש?" ניחשה לירה. אמא שלה היתה סופרת.

"ספר חדש! היא אוהבת מספרים יותר מאנשים. הוא שוטר שסומך על האינסטינקטים שלו יותר מאשר על החישובים שלה. הם שונאים אחד את השני."

"בקטע טוב?"

"בקטע טוב מאוד. ואם כבר מדברים על כימיה מסחררת ועל מתח מיני מבעבע... מה איתך?"

לירה עשתה פרצוף. "קישור גרוע, אמא."

"תעני על השאלה, מתעלמת חוצפנית שכמותך! אני חוֹוָה תסמיני גמילה מבת. אבא שלך חושב שבשבוע הראשון של נובמבר עוד מוקדם מדי לתלות קישוטים לחג המולד, אחיך בן ארבע ולא יודע להעריך שוקולד מריר, ואם אני ארצה שמישהו יצפה איתי בקומדיות רומנטיות, אני אזדקק לאזיקונים."

בשלוש השנים האחרונות לירה עשתה כל מה שיכלה כדי להיראות נורמלית, כדי להיות נורמלית — לירה שאוהבת את חג המולד ושוקולד מריר וקומדיות רומנטיות. ועם כל יום שעבר, העמדת הפנים הרגה אותה עוד קצת.

ככה היא מצאה את עצמה בקולג' במרחק אלף קילומטרים מהבית.

"אז איך את?" אמא שלה באמת התכוונה להמשיך לשאול את השאלה הזאת בלי סוף.

לירה ענתה שלוש מילים בתגובה. "רווקה. קטנונית. חמושה."

אמא שלה צחקה. "לא נכון."

"לא קטנונית או לא חמושה?" שאלה לירה. היא אפילו לא חשבה לברר לגבי רווקה.

"קטנונית," ענתה אמא שלה. "את נשמה טובה ונדיבה, לירה קטלינה קיין, ושתינו יודעות שכל דבר יכול להיות נשק אם את מאמינה עמוק בלב שאת יכולה לפצוע או להרוג מישהו בעזרתו."

השיחה היתה כל כך נורמלית, כל כך אופיינית להן, שלירה בקושי עמדה בזה. "אמא? קיבלתי אימייל ממשרד הגזברות."

שתיקה נפלה ביניהן כמו עץ בן אלף שנים.

"יכול להיות שהצ'ק האחרון מהמו"ל שלי הגיע באיחור," אמרה אמה בסופו של דבר. "ושהסכום היה נמוך ממה שציפיתי. אבל אני אפתור את זה, מותק. הכול יהיה בסדר."

הכול בסדר. זאת היתה השורה של לירה כבר שלוש שנים, מאז שהשם הותורן התחיל למלא את מהדורות החדשות, והזיכרונות שהדחיקה מסיבה טובה התחילו להציף אותה שוב. במיוחד אחד מהם.

"תשכחי משכר הלימוד, אמא." היא היתה חייבת לסיים את השיחה. היה קל יותר לשדר נורמליות ממרחק, אבל עדיין היה לזה מחיר. "אני יכולה לעשות הפסקה בסמסטר הבא, למצוא עבודה, להגיש בקשות להלוואות לסמסטר הסתיו."

"בשום פנים ואופן לא." הקול שביטא את המילים לא היה של אמא שלה.

"הַיי, אבא."

קית קיין התחתן עם אמא שלה כשלירה היתה בת שלוש ואימץ אותה כשהיתה בת חמש. הוא היה האבא היחיד שהיא הכירה אי־פעם. עד שהחלומות התחילו, היא בכלל לא זכרה את אביה הביולוגי.

"אמא ואני נטפל בזה, לירה." נימת קולו של אבא שלה לא השאירה מקום לוויכוח.

לירה של פעם לא היתה מנסה בכלל. "איך תטפלו בזה?" היא לחצה.

"יש לנו כל מיני אפשרויות."

האופן שבו ביטא את המילה אפשרויות הבהיר ללירה שהוא חושב. "מייל'ס אנד," היא אמרה. לא יכול להיות שהוא מתכוון לזה. מייל'ס אנד לא היה רק בית. הוא היה עליית הגג המשופעת והנדנדה במרפסת הקדמית והיער והנחל ודורות של בני משפחת קיין שחרטו את שמותיהם על אותו עץ.

לירה גדלה במייל'ס אנד. היא חרטה את שמה על העץ הזה כשהיתה בת תשע. גם לאחיה הקטן הגיע לעשות כמוה. אני לא יכולה להיות הסיבה למכירה.

"אנחנו מדברים על צמצום כבר כמה זמן." אבא שלה נשמע רגוע וענייני. "התחזוקה של המקום הישן הזה הורגת אותנו. אם אני אשחרר את מייל'ס אנד, נוכל למצוא בית קטן בעיר, לממן את הלימודים שלך, להתחיל לחסוך ללימודים של אחיך בקולג'. יש יזם אחד —"

"תמיד יש יזמים." לירה אפילו לא נתנה לו לסיים. "ואתה תמיד אומר להם ללכת לעזאזל."

הפעם, השתיקה שהשתררה על הקו היתה רועמת במיוחד.

פרק 3

לירה

הריצה הכאיבה לה. אולי בגלל זה היא אהבה לרוץ. לירה של פעם שנאה לרוץ. עכשיו היא היתה מסוגלת לרוץ למרחקים. הבעיה היתה שעם הזמן, התחיל לכאוב לה קצת פחות. ולכן בכל יום היא דחפה את עצמה עוד קצת.

ועוד קצת.

ועוד.

