טרילוגיית הפניקס 1 - הלוחמת

פרק 1

בקושי נשמתי. ברחתי לחדר השירותים, נעלתי את הדלת ונשענתי עליה. מה אני עושה עכשיו?

"תפתחי את הדלת!" צרח שון והתחיל לדפוק עליה בעוצמה.

"לך מכאן!" צעקתי בחזרה.

"זה הכול באשמתך. אם לא היית הולכת עם העידו הזה, כל זה לא היה קורה". הוא דפק שוב על הדלת. "תפתחי!"

לפתוח? בחיים לא. התחלתי לצרוח ולדפוק כמו משוגעת על הקיר בינינו לבין השכנים שלנו, אלעד ושי.

"סלחי לי", שון מתחנן.

"אין מצב", אני עונה לו וממשיכה לדפוק על הקיר לעזרה.

"צאי ונתחיל הכול מהתחלה. היה לנו טוב כל כך ביחד, זוכרת? אני מבטיח שלא אפגע בך שוב", הוא מתחנן.

"אני לא מאמינה לך", צעקתי לו בחזרה. "הצילו!" צרחתי והמשכתי לדפוק על הקיר. לפתע שמעתי את הקולות של אלעד ושי. הקלה שטפה את כל גופי, הם שמעו אותי, חשבתי, אני לא לבד. ואז שמעתי אותם צועקים:

"תפסיק, מה אתה עושה? אתה שובר את הדלת!"

"לכו מכאן, זה לא עניינכם, זה ביני לבינה!" צעק שון בחזרה.

שי, בן דודו של שון, ניסה להרגיע ושאל: "אחי, מה קורה איתך, התחרפנת? מה עשית להדר?"

אלעד שאל: "את בסדר, הדר?" ולא חיכה לתשובה לפני שפקד: "תישארי בפנים".

קולות של התגוששות נשמעו, ואז צעקה. זיהיתי את קולו של אלעד.

גופי רעד כשדמיינתי מה הולך שם בחוץ. שון היה גבוה וגדול משניהם, הוא מסוגל להרוג אותם במכות. נצמדתי לדלת והקשבתי למה שקורה ביניהם בשקט. שי צעק לי להישאר בפנים ולא לצאת, והוא נשמע לחוץ ומפוחד. קולות הקרב התגברו, וכבר לא הצלחתי להבין מה הם אומרים. אחרי כמה דקות השתרר לפתע שקט.

"תתפוס אותו מכאן", אמר שי לאלעד, "בוא נוציא אותו החוצה". שמעתי קולות של גרירה ואת הדלת נטרקת. חיכיתי עוד כמה דקות עד שהעזתי לצאת. פחדתי ששון יתאושש ויחזור. שרף לי כל כך בפנים, ובקושי מצאתי את הכוחות לצאת.

המחזה בחדר היה מחריד: כל הספרים והדפים של סיכומי המבחן שלי היו פזורים בכל החדר, הבגדים שהוא קרע ממני היו על הרצפה, המזוודה שלו זרוקה בכניסה, והדלת פתוחה לרווחה.

סגרתי אותה מהר ונעלתי את המנעול שלוש פעמים. לא יכולתי להישאר בחדר אפילו דקה נוספת. אבל לאן אלך? לאימי אינני יכולה ללכת עכשיו – בטח שלא אחרי שהיא הזהירה אותי בעבר משון. היא בטח תגיד שלא יאמינו לי ממילא וכדאי שאשתוק, כי אני אשמה בזה שיצאתי עם בחור שמבוגר ממני בשנתיים, הולנדי שלא יודעים עליו כלום.

עידו. אני חייבת לדבר עם עידו. לא דיברתי איתו מאז הטיול בסוף כיתה י"א של בני הקיבוצים, אבל לא הפסקתי לחשוב עליו מאז. הרגשתי איתו משהו אחר לגמרי מאשר עם שון. לאט, יצאתי מהשירותים כמו על אוטומט, התלבשתי ויצאתי החוצה לטלפון המשותף שלי ושל אלעד, שעמד על המקרר בין שני החדרים שלנו, וחייגתי את המספר שעידו דחף לי לכיס כשנפרדנו. היד שלי רעדה בכל סיבוב של החוגה, וכששמעתי את הצלצול בצד האחר, התפללתי שיענה בלי לדעת מה לומר לו.

"הלו?" שמעתי את קולו מעברו האחר של הקו.

נשמתי עמוק ועניתי: "זו אני, הדר, מהטיול".

"הַי, הדר, מה קורה?"

"בסדר".

"אני שומע משהו אחר בקול שלך... מה קרה?"

"שון תקף אותי", עניתי, מנסה להישמע יותר בסדר מכפי שהרגשתי באמת.

עידו שתק לכמה שניות ואז שאל: "את לבד?"

"כן," עניתי בקול חנוק. אפילו לא שמתי לב שהתחלתי לבכות.

"רוצה שאבוא?"

"כן, בבקשה, אתה יכול?"

"אני בא לקחת אותך", ענה עידו בקול סמכותי. "תארזי לעצמך תיק ותלכי לחברה. אני לא רוצה שתישארי לבד עד שאגיע".

"בסדר", לחשתי.

"למי תלכי?"

ידעתי מייד שהחברה היחידה שאני יכולה לסמוך עליה שלא תרוץ ותספר לכולם את מה שאספר לה, היא איילת.

"אני אלך לאיילת. היא גרה בקצה השני של בית הנעורים. תיכנס מהשער הראשון של הקיבוץ ותשאל. כולם יודעים איפה זה".

כשהוא ניתק, כל מה שחשבתי עליו היה איך אני בורחת מהחדר שלי לאיילת, מבלי שאף אחד יראה אותי וילשין לשון. ארזתי מהר תיק ורצתי לחדר של איילת. היא פתחה לי מייד. הדפתי אותה מהר פנימה, ונעלתי מאחוריי את הדלת.

"מה קרה?" שאלה.

לא עניתי, ורצתי לחלון לראות אם מישהו עקב אחריי, ורק כשראיתי שאין שם איש, נרגעתי.

"מה קרה, הדר?" שאלה שוב איילת.

"שון", התחלתי לבכות, "הוא... הוא א...אנס אותי".

איילת הסתכלה עליי מזועזעת. "מה הוא עשה לך?"

"שון אנס אותי", התמוטטתי לתוך חיבוקה.

"מה? אני לא מאמינה. למה הוא היה צריך לאנוס אותך? חשבתי שאתם מאוהבים?"

"כן, גם אני חשבתי ככה, ולא משנה כמה בכיתי ואמרתי שהוא מכאיב לי וביקשתי שיפסיק – כלום לא עזר. את יודעת כמה הוא גדול וחזק. הרגשתי שהוא מועך אותי ולא יכולתי לנשום, אבל ככל שהתחננתי יותר, הוא נעשה אלים יותר, קורע אותי מבפנים, עד שלא נותר לי רק להתפלל שהוא יגמור, ואני אוכל לברוח ממנו".

איילת ליטפה את ראשי וחיבקה אותי חזק. בפעם הראשונה מאז הכול החל, הרגשתי שאינני לבד וסוף סוף יש לי על מי לסמוך. ביקשתי סליחה על שהתרחקתי ממנה בשנה האחרונה בגלל שון.

"כבר בהתחלה הוא נראה לי מוזר... זוכרת שאמרנו לך את זה כבר אז? ניסינו להזהיר אותך מפניו".

"את צודקת", עניתי. נזכרתי כמה כעסתי עליה ועל חן ונועה, החברות שלי.

"חשבתי שאתן מקנאות בי על זה שיש לי חבר כזה חתיך, הולנדי, גברי – לא כמו כל הבנים הילדותיים בקיבוץ – ולכן אין. כמה שטעיתי". החזקתי את ראשי בין הידיים, מכווצת כולי, בוכה על כך שלא ראיתי את הסכנה מתקרבת.

"איילת", שאלתי, "מה יקרה אם שון ימצא אותי כאן?"

"אני לא אתן לו להיכנס, אל תדאגי", ענתה איילת. "אני הולכת להתקשר לדלית, רכזת השכבה. היא כבר תדע מה לעשות. תנעלי את הדלת אחריי, אני כבר חוזרת", אמרה ויצאה מהחדר. אחרי כמה דקות, שנראו לי כמו נצח, היא חזרה.

"דלית אמרה שלא נדאג, שיהיה בסדר, שהיא תדבר עם מרכז המשק והאחראי לביטחון, ובינתיים לא נעשה כלום, ונישאר בחדר בדלת נעולה".

"מה זאת אומרת 'שיהיה בסדר'?" שאלתי, "איפה שון?"

"היא לא יודעת, היא תברר", ענתה איילת, "אנחנו חייבות לסמוך עליה".

"לסמוך עליה?" שאלתי בספקנות. "זוכרת את המקרה של המתנדבת ואיך טייחו את כל הסיפור? עמי ממשיך להסתובב מאז בקיבוץ כמו טווס, ואת המתנדבת המסכנה שלחו הביתה והשקיטו את כל הסיפור".

"אז בואי נלך למשטרה", הציעה איילת.

"ומה אם לא יאמינו לי?" שאלתי, "שון חבר שלי ואני אוהבת אותו ממש. מה אם הם יחשבו שזו הייתה אי-הבנה?" תהיתי.

"אי-הבנה? איך את יכולה בכלל להגיד את זה", הטיחה בי איילת, "הוא אנס אותך בלי להתחשב בזה שביקשת להפסיק. לי זה נשמע ברור מספיק".

צלצול הטלפון מחוץ לחדר הקפיץ את שתינו. איילת יצאה מהחדר וענתה. התאמצתי להקשיב, אבל שמעתי רק מלמולים לא מובנים.

"זה היה מרכז המשק". הדוד של שון. "שון נעול אצלם בבית. הם הודיעו לאימא שלו, היא תצא בטיסה הבאה כדי להחזיר אותו להולנד. הם מחכים שתגיע ותיקח אותו בחזרה הביתה".

"למה לא לוקחים אותו למשטרה?"

"הם לא רוצים להרוס לו את העתיד", ענתה איילת בכעס. "דני אמר..."

"אמרתי לך שיטייחו את זה!" הטחתי בה, "אין לי על מי לסמוך בקיבוץ הזה!" בכיתי בתסכול, "מזל שהתקשרתי לעידו, והוא בדרך לקחת אותי מכאן".

"עידו?"

"עידו שפגשנו בטיול סוף שנה בנגב, מקבוצת הנעורים של קיבוץ חמד בצפון, זוכרת?"

"אההה... החמוד הזה, ששם עלייך עין וניסה להתחיל איתך כל הטיול?"

"כן, זה החמוד הזה. הוא אולי ניסה להתחיל איתי, אבל אני מההתחלה אמרתי לו שיש לי חבר, והוא הציע שנהיה רק ידידים".

"החיבוק שלכם בסוף הטיול נראה קצת יותר מידידותי...", העירה איילת בחיוך.

"כנראה לא רק את חשבת ככה – גם מי שכנראה טרח לדווח לשון על זה חשב ככה".

"איך את יודעת?" שאלה איילת.

"בזה שון האשים אותי, כשהצלחתי לברוח ממנו וננעלתי בשירותים. הוא צווח שאני אשמה במה שקרה בינינו כי בגדתי בו עם עידו".

"איזה חלאה, הוא אונס אותך ומאשים אותך באונס? לא שפוי הבחור הזה, ממש. הוא לא היה אמור לחזור רק בעוד שבוע?"

"הוא הפתיע גם אותי כשהוא חזר", אמרתי. "הוא התפרץ אליי לחדר, כשבדיוק הייתי עם כל החומר למבחן של מחר מפוזר על המיטה. בלי לדבר מילה הוא פשוט התנפל עליי ותקף אותי. צעקתי לו שוב ושוב שיפסיק ושאלתי אותו למה, אבל הוא פעל על אוטומט, והמבט בעיניים שלו היה פשוט מפחיד".

החיבוק של איילת התהדק סביבי כשהיא שאלה: "איך הצלחת לברוח ממנו?"

"בשנייה שהוא גמר, הצלחתי לגלגל אותו מעליי. ברחתי לשירותים, נעלתי את עצמי וקראתי לעזרה".

"החדרים שלנו עשויים ממש מקרטון, שומעים הכול", אמרה איילת בגיחוך. "איך עם כל הגודל שלו הוא לא הצליח לפתוח את הדלת?"

"מזל. דפקתי בכל הכוח על הקיר שמחבר את הדירה שלי עם זאת של אלעד. ככל ששון התנצל והתחנן יותר שאחזור אליו, ידעתי שאין מצב שאני יכולה לסמוך עליו שוב, וקראתי לאלעד לעזרה".

"והוא בא?"

"כן... מזל שגם הוא וגם שי, שהיה אצלו, שמעו את הדפיקות ובאו לבדוק מה קרה. שמעתי שהם רבו עם שון וגררו אותו אל מחוץ לחדר שלי".

"וואו", הגיבה איילת בהלם.

שתקנו כמה דקות, ובזמן הזה המחשבות שלי רצו כמו בסרט: איך מהרגע הראשון שראיתי אותו בבריכה, המבט שלו הפנט אותי, איך הגוף השרירי, הגבוה והגברי שלו העביר בגופי זרם של חשמל בגוף, ואיך לא האמנתי שמכל הבנות הוא בחר דווקא בי.

"את זוכרת, איילת, איך הכול התחיל כששרנו ליד המדורה, ואמרת לי להסתכל על איך ששון מסתכל עליי?"

נשמעה דפיקה בדלת. שתינו קפצנו.

עידו נכנס לחדר – זה הוא ולא שון... אנחת רווחה השתחררה ממני. קפצתי מהמיטה נבוכה, אך עידו לא דיבר – הוא רק משך אותי אליו לחיבוק ושאל אם הכול בסדר איתי עכשיו.

לא הספקתי לענות. איילת התקרבה אלינו ושאלה את עידו: "לאן אתה לוקח אותה?"

"אל תדאגי, אני אשמור עליה. דיברתי עם אימא שלי, ונארח אותה אצלנו עד שהיא תתאושש".

איילת הסתובבה אליי: "את בטוחה שאת רוצה לנסוע איתו? לא עדיף שנלך למשטרה עכשיו ביחד?"

"לא, אני מפחדת ללכת למשטרה, זו תהיה המילה שלי מול המילה שלו. גם מרכז המשק מאחוריו. נראה לי שהם לא יאמינו לי, ואם אישאר כאן, כולם לא יפסיקו לדבר עליי".

"בוא, עידו", ביקשתי, "בוא ניסע מכאן לפני ששון יברח מהדוד שלו. אני לא רוצה לחשוב על מה שהוא מסוגל לעשות לי ולך אם הוא יגלה אותנו כאן ביחד".

נפרדתי מאיילת בחיבוק. "תבטיחי לי שלא תגלי לאף אחד את מה שסיפרתי לך", הכרחתי אותה להישבע.

"אל תדאגי, את יכולה לסמוך עליי", השיבה. "תשמרי על קשר, טוב? אל תתנתקי ממני כמו שהיית עם שון. אני חברה שלך, תזכרי את זה בבקשה".

חיבקתי אותה חזק והבטחתי לה: "אהיה בקשר בקרוב".