תיכון ריקסון 3 - תקוות הרוסות + משחקים פזיזים

נובלה - משחקים פזיזים

פרק 1

בראיין

ושה את זה." גאב, החבר הכי טוב שלי, דחף את זרועי ואני מצמצתי.

"הא?"

"נועץ מבטים בפייטון." הוא הרים את גבותיו.

"אני לא..." פלטתי אנחה כי הוא צדק. אכן נעצתי מבטים.

לא הצלחתי להימנע מכך.

"אתה יודע שזה כבר לא יקרה, בנאדם. היא גרה עם המאמן צ'ייס עכשיו. היא ה..."

"אני יודע."

היה זמן שחשבתי שפייטון אולי תהיה שלי. היה לנו כיף יחד בתחילת כיתה י"ב. התמזמזנו קצת ופלרטטנו פה ושם, עד שהכול נגמר והיא התאהבה במאמן הפוטבול שלנו.

לא יכולתי לכעוס עליה בגלל זה, לא באמת. היא אף פעם לא הבטיחה לי שום דבר ואני לא הבנתי את הרמז — והיו רבים כאלה.

אבל פייטון הייתה... פאק, היא הייתה שונה מכל מי שהכרתי אי פעם.

"באמת?" גאב גיחך. "כי אתה נועץ בה מבטים כאילו..."

"זה לא ככה. אנחנו חברים." למען האמת, פייטון הייתה אחת מחבריי הקרובים ביותר. "זה רק... אנחנו כבר קרובים לסיום הלימודים, וקיידן ולילי כמעט מאורסים, פייטון חיה עם המאמן, ואנחנו..."

"רגע, גבר." גאב נעצר. "דבר בשם עצמך. אני לא מחפש להתמסד לפני שנתחיל את הקולג', וגם אתה לא צריך. זה קולג', בראיין. שלוש מילים: בנות בשנה הראשונה."

"כן, אתה צודק." הכרחתי את עצמי לחייך. "אתה לגמרי צודק."

בעוד ארבעה חודשים אני אעזוב את ריקסון ואסע למישיגן. לא הייתי צריך חברה שתכבול אותי, לא כשתהיה שם ערמה של תלמידות קולג' פנויות.

"מה אתם עושים?" קיידן, הדבק בשלישייה שלנו, התקרב אלינו.

"רק מתפעלים מהנוף." גיחכתי וסימנתי בראשי למקום שבו החברה שלו, לילי, פייטון, והחברה שלהן אשלי, השתכשכו בבריכה.

"סוטה," הוא מלמל.

"ראית את הבחורה שלך ואת החברות שלה?"

"אל תיתן לזאנדר לשמוע אותך מדבר על פייטון ככה. הוא יבעט לך בתחת ויעיף אותך לכל הרוחות."

"תירגע," נשפתי, "אני מודע לגמרי לעובדה שפייטון היא מחוץ לתחום. זה שאני מסתכל לא אומר שיש לי כוונה לגעת."

"אתה חושש?" שאל קיידן והעביר את מבטו ממני אל גאב.

"חושש? ממה, מהמאמן צ'ייס?"

"לא, אידיוט. לעזוב את ריקסון ולהתחיל את הקולג'."

"לא," ענה גאב. "זו רק עוד הרפתקה."

"ואתה?" קיידן העביר את מבטו אליי.

משכתי בכתפיי. "אני לא אתגעגע למקום הזה." חזרתי להביט בבריכה המקורה. היא הייתה ראוותנית ויקרה להחריד. זה היה נכון גם לגבי שאר חלקי הבית. הכול היה באיכות הגבוהה ביותר, רק הטוב ביותר עבור ההורים שלי, מיטשל וג'ני יוז. אבל רוב הזמן זו הייתה קליפה ריקה. הוריי בקושי היו כאן, וכשהם כן היו — הם כבר תכננו את הנסיעה הבאה שלהם. שמחתי שלא חסר לי כלום בחיים, אבל לא הייתה לזה משמעות רבה בהיעדר אנשים — משפחה — לחלוק איתם הכול.

"הם יהיו בטקס הסיום, נכון?" שאל גאב.

"מי יודע?" התמקדתי בנקודה כלשהי על החלונות הגדולים שצפו על החצר המפוארת. זאת אומרת, זה טקס הסיום, וחשבתי שהם ימצאו זמן בלוח הזמנים העמוס שלהם כדי להשתתף, אבל לא היו לי ציפיות.

עוד חודש, ואז הלימודים בתיכון יהיו מאחוריי. ייגמרו. יסתיימו. החברים הטובים שלי ואני נפנה לדרכים נפרדות. בתחילת י"ב הייתי צמא לזה, להוט לככב בעונת פוטבול אחרונה ואז לשייט אל הסמסטר האחרון. אבל לאחרונה ההרגשה הייתה שונה.

אני הרגשתי שונה.

לא יכולתי להניח את האצבע על משהו שלא היה בסדר, אבל חשתי חוסר מנוחה.

אולי הייתי צריך למצוא זיון ולהמשיך הלאה, אבל חלק ממני היה עדיין דלוק על פייטון. היא הייתה חברה טובה שלי, ושמחתי בשבילה, אבל היא תמיד תהיה ההחמצה הגדולה שלי.

ולמען האמת זה היה מבאס להיות הבחור שנשאר מאחור.

יום שני בבית הספר היה כמו כל יום שני אחר — ארוך ומשעמם. לא עזרה העובדה שהיו לי שני שיעורים ביחד עם קארי־אן טרומבלי.

אם פייטון הייתה עקב אכילס שלי, קארי־אן הייתה העקצוץ שלא חשוב כמה גירדתי, מעולם לא עבר.

היא הייתה מאוד מעצבנת, אבל גיליתי שאני לא מסוגל להפסיק להתגרות בה, כנראה כי מאז שפייטון סיימה את שנת הלימודים מוקדם יותר, לא היה לי עם מי לדבר בכיתה.

למרות שלא בדיוק דיברנו.

"פססט, קאז," לחשתי מעבר לכתפי. "נהנית בסוף השבוע?"

"תשתוק," היא נזפה בי. "ותסתובב."

חייכתי חיוך מרושע. היא עשתה את זה כל כך קל, ואני הייתי כמו שור מול דגל אדום.

פניתי שוב קדימה. לעסתי את קצה העט בזמן שמר קיפר המשיך לדבר על ספר המחזור.

"המנהל קילן ביקש מוועדת ספר המחזור לארגן את פרויקט מורשת השנה, והוחלט כי בשיתוף עם המחלקה לאומנות, יצויר עץ מורשת על הקיר מחוץ למשרד המנהלה. כך שבכל שנה, כיתת הבוגרים תשאיר מזכרת, את המורשת שלה, על העץ. קארי־אן. תרצי להגיד כמה מילים על הפרויקט?"

ברור שהיא מעורבת. קארי־אן הייתה נערה מהסוג הזה.

הסתובבתי ולא הופתעתי לראות שלחייה אדומות, ועיניה מתרוצצות סביב החדר בתזזיתיות. "אני... אה, אני חושבת שאמרת הכול, מר קיפר."

"הו, אל תתביישי," הוא עודד אותה. "אני בטוח שחברייך לכיתה ישמחו לשמוע על הפרויקט."

היא הסמיקה עוד יותר ואני גיחכתי.

"שמעת את מר קיי. כולנו מתים לשמוע על הפרויקט, קאז."

היא שאפה אוויר בחדות, הידקה את שפתיה ונעצה בי את מבטה. דמי התחמם למראה הרוגז בעיניה. לא ידעתי למה נהניתי כל כך לעצבן אותה, אבל זה היה המצב.

קארי־אן בלעה את רוקה וטיהרה את גרונה. "כל תלמיד י"ב יתבקש להגיש את המסר שלו במשך השבוע. הטופס יישלח במייל לכולם, ומחוץ למשרד המנהלה יהיו גם טפסים. כל משפט ייחרט על עלה, ואז יחובר אל העץ. הרעיון הוא שבכל שנה העץ יגדל."

"תודה רבה, קארי־אן."

היא שקעה בכיסאה כאילו היא מקווה להיבלע בתוכו. זקפתי גבה והיא הזדעפה.

"מה?" היא נהמה מתחת לאפה.

"את חמודה כשאת מסמיקה." המילים נפלטו מפי לפני שהספקתי לעצור אותן.

שיט.

קארי־אן לא הייתה חמודה. היא הייתה... ההפך מחמודה.

חכמה, חרוצה, תמיד מגיעה מוקדם לשיעור. אני בטוח שהיא לא הפרה שום חוק בחייה.

היא בעטה ברגל הכיסא שלי וגרמה לי לעוף קדימה ולחבוט את מרפקי בקצה השולחן. "פאק," סיננתי והכאב פילח את זרועי.

קארי־אן החניקה צחוק של שביעות רצון והטתה את ראשה באזהרה, שלא אעז להגיד משהו נוסף.

אלוהים, היא נכנסה לי מתחת לעור, אבל לא בדרך טובה.

פייטון ניסתה לשדך בינינו פעם. היא הייתה משוכנעת שקארי־אן מחבבת אותי, אבל לא התאמנו. היא שנאה ספורטאים, במיוחד שחקני פוטבול, ולמרות שהעונה הסתיימה, אני המשכתי להיות ריידר בנשמה. היא גם לא הייתה בדיוק הטיפוס שלי, גם אם ההתחכמויות שלנו גרמו לזרם הדם שלי להאיץ.

כן, באמת הייתי צריך זיון. אולי בסוף השבוע אגרור את גאב למסיבה ואמצא איזו בלונדינית חמודה שתעזור לי לפרוק את כל האנרגיה חסרת המנוח שזורמת בעורקיי.

זה יהיה הפתרון.

לפחות כך קיוויתי.

הפעמון צלצל וכולם מיהרו לצאת מהכיתה, להוטים להתחיל את הפסקת הצהריים, אבל אני השתהיתי כי לא השתוקקתי במיוחד לראות את קיידן ולילי מתמזמזים. אהבתי את קיידן — הוא היה אחד מחבריי הטובים ביותר — אבל לא הייתי צריך לראות אותו דוחף את הלשון שלו לפה של החברה שלו בזמן שניסיתי לאכול את ארוחת הצהריים שלי.

כשהכנסתי את החפצים שלי לתוך התיק, הבחנתי בקארי־אן ומר קיפר משוחחים בשקט. היא נראתה מתוחה, גבותיה מכווצות, והוא חייך אליה בעידוד.

"אני בטוח שתמצאי מישהו שיעזור לך," הוא אמר כשהתקרבתי.

"הו, זו לא בעיה. אני אוכל לסיים אותם בזמן."

"קארי־אן, יש כמעט תשעים תלמידים במחזור שלכם. גם אם לא כולם יגישו משהו, לעולם לא תספיקי לסיים אותם בזמן. אני יכול לדבר עם שאר חברי ועדת ספר המחזור. אני בטוח..."

לעולם לא אדע למה לא המשכתי ללכת, אבל לא עשיתי זאת. האטתי כשהגעתי אליהם.

"מר יוז?" מר קיפר שלח אליי מבט. "אני יכול לעזור לך במשהו?"

"לא, אדוני. אני בדרך החוצה." סימנתי באגודלי לכיוון הדלת ועיניי פגשו בעיניה של קארי־אן. היא הרכינה את ראשה והתעניינה במשהו שעל שולחנו.

חיוך קל עלה על שפתיי כשהלכתי לכיוון הדלת.

"בעצם, מר יוז. יכול להיות שאתה בדיוק האדם שאנחנו מחפשים."

התבוננתי לאחור וקימטתי את מצחי. "מה?"

"קארי־אן זקוקה למעט סיוע כדי להבטיח שעץ המורשת יהיה מוכן לקראת החשיפה הגדולה, ואני יודע כמה רוח בית הספר חשובה לך. מה דעתך ל..."

"בכנות, אני יכולה לעשות את זה, אדוני," היא פלטה במהירות. "זה הפרויקט שלי. אני אדאג לכך שהוא יצליח."

הוא חזר לכיסאו. "אין לי ספק בזה, אבל זוג ידיים נוסף לא יזיק. מה אתה אומר, בראיין? תשתלב במאמץ הקבוצתי?"

"הוא לא רוצה לעזור לי לחרוט על ערמת עלים, מר קיפר. זה..."

"במה זה כרוך בדיוק?" קטעתי את דבריה בשאלה.

היא הייתה כל כך להוטה להיפטר ממני, שזה גרם לי לרצות לעשות בדיוק ההפך.

מר קיפר חייך. "המחלקה לאומנות תטפל בציור הקיר, אבל זה היה הרעיון של קארי־אן להפוך את העלים לתלת ממדיים. על כל עלה ייחרט מסר של תלמיד אחד, והוא יחובר אל העץ."

"אבל אלה כמעט תשעים עלים."

"נכון."

"זה מגוחך." קארי־אן הרימה את ידיה באוויר. "בראיין לא רוצה לעזור לי, ואני לחלוטין לא זקוקה לעזרה שלו. אפשר לעזוב את זה בבקשה?" היא כיווצה את שפתיה לעברי, היא חשבה שלא אתנגד לדבריה.

חריטה על עלים רבים כל כך היה הדבר האחרון שרציתי לעשות, אבל ההזדמנות לעצבן את קארי־אן מעט יותר — זה היה דבר שלא הייתי בטוח שמתחשק לי לוותר עליו.

"מתי את מתכננת להכין אותם?"

היא מצמצה אליי, נדהמת. "אתה לא שוקל ברצינות —"

"מתי?" הרמתי גבה כדי לאתגר אותה בחזרה.

עיניה התכווצו בזעם שקט, והזין שלי נע במכנסיים.

מעניין.

"אחרי הלימודים, ברגע שהמשפטים של התלמידים יתחילו להגיע." היא פלטה נשיפה מותשת. "גברת דנטון מהמחלקה לאומנות הציעה שאשתמש בחדר שלה, כי הכיתה שלה תנסר את העלים, ושם גם מאוחסנים מכשירי החריטה, אבל אתה לא חייב לעשות את זה... אני לא מצפה שמישהו יעזור לי."

משהו בהצהרה שלה הרגיז אותי. קארי־אן לא הייתה בדיוק מלכת הכיתה, והיא העדיפה את חברת עצמה במקום להתבלט בבית הספר, אבל לא יכול להיות שאין אף אחד שיוכל לעזור. חבריה לוועדת ספר המחזור, למשל.

"מה?" היא התפרצה וקלטתי שאני נועץ בה מבט.

"למה אף אחד לא עוזר לך?"

היא בהתה בי ושילבה את זרועותיה על חזה. "אני לא זקוקה לעזרה מאף אחד."

זה היה ניסיון הסחה יפה, אבל ראיתי את הבזק העלבון בעיניה.

בלי לחשוב, אמרתי, "אני אעשה את זה."

כמה קשה יכולה להיות חריטה על כמה עלים?

לא קשה יותר מלעבוד קרוב לקארי־אן, הרהרתי.

"לא, זה לא..."

"מצוין." מר קיפר קטע את דבריה. "אני אעדכן את גברת דנטון ששניכם תעשו את זה."

"נשמע טוב," שלחתי אליו חיוך, תוהה למה לעזאזל הסכמתי, אבל נהניתי מהדיאלוג בינינו — נהניתי לגרום לה להתפתל.

קארי־אן יצאה בעקבותיי מהכיתה ותפסה בזרועי בשנייה שהדלת נסגרה מאחורינו. "מה זה היה לעזאזל?" היא נהמה.

"את מתכוונת לחלק שבו הסכמתי לעזור לך?"

היא פלטה נשיפה כעוסה. "לא ביקשתי את העזרה שלך."

"בכל מקרה, בבקשה." חייכתי, משועשע. "מה קרה, קאז? את דואגת שאולי תצטרכי להניף דגל לבן ולהכריז על שביתת אש, כדי להבטיח שפרויקט עץ המורשת שלך יהיה מוכן בזמן?"

"אל תעשה את זה." היא נשפה אליי כמו חתולה.

"לא לעשות מה?"

"אוף, לא חשוב. אני יודעת שאמרת למר קיפר שתעזור לי, אבל אתה באמת לא צריך."

"תתרגלי לרעיון, חתלתולונת." חייכתי שוב וכינוי החיבה התגלגל מעל לשוני. "את ואני הולכים לעשות את הדבר הזה."

"בסדר." היא רקעה ברגלה. ממש רקעה ברגלה כמו ילדה מפונקת.

"בסדר." חייכתי כשחלפתי על פניה. "נתראה, חתלתולונת."

היא התבוננה בי כשהתרחקתי ועיניה קדחו בגבי כשירדתי במסדרון, ואז היא צעקה אחריי, "בראיין?"

"כן?" הבטתי לאחור בתחושת זחיחות.

זעפה התגבר. "אל תקרא לי ככה."

קארי־אן

בראיין יוז הוא הבחור הכי מרגיז, שחצן וטיפש שפגשתי אי פעם.

אוף, יכולתי עדיין לראות את הגיחוך בעיניו כשהוא