רגעים של אור

הקדמה

בערב שבת אחת, כרבע שעה לפני הדלקת נרות, התיישבתי מול מסך המחשב, ולפתע עלה בדעתי לכתוב על חוויה שעברתי אתמול ונחקקה בי. כך נולד הסיפור הקצרצר הראשון — 'הכול טוב'. הוא מצא חן בעיניי, ואחר כך גם בעיני ידידיי. חשבתי להמשיך בכיוון הזה, וכך עשיתי. את הסיפורים הקצרצרים שנכתבו קראתי באוזני חברים בהזדמנויות שונות, ובהמשך ביקשתי לפרסמם מדי שבוע במקום מתאים.

כך נולד המדור 'מפנקסו של חוזר בתשובה', שהתפרסם תחילה בעלון 'בראש יהודי'. לאחר כמה שנים ליקטתי את הסיפורים שפורסמו בעלון והוצאתי לאור את הספר 'שניות אור' בהוצאת 'ראש יהודי'.

כעבור כמה שנים החל להופיע המדור 'רגעים של אור' בעלון 'קרוב אליך', ולאחר כשלוש שנים החלטתי ללקט את הסיפורים שהופיעו בו, בצירוף סיפורים נוספים שעדיין לא ראו אור, בספר המונח בידיכם — 'רגעים של אור', ובו למעלה ממאה ועשרים סיפורים קצרצרים, בהוצאת 'דברי שיר'. בכל אותה תקופה התגוררתי בשכונת נחלאות בירושלים, ורובו של הקובץ ספוג בהווי ירושלמי.

שואלים אותי לעיתים: "האם מדובר בסיפורים אמיתיים?"

ובכן, הקצרצרים נעים במרחב שבין מציאות לדמיון. יש סיפורים שאירעו במציאות כמעט במדויק, ויש אחרים שמכילים רק ניצוץ של אירוע אמיתי והשאר דמיון. כמעט בכל הסיפורים ה'אני' הדובר משקף במידה רבה את דמותי, אבל לא לחלוטין. יש מילים שנכתבו בדם הלב ויש שנכתבו בבת שחוק...

בכל אופן, כל הסיפורים לאחר שנכתבו אמיתיים בעיניי באותה מידה, שהרי הם חיים וקיימים בכתב ובנפש הכותב והקוראים. תפקיד הדמיון הטוב הוא להגיע לאמת עמוקה יותר, לרעיון מחודד יותר, שלא תמיד ביכולתה של המציאות המוגבלת להגיע אליהם. ניתן להמשיל זאת כך: המציאות מרכיבה את הדמיון לעבר הרעיון.

ברצוני להודות לעורך 'קרוב אליך' אהרוני ברנשטיין ולמפיק אהרון לוין על שאירחו את סיפוריי בעלון האיכותי שהם מוציאים לאור, אשר יש בו בשורה שהתחברתי אליה — התכללות, יכולת פנימית וכנה לחבר בין חלקי היהדות הטובים, ובפרט בין הציבור הדתי־לאומי לבין החסידות, ויצירת מעין חסידות ארץ ישראלית.

כמו כן ברצוני להודות לידיד נפשי משה שמאי, שמלווה את כתיבתי זה שנים, שעבר על כל הסיפורים והאיר את עיניי.

תודה גדולה לידידי היקר יוסף גוטמן לויט, שבזכותו הוצאתי את הספר עם חיוך בפה מלא.

תודה רבה גם לקוראים היקרים, שבין אם הכרתי אותם ובין אם לאו, נתנו לי את הכוח וההשראה לכתוב. ותודה עילאה לבורא העולם שנותן לנו רגעים של אור בעולם של דמדומי קץ הימים.

קבלת התורה שלי

"עודד, מה שלומך? מדבר מיכה מאילת. זוכר?"

לא האמנתי למשמע אוזניי. מיכה היה חבר ילדות שחזר בתשובה לפני כמה שנים, ומאז נבלע בלועה של שכונת מאה שערים. התמלאתי בשמחה משונה שלא עמדתי על פשרה, ולאחר מכן חשתי מבוכה לנוכח ההתקשרות המפתיעה.

"התגעגעתי אליך וחשבתי לבקר... מה דעתך?"

"תשמע, זאת הפתעה בשבילי..." שוחחנו עוד כמה דקות ולבסוף קבענו שיגיע בעוד שבוע.

לא ידעתי כיצד להתייחס לפגישה. חשתי כעומד לפני מבחן פתע קשה. התחלתי לחפש חומר נגדי כדי להתכונן לעימות בין העולמות. כבר שמעתי על ידועי שם כמו אורי זוהר שנפלו ב'פח' האמונה. כסטודנט למדעי הרוח והאומנות לא חסרו לי כלי נשק רוחניים ותרבותיים, ובכל זאת בטני כאבה מהמתח המוזר שהתפשט בתוכי. היו לי כמה ספרי פילוסופיה של סארטר ושל אלבר קאמי, משלימו הספרותי. קראתי בהם ממושכות, מתכונן למלחמת העולמות הצפויה לי. נאחזתי במילים ארוכות ובהגדרות מפותלות שלא תמיד הבנתי. דבר אחד ידעתי בוודאות — זאת פסגת המין האנושי! מבעד לכל המשחק העולמי יש אמת אחת: אנו חיים בעולם אבסורדי וחסר משמעות, שמוות אינסופי מקיף אותו מכל עבר. הפילוסוף והסופר הצרפתים קבעו עבורי את האמת עלי אדמות — בחילה!

בבוקר יום הפגישה קמתי בתחושה משונה. ריח רע עלה באפי. את הספר התמציתי ביותר של שיטת סארטר כיסתה שלולית פרש. רציתי להקיא. לפתע שמעתי קולות של נביחה צורמת מכיוון הסלון. הכלב הקטן של אחי נתקף בקלקול קיבה חמור וטינף את החדר. איזו הפתעה על הבוקר...!

לאחר שהעברתי את הכלב לגינה הזדרזתי לנקות את הבית. את ספר הפילוסופיה כבר לא היה ניתן להציל. שמעתי את הכלב נאנק. כנראה בלע רעל עכברים, חשבתי. הכלב רץ לפינה נסתרת ליד המחסן מחוץ לבית, ושם נפח את נפשו העלובה ביבבה. איך אודיע על כך לאחי?

לאחר אירועי הבוקר התקשרתי לאייל חברי, כדי שיצטרף לפגישה המיועדת. אייל הגיע בתוך רבע שעה, רכוב על אופנועו הקולני, ונכנס לביתי חבוש קסדה ענקית ומחייך במבוכה. ניסיתי לשחזר איתו את דברי הפילוסוף הצרפתי, אבל הכול התערפל. פרט למקרה עם הכלב שהעיק עליי, לא נותר דבר במוחי. ניסינו להתבדח, אך מבוכתנו השתלטה על הכול. מעומק ליבי פרצה אנחה, והקצנתי אותה בכוונה לצעקה.

אז נשמע צלצול הפעמון העדין שהתמזג עם צעקתי השוככת.

הדלת נפתחה ומיכה ניצב בפתח: מגבעת, חליפה, זקן מדובלל ופאות ארוכות. מתוך מראהו הגלותי בקע חיוך מלאכי. הוא ניגש אלינו בזריזות וחיבק אותנו, ואז שלף ספר שחור ששמו 'אור האמת והאמונה' והניחו על השולחן העגול ליד 'המיתוס של סיזיפוס' של קאמי, שבו נראה האדם המיתולוגי עולה אל ההר, כשסלע ענקי שעון על כתפו המבריקה מזיעה.

אלף אורות נכפו עלינו באותו לילה של קבלת התורה הפרטית. כל התמימות שהסתתרה בתהום נפשנו התפרצה. לא שאלנו דבר ולא נלחמנו. מיכה ישב על קצה הספה, והוריד לנו עולמות עליונים. בעל כורחנו נכנענו.

לקבלת התורה אין זמן ומקום. אין זיכרון לאור אינסוף שמגיע לאחר סיבובי הדורות הרבים, ואין חקר ליעדו. מלחמות עולם, שואה, הקמת מדינה, מאבק קיומי לצד שגשוג. האור נגנז בקרב מלאכים שחורים וגלותיים שדבקו בו למרות הכול, לצד אחיהם שהפשילו שרוולים כדי להילחם על עצמאותם במדינת הפלא. המלאכים השחורים חיו עם האור הגנוז, שמרו עליו בגטאות ירושלים ובני ברק, בתקווה סמויה שאחיהם יחמדו את האוצרות כאשר יכלו כל הקיצין. בעלות השחר השתרענו שלושתנו על מזרנים. אז קרה דבר שלעולם לא אשכח. התחלתי לדבר בשנתי הטרופה אל הקדוש ברוך הוא. הייתי כחולם.