ההורים והחברים שלה היו המומים כשהיא ויתרה על הריקוד לטובת זה. היא החזיקה מעמד עד נובמבר של כיתה י"ב, לפני שנה, כמעט בדיוק. היא זייפה ככל שהצליחה. אבל אפילו היא לא היתה שחקנית טובה מספיק כדי לזייף רקדנית מהסוג שהיתה פעם. לפני.

נראה פסול שכל החיים שלה סטו ממסלולם בגלל חלום. זיכרון בודד. לירה כבר ידעה שאביה הביולוגי מת — אבל היא לא ידעה שהוא התאבד, שהיא היתה שם. היא הדחיקה את הטראומה עד כדי כך שהיא לא התקיימה מבחינתה. יום אחד היא היתה נערה רגילה ושמחה, ולמחרת — ממש בבוקר הבא — כבר לא.

היא כבר לא היתה רגילה. היא כבר לא היתה בסדר, ובטח שהיא לא היתה שמחה.

ההורים שלה ידעו — לא מה השתנה, אלא שמשהו השתנה. היא ברחה לקולג' מרוחק, אבל תראו לאן זה הביא אותה. המלגות לא כיסו הכול. ההורים שלה אמרו שאין להם בעיה לשלם את שכר הלימוד שלה, אבל אין ספק שהם שיקרו, מה שכנראה אומר שלירה לא עשתה עבודה טובה כמו שחשבה כשהעמידה פנים שהיא רגילה.

בזמן שרצה — לא משנה לאיזה מרחק היא רצה — המוח שלה חזר תמיד אל אותה מסקנה: אני חייבת להפסיק ללמוד. זה יוכל לפחות לקנות לה קצת זמן ויוריד הוצאה אחת מההורים שלה. המחשבה שתנשור מהקולג' לא היתה אמורה להכאיב לה. זה לא שהיא רכשה חברים לאורך הסמסטר או אפילו ניסתה לעשות זאת. היא שייטה בין הקורסים שלה כמו זומבי. היא סתם דרכה במקום.

אבל זה עדיף מאשר לשקוע.

לירה חרקה שיניים והגבירה את הקצב. אחרי ריצה ארוכה כל כך, זה לא אמור להיות אפשרי. אבל לפעמים כל מה שאפשר לעשות זה להפעיל לחץ.

כשעצרה היא כבר בקושי הצליחה לנשום. המסלול היטשטש מולה והיא רכנה קדימה, השעינה את ידיה על הברכיים והתאמצה לשאוף חמצן. ואיזה זין בחר ברגע הזה כדי לשרוק לה. כאילו התכופפה קדימה רק בשבילו.

כעבור רגע, כדורגל התגלגל ונעצר לידה.

לירה הרימה את עיניה וראתה חבורת בנים מצפה לראות איך היא תגיב. במשך כמה שניות היא תהתה איך קוראים לקבוצה של זין.

להק?

נחיל?

לא, חשבה והרימה את הכדור. קרקס. סביר להניח שקרקס האפסים לא ציפה ממנה שתבעט את הכדור מעל הראש שלהם לעבר השער, אבל אבא שלה היה מאמן כדורגל בתיכון, ומרגע שגופה למד לעשות משהו הוא לא שכח יותר.

"פיספסת," צעק אחד הבנים ונקרע מצחוק. הכדור פגע בקורה, טס ממנה והתנגש לאידיוט ששרק לה בחלק האחורי של הראש.

"לא," קראה לירה בחזרה. "לא פיספסתי."

המהלך הנכון היה לעזוב את הלימודים. המהלך היחיד. אבל כשלירה ניסתה לעלות במדרגות אל משרד המנהלה, היא מצאה את עצמה דווקא בבניין השכן, בדואר של הקמפוס.

אני הולכת לעשות את זה. אני רק צריכה רגע. לירה ניגשה אל תא הדואר שלה בתנועות מכניות. היא לא ציפתה לדואר. זאת היתה דחיינות בלבד, אבל זה לא מנע ממנה לסובב את המפתח ולפתוח את התיבה.

בפנים חיכתה מעטפה מנייר פשתן עבה. בלי כתובת השולח. היא הושיטה אליה את ידה. המעטפה היתה כבדה מכפי שנראתה. בלי חותמת דואר. לירה קפאה. המעטפה הזאת — מה שלא היתה — לא נשלחה בדואר.

לירה הביטה מעבר לכתפה כי פתאום הרגישה שמסתכלים עליה, ואז פתחה את המעטפה. בתוכה היו שני פריטים.

הפריט הראשון היה דף נייר דק שעליו נכתבו מילים בדיו בצבע כחול כהה. זה מגיע לך. בזמן שקראה את המילים, הנייר התחיל להתפורר בידיה. כעבור כמה שניות נשארו רק פירורים.

לירה היתה מודעת לגמרי ללבה שפעם בפראות בחזה — הוא הלם בין הצלעות שלה בעוצמה אכזרית — כששלחה את ידה אל הפריט השני שבמעטפה. הוא נראה כמו מכתב מקופל, אבל ברגע שאצבעותיה התחככו בקצותיו המוזהבים, היא קלטה שהוא עשוי ממתכת דקה ביותר.

היא הוציאה אותו מהמעטפה וראתה שמשהו חרוט על המתכת: שלוש מילים וסימן כלשהו. לא סימן, היא קלטה. קוד קיו־אר שמחכה שיסרקו אותו. כשקראה את המילים, היא הבינה בדיוק מה היא מחזיקה בידיה.

זה היה כרטיס, הזמנה, זימון. המילים שנחרטו מעל הקוד התבהרו לה לפתע — כמו שהיו מתבהרות לכל אדם בעולם עם גישה לאמצעי תקשורת כלשהו.

המשחק הגדול מכולם.