מארז טרילוגיית הפניקס

טרילוגיית הפניקס 1 - הלוחמת

פרק 1

בקושי נשמתי. ברחתי לחדר השירותים, נעלתי את הדלת ונשענתי עליה. מה אני עושה עכשיו?

"תפתחי את הדלת!" צרח שון והתחיל לדפוק עליה בעוצמה.

"לך מכאן!" צעקתי בחזרה.

"זה הכול באשמתך. אם לא היית הולכת עם העידו הזה, כל זה לא היה קורה". הוא דפק שוב על הדלת. "תפתחי!"

לפתוח? בחיים לא. התחלתי לצרוח ולדפוק כמו משוגעת על הקיר בינינו לבין השכנים שלנו, אלעד ושי.

"סלחי לי", שון מתחנן.

"אין מצב", אני עונה לו וממשיכה לדפוק על הקיר לעזרה.

"צאי ונתחיל הכול מהתחלה. היה לנו טוב כל כך ביחד, זוכרת? אני מבטיח שלא אפגע בך שוב", הוא מתחנן.

"אני לא מאמינה לך", צעקתי לו בחזרה. "הצילו!" צרחתי והמשכתי לדפוק על הקיר. לפתע שמעתי את הקולות של אלעד ושי. הקלה שטפה את כל גופי, הם שמעו אותי, חשבתי, אני לא לבד. ואז שמעתי אותם צועקים:

"תפסיק, מה אתה עושה? אתה שובר את הדלת!"

"לכו מכאן, זה לא עניינכם, זה ביני לבינה!" צעק שון בחזרה.

שי, בן דודו של שון, ניסה להרגיע ושאל: "אחי, מה קורה איתך, התחרפנת? מה עשית להדר?"

אלעד שאל: "את בסדר, הדר?" ולא חיכה לתשובה לפני שפקד: "תישארי בפנים".

קולות של התגוששות נשמעו, ואז צעקה. זיהיתי את קולו של אלעד.

גופי רעד כשדמיינתי מה הולך שם בחוץ. שון היה גבוה וגדול משניהם, הוא מסוגל להרוג אותם במכות. נצמדתי לדלת והקשבתי למה שקורה ביניהם בשקט. שי צעק לי להישאר בפנים ולא לצאת, והוא נשמע לחוץ ומפוחד. קולות הקרב התגברו, וכבר לא הצלחתי להבין מה הם אומרים. אחרי כמה דקות השתרר לפתע שקט.

"תתפוס אותו מכאן", אמר שי לאלעד, "בוא נוציא אותו החוצה". שמעתי קולות של גרירה ואת הדלת נטרקת. חיכיתי עוד כמה דקות עד שהעזתי לצאת. פחדתי ששון יתאושש ויחזור. שרף לי כל כך בפנים, ובקושי מצאתי את הכוחות לצאת.

המחזה בחדר היה מחריד: כל הספרים והדפים של סיכומי המבחן שלי היו פזורים בכל החדר, הבגדים שהוא קרע ממני היו על הרצפה, המזוודה שלו זרוקה בכניסה, והדלת פתוחה לרווחה.

סגרתי אותה מהר ונעלתי את המנעול שלוש פעמים. לא יכולתי להישאר בחדר אפילו דקה נוספת. אבל לאן אלך? לאימי אינני יכולה ללכת עכשיו – בטח שלא אחרי שהיא הזהירה אותי בעבר משון. היא בטח תגיד שלא יאמינו לי ממילא וכדאי שאשתוק, כי אני אשמה בזה שיצאתי עם בחור שמבוגר ממני בשנתיים, הולנדי שלא יודעים עליו כלום.

עידו. אני חייבת לדבר עם עידו. לא דיברתי איתו מאז הטיול בסוף כיתה י"א של בני הקיבוצים, אבל לא הפסקתי לחשוב עליו מאז. הרגשתי איתו משהו אחר לגמרי מאשר עם שון. לאט, יצאתי מהשירותים כמו על אוטומט, התלבשתי ויצאתי החוצה לטלפון המשותף שלי ושל אלעד, שעמד על המקרר בין שני החדרים שלנו, וחייגתי את המספר שעידו דחף לי לכיס כשנפרדנו. היד שלי רעדה בכל סיבוב של החוגה, וכששמעתי את הצלצול בצד האחר, התפללתי שיענה בלי לדעת מה לומר לו.

"הלו?" שמעתי את קולו מעברו האחר של הקו.

נשמתי עמוק ועניתי: "זו אני, הדר, מהטיול".

"הַי, הדר, מה קורה?"

"בסדר".

"אני שומע משהו אחר בקול שלך... מה קרה?"

"שון תקף אותי", עניתי, מנסה להישמע יותר בסדר מכפי שהרגשתי באמת.

עידו שתק לכמה שניות ואז שאל: "את לבד?"

"כן," עניתי בקול חנוק. אפילו לא שמתי לב שהתחלתי לבכות.

"רוצה שאבוא?"

"כן, בבקשה, אתה יכול?"

"אני בא לקחת אותך", ענה עידו בקול סמכותי. "תארזי לעצמך תיק ותלכי לחברה. אני לא רוצה שתישארי לבד עד שאגיע".

"בסדר", לחשתי.

"למי תלכי?"

ידעתי מייד שהחברה היחידה שאני יכולה לסמוך עליה שלא תרוץ ותספר לכולם את מה שאספר לה, היא איילת.

"אני אלך לאיילת. היא גרה בקצה השני של בית הנעורים. תיכנס מהשער הראשון של הקיבוץ ותשאל. כולם יודעים איפה זה".

כשהוא ניתק, כל מה שחשבתי עליו היה איך אני בורחת מהחדר שלי לאיילת, מבלי שאף אחד יראה אותי וילשין לשון. ארזתי מהר תיק ורצתי לחדר של איילת. היא פתחה לי מייד. הדפתי אותה מהר פנימה, ונעלתי מאחוריי את הדלת.

"מה קרה?" שאלה.

לא עניתי, ורצתי לחלון לראות אם מישהו עקב אחריי, ורק כשראיתי שאין שם איש, נרגעתי.

"מה קרה, הדר?" שאלה שוב איילת.

"שון", התחלתי לבכות, "הוא... הוא א...אנס אותי".

איילת הסתכלה עליי מזועזעת. "מה הוא עשה לך?"

"שון אנס אותי", התמוטטתי לתוך חיבוקה.

"מה? אני לא מאמינה. למה הוא היה צריך לאנוס אותך? חשבתי שאתם מאוהבים?"

"כן, גם אני חשבתי ככה, ולא משנה כמה בכיתי ואמרתי שהוא מכאיב לי וביקשתי שיפסיק – כלום לא עזר. את יודעת כמה הוא גדול וחזק. הרגשתי שהוא מועך אותי ולא יכולתי לנשום, אבל ככל שהתחננתי יותר, הוא נעשה אלים יותר, קורע אותי מבפנים, עד שלא נותר לי רק להתפלל שהוא יגמור, ואני אוכל לברוח ממנו".

איילת ליטפה את ראשי וחיבקה אותי חזק. בפעם הראשונה מאז הכול החל, הרגשתי שאינני לבד וסוף סוף יש לי על מי לסמוך. ביקשתי סליחה על שהתרחקתי ממנה בשנה האחרונה בגלל שון.

"כבר בהתחלה הוא נראה לי מוזר... זוכרת שאמרנו לך את זה כבר אז? ניסינו להזהיר אותך מפניו".

"את צודקת", עניתי. נזכרתי כמה כעסתי עליה ועל חן ונועה, החברות שלי.

"חשבתי שאתן מקנאות בי על זה שיש לי חבר כזה חתיך, הולנדי, גברי – לא כמו כל הבנים הילדותיים בקיבוץ – ולכן אין. כמה שטעיתי". החזקתי את ראשי בין הידיים, מכווצת כולי, בוכה על כך שלא ראיתי את הסכנה מתקרבת.

"איילת", שאלתי, "מה יקרה אם שון ימצא אותי כאן?"

"אני לא אתן לו להיכנס, אל תדאגי", ענתה איילת. "אני הולכת להתקשר לדלית, רכזת השכבה. היא כבר תדע מה לעשות. תנעלי את הדלת אחריי, אני כבר חוזרת", אמרה ויצאה מהחדר. אחרי כמה דקות, שנראו לי כמו נצח, היא חזרה.

"דלית אמרה שלא נדאג, שיהיה בסדר, שהיא תדבר עם מרכז המשק והאחראי לביטחון, ובינתיים לא נעשה כלום, ונישאר בחדר בדלת נעולה".

"מה זאת אומרת 'שיהיה בסדר'?" שאלתי, "איפה שון?"

"היא לא יודעת, היא תברר", ענתה איילת, "אנחנו חייבות לסמוך עליה".

"לסמוך עליה?" שאלתי בספקנות. "זוכרת את המקרה של המתנדבת ואיך טייחו את כל הסיפור? עמי ממשיך להסתובב מאז בקיבוץ כמו טווס, ואת המתנדבת המסכנה שלחו הביתה והשקיטו את כל הסיפור".

"אז בואי נלך למשטרה", הציעה איילת.

"ומה אם לא יאמינו לי?" שאלתי, "שון חבר שלי ואני אוהבת אותו ממש. מה אם הם יחשבו שזו הייתה אי-הבנה?" תהיתי.

"אי-הבנה? איך את יכולה בכלל להגיד את זה", הטיחה בי איילת, "הוא אנס אותך בלי להתחשב בזה שביקשת להפסיק. לי זה נשמע ברור מספיק".

צלצול הטלפון מחוץ לחדר הקפיץ את שתינו. איילת יצאה מהחדר וענתה. התאמצתי להקשיב, אבל שמעתי רק מלמולים לא מובנים.

"זה היה מרכז המשק". הדוד של שון. "שון נעול אצלם בבית. הם הודיעו לאימא שלו, היא תצא בטיסה הבאה כדי להחזיר אותו להולנד. הם מחכים שתגיע ותיקח אותו בחזרה הביתה".

"למה לא לוקחים אותו למשטרה?"

"הם לא רוצים להרוס לו את העתיד", ענתה איילת בכעס. "דני אמר..."

"אמרתי לך שיטייחו את זה!" הטחתי בה, "אין לי על מי לסמוך בקיבוץ הזה!" בכיתי בתסכול, "מזל שהתקשרתי לעידו, והוא בדרך לקחת אותי מכאן".

"עידו?"

"עידו שפגשנו בטיול סוף שנה בנגב, מקבוצת הנעורים של קיבוץ חמד בצפון, זוכרת?"

"אההה... החמוד הזה, ששם עלייך עין וניסה להתחיל איתך כל הטיול?"

"כן, זה החמוד הזה. הוא אולי ניסה להתחיל איתי, אבל אני מההתחלה אמרתי לו שיש לי חבר, והוא הציע שנהיה רק ידידים".

"החיבוק שלכם בסוף הטיול נראה קצת יותר מידידותי...", העירה איילת בחיוך.

"כנראה לא רק את חשבת ככה – גם מי שכנראה טרח לדווח לשון על זה חשב ככה".

"איך את יודעת?" שאלה איילת.

"בזה שון האשים אותי, כשהצלחתי לברוח ממנו וננעלתי בשירותים. הוא צווח שאני אשמה במה שקרה בינינו כי בגדתי בו עם עידו".

"איזה חלאה, הוא אונס אותך ומאשים אותך באונס? לא שפוי הבחור הזה, ממש. הוא לא היה אמור לחזור רק בעוד שבוע?"

"הוא הפתיע גם אותי כשהוא חזר", אמרתי. "הוא התפרץ אליי לחדר, כשבדיוק הייתי עם כל החומר למבחן של מחר מפוזר על המיטה. בלי לדבר מילה הוא פשוט התנפל עליי ותקף אותי. צעקתי לו שוב ושוב שיפסיק ושאלתי אותו למה, אבל הוא פעל על אוטומט, והמבט בעיניים שלו היה פשוט מפחיד".

החיבוק של איילת התהדק סביבי כשהיא שאלה: "איך הצלחת לברוח ממנו?"

"בשנייה שהוא גמר, הצלחתי לגלגל אותו מעליי. ברחתי לשירותים, נעלתי את עצמי וקראתי לעזרה".

"החדרים שלנו עשויים ממש מקרטון, שומעים הכול", אמרה איילת בגיחוך. "איך עם כל הגודל שלו הוא לא הצליח לפתוח את הדלת?"

"מזל. דפקתי בכל הכוח על הקיר שמחבר את הדירה שלי עם זאת של אלעד. ככל ששון התנצל והתחנן יותר שאחזור אליו, ידעתי שאין מצב שאני יכולה לסמוך עליו שוב, וקראתי לאלעד לעזרה".

"והוא בא?"

"כן... מזל שגם הוא וגם שי, שהיה אצלו, שמעו את הדפיקות ובאו לבדוק מה קרה. שמעתי שהם רבו עם שון וגררו אותו אל מחוץ לחדר שלי".

"וואו", הגיבה איילת בהלם.

שתקנו כמה דקות, ובזמן הזה המחשבות שלי רצו כמו בסרט: איך מהרגע הראשון שראיתי אותו בבריכה, המבט שלו הפנט אותי, איך הגוף השרירי, הגבוה והגברי שלו העביר בגופי זרם של חשמל בגוף, ואיך לא האמנתי שמכל הבנות הוא בחר דווקא בי.

"את זוכרת, איילת, איך הכול התחיל כששרנו ליד המדורה, ואמרת לי להסתכל על איך ששון מסתכל עליי?"

נשמעה דפיקה בדלת. שתינו קפצנו.

עידו נכנס לחדר – זה הוא ולא שון... אנחת רווחה השתחררה ממני. קפצתי מהמיטה נבוכה, אך עידו לא דיבר – הוא רק משך אותי אליו לחיבוק ושאל אם הכול בסדר איתי עכשיו.

לא הספקתי לענות. איילת התקרבה אלינו ושאלה את עידו: "לאן אתה לוקח אותה?"

"אל תדאגי, אני אשמור עליה. דיברתי עם אימא שלי, ונארח אותה אצלנו עד שהיא תתאושש".

 

איילת הסתובבה אליי: "את בטוחה שאת רוצה לנסוע איתו? לא עדיף שנלך למשטרה עכשיו ביחד?"

"לא, אני מפחדת ללכת למשטרה, זו תהיה המילה שלי מול המילה שלו. גם מרכז המשק מאחוריו. נראה לי שהם לא יאמינו לי, ואם אישאר כאן, כולם לא יפסיקו לדבר עליי".

"בוא, עידו", ביקשתי, "בוא ניסע מכאן לפני ששון יברח מהדוד שלו. אני לא רוצה לחשוב על מה שהוא מסוגל לעשות לי ולך אם הוא יגלה אותנו כאן ביחד".

נפרדתי מאיילת בחיבוק. "תבטיחי לי שלא תגלי לאף אחד את מה שסיפרתי לך", הכרחתי אותה להישבע.

"אל תדאגי, את יכולה לסמוך עליי", השיבה. "תשמרי על קשר, טוב? אל תתנתקי ממני כמו שהיית עם שון. אני חברה שלך, תזכרי את זה בבקשה".

חיבקתי אותה חזק והבטחתי לה: "אהיה בקשר בקרוב".

טרילוגיית הפניקס 2 - החולמת

פרק 1
אלכס

בטקס הענקת הדרגה והפרידה מאסף ראיתי שקשה לה. היא בכתה וזה כיווץ לי את הלב. הייתי גאה בה שבחרה ללכת אחרי האמת שלה, גם במחיר של לוותר על אסף. זה נתן לי תקווה שיש לי בעתיד עוד סיכוי איתה.

"המפקדת, יש לך הנחיות מיוחדות לקראת הקורס שנפתח בשני הקרוב?" שאלתי ברשמיות אחרי שנכנסתי למשרדה. מה שבאמת רציתי לשאול אותה ולא העזתי הוא אם היא תסכים לצאת איתי, אבל מבט אחד בה הספיק לי כדי לדעת שכל מה שמעניין אותה הוא העבודה והיא בטוח תגיד לי לא.

"מה ההרכב של הקבוצה, אלכס?"

"אלו חיילים חדשים שאותרו בטירונות במרינס".

"התוכנית הבסיסית שתרגלנו תספיק. עדכן את כריס מתי השיעורים שלי. אני רוצה לקבל את פניהם איתך ועם טיי".

"סגור", אמרתי. היא הרכינה את ראשה למסמכים שהיו על שולחנה. ידעתי שאם עכשיו אני לא שואל אותה את מה שאני חולם ומפנטז עליו כבר יותר משנתיים, זה כבר לא יקרה.

"המפקדת?"

"כן, אלכס", היא הרימה את ראשה היפה אליי.

"הכול בסדר?"

היא נאנחה, "לא ממש, אבל יהיה טוב".

"רציתי שתדעי שאני כאן ואשמח לעזור לך בכל מה שתבקשי".

היא התבוננה בי ארוכות ואמרה: "אני אזכור את זה אלכס, תודה".

"מתי שתבקשי".

נכשלתי. ידעתי שאיכשל. למה לעזאזל אני לא יכול להגיד לה ישירות שאני רוצה אותה? להמשיך ככה, לראות אותה בלי לגעת בה זה ממש מבאס, אבל איזה עוד אופציה יש לי? היא לא מגיבה אליי. החלטתי שאני חייב למצוא גישה אחרת אל הלב שלה, אין מצב שאני לא אצליח לגעת לה בלב.

התבוננתי בה מהצד במשך חודשים. ראיתי את התדמית חסרת הרגש שהיא אימצה, תדמית עניינית, מקצועית. ראיתי איך היא השקיעה את כל יומה בעבודה ובלימודים, היא נכנסה ראשונה למשרד ויצאה אחרונה מהמשרד, ובסופי שבוע ראיתי מהדירה שלי שנמצאת ממול לשלה, בהמשך הרחוב, שהיא יצאה מהדירה שלה רק בבגדי ספורט, עם אוזניות, כמו רצה בעולם משל עצמה.

כלפי חוץ הכול נראה בסדר איתה, אבל אני ידעתי שהיא שבורה מבפנים וחיכיתי. חיכיתי בסבלנות שהיא תבקש. סבלנות היא הצד החזק שלי, אבל בכל פעם שפנטזתי עליה איתי, הסבלנות התחילה להיגמר לי.

נפגשנו בארוחת הצוהריים. טיי, החבר החוצפן שלי עוד מאפגניסטן, שנשאר להדריך איתי באקדמיה לירי, שאל: "אנחנו יכולים לשבת איתך, המפקדת?" ובלי לחכות לתשובה התיישב מולה. התיישבתי לידו.

"את מצטרפת אלינו לתרגיל השטח?" שאל טיי.

"נראה לך שאפספס?" היא ענתה בחיוך שובב.

"לא נמאס לך בכל פעם אותו הדבר?"

"נמאס? אם לא היה לי האקשן הזה, כבר מזמן הייתי מתייבשת". היא חייכה חיוך ראשון מזה זמן, ושיחקה עם המזלג שלה באוכל והעבירה אותו מצד לצד. שמתי לב שהיא לא ממש אוכלת ורזתה.

"מתי אתם יוצאים למטווח מחר?"

"ב-8:00 הקבוצה הראשונה".

"אני אצטרף, התגעגעתי לאדרנלין ולרעש של היריות", היא חייכה אליי. הלב שלי קפץ מהתרגשות, הינה מגיעה ההזדמנות שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן.

"את תמיד מוזמנת להצטרף אלינו. טיי ואני מתאמנים מדי פעם בירי, מה אפשרי שתצטרפי?" שאלתי בציפייה.

"נראה לי שאין לי זמן, אבל תעדכנו לפני שאתם יורדים למטווח, אם אהיה פנויה, אצטרף בכיף". שוב פעם היא דחתה אותי, נראה לי שאף פעם לא אצליח להגיע אליה.

"אני אראה אתכם בישיבת הצוות בעוד שעה?" התרוממה משולחן האוכל ללכת.

"נהיה שם, המפקדת", טיי ענה בשם שנינו, והיא הסתובבה והלכה בהליכה הפנתרית שלה.

"לא התייאשת עדיין?" טיי שאל בסרקזם, כשראה שנעצתי בה מבט.

"אתה עוד תראה שהיא תהיה שלי", עניתי בביטחון, שלא באמת היה לי.

"אז למה אתה לא עושה את זה כבר?" הוא שאל, "היא כבר כמה חודשים לבד, למה אתה מחכה?"

"שהיא תבקש. נראה לי שהיא עדיין שבורה. היא עובדת וחיה כמו על אוטומט, היא עוד לא מעכלת את זה שהוא לא יחזור, היא אמרה לי שהוא כל מה שיש לה", נאנחתי בכבדות, "היא צריכה את הזמן שלה לבחור אחרת, ואני אתן לה אותו אחכה בסבלנות ואהיה סביבה כשהיא תבחר לחיות שוב".

"תיזהר אחי שאף אחד מהקודקודים לא יחטוף אותה לפניך, היא האישה הכי שווה גם כאן וגם בווסט פוינט. ראיתי איך הגנרל מסתכל עליה".

"אני מבטיח לך שאהיה על המשמר". אבל המילים שלו הלחיצו אותי, לא הבאתי בחשבון שיהיו עוד מתחרים שיכולים להגיע אליה לפניי. לא ידעתי מה לעשות.

למוחרת היא הצטרפה לשיעור והדגימה זוויות ירי מיוחדות לעבר מטרות בתנועה. כל החיילים שתו את המילים ואת הגוף שלה בצמא, והיא, כמו לא שמה לב לכלום, הייתה מרוכזת במה שהיא עושה, ובמקצועיות ובקור רוח ענתה על כל השאלות. הדגמנו עבודת צוות. שכבתי לידה כתף אל כתף והעברתי לה את החישובים לירי, והיא במהירות פנומנלית יורה ופוגעת, מעוררת את הגוף שלי באופן שחייב אותי לשלוט בעצמי כדי שהיא או החניכים לא יראו מה היא עושה לי. זה היה קשה...

הכיתה סיימה את השיעור, והיא נשארה במטווח וירתה להנאתה באקדח האישי שלה. היא חוררה למטרה המתחלפת מולה ביריות מדויקות את הלב ואת המוח. לא הייתי רוצה להיות האויב שלה.

"נהנית?" שאלתי והתקרבתי אליה לאט.

היא קפצה. "הבהלת אותי, חשבתי שאני לבד כאן".

"היית לבד, שכחתי את הטלפון, אז חזרתי", שיקרתי שקר לבן, "נראה שאת נהנית".

"ממש. מהפעם הראשונה שיריתי, התמכרתי", היא חייכה במבוכה. "עכשיו כשאני יורה איתכם, אלו הפעמים היחידות שאני מרגישה חיה שוב", אמרה בעצב, כיוונה לעבר המטרה וירתה במדויק למרכז הלב שלוש יריות, זו בתוך זו.

"אני אשמח לעזור לך לחזור לחיות שוב", אמרתי.

היא הסתובבה אליי והביטה בי במבט החתולי והיפה שלה. "אני לא מסוגלת, אלכס, אבל תודה על ההצעה", היא אמרה והתארגנה ללכת.

אזרתי אומץ והתקרבתי אליה, הרמתי את ראשה אליי, "אני רוצה שתדעי שאני מוכן לחכות לך כמה שתצטרכי, את רק צריכה לבקש".

זיק של חיות עבר בעיניה, היא הביטה בי והתרחקה.

"נראה לי שזה לא יהיה בריא לשנינו, לא במצב שלי עכשיו, ולו רק מפני שאני המפקדת שלך, אלכס, אני מצטערת".

"אני לא מתכוון לוותר עלייך, המפקדת, ויש לי סבלנות", חייכתי וראיתי בזווית העין לפני שהסתובבתי שהיא הביטה בי וקפאה במקום. שמעתי את צעדיה על הבטון הרבה אחריי, ויצאתי מהמטווח בצעד בטוח, אבל הלב שלי שקשק. אומנם היא שוב סירבה לי, אבל לפחות הפעם הצלחתי להעביר את עצמי בבהירות. נשמתי לרווחה.

בשבוע השטח היא הפתיעה כשהצטרפה, הקשיבה להנחיות שלי, בחנה בשקט את תוכנית התרגיל שהכנתי, הסתובבה בין הצוותים בשטח ולא אמרה לי מילה. הרגשתי שהיא בוחנת אותי. בערב כל חוליה התמקמה מוסווית בעמדה שלה. היא תצפתה על כולם, ואני עקבתי אחריה. היא התמקמה בנקודה רחוקה. אחרי שעות שנדמו כנצח, היא פתאום זזה בזחילה, ראיתי שהיא הייתה בדרך לחשוף לי את הצוותים. קלטתי את המשחק שלה, נתתי לה קצת להתקדם והנחתי את הקנה של הרובה שלי מאחורי צווארה, "תעצרי, המפקדת, נחשפת...", אמרתי ברצינות.

היא הסתובבה אליי בפליאה ושאלה: "איך ראית אותי בכלל? מעניין שלא הרגשתי אותך מתקרב. רק אדם אחד יכול היה לעבור את רדאר התנועה שלי בלי שארגיש", היא צחקה בשקט.

ידעתי על מי היא מדברת וקיבלתי את זה כמחמאה.

"אם כבר חשפת אותי, בוא איתי, נתקיל את החיילים שלך, הרי בזמן אמת לא תהיה שם כדי להגן עליהם, נכון?" היא חייכה, "וחוץ מזה, זה הרי החלק הכי כיף של התרגילים בשטח, לא?"

כל הלילה זחלנו כתף אל כתף, מתקשרים דרך העיניים בלי לדבר. בסנכרון מלא חשפנו חוליה אחרי חוליה, הצלבנו מבטי הערכה בכל פעם שאחד מאיתנו מצא ראשון את החוליה וחשף אותה. היא מצאה ראשונה את רובן. בבוקר היא הסבירה להם את נקודות התורפה שלהם והדגימה עליי איך להתמקם אחרת. בכל פעם שהיא נגעה בי, הצטמררתי. החיילים פרשו למנוחה.

"תודה, היינו צוות טוב ביחד", היא אמרה וחייכה אליי. סוף סוף היא רואה אותי. ניצחתי.

"זה היה לילה מעניין", חייכתי.

"מעניין?"

"לראות אותך קולטת כל תנועה במרחב, גם בלילה, והתגובות המהירות שלך. איתך הייתי שמח לצאת לכל מלחמה".

"אסף לימד אותי את כל המהלכים האלה כשהוא הצטרף לתרגילי השטח שלי", אמרה בעצב, "גם אני חשפתי אותו בתרגיל הראשון שלי, והוא היה בהלם", אמרה מחייכת, והמבט שלה היה חולמני.

"את נשארת או חוזרת לבסיס?" שאלתי, משנה נושא.

"אני בטח לא אצליח לישון מרוב אדרנלין", היא אמרה במבוכה, "אז נראה לי שאחזור למשרד לעבוד קצת, ואולי אפתיע אתכם שוב אחר כך", היא חייכה בשובבות, נכנסה לג'יפ שלה ונסעה.

חיכיתי לה שתגיע, והתאכזבתי לגלות שהשעות עוברות והיא לא באה. פתאום הרגשתי קנה של רובה נצמד לי לצוואר. "תסתובב לאט", היא אמרה, שמעתי את החיוך בקולה.

"מאיפה צצת?" שאלתי בתדהמה.

"אמרתי שאולי אפתיע, לא?" חייכה ועיניה החתוליות הצטמצמו לסדק מלוכסן שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. כל כך שמחתי שהיא חזרה ולא היה אכפת לי שהיא שגילתה אותי.

"בוא נראה אם החניכים שלך למדו משהו, אבל לפני זה, נדמה לי שקלטתי את טיי ישן בתצפית שלו, בוא נלך להפתיע אותו קודם", אמרה ואני הלכתי אחריה.

טיי המופתע לא ידע מאיפה נחתנו עליו. "סליחה המפקדת, אני נרדם בכל מצב".

"כן, כבר ראיתי את זה בטיסות שלנו. מזלך שבתרגיל רטוב אתה מפוקס וחד", החמיאה לו.

"בוא תצטרף, נחשוף את כל החוליות שלכם, מחכה להם הפתעה", היא חייכה, "מצחיק אותי תמיד לראות את הבעת הפנים שלהם בפעם הראשונה שהם מתגלים".

כל הלילה זחלנו שלושתנו באבק, דיברנו בסימנים ובעיניים בתיאום מדויק, חשפנו את רובם ואפילו נחשפנו על ידי חלק מהחוליות שהפנימו את הלקחים מאתמול והפתיעו אותנו.

הייתי גאה בהם ושמחתי להעביר איתה עוד לילה.

בבוקר טיי החוצפן אמר לה: "המפקדת, נראה לי שעלינו עלייך".

"למה אתה מתכוון, טיי?"

"חסר לך אקשן בחיים, אז כבר לילה שני את לא נותנת לאלכס ולי לישון. תיזהרי שלא אלשין עלייך למפקד", הוא אמר ופרץ בצחוק.

ראיתי את העיניים שלה מצטמצמות וחששתי מהתגובה שלה על החוצפה של האידיוט. היא צחקה ואני נרגעתי.

"כן, צודק, כל העבודה המשרדית הזו מייבשת אותי, בלי אקשן אני מתה".

"את מוזמנת להיות איתנו כמה שאת רוצה, אקשן זה השם השני של הענק הדביל הזה ושלי, החבר החכם שלו", הוא קרץ לה.

הייתי בדרך להעיף לו סטירה. "בצחוק אחי, שנינו יודעים שאתה החכם בינינו, לי יש פשוט יותר מזל. כשנסיים את התרגיל, האם תהיי מוכנה לצאת איתנו למשקה, המפקדת?" חייך את החיוך הממזרי שלו.

חשבתי שהיא תסרב, אבל היא אמרה לטיי: "איך אישה יכולה לסרב לך, טיי?" וחייכה, "אשמח", אמרה בקלילות שהפתיעה אותי והתארגנה לנסוע בחזרה לבסיס.

ממזר בר מזל, חשבתי, באיזו קלילות הוא הזמין אותה והיא אמרה לו כן. האמת, קינאתי בחוצפן.

"תירגע אחי", הוא אמר כשראה שהיא נסעה, "הזמנתי אותה בשבילך, ידעתי שאתה לא תעז. אני לא מבין למה אתה מחכה?"

"ניסיתי במטווח והיא אמרה לי לא".

"היא אמרה לך 'לא לא', או 'לא, זה לא מתאים עכשיו'?"

"לא מתאים עכשיו".

"אז עכשיו זה מתאים, אחי, משהו בה נראה לי מוכן".

"אמן", אמרתי בתקווה.

כשחזרנו לבסיס, טיי אמר לה: "אנחנו מתארגנים ואוספים אותך בשמונה", ולהפתעתי, היא הסכימה מייד. ממזר בר מזל, חשבתי, איך הכול הולך לו קל איתה.

"תודה אחי".

"אעשה הכול כדי שעיני הכלב שלך, שבהן אתה מביט בה כבר יותר משנתיים ומרייר, יהיו מאושרות", הוא צחק.

"אתה חבר טוב", אמרתי וחיבקתי אותו.

"תרגיע אחי, החיבוק שלך חונק..." אמר והתגלגל מצחוק.

 

הדר

אני לא יודעת איך הסכמתי, אבל לא היה נעים לי כבר לבטל. אולי הגיע הזמן ומגיע לי גם ליהנות קצת, חשבתי כשלבשתי את המיני שלי ונעלתי את המגפיים שאסף כל כך אהב. הזיכרון גרם לי להרגיש סקסית והעלה חיוך על פניי. דפיקה על הדלת הזכירה לי עבור מי אני מתלבשת עכשיו.

פתחתי את הדלת. טיי ואלכס הגיעו.

"את מוכנה?" טיי שאל, לא חיכה לתשובה ונכנס ללא הזמנה פנימה.

"המפקדת, את יפהפייה, תני לראות אותך מכל הכיוונים", הוא סובב אותי והסתובב סביבי.

"טיילור, תרגיע, אני עדיין המפקדת שלך", אמרתי בטון של פקודה לטיי, ושמעתי את אלכס נוהם אליו מהפתח.

"עזוב אותה. סליחה המפקדת", הוא פנה אליי, "הוא חצה את הגבול".

"תבקש סליחה", הוא פנה שוב לטיי, "אידיוט".

"סליחה המפקדת, לא יכולתי להתאפק, את יפהפייה היום במיוחד", טיי חייך.

"את עדיין רוצה לצאת איתנו?" אלכס שאל בחשש.

הבטתי בו עומד מתחת לאור בכניסה שלי, ממלא את כל החלל. יפה תואר בג'ינס וטי שרט לבנה שנמתחה לו על השרירים, הוא נראה פשוט נפלא, והלב שלי התחיל לדפוק, זרמים של סכנה התחילו לזרום לי בגוף.

"נראה לי שכן, אם תבטיח לשמור עליי מפניו. אם ככה הוא מתנהג לפני שהוא שותה, אני לא רוצה לדמיין מה הוא עוד מסוגל לעשות", נזפתי בחצי חיוך.

"את מוגנת איתי תמיד, המפקדת", אלכס אמר.

"אתה יכול לקרוא לי הדר, ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך". הבטתי עמוק בעיני התכלת שלו, והצטמררתי שוב. הגענו לפאב מחוץ לבסיס. בכניסה הצטרפה אלינו החברה היפהפייה של טיי.

"לטישיה, נעים מאוד", היא אמרה ושלחה את ידה אליי ללחיצה.

"הדר, המפקדת של טיילור", לחצתי את ידה.

"שמעתי עלייך כל כך הרבה מטיי. הוא סיפר לי איך ירית לצלף דרך הכוונת לעין שלו ופוצצת לו את המוח בירייה אחת. הזוי, לא הייתי רוצה להיות האויבת שלך", היא צחקה.

"אין סיכוי שנהיה אויבות", חייכתי. נוצר בינינו קליק, כאילו הכרנו שנים ולא עכשיו בפעם הראשונה.

"מה להביא לגברות לשתות?" שאל טיי.

"בשבילי כוס יין אדום בבקשה", ביקשתי.

"ובשבילך יקירתי?"

"את המשקה הרגיל, נסיך שלי", אמרה לטישיה.

"בוא אחי, אני צריך עזרה", ביקש טיי מאלכס, והוא הצטרף אליו.

"שמעתי מטיי שנפרדת מהחבר הישראלי שלך, שהיה גם המפקד שלך", אמרה, וכשלא עניתי המשיכה בשאלות שתי וערב על מצבי הרומנטי ועל החיים שלי. בקושי הצלחתי להשחיל מילה בין השאלות שלה והרעש שהיה מסביב. ראיתי את אלכס שפילס את דרכו אליי עם השתייה ונשמתי לרווחה. השאלות החודרניות והחושפניות שלה, שביקשו ממני לספר לה הכול על אסף, כבר היו לי יותר מדי. חייכתי אליו בהקלה.

"יש לך חיוך כזה יפה", אלכס אמר וחייך בחזרה.

"גם לך", התקרבתי אליו ולחשתי לו: "תודה שהצלת אותי מחקירת השתי וערב של לטישיה". צחקתי.

"מתי שתבקשי".

"לחיים", אמרתי. "צ'ירס", הוא ענה ושנינו חייכנו. העפתי מבט מסביב, הפאב כבר היה כמעט מלא, האורות היו מעומעמים, נרות דלקו על השולחנות ובמרכז – רחבת הריקודים כבר הייתה מלאה בזוגות וחבורות של רוקדים.

המוזיקה הפכה להיות קצבית. טיי ולטישיה משכו אותנו למרכז המעגל אחריהם. רקדתי בכיף והבטתי על אלכס רוקד, מסתבר שגם לרקוד הוא יודע. המוזיקה התחלפה לשירים יותר שקטים. מצאתי את עצמי במבוכה מול אלכס.

"אפשר להזמין אותך לרקוד?" הוא שאל. הנהנתי והוא משך אותי אליו. הגופים שלנו נצמדו, משהו נדלק בי ונצמדתי אליו יותר. הרגשתי את הפה החם והנשימות שלו בעורף שלי, והצמרמורות שטפו את גופי.

"כמה מפתיע, אתה יודע גם לזוז יפה", אמרתי בקול מגורה.

"אני אוהב להפתיע". הוא משך אותי לריקוד צמוד במרכז הבמה.

"זה כל כך נעים שאת מלטפת אותי", הוא לחש.

לא שמתי לב אפילו שליטפתי את העורף הרחב שלו עד שהוא הזכיר את זה. השרירים שלו התקשו מתחת לידי.

"את מדהימה, הדר", הוא לחש לי.

המוזיקה הפכה ליותר קצבית, מצאתי את עצמי נסחפת בין הרוקדים והתרחקתי מאלכס, רקדתי וחיפשתי אותו במבט.

"אני כאן", אמר והגיע מאחוריי בלי ששמתי לב. הוא סובב אותי אליו, הצמיד את גופי לגופו לריקוד חושני. אספתי את שרידי קור הרוח והשליטה העצמית שהיו לי באותו הרגע, וניסיתי להתרחק ממנו, אבל הוא לא הרפה ולחש לי באוזן: "רק לערב, תני לעצמך ליהנות, מגיע לך, מחר יהיה יום חדש, המפקדת".

רקדנו בתיאום מושלם, הגוף הגדול שלו עטף אותי, נעתי מולו בריקוד מהפנט, והוא לא הוריד ממני את העיניים ואת הידיים... המוזיקה נרגעה שוב והוא הצמיד אותי אליו. הרמתי את ראשי לשאול שאלה, הפה שלי נגע בשלו ואיבדתי שליטה. כל מה שהדחקתי בשמונת החודשים האחרונים, פשוט התפרץ. נישקתי אותו ברעבתנות, מצצתי את השפתיים הסקסיות שלו, חקרתי בלשוני כל פינה בפה החם והמפתה שלו. אלכס הגיב בעוצמה גדולה יותר אפילו משלי, הצמיד אותי יותר אליו וחקר עם ידיו את גופי שהתלהט תחת מגעו. משהו עצר אותי לפני שיהיה מאוחר, והדפתי אותו ממני בעדינות. הוא נהם ופתח את עיניו בהפתעה, "מה קרה? הלכתי רחוק מדי?" הוא שאל בדאגה.

"לא, זו אני, לא אתה. סליחה, אבל אני חושבת שזה הזמן לעצור לפני שנתחרט שנינו", אמרתי ברצינות. "אתה יכול לקחת אותי הביתה בבקשה?"

אלכס לא הגיב, רק משך אותי אחריו ואמר לטיי: "אנחנו הולכים".

"תיהנו", הוא קרץ לשנינו.

הסמקתי במבוכה והלכתי אחרי אלכס. יצאנו לאוויר הקריר שצינן גם את האווירה בינינו. הנסיעה לדירה שלי עברה בשקט.

"סליחה על מה שהיה, את מוכנה לתת לי הזדמנות נוספת?" הוא הביט בי במבט חושש.

"הזדמנות למה?"

"להיות חברים".

"גם אתה יודע שאנחנו לא יכולים להיות רק חברים", אמרתי והפניתי אליו את מבטי.

"תני לי להוכיח לך שאם זה כל מה שאת רוצה, זה גם מה שאני יכול להיות בשבילך?" שאל, וכשלא עניתי הוא שאל: "יש לך תוכניות לשבת?"

שוב לא עניתי, רק נאנחתי בכבדות.

"בואי איתי לים", הוא ביקש.

הראש אמר לי לא, ממש לא. הלב צעק, עכשיו תגידי כן, ממש כן, עכשיו. הבטתי במבט המבקש של עיניו ואמרתי: "לכל הזמנה אחרת הייתי אומרת לך מייד לא, אני המפקדת שלך, אבל ים, זה משהו שאני הכי אוהבת בעולם, ומאז שאני כאן לבד, לא ראיתי ים". חייכתי, "אני מסכימה ללכת איתך לים, נהיה לבושים, בחוף שיש בו אנשים, שעתיים מקסימום ונחזור", אמרתי בקול חצי מאיים חצי מחייך.

"אז תבואי איתי לים?" שאל בחיוך שובב.

חייכתי בחזרה, יצאתי מהג'יפ שלו וניגשתי אל החלון הפתוח בצד שלו. "אני אסע איתך לים בתנאי אחד: עד שבת, בעבודה אתה לא מתקרב אליי, ברור?"

"כן המפקדת", הוא חייך ונסע.

למוחרת אסף התקשר והודיע שהוא מתחתן.

שכחתי ממה שהבטחתי לאלכס.

"אני יוצאת לחופש", הודעתי בקול רועד למפקד.

"מתי תחזרי?" שאל.

"לא יודעת, אני צריכה זמן אישי".

"עבדת קשה בחודשים האחרונים, שלא תחשבי שלא ראיתי. מגיעה לך חופשה. תעדכני אותי אחר כך מתי את חוזרת ותשמרי על עצמך. אני כאן אם את צריכה לדבר עם מישהו", אמר ברוך.

"תודה המפקד, מכל הלב".

ארזתי תיק ופשוט התחלתי לנסוע, בלי לדעת לאן. בלי לשים לב, אחרי שעתיים הגעתי לים, הכוחות המרפאים שלו משכו אותי אליו. שכרתי חדר במלון הבוטיק שהייתי בו עם אסף, עם נוף ומעבר ישיר מהחדר שלי לים. ישבתי במרפסת והתבוננתי באין-סופיות של הים. הייתי מוכנה להיעלם בתוכו. הטלפון צלצל. אלכס.

התלבטתי אם לענות. ברגע האחרון עניתי לו ב"כן" חלש.

"הכול בסדר איתך?"

"לא ממש".

"איפה את?"

"במלון על הים, לקחתי כמה ימים של חופש".

"את רוצה שאני אבוא?"

נשמתי עמוק. "אני צריכה להיות עכשיו לבד, אלכס", הדמעות זלגו לי בלי שליטה.

"את בוכה?"

"כן".

"מה קרה?" הוא שאל ברוך.

משהו בקול שלו מוסס את ההתנגדות שלי. הרגישות הזו, שלא הכרתי אצל אסף, השאירה אותי חשופה.

"אסף התחתן. הוא מצפה לילד, הוא כבר לא יחזור".

השתיקה מהצד השני כיווצה אותי. "אלכס סליחה, אני מרגישה שאין לי עכשיו יותר מה לתת", אמרתי והתכוונתי לנתק.

"אני לא מבקש ממך כלום. תני לי רק לתת לך. נשמע לי שזה הזמן שאת צריכה חבר ולא להיות שם לבד". נשמתי עמוק, ידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.

"אני שואל שוב, את רוצה שאני אבוא?"

נשמתי עמוק ולחשתי: "כן, בבקשה".

"איפה את?"

"באושן פרדייז".

"זה בדיוק החוף שרציתי לקחת אותך מחר, הקדמת אותי", אמר בהפתעה.

"עוד פחות משעתיים אני אצלך", הוא אמר וניתק.

העיניים שרפו לי מבכי. שכבתי על המיטה, עצמתי קצת את העיניים וכנראה נרדמתי. דפיקה חזקה בדלת העירה אותי. "הדר, זה אני, תפתחי בבקשה".

חצי ישנה פתחתי את הדלת, ובלי מילים משכתי אותו אליי לחיבוק. הרמתי את פי אליו לנשיקה והוא נענה. הרים אותי עליו וסגר את הדלת מאחוריו, הניח אותי בעדינות על המיטה, ובקושי התנתק ממני.

"אתה מוכן עכשיו רק לחבק אותי?"

אלכס חיבק אותי אליו מאחור ולחש לי: "הכול בסדר, אני איתך עכשיו, את לא לבד, תסמכי עליי בבקשה".

ליטפתי ונישקתי את ידיו הגדולות שעטפו אותי. המילים שלו מוססו אותי מבפנים. כל כך הרבה זמן הייתי לבד, כמהה למגע של אסף.

הוא ליטף אותי ברוך, ומשהו בי התעורר מחדש. הסתובבתי אליו, החזקתי בפניו בין שתי ידיי. הוא לא היה יפה כמו אסף, אבל השילוב של כל האיברים בפניו היה יפה וגברי. ליטפתי ומשכתי אותו אליי לנשיקה עמוקה. הלשון שלי חקרה את פיו והוא הגיב בעוצמה בחזרה. התנשקנו עמוק, לאט, הזמן עבר בלי ששמתי לב, רק רציתי ממנו עוד ועוד. הוא התנתק ממני ושאל:

"הדר, את מוכנה לקבל אותי עכשיו?"

ידעתי שאני לא יכולה שלא לקבל אותו עכשיו, ועדיין חששתי ממה שזה ייצור. נשמתי עמוק לפני שעניתי לו: "עכשיו כן, אחר כך, אני לא יודעת, אלכס". משכתי אותו אליי, חיבקתי אותו ברגליי. הוא הפשיט את הטי שירט של אסף שנצמד לגופי, ושחרר את החזייה שלי, ופתאום עצר.

פקחתי את עיניי לראות מה קרה, וראיתי את המבט המעריך שלו בוחן את גופי. "את יפה כל כך". לאט הוא נישק כל פטמה שלי ומילא את גופי בנשיקות מגרות שצמררו את גופי. הוא ירד אל המשולש שבין רגליי. כבר לא הייתה לי סבלנות ומשכתי אותו אליי, התפתלתי מתחתיו, וחיבקתי את גופו הגדול בין רגליי. בתנועה אחת הוא הוריד לי את התחתונים ופשט את השורטס שלו, נצמד אליי, קשה, גדול וחזק, והביט בי בשאלה. "עכשיו אלכס, אתה מוזמן", לחשתי.

אנחת רווחה יצאה מפיו. "אין לך מושג כמה זמן חיכיתי לרגע הזה", הוא לחש, וחבר אליי בעוצמה, מילא את כולי, הדף את עצמו לתוכי ונהם בתאווה.

זה הרגיש אחרת בפנים, מעניין. משכתי את פניו אליי לנשיקה מלאה בתשוקה, והוא שלח את ידו הגדולה והעבה אל בין רגליי, וליטף בעוצמה את הנקודה הרגישה שלי, וסחט ממני אנחות של עונג.

"זה כל כך טוב אלכס, תמשיך בבקשה", לחשתי.

הגוף שלי התעורר אחרי כל כך הרבה זמן שהיה רדום.

"את כזו סקסית ומדהימה", הוא לחש לי, "זה כל כך טוב שם, חם ורטוב ועוטף את כולי". הוא נע בעוצמה בתוכי, הרים את רגליי עליו, סובב אותי וחבר אלי מהצד בתנועות ארוכות ואיטיות, והמשיך לענג וללטף את גופי.

לחשתי: "אלכס, זה בא".

הוא האט. "סבלנות, תני לזה לסחוף אותך, את יכולה לאבד שליטה, את בטוחה איתי..." גלי העונג סחפו אותי. נעתי איתו במקצב שהתגבר. הוא נשק לצווארי, מצץ אותי חזק והכאב הגביר לי את העונג, "עוד, בבקשה עוד!" צעקתי.

"כל שתבקשי, אהובתי", והמשיך בקצב מתגבר.

אני כבר התעלפתי מעונג, בקושי קלטתי שאמר אהובתי.

"אני בא", הוא אמר והתפוצץ בתוכי בעוצמה. הזין שלו פעם עם הפעימות שלי מבפנים, והנוזל החם שלי עטף אותו. "כל כך שווה לחכות לך..." הוא נישק אותי שוב ושוב.

"אל תצא", ביקשתי, "אני אוהבת להרגיש אותך בתוכי", נשקתי לו ברכות. שתקנו בתוך החיבוק. "תודה שבאת, זה בדיוק מה שהייתי צריכה", לחשתי.

"כמה שתבקשי, אני אשמח לתת", הוא חייך וחיבק אותי אליו.

התחלתי לנוע מתחתיו, נישקתי ומצצתי את תנוכי אוזניו. הוא הביט בי בפליאה: "שוב?"

"להפסיק?" שאלתי, מתגרה בו.

"נראה לך? אני מוכן להמשיך איתך ככה לנצח". הוא הצטרף למקצב שלי. הצחוק התחלף בנהמות של תשוקה, והוא דהר עליי במהירות ובעוצמה שהתגברה, והביאה אותנו שוב לשיא, וממנו גלשנו בגלים עוצמתיים של עונג, ביחד. הנשימה שלנו חזרה לאט לסדרה.

"אני מפחדת שנתחרט על זה אחר כך".

"אין סיכוי. אני לא מוכן לוותר עלייך בעד שום הון שבעולם", אמר בנחישות.

"אבל איך נעשה את זה? זה אסור, עלולים להעיף אותך ואותי".

"אנחנו מקצוענים. נוכל להפריד בין העבודה לזמן הפרטי שלנו", הוא אמר בנחישות. אומנם הוא רגיש, אבל גם גבר שיודע מה שהוא רוצה. אהבתי ובחרתי להאמין לו לעת עתה. נרדמנו חבוקים. לראשונה מזה זמן רב ישנתי טוב ובשקט, הרגשתי בטוחה ואהובה בין זרועותיו. לא ידעתי כמה זה היה חסר לי. התעוררתי ועיני תכלת גדולות הביטו בי.

"כמה זמן אתה ער?"

"לא מספיק זמן כדי לשבוע מהמראה שלך", הוא חייך ונישק אותי ברכות.

"אכלת משהו היום?"

"לא, שכחתי".

"רעבה?"

"מורעבת, אליך...", עניתי והוא צחק.

"בואי נתקלח ונלך לאכול, אני מוכן להיות הקינוח" צחק ומשך אותי אחריו. יש לו גם חוש הומור, קלטתי וחייכתי. המים החמים שטפו את גופנו. הבטתי בגופו עוצר הנשימה וחייכתי. קלטתי למה הרגשתי משהו שונה כשהוא היה בתוכי.

"למה את מחייכת?"

במקום להסביר, נישקתי אותו וטיילתי עם ידיי עליו מעלה ומטה. לשוני רפרפה על גופו היפה, צווארו, חזהו, פטמה אחת ועוד אחת.

"תמשיכי", הוא נהם בעונג, וגלשתי לאט למטה, והגעתי אל "משולש הזהב" שלו, איברו הגדול הזדקר בעוצמה מולי. "אף פעם לא ראיתי זין לא נימול", התבוננתי בפליאה בפאר היצירה. ליקקתי וגיריתי אותו, מצצתי אותו עמוק בתוך פי, גודלו מילא את הפה שלי, הלשון שלי התלטפה סביבו.

"אני כבר לא עומד בזה, הדר", אמר והניף אותי במהירות מהרצפה, הלביש אותי על איברו החזק, נישק אותי בעוצמה ואני רקדתי עליו.

"את מכשפת אותי", לחש.

נישקתי את הקעקועים על כתפיו, והמקצב שלנו שוב התגבר. "אלכס, זה בא, חזק יותר", גנחתי.

והוא ענה: "אני בא", והשעין אותי על קיר המקלחת והדף את עצמו בעוצמה לתוכי. שנינו התפוצצנו ביחד בעוצמה, בסנכרון מלא. מעולפים נשענו על קיר המקלחת. אלכס חיבק אותי אליו והחזיר לעצמו את הנשימה.

"בוא, אני אתן לך קצת הפסקה עכשיו למלא את המצברים מחדש", צחקתי ויצאתי עם מגבת למרפסת. התיישבתי על הערסל הזוגי וסימנתי לאלכס להצטרף אליי.

עירום, רק עם מגבת לבנה שכיסתה את חלציו, יפה וסקסי כמו אל, הלך אחריי, התיישב וחיבק אותי אליו.

"איך זה מרגיש זין נימול?" הוא שאל בחיוך, "יותר טוב?"

"אחר", עניתי, ומשכתי אותו אליי לנשיקה. המגבת שלי נפלה והוא הסיר את שלו.

"אתמול חשבתי שאני מרגישה שנעים לי יותר ולא ידעתי למה", חייכתי. "מעניין שלא עצרתי עד עכשיו לרגע כדי להסתכל". ליטפתי את חזהו החלק. היד שלי גלשה אחורה לישבן המוצק שלו.

"אני שמח שאני יכול לחדש לך", הוא אמר, "ואני שמח אפילו יותר לגלות כמה את אוהבת סקס. לא דמיינתי אותך, המפקדת, אפילו בחלומות הרטובים שלי ככה", אמר בהערכה, "לא פגשתי מעולם אישה כמוך", הוא חייך במבט מעריץ.

"חלמת עליי חלומות רטובים?" שאלתי, והוא היה נבוך לא הגיב.

"סליחה אם התשתי אותך", אמרתי בחצי חיוך.

"התשת? מה פתאום, הערת והחזרת אותי לחיים. כבר יותר משנתיים אני מחכה לך בסבלנות, התייבשתי", הוא קרץ אליי.

"אתה רציני?"

"התאהבתי בך מהרגע הראשון שנכנסת לכיתה בקורס הראשון שלך לצלפים מתקדמים".

"אני מצטערת, לא ממש שמתי לב", נישקתי אותו ברכות והנחתי את ידי על הלב הפועם שלו.

"כן, לא ראית אותי ממטר", הוא חייך.

"הייתי עם אסף. כשאני אוהבת, אני טוטלית. סליחה".

"אין לך על מה להתנצל, זה מה שאני כל כך אוהב בך", אמר ונצמד אליי יותר. "מזל שאני צלף, יש לי סבלנות. חיכיתי שתהיי מוכנה ותבקשי אותי", הוא אמר בשקט.

"תודה על הרגישות וההתחשבות שלך, זה מה שאני אוהבת בך, וגם את הגוף המדהים והיפה שלך, ואת הזין המיוחד שלך", צחקתי. הידיים שלי גלשו למטה, והחזקתי לו את הביצים ביד אחת ואת הזין ביד השנייה.

"תפסת אותי בביצים, עכשיו אני לא יכול לזוז", הוא צחק ומייד הרים אותי, נכנס לחדר והשכיב אותי על המיטה שוב...

"אז נאכל קינוח לפני האוכל?" שאלתי והזכרתי לו את מטרת המקלחת.

"צודקת, בואי נאכל משהו לפני שיהיה מאוחר מדי, ונחזור לקינוח", הוא אמר והתקשה לשחרר אותי.

התלבשנו במהירות ויצאנו אל הג'יפ בחניה לפני שנתחרט. הוא פתח לי את דלת הג'יפ שלו, כמו ג'נטלמן אמיתי, ונישק את שפתיי בתשוקה.

"אני לא יודע איך אני יכול להוריד את הידיים ממך".

"זו באמת בעיה קשה", הרצנתי, "מה נעשה כשנחזור ליחידה?"

"את סומכת עליי?"

"במאתיים אחוז בקרב, אבל במשרד?"

"אני מבטיח לך שאף אחד לא יראה מגע בינינו בתחומי הבסיס". הוא התיישב במושב הנהג. "השאלה היותר חשובה היא האם את תוכלי להוריד את הידיים שלך ממני כשתראי אותי?..." חייך אליי.

"יש לך גם חוש הומור". התיישבתי עליו ונישקתי אותו בתשוקה שלא ידעה שובע. "כל מה שבא לי זה רק לאכול אותך", לחשתי, והוא הרים את השמלה שלי וגילה שאני בלי תחתונים.

"מה את עושה לי", אמר, התרומם ואני עליו, והפשיל את מכנסיו, הלביש אותי בקלילות על הזין הגדול והחזק שלו שהתקשה שוב, ואיפשר לי לנוע עליו, במקצב שלי, כשהוא מנשק אותי בתשוקה ממכרת.

"אני מקווה שאצליח לנהוג... הפעם גמרת אותי, אני סחוט", אמר והרים את מכנסיו.

"סליחה באמת", צחקתי, "שמונה חודשים בלי סקס... זו התוצאה" חזרתי למושב שלי, התנקיתי ולבשתי את התחתונים שהבאתי איתי בתיק. הבטן שלי קרקרה בעוצמה.

"אני רעבה".

"סוף סוף, כבר שעה שאני מנסה להביא אותך למסעדה", הוא צחק.

השמש כבר שקעה והירח האיר באורו הכסוף את המים. נכנסנו למסעדה מעל המצוק. הסתכלתי סביב, הקירות היו מחופים בעץ והתאורה הייתה רומנטית. התיישבנו ליד חלון גדול שהשקיף אל הנוף וגמענו את היופי שמולנו בלי מילים. כמה דקות אחרי כן מלצר ניגש לשולחן שלנו.

"אני רוצה את הסטייק הכי גדול שיש לכם, וגם צ'יפס גדול וסלט גדול". אלכס פער עיניים. "מה? אני מורעבת".

"אני אקח את מה שהיא ביקשה".

המלצר רשם בחיוך את ההזמנה שלנו. האוכל הגיע, זה היה ממש תאווה לעיניים. חיסלתי את כל הצלחת שלי בלי למצמץ.

אלכס אמר בהערכה: "איזה כיף לראות אישה שאוהבת לאכול ולא מסתפקת רק בסלט, ועוד נראית כמוך. כל הבנות שיצאתי איתן היו כל הזמן בדיאטה".

"אני לא מתכוונת להרוג את עצמי ולא לאכול, המקצוע שלי מסוכן מספיק", עניתי בחיוך. "אני יותר מדי בשבילך?" שאלתי, מתגרה.

"את בדיוק מה שאני צריך ולא ידעתי עד כמה". הוא פינה את הדברים בינינו ומשך אותי אליו לנשיקה מעבר לשולחן. "שנלך?"

"כן", הנהנתי.

אלכס עצר בראש הצוק, האוקיינוס כולו נפרס לפנינו. "וואו, איזה יופי", אמרתי, והוא חיבק אותי מאחור והגן עליי מהרוח. "תודה", לחשתי.

"אין על מה, אני שמח לחלוק איתך את היופי הזה. אני בא לכאן הרבה לגלוש", הוא חייך את החיוך היפה שלו. "כשאני בים, אני מרגיש שייך למשהו גדול יותר ממני, אני יכול להסתכל עליו שעות", אמר, וריגש אותי לגלות עד כמה גם הוא אוהב את הים מאותן הסיבות כמוני. עמדנו בשקט כמה רגעים, נשענתי עליו, לא רציתי לזוז כדי לא לשבור את הרגע הקסום בינינו.

הרגע עבר, והוא משך אותי אחריו לג'יפ בחזרה לחדר.

"בא לך טבילה בים? נתחרה מי יגיע ראשון?" ולא נתתי לו זמן להשיב. רצתי והורדתי את השמלה, החזייה והתחתונים שלי תוך כדי ריצה, וקפצתי לים. כמה דקות אחריי אלכס צלל מתחתיי והרים אותי גבוה. הוא זרק אותי לים, רק כדי לתפוס אותי ולהרים אותי לחיבוק אליו.

"אני אוהב אותך, הדר", נישק אותי בתשוקה. הפסקתי לרגע כדי לנשום. "את לא צריכה להגיד לי בחזרה, קחי את הזמן, יש בי מספיק אהבה בשביל שנינו", הוא אמר ברוך.

חיבקתי אותו אליי וליפפתי את עצמי סביבו. נישקתי את פניו היפות בהמון נשיקות קטנות.

"גם הלב שלי נפתח ומתרפא בזכותך", אמרתי והמשכתי לנשק אותו. עמדנו חבוקים, נתנו לגלים לשטוף אותנו. התמזגנו לאורו של הירח, היינו כמו גוף אחד.

"את, זה משהו שהיה בהחלט שווה לחכות לו, את מדהימה", הוא לחש לי. חייכתי אליו בחיוך של חתולה מדושנת עונג.

"אתה והזין שלך תופעה פנומנלית". ידעתי שאני מביכה אותו.

"תודה על ההחפצה", אמר וחייך.

נשקתי לו שוב על פיו, ואז עברתי לעיניים היפות שלו, לכל חלק בפניו ובצווארו. הידיים שלי ליטפו בעונג את הגב הרחב שלו. גלי הים עטפו אותנו ברכות, והגופים של שנינו התמזגו עם הגלים שסביבנו. הנשימה שלו נעשתה כבדה, והוא הלביש אותי בקלילות על הזין שלו, כיוון אותי במקצב איטי לרקוד מעליו. התשוקה בינינו התגברה, ככה גם המקצב והקצב.

"כן, זה כל כך טוב, תמשיך", נאנחתי. נהמתי לו באוזן, צמרמורות עברו לי בגוף. "אני כל כך אוהבת את העוצמה שלך, עוד, חזק יותר, הינה זה בא", לחשתי, וכמו גלים לחוף התנפצתי, והוא בתוכי, רוטטת על הזין שלו כמו מחט של ברומטר, והוא התחפר בי בעוצמה גדולה יותר ויותר.

"איזה כיף שאת יכולה להכניס את כולי אלייך, כל כך נעים לי בפנים, אני בא גם".

בשארית הכוחות שלי הנחתי את ראשי בלאות של עונג על חזהו הרחב. "אתה משהו מיוחד", והוא חייך. "לא כל הגברים מצליחים לעמוד בקצב שלי", חייכתי, מתגרה.

"את מביאה אותי לשיאים שלא חשבתי שאפשריים, ורק התחלנו", חייך מאוזן לאוזן, הרים אותי ונשא אותי בחזרה לחדר. נשכבנו רטובים על המיטה.

הרוח הנעימה שחדרה מהחלונות ומהדלת ליטפה וצמררה את גופי. הפטמות שלי הזדקרו והתמתחתי בעונג. "אני לא יכול להוריד ממך את העיניים", הוא הביט בי במבט מוקסם.

"בוא", שלחתי אליו את ידי, "חבק אותי, אני אוהבת את הגוף שלך צמוד אליי".

שכבנו בשקט חבוקים. שמעתי את הנשימות שלו נעשות כבדות והוא נרדם. הוא חיבק אותי אליו ולא הרפה. התבוננתי בגבר היפה שלצידי, נגעתי בעדינות בקימורי גופו. הוא חייך תוך כדי שינה חיוך תמים כמו של ילד וחיבק אותי חזק יותר אליו. הוא קבר את פניו בשקע צווארי, והעביר בי בלי שידע צמרמורת של עונג בכל הגוף. משהו בי נרגע, והגוף שלי רפה בתוכו. נרדמתי בחיוך על השפתיים.

אור הבוקר העיר אותי מוקדם. אלכס ישן חזק לידי ולא התעורר, גם כשהתארגנתי לצאת לרוץ. הייתי כבר בדלת, כששמעתי את קולו, עדיין ישנוני: "את רוצה שאצטרף אלייך?"

הוא נראה גמור. "תמשיך לישון, אני רוצה אותך ער ומעורר כשאני חוזרת", חייכתי.

שמחתי לרוץ לבד, לנקות קצת את המחשבות, לעכל את המהירות של ההתפתחויות בינינו. לא האמנתי איך אסף נשכח ממני כל כך מהר ואלכס תפס את מקומו בטבעיות. היה בו קסם אחר, רגיש יותר, שקט יותר, מכיל.

סיימתי את עליות הבטן, שכיבות הסמיכה והמתיחות, היה כבר חם ממש. בלי לחשוב פעמיים הורדתי נעליים וקפצתי למים, בבגדי הריצה שלי. התקררתי ונהניתי להרגיש את השרירים שלי מתרפים אחרי הריצה המאומצת. רטובה עדיין, עליתי מהחוף לחדר כדי לגלות את אלכס, נקי ורענן, יושב על המרפסת עם כוס קפה ביד, ומבטו מרוכז בי.

"את מחזה מרהיב להתעורר אליו", חייך, "את רצה כמו איילה, עושה תרגילים כמו פנתרה ושוחה במים כמו דולפין, וכל זה בגוף אחד של האישה הכי מדהימה שפגשתי". הוא חייך וסחף אותי אליו, הרים אותי והשכיב אותי על המיטה, נישק את שפתיי, את עיניי, לחיי, נשף קלות באוזניי וצמרר את גופי, ליקק את המלח מצווארי, גלש אל הגבעות של שדיי שהזדקרו למגעו, מצץ ונשך את הפטמות שלי, עורר את גלי התשוקה בי בעוצמה והמשיך לאט לאט אל תחתית בטני. נשימתי נעתקה.

לחשתי: "אלכס... זה מדהים, תמשיך", והוא המשיך. גלש אל בין רגליי, ליקק את הגבעה הרגישה שבין רגליי ומצץ אותה. הגב שלי התקמר מעונג. הרטט בתוכי התעורר, ביקשתי: "בוא אליי עכשיו...", ומשכתי אותו אליי בעוצמה. פיסקתי את רגליי סביבו והדרכתי את איברו הענק, העוצמתי והזקור, שוב לתוכי, "עכשיו, אלכס, חזק..." אמרתי, כולי רועדת.

"את כל כך חמה ורטובה", הוא אמר והדף את עצמו לתוכי בעוצמה, "את עוטפת אותי בלפיתה שממנה אני לא רוצה לעולם יותר להשתחרר". זזנו ביחד, הסתנכרנו במקצב עתיק שנבע מאיתנו בטבעיות, כאילו הכרנו שנים ולא רק יומיים, היינו מוכנים לאבד שליטה.

"אלכס!" צעקתי באקסטזה, "עכשיו...", והוא כבר ידע מה לעשות והתחפר בי חזק יותר, מהר יותר, עד ששנינו איבדנו שליטה והתפוצצנו ביחד.

"תצבטי אותי בבקשה, הדר", הוא ביקש בחיוך, "נראה לי שאני עדיין ישן ומפנטז עלייך. זה אמיתי?"

"עונג כזה עוצמתי כבר ממזמן לא חוויתי", אמרתי וחיבקתי אותו אליי. אלכס חייך בגאווה.

"רעבה?"

"מורעבת, אבל לא בא לי לצאת מהחיבוק שלך", חייכתי אליו.

"בואי נלך לארוחת בוקר ונחזור להתכרבל ביחד, אני מבטיח". הוא נישק אותי ברוך והוביל אותי אחריו למקלחת. חיבקתי אותו מאחור, נישקתי כל סנטימטר בגבו, צווארו, כתפיו. ראיתי לראשונה את הצלקות שעל גבו, מוסוות בתוך הציור המרהיב של עוף החול הענק שמקועקע על גבו. "איפה נפצעת?" סובבתי אותו אליי והבטתי בעיני התכלת הגדולות שלו.

"בסבב הראשון שלי באפגניסטן, לפני שבחרתי להיות צלף. צלף של האויב ירה במצבור של תחמושת לידינו, התחמושת התפוצצה ורסיסי כדורים התנפצו לכל עבר", זיק של כאב עבר בעיניו. הוא חיבק אותי אליו חזק יותר. "יצאתי בזול. איבדתי שם את החבר הכי טוב שלי".

"למה לא פרשת אז?"

"להפך, כעסתי כל כך ורציתי לנקום בהם, לכן עשיתי הכול כדי שישלחו אותי לקורס צלפים".

"ועוף החול למה?"

"כבר חשבתי שאני מת, וראיתי את הדימוי של חצי ציפור וחצי אישה, לוחמת שקמה מהאפר לחיים חדשים".

סובבתי אותו שוב בגבו אליי. "עכשיו אני קולטת שזו בעצם לא ציפור אלא אישה בדמות של ציפור". ליטפתי את הגב הרחב והשרירי שלו, עקבתי אחרי קווי המתאר של האישה. הוא סובב אותי אליו ואמר: "נראה לי שהכינו אותי לקראת המפגש איתך", חייך ונישק אותי בתשוקה. "אישה לוחמת שלי, איתך אני נולד מחדש".

לא הייתי צריכה יותר מזה. הגבתי אליו בתשוקה שלא ידעה שובע, הנחתי את ידי על צווארו הרחב, "תרים אותי עליך", ביקשתי והתיישבתי על איברו הזקור. הצמדתי אותו לחזה שלי, וכיוונתי אותו למצוץ את הפטמה שלי. זרם חשמל עבר מהפה שלו לפטמה שלי ומשם חישמל לי את כל הגוף. זרם שעורר בי תשוקה גדולה יותר לרקוד על איברו הגדול יותר ויותר.

אלכס נהם לי באוזן, כבר לא שלט בעצמו יותר, "אני בא, הדר, יפה שלי".

"גם אני", עניתי, "חזק יותר בבקשה, עכשיו". הוא השתולל מרוב עונג, סחף אותי איתו, ונהם כמו חיה מיוחמת, "הדר..."

הנוזל החם שלי זרם ועטף לו את הזין. הוא התפוצץ אל בין גלי העונג הרוטטים שלי... נשארנו בלי מילים...

"תודה לך. אני מרגיש כאילו נולדתי מחדש בזכותך, בכל המובנים, לא רק בגלל הסקס". הוא חייך והוריד אותי ממנו, סיבן אותי ואותו ושלח בי שוב גלים של עונג...

"איך לעזאזל אפשר לוותר על זה?" שאלתי בעצב.

"אם נראה לך שאני מוכן לוותר עלייך כי את המפקדת שלי, תשכחי מזה. שנינו מקצוענים שיכולים לשמור על קשרי עבודה תקינים ומעצימים בזמן העבודה, ובבית להזדיין כמו ארנבים", התגלגל מצחוק, כאילו קרא לי את המחשבות.

טרילוגיית הפניקס 3 - החומלת

פרק 1

ביחד דהרנו על הסוס כאחד. יכולתי להרגיש את הלב של אלכס פועם מאחוריי, מסונכרן עם שלי במקצב של הסוס הדוהר, שכמו ידע את הכיוון בלי שהיינו צריכים להוביל אותו. השמש מעלינו, הרוח נושבת סביבנו, והאדמה מתחתינו, כל אלה איתנו. חוויית אחדות בלי מילים הובילה אותנו לפינת הסתרים שלנו בראש המצוק, אל מול האופק האין-סופי שנפתח בפנינו, מרחיב לב ומלהיב.

אלכס חיבק אותי אליו, הרפה ממושכות הסוס, ולכמה רגעים נשמנו ביחד את המרחב לתוכנו, בלי מילים. לאט הוא גלש למטה, משך אותי אחריו אל תוכו לחיבוק שלא נגמר. הוא הוריד את החולצה שלו, והחזה השרירי והחזק שלו נחשף עם קעקוע חדש, פנתרה עם העיניים שלי מסביב לכל פטמה שלו, וזנב שהתפתל וירד לכיוון הזין שלו... "פנתרה שלי, את השומרת של ליבי ושל הזין שלי, לנצח", הוא אמר בחיוך סקסי. "הבטחתי לך הפתעה..." והפשיט אותי מבגדים. נשארתי בלי מילים מהמחווה שלו, מביטה בעיניים שלי מביטות עליי... הרוח ליטפה לי את הגוף, והידיים הגדולות והעבות שלו, שכמו תוכננו לקימורים של גופי, הזרימו בי זרמים אין-סופיים של עונג. הגופים שלנו התחברו והובילו את המקצב עבורנו. נמסתי בתוך פיו וגופו, בין ידיו. האהבה שלנו הפכה את שנינו לגוף אורגזמי אחד, רוטט עם הטבע המרהיב סביבנו.

"השקט הזה שלנו כאן ביחד, ממלא לי את המצברים לכל רגע שאת לא איתי", אמר וחיבק אותי אליו, נשען על העץ והכיל אותי בתוכו.

"אני לוקחת איתי את התמונה הזו שלנו כאן ביחד, אוהבים, חשופים וכל כך מאושרים, לכל מקום שאליו אני הולכת". חייכתי אליו בתודה וסיפרתי לו לראשונה שקיבלתי הזמנה להרצות בתערוכת נשק בברלין.

"עוד מעט התאומים ייוולדו ולא יהיה לנו זמן לחופשה רק של שנינו. מה אתה אומר, תשמח להצטרף?"

פניו של אלכס הרצינו. "בדיוק בזמן הזה מגיעה קבוצה גדולה של לוחמים פצועים לשיקום עם הסוסים. לצערי, שוב לא אוכל להצטרף".

"זו כנראה החופשה האחרונה שתהיה לנו ביחד, לפני שהתאומים ייוולדו וישאבו אותנו לחיים של טיפול בחמישה ילדים", אמרתי מאוכזבת.

"אני מסכים איתך, אבל אני לא יכול להצטרף, התחייבתי, הם ביקשו רק אותי. תיסעי לבד", הוא אמר בצער, "אין ברירה".

"אבל אמרנו אחרי לונדון שאני לא נוסעת יותר לבד..." הזכרתי לו.

"נכון, קשה לי אפילו לחשוב על לתת לך לנסוע לבד..." הוא נאנח, "אבל נראה לי שזה נכון עבורך ליהנות מקצת שקט. להיות אימא לחמישה זו אינטנסיביות שאף פעם לא באמת רצית או ביקשת..."

"אבל אני כבר מאוד שמחה לקבל, בזכותך..." חייכתי אליו באהבה.

אחרי הרבה לבטים בחרתי לנסוע. הכנס היה חשוב למכירה של משקפי המשקפת שלי, וגם הביקור בברלין קרץ לי, רגע לפני שאני נשאבת בטוטליות של להיות אימא לעוד תינוקות תאומים. אלכס הסיע אותי לשדה התעופה והתקשה להיפרד.

"הנסיעה היא רק לחמישה ימים. בשישי אני כבר חוזרת", התנחמתי וניחמתי אותו.

נפרדנו בחיבוק חזק ונשיקה מלאה בתשוקה. תוך כדי הליכה הגנבתי מבט אחורה וראיתי שהוא עמד במקום והביט בי עד שנעלם מאחוריי.

התרווחתי לי על הכורסה במחלקה הראשונה, ודמיינתי את אלכס איתי, מתגרה, מגורה, מתגעגעת לחום גופו, כבר... המטוס נחת בשעת לילה מאוחרת. הדלקתי את הטלפון והיו בו כבר חמש הודעות מאלכס, על כמה שהוא כבר מתגעגע, ואיזה טעות הוא עשה שנתן לי לנסוע לבד... שוב...

שלחתי לו הודעה קולית שלא ידאג: "היית איתי בדמיון כל הטיסה, וכשאגיע למלון, אתקשר בחזרה".

זרמתי עם כל האנשים, עד שראיתי שלט גדול עם שמי, 'לוטננט קולונל גרין'.

"לוטננט קולונל?" הנהג שאל מופתע, "ועוד כל כך צעירה".

כשהגעתי למלון מילאתי לי אמבט והתקשרתי לאלכס. ידעתי שזו שעת בוקר מוקדמת בבית, והוא יהיה לבד. אלכס ענה לי בקול עמוק של גבר שרק התעורר: "אני שמח לשמוע את קולך. איפה את? את נשמעת מוזר".

"באמבטיה, עירומה, מפנטזת עליך. מה היית עושה לי אם היית כאן איתי?"

נשימה עמוקה נשמעה מעבר לקו. אלכס שיתף פעולה, ובקול הסקסי שלו אמר: "הייתי מחבק אותך מאחור, מלטף את הגב והישבן המדהימים שלך, ומכסה בידיים הגדולות שלי את החזה המרהיב שלך, ויורד לאט אל הבטן השטוחה שלך..."

וככל שהוא דיבר, הנשימה שלי ושלו נעשתה כבדה.

"אני ממשיך לגלוש אל משולש הזהב שבין רגלייך". נגעתי בעצמי במשעול שהוא התווה.

"אני נוגע עכשיו בעדינות בגבעה שלך במעגלים, בקצב שהולך ומתגבר". אני כבר גנחתי בשלב הזה, וגם הוא. "מה את עושה לי? רק מהקול שלך הזין שלי הזדקר, כאילו מעצמו", הוא נאנח.

"אני מדמיין שעכשיו אני מושיב אותך עליי ואת רוקדת איתי את המקצב שלך..."

"ואני מדמיינת את הזין הגדול שלך, שמתאים לי כמו כפפה ליד, כולו בתוכי, אני שואבת אותך אליי", גנחתי. "אלכס..."

"כן, אהובה שלי, אני איתך, תרגישי איך אני מתחפר בך, איך את עולה ויורדת עליי..."

"זה בא..." לחשתי.

"גם לי, תרגישי איך אני פולט בתוכך כמו תותח שמאבד בך שליטה..."

שנינו נהמנו ורטטנו מעונג דמיוני, אבל מאוד אמיתי...

"לילה טוב, אהובתי", הוא לחש לי.

"בוקר טוב, אהובי. תנשק את הילדים המדהימים שלנו בשמי".

ניתקנו את השיחה. שנינו, משני קצוות עולם, היינו מחוברים בליבנו, יותר.

***

למוחרת הצגתי את משקפי המשקפת הייחודיות שלי, עם התוספת של הישראלים, שתאפשר לה לתת מידע לצלף על כל סוגי הכוונות שיש סביבו בלי להסגיר את מיקומו. המצגת המרשימה וההדגמה של המשקפת השאירו כמה פיות פעורים מסביב. גבר נאה, שמההליכה שלו ניכר היה שהוא מודע לערכו, צעד לקראתי. גנרל מארק שטיין הציג את עצמו כמארח של הכנס והודה לי על ההרצאה ועל ההדגמה המאלפת. הוא הזמין אותי להתלוות אליו לנשף שאליו מוזמנים נציגים מכל העולם, "אבל במיוחד כדי להציג אותך לפני הרמטכ"ל של צבא גרמניה, כדי לדבר על שיתוף פעולה עתידי ביניכם", הוא חייך חיוך רחב, שכן ידע שאני לא יכולה לסרב לכזו הזמנה.

"אני לא ערוכה עם בגדי נשף", אמרתי במבוכה.

"כבר שלחתי לך כמה שמלות מבית אופנה מוכר, כדי שתבחרי בזו שאת אוהבת", הוא אמר בחיוך מרהיב. "חכי לי בלובי, אני אאסוף אותך ב-20:00".

כשחזרתי למלון הייתי המומה מהשמלות שהוא שלח לי. נראה כאילו הוא אמד את מידתי במדויק. נבוכתי מכך שהסתכל עליי בצורה כזו, בלי שהרגשתי אפילו. כשסיימתי להתלבש, אלכס התקשר. "איך הייתה המצגת שלך?"

"הייתה הרצאה מדהימה, כמה שנהניתי לעמוד על הבמה שוב. נראה לי שהם התלהבו".

"הם לא יכלו שלא", אלכס אמר בקול המעריץ שלו. "את מדהימה תמיד".

"תודה אהובי, אתה חסר לי כאן. הערב יש נשף, ומארגן האירוע סידר לי פגישה עם רמטכ"ל צבא גרמניה. איך אלך בלעדיך?"

"אני מצטער שאני לא איתך. תתקשרי כשתחזרי? אני אוהב אותך, ממש..."

"זו הפעם האחרונה שאני מוכנה לנסוע בלעדיך".

שמעתי את החיוך על פניו. "אני אוהב אותך".

"ואני אותך".

ירדתי אל הלובי, והגנרל שטיין כבר היה שם. "את נראית נפלא", הוא אמר בקול מעריך של גבר שאוהב את מה שהוא רואה, והחמיא לי על השמלה שבחרתי.

"תודה, היא מושלמת, היה לי קשה לבחור".

"אני אשמח אם תהיי מוכנה לקבל את כל השמלות כמתנה ממני".

"זה יותר מדי".

"זה ישמח אותי אם תהיי מוכנה לקבל את זה כמחווה ממני".

הנחתי לנושא והצטרפתי אליו לנסיעה הקצרה. נכנסנו, ושקט השתרר באולם. העיניים של כולם התמקדו בנו. מארק הצמיד אותי אליו ולחש: "את יפהפייה".

התקדמנו לעבר השולחן הראשי, שאליו ישב כבר הרמטכ"ל. הוא התרומם אלינו כדי לקבל את פניי בכבוד רב. "תודה שהסכמת לבוא ולהתארח בכנס", הוא אמר, "את מכבדת אותנו בנוכחותך. התרשמתי ממה שעשית עם דוקטרינת הירי שלך, ושמעתי על ההרצאה המלהיבה שהעברת היום". הוא חייך. "אני אשמח לשמוע אותה מחר באופן אישי, כשתצטרפי אלינו למפגש של כל חברי המטכ"ל אצלי בלשכה".

הופתעתי. הסתכלתי על מארק. "לא ידעתי שהמפגש הזה בלו"ז שלי".

מארק הסביר שהם הוסיפו את המפגש היום, אחרי ההרצאה. "חשבנו שגם כל המפקדים של המטכ"ל שלנו צריכים להקשיב לזה".

"נראה לי שאני לא יכולה לסרב..." חייכתי.

הנשף התחיל בהוקרת תודה של כל נציגי הצבאות ובציון לשבח על ההמצאה המבטיחה שלי ועל ההרצאה המלהיבה והמקצועית שהעברתי. אחרי שלחצתי ידיים לכל כך הרבה אנשים, שאין סיכוי שאזכור מי הם ואת מי הם מייצגים, מארק התקרב אליי ושאל: "את רוצה לרקוד?" קולט את המצוקה שלי מההערצה של כולם סביבי. הסכמתי בהקלה והופתעתי לגלות, חבוקה בין ידיו, שאני מרגישה את העקצוצים המוכרים במעלה ובמורד גבי... הוא סובב אותי באצילות, ואני הגבתי לכל תנועה שלו בחינניות. נעתי סביבו לפקודתו. הוא הוביל אותי בלי ששמתי לב לפינה מבודדת, ונשק לי במפתיע.

לקח לי כמה שניות להתעשת וסטרתי לו. "אני נשואה לגבר שאני אוהבת", אמרתי נסערת, "ההתנהגות שלך לא ראויה ולא מקובלת", הטחתי בו.

מארק התנצל. "לא הצלחתי לשלוט בעצמי. מזמן לא הרגשתי כל כך חי מאז פגשתי אותך".

התרחקתי ממנו במהירות. מבחינתי, הנשף הסתיים. מיהרתי החוצה, נכנסתי למונית הראשונה והסתלקתי מהמקום, לפני שמארק היה יכול לעצור אותי. עדיין בהלם, נכנסתי לחדר שלי במלון. אלכס בדיוק התקשר. לא יכולתי לשמור בסוד את מה שקרה, ושיתפתי בכך את אלכס. הכעס בקולו ניכר: "איך נתת לו לנשק אותך?"

"הופתעתי כמוך", אמרתי, "סטרתי לו והלכתי מהנשף".

"מצטער, הדם עלה לי לראש. אם הוא היה לידי, היה כבר מזמן חוטף אגרוף. מה את עושה עכשיו?"

"אני מורידה את השמלה היפה שמארק שלח לי, היא גולשת ממני כמו ענן ומשאירה אותי בחזייה ותחתונים..." אלכס עצר את הנשימה ושתק.

"עכשיו אני מורידה את נעלי העקב ונכנסת למקלחת, לשטוף ממני את הגועל שאני מרגישה עכשיו, ואת החדירה הגסה של מארק למרחב שלי בלי שביקשתי".

"תשאירי את הטלפון פתוח איתך", ביקש וחיכה שאסיים.

נתתי למים החמים לשטוף ממני את מארק, ונרגעתי.

"דמיינתי אותך שוטפת את גופך ממנו ומחזירה לי את הגוף המדהים שלך. את רק שלי", הוא אמר בנחרצות והוסיף: "זה כל כך מגרה..."

"אם לא הייתי כל כך מאוהבת בך, אולי הייתי שמה לב שמארק מתחיל איתי, אבל הוא ממש תפס אותי בהפתעה, לא שמתי לב אליו או לנוכחות שלו לפני שהזמין אותי לנשף", אמרתי בהתנצלות. "סליחה אהובי, אותך אני רוצה בכל תא ותא בגופי..."

"אני רוצה אותך כל כך עכשיו", אלכס אמר בקול עמוק ומגורה.

"תאר לי מה היית עושה לי אם היית כאן?"

"הייתי הופך אותך עכשיו ונכנס אלייך בעוצמה מאחור. הייתי מרים אותך עליי, אוחז בשדייך היפים, מרים ומוריד אותך על הזין הגדול והזקור שלי עכשיו... הדר אני לא יכול לשאת את המרחק בינינו, כל מה שאני רוצה זה רק להיות בתוכך עכשיו", הוא אמר בתסכול.

"תמשיך", ביקשתי.

"תדמייני שאני הודף את עצמי לתוכך, שוב ושוב..."

"אלכס...זה בא", לחשתי.

"את כל כך מגרה אותי, אני כל כך מיוחם..." שטף המילים שלו נעצר.

"אלכס, עוד..." ביקשתי.

הוא תיאר איך היה הופך אותי אליו וחובר אליי בעוצמה, עכשיו מקדימה, מנשק אותי עמוק וחזק...

"זה כבר בא..." לחשתי.

"אני איתך, מחזיק אותך, תתפרעי..."

שנינו גמרנו ביחד. "אני מתפוצץ..." אמר וממש הרגשתי אותו בתוכי... מזל שהמוח לא יודע להבדיל בין מציאות לדמיון. לקח לנו כמה רגעים של שקט להתאושש. "אני כל כך אוהבת אותך ומתגעגעת אליך", לחשתי.

"את שוברת לי את הלב... לילה טוב", אמר וניתק.

גלשתי לשינה לא רגועה.

למוחרת ארזתי את כל השמלות וביקשתי מפקיד הקבלה לשלוח אותן לכתובת שממנה הגיעו.

הזדרזתי להיכנס לרכב שנשלח אליי, והגעתי למפגש. כולם כבר היו שם וחיכו לי.

קלטתי בזווית העין את מארק והתעלמתי ממנו. המשכתי לראש השולחן ולחצתי את ידו של הרמטכ"ל. בזמן שהם ארגננו את המצגת, הרמטכ"ל הודה לי על שהסכמתי להרצות גם עבורם.

"תודה על ההזמנה. אם ההרצאה תעזור להגן טוב יותר על החיילים שלכם מאש האויב, עשיתי את שלי". בסוף המצגת השתרר שקט. "יש שאלות?" שאלתי.

הרמטכ"ל התעשת ראשון: "מתי אפשר יהיה להזמין את המשקפיים הללו גם לצלפים הגרמנים?"

"אני אשמח לקשר ביניכם לבין המינהלת שאחראית למכירת נשק לשותפות אסטרטגיות. אמליץ שהעסקה תאושר בהקדם", חייכתי.

נפרדנו, ופתאום הופיע לצידי מארק. "אני מבקש לשוחח איתך אישית", ובלי לתת לי זמן לענות הוא אחז בזרועי ומשך אותי אחריו אל מחוץ לבניין.

"אני מתנצל מעומק הלב", הוא אמר, ועיניו הביעו התנצלות עמוקה. "קראתי בך את הסימנים אחרת, כפי שהייתי רוצה שיהיו. סליחה". וכשראה שאני לא מגיבה בכעס, הוא שאל בקול מתנצל: "אני יכול להזמין אותך לארוחת צוהריים?"

"עברת את הגבול אתמול. אני לא יודעת מה הבנת ממני, אבל בוודאות זו לא הייתה הזמנה לנשק אותי. אני נשואה באושר ומאוהבת בבעלי".

"את צודקת, אני מתנצל. זו הפעם הראשונה שקורה לי משהו כזה. משהו בך העיר אותי מחדש. סליחה מכל הלב. מוכנה לתת לי הזדמנות שנייה ולהזמין אותך לארוחה חברית?"

"תלוי איך אתה מגדיר חברית..."

"אני מבטיח לא לנשק אותך יותר..." הוא חייך.

חייכתי והסכמתי להצטרף אליו במחווה חברית. הסתכלתי עליו מחדש, ראיתי כמה הוא יפה, גדול וחטוב, בדיוק כמו שאני אוהבת, ולרגע תהיתי מה עובר עליי, שאני בכלל חושבת עליו ככה. ברור שאני רחוקה מדי מאלכס. אסור שזה יקרה שוב.

נסענו למסעדה, ומארק הסביר לי מה אנחנו רואים בדרך. הוא התגלה כמדריך טיולים מעניין וכג'נטלמן למופת. להפתעתי, נכנסנו למסעדה של שף ישראלי, עם שני כוכבי מישלן, והשף בכבודו ובעצמו קיבל את פנינו בעברית. הארוחה הייתה מדהימה וטעימה, ומארק התגלה כאיש שיחה מעניין.

"התחלתי כצלף וניהלתי את האקדמיה לירי בגרמניה", הוא הפתיע אותי. "עקבתי אחרייך ואחרי המתודה שלך מרחוק", הוא אמר בביטחון והיישיר אליי מבט עוצמתי. "עכשיו אני שוקד על ארגון מחדש של מערך למידת הירי, ואשמח ללמוד ולקבל ממך המלצות".

"פרשתי מהצבא, ועכשיו אני משמשת רק כיועצת חיצונית". ראיתי את האכזבה על פניו. "אני אשמח לתאם לך ולצוות שלך מפגש עם הצוות שהחליף אותי".

"אז אולי אזמין אותך כיועצת חיצונית?" הוא שאל, ועיניו שלחו אליי מבט מאתגר.

לא הגבתי, והוא שינה את נושא השיחה והציע: "תצטרפי אליי כאות התנצלות לסיור חברי ברחובות ברלין היפה?"

הסכמתי בחיוך, וטיילנו ביחד באתרים המפורסמים של ברלין. לא פספסנו את האנדרטה לשואה בהולוקוסט דנקמל ואת השדרה המפורסמת של אונטר דן לינדן, שמחברת בין בניינים מפוארים מתקופת הבארוק לבניינים המופגזים מזמן המלחמה שעדיין לא שופצו. המשכנו לכיכר פריז וראינו את מה שנשאר מחומת ברלין, וסיימנו בארמון המרשים של בתי המלוכה והקיסרות הגרמנית. לפני שמארק החזיר אותי למלון, ביקשתי שייקח אותי לחנות צעצועים. "יש לנו כבר שלושה ילדים ועוד שניים בדרך..." הוא הסתכל עליי בתמיהה.

"אני לא בהיריון", אמרתי בחיוך. "הלידה של התאומים שלי לפני כשבע שנים הסתבכה, אני כבר לא יכולה ללדת, ואנחנו מחכים לתאומים, בן ובת שייוולדו מפונדקאית בעוד כחודש וחצי".

"יש לי שני בנים בגיל ההתבגרות. אשתי ואני לפני גירושין".

באותו הרגע הבנתי את המשפט שהוא אמר לי בנשף אחרי שנישק אותי. הבנתי, אבל עדיין לא קיבלתי ולא הייתי מוכנה לקבל... שיניתי את נושא השיחה: "זוכר את חנות הצעצועים?"

"בטח, בואי, נקפוץ לרחוב רוזנטלר, יש שם הכול".

ואכן הוא צדק. החנות נראתה כמו גן משחקים ענק. מגלשות חיברו בין חמש הקומות, שהיו מלאות במגוון הצעצועים הכי גדול שראיתי בחיי. עברתי בין הקומות וקניתי לילדים את המשחקים שהם ביקשו וכמה צעצועי תינוקות חדשים, ומארק ליווה אותי בחזרה למלון.

לפני שנפרדנו, קלטתי את הצמרמורת המוכרת שעוברת לי בגוף כשאלכס לידי... הסתובבתי וראיתי את אלכס צועד לעברי, גבוה ויפה. הוא הרטיט לי את הלב, וכל הגוף שלי התמלא בצמרמורות של עונג...

"מה אתה עושה כאן?" שאלתי בפליאה וקפצתי עליו בשמחה, בלי לתת לו אפילו שהות לענות. "איזו הפתעה משמחת".

שחררתי את אלכס. "תכיר, זה גנרל מארק שטיין". ראיתי שעיניו של אלכס הצטמצמו בכעס. הם נראו כמו שני שוורים שביניהם אני כמו בד אדום. הם הביטו זה בזה, עד ששברתי את השתיקה הרועמת.

"זה בעלי, מייג'ור אלכס הייז", הצגתי אותו לפני מארק. "גנרל מארק התנצל, והיה לנו יום נפלא וחברי ביחד". לא נתתי לאלכס שהות להגיב, העמסתי עליו את כל שקיות הקניות שהחזיק מארק, נפרדתי לשלום ממארק, ומשכתי אחריי את אלכס לעבר המעלית. במעלית שאלתי במבט כעוס: "באת לכאן כי התגעגעת אליי או שקינאת במארק?"

"מה נראה לך?"

"ממה שראיתי לפני רגע, זה נראה די ברור..."

אלכס התקרב אליי ועטף אותי בתוכו. "אני כאן, עזבתי את כל מה שחשוב לי בשבילך. אני אחרי טיסה של שתים עשרה שעות, בלי שינה מאז השיחה שלנו אתמול, ויש לך ספק שאני כאן בגלל משהו אחר פרט לגעגוע?" שאל בכעס.

נמסתי לתוכו. הרמתי את פניי אליו לנשיקה מלאה בתשוקה. המעלית נעצרה, ולא שמנו לב. יצאנו ממנה רק כשבני זוג מבוגרים שרצו להיכנס למעלית כחכחו בגרונם. משכתי אותו אחריי לחדר. אלכס הפיל על הרצפה את כל השקיות, ומשך אותי אליו, ובקול נמוך וגרוני אמר: "כמה התגעגעתי אלייך ולמגע שלך". הוא הרים אותי עליו. "אני מצטער שלא הצטרפתי אלייך מלכתחילה. את צדקת, מגיעה לנו חופשה ביחד, לבד, לפני שהתאומים ייוולדו".

"מי נשאר עם הילדים?" שאלתי בדאגה.

"אימא שלי עם האומנת יסתדרו איתם, ואנחנו נשארים עד יום שני. הארכתי את הטיסה שלך, ויש לנו עכשיו סופ"ש ארוך להיות ביחד".

כל כך שמחתי, שקפצתי עליו שוב ולפתי אותו בין רגליי. לרגע הוא איבד את שיווי משקלו, ושנינו צנחנו לרצפה בגלים של צחוק. הצחוק נמוג והנשימות שלנו נעשו כבדות. אלכס הרים אותי למיטה, פשט את בגדיי ואת בגדיו, נשכב מעליי בכל גודלו, אחז בידיי מעל הראש, נישק כל סנטימטר בגופי, לא נתן לי לזוז ועצר להתבונן בי.

"אני רוצה שתדעי שאני לא יכול לתת לך יותר ללכת ממני".

"הסר דאגה מליבך, אני לא רוצה ללכת יותר בלעדיך. עכשיו אתה יכול להמשיך במה שהתחלת?..."

"את כל כך רטובה וחמה..." הוא נהם והחליק אל תוכי במהירות, והתחפר בי עוד ועוד...

"אלכס!..." צעקתי את שמו ורטטתי סביבו בגלים אין-סופיים של אורגזמה לא נגמרת. "אני בא, הדר, לא יכול יותר להחזיק, מצטער..." אמר והתפוצץ בתוכי בעוצמה. התפרקנו מכל המתח שהיה כלוא בנו בשלושת הימים מאז עזבתי. הוא קרס עליי, ואני לא שחררתי. נהניתי להרגיש את כל כולו בתוכי, את גופו הגדול והחזק מעליי. נעתי מתחתיו שוב והערתי את שד התשוקה מחדש. אלכס לא יכול היה שלא להגיב, נע לאט, בהתאם למקצב שאני הכתבתי, לאט ועמוק עם מלא אהבה, עד ששנינו הגענו שוב לשיאים חדשים של עונג, יותר ממה שכבר חווינו בעבר... נרדמנו בלי מילים, נסחפים בין גלי העונג והשינה, חבוקים, צמודים, כמו גוף אחד.

פקחתי את עיניי, ועל פניו של אלכס נמרח חיוך ענקי. "ברור לך שמעכשיו אין לך יותר נסיעות לבד?"

"אם כמה ימים בנפרד יכולים לשפר לנו את הסקס למצב שאני גומרת חמש פעמים ברצף, אז אולי זה שווה מדי פעם להיפרד..." צחקתי.

אלכס עלה עליי ואמר: "אין מצב שאני מוותר עלייך, בוודאי כשאני רואה שבכל מקום נשרים כמו מארק מזהים אותך מרחוק..."

"אז כן הגעת לכאן כי אתה מקנא במארק?" אמרתי, ספק בצחוק ספק בכעס.

ניסיתי להוריד אותו ממני, מה שרק גרם לו לאחוז בי חזק יותר. נאבקנו כמה שניות בצחוק והוא התחלף מהר לגלים של תשוקה. אלכס חבר אליי שוב, בעוצמה, ואני התפתלתי תחתיו בריקוד המכושף שלי, מטריפה את חושיו...

"תודה שבאת..." לחשתי וליטפתי ברוך את פניו, את השיער היפה והארוך שלו, שנשפך בגלים על הגב הרחב והמרשים שלו. ירדתי לאט וליטפתי את המותניים ואת הישבן החזק שלו, מתענגת ונאנחת יותר...

"רעבה?" הוא שאל והחזיר אותי להווה.

"מורעבת. דילגנו אתמול על ארוחת הערב", פתאום נזכרתי.

אלכס משך אותי למקלחת מהירה, אבל הגוף היפה שלו עם המים החמים שזרמו על כל השרירים שלו, העירו בי רעב אחר...

***

לטלפון שלי נכנסה הודעה ממארק: "טקס הנעילה של הכנס הערב ב-17:00. הרמטכ"ל ישמח שאת ובעלך תכבדו אותו בנוכחותכם", כתב ברשמיות.

"אין ברירה, לטקס הזה אנחנו צריכים ללכת", אמרתי, ואלכס הפתיע והגיב בשמחה: "אני אשמח להופיע כבעלך, שכולם שם ידעו שאת שלי ולא יתכננו עלייך תוכניות..."

הכעס התחיל להתעורר בי, אבל החיוך של אלכס היה מדבק. מצאתי את עצמי צוחקת בקולי קולות...

"אז מה בא לך לעשות עד הטקס בחמש?" שאלתי בחיוך מפתה.

"לא ממש תכננתי מה לעשות, התכנון שלי הגיע רק לשלב של להגיע אלייך לברלין", אמר וחייך.

"תכננתי הבוקר ללכת לספא, להתפנק קצת, בא לך להצטרף?"

הוא ענה: "בשמחה", ובדק בגוגל כדי לראות אם משהו מעניין קורה היום בברלין.

אחרי מסז' זוגי מפנק לשנינו, הגוף שלנו היה נינוח ומשומן היטב. עלינו לחדר להמשיך את הפינוק. לחשתי באוזנו שאלה, שגרמה לו להסמיק ולענות: "ברור, כל המשאלות שלך הן הפקודות שלי..."

הזמן כמו עצר מלכת, עד שהשעון צלצל 16:00 והיינו צריכים להתארגן לטקס הסיום של הכנס.

בחוסר חשק התרוממתי. "אולי נוותר ונישאר כאן? כל כך טוב לי להיות רק איתך, אני לא צריכה אף אחד חוץ ממך עכשיו איתי", אמרתי בקול מתפנק.

"קומי, יקרה, הוא אמר לך שרמטכ"ל גרמניה בכבודו ובעצמו מזמין אותך, ואת שוקלת לסרב? איפה ההדר שאני מכיר מסתתרת?" הוא חייך בתמיהה.

חייכתי ובחוסר חשק קמתי למקלחת. אלכס השיג אותי, פתח את המים החמים, נתן להם לשטוף אותנו ביחד, ואז הרים אותי עליו, והלביש אותי על הזין שלו שהזדקר שוב, כאילו יש לו רצון משל עצמו... הזמן שוב נעלם. "אלכס..."

"אני בא..."

התלבשתי, ומבט התכלת של אלכס עקב אחריי. הוא ירד על ברכיו, נישק את כפות רגליי ונעל לי את נעלי העקב. רגע לפני שניסיתי למשוך אותו למיטה, הטלפון צלצל. מהקבלה מודיעים לנו שהנהג הגיע וממתין לנו. התאכזבתי ומיהרתי לשחרר את אלכס וסיימתי להתלבש. אלכס לבש חליפה וסירק את שערו היפה לקוקו מאחור, ולי נעצרה הנשימה...

"כמה שאתה יפה, בא לי עליך שוב".

"סבלנות, עוד מעט נחזור לכאן ונחגוג רק אנחנו, כל הלילה..."

הגענו לטקס, קהל גדול כבר היה שם. נכנסנו והשתדלנו לא לבלוט, אבל כנראה אי אפשר היה להתעלם מהמראה של שנינו יחד, כי המבטים סביבנו היו ממש טורפים... חצינו במהירות את הרחבה לקראת השולחן של הרמטכ"ל, והוא קם לקראתנו: "תודה שבאתם".

"תכיר את מייג'ור לשעבר אלכס הייז, הצלף מספר אחת בצבא ארצות הברית ובעלי".

הרמטכ"ל לחץ את ידו והודה לו שגם הגיע. "מאוד התרשמתי מאשתך", אמר בהערכה, הציג את אשתו והזמין אותנו לשבת לצידו. ממולנו ישבו הגנרל מארק ואשתו. היא שלחה לאלכס חיוך, ואלכס צמצם את מבטו. כל הנאומים הסתיימו, אוכל גורמה הוגש, ואני ליקקתי את האצבעות. המוזיקה התחילה, הרמטכ"ל ביקש את הזכות לרקוד את הריקוד הראשון איתי... אלכס התקשח, ואני רמזתי לו שישחרר. הרמטכ"ל הוביל, וגלשנו יחד למרכז הרחבה. אלכס עקב אחרינו בעיניים מצומצמות. ראיתי שאשתו של הרמטכ"ל נגעה בידו, רמזה לו לקום ולרקוד איתה... הם התקרבו אלינו, והיא עברה לרקוד עם בעלה, והעבירה אותי לידי אלכס בחיוך.

אלכס חייך אליה את החיוך הכובש שלו ואמר: "תודה".

"אני כל כך שמח שאת בידיי עכשיו", אמר אלכס וסחרר אותי איתו. הגבתי לכל תנועה שלו, באהבה. רקדנו בתזמון מושלם, כגוף אחד. התנועות הגמישות של אלכס והאלגנטיות שלו הפנטו אותי... האהבה שלנו זרחה בתוכנו וסביבנו, כבר כמעט עשר שנים. קלטתי באחד הסיבובים את מארק מתבונן בנו, והתבוסה ניכרה בפניו, הוא מקנא. פתאום הוא הסתובב אל אשתו, וראיתי אותם הולכים. חזרנו לשולחן, הכיסאות של מארק ואשתו היו ריקים. הקלה שטפה את גופי...

הודינו לרמטכ"ל על ההזמנה, והוא הזכיר לי את נושא שיתוף הפעולה. "אני זוכרת, וכשאשוב לארצות הברית אדאג לחבר את הגורמים המתאימים כדי לקדם את העסקה", הבטחתי.

"מתי אתם חוזרים לארצות הברית?"

"הארכנו את השהות שלנו ואנחנו נשארים לחופשה של עוד שלושה ימים בברלין", חייכתי והסתכלתי על אלכס באהבה.

"תרשי לי להביע את הערכתי", הרמטכ"ל אמר, "מחר יגיע למלון שלכם נהג וגם מדריך שייתן לכם סיור כמו שצריך בכל אתריה החשובים של ברלין וסביבתה, על חשבון צבא גרמניה".

"זה יותר מדי", אמרתי במבוכה.

"שום דבר הוא לא יותר מדי בשבילך, יקירתי". הוא קד לי ונישק את ידי.

אלכס חיבק אותי אליו והודה לרמטכ"ל, ובמהירות הוביל אותנו בחזרה לחדר שלנו במלון.

"בכל מקום כולם נשבים בקסמייך", הוא רטן. "איזה מזל שאני כאן איתך, לקבל את כל הקסם שלך רק לעצמי..." הוא חייך.

"אגואיסט", הטחתי בו בצחוק, והוא כמו ילד מגודל ענה: "אני לא מוכן לחלוק אותך עם אף אחד כרגע, אפילו לא עם ילדיי..."

הוא הרים אותי ונשא אותי אל המיטה הגדולה במרכז החדר. התמסרתי לו ולכל מה שהוא בחר לעשות עם גופי, ששיתף פעולה, בלי שיכולתי לשלוט בו. הוא שימן את כולי וסובב אותי על הבטן. "הישבן שלך כל כך יפה ומגרה..." הוא חדר באצבעו המשומנת אל פי הטבעת שלי, ובידו השנייה עיסה את הגבעה הרגישה שלי. לאט לאט הוא סובב את אצבעו, הכאב והעונג התערבבו, ואני כבר הייתי מוכנה לקבל יותר, "אלכס..." לחשתי.

וכשהוא שאל: "את מוכנה שאיכנס אלייך מאחור עם הזין המשומן שלי?" "כן", הסכמתי והרפיתי את עצמי לקראתו. לראשונה אלכס חדר אל פי הטבעת שלי בעדינות, לאט לאט. "את בטוב, לא כואב לך?" שאל בדאגה.

הייתי מגורה ממש, וביקשתי בקול נמוך וחושני: "תמשיך לאט, זה כל כך טוב..." והוא עיסה אותי גם מקדימה. נאנחתי וקראתי: "עוד אלכס!..."

"את כל כך מגרה... הזין שלי לפות בתוכך, השרירים שלך כל כך חזקים... וואו... החיכוך הזה, אני לא אצליח להחזיק מעמד..." הוא הגביר את הקצב. גנחתי בעונג גדול יותר, צרחתי את שמו, ביקשתי ממנו עוד, חזק, ומהר יותר. אלכס הגיב בעוצמה, לא יכול יותר להתאפק, הוא גמר לראשונה בתוכי מאחור ונאנק: "סחטת את הזין שלי עד הסוף..."

הוא החליק החוצה, התגלגל לצידי ונשק לי ברוך. "הכול בסדר?"

התרוממתי על חזהו, ובמבט מדושן מעונג עניתי: "בסדר אתה שואל? אני בהיי כזה מטורף". משכתי אותו אליי לנשיקה עוצמתית. "איך לא עשינו דבר כזה קודם? זה היה פשוט מדהים המשחק הזה בין הכאב לעונג. כשהייתי מוכנה להרפות לכאב, העונג רק התגבר. וואו, איזה זין פנומנלי יש לך, שמחובר לגוף עוד יותר פנומנלי. איך זכיתי?" חייכתי חיוך ענק.

"את לא מפסיקה להפתיע אותי". הוא נשק לי ברוך. "תודה על הקסם".

"ספר לי איך זה הרגיש", התעניינתי.

"השריר שם כל כך חזק, שהלפיתה של הזין שלי בתוכך הייתה פשוט מדהימה..." הוא משך אותי אחריו למקלחת ולנשיקה מסחררת. הוא סיבן את גופי ברוך וחיבק אותי אליו. "תודה לאל שבחרתי להגיע אלייך לברלין".

"תודה לך שבאת", חייכתי.

***

צלצול ההשכמה שהזמנו מבעוד מועד, העיר אותנו מהשלווה. התארגנו לרדת לאכול בחדר האוכל ולצאת לטייל. הטלפון שלי התריע על קבלת הודעה: "המדריך והנהג יאספו אתכם בעוד שעתיים".

אלכס ואני החלפנו מבטים וחייכנו... אלכס זרק אותי על המיטה ונשכב מעליי, מכסה את כולי. "יש לי עוד שעתיים איתך, מעניין מה עוד אני יכול לעשות איתך..." אמר בקול מתגרה. חייכתי והפניתי אליו את ישבני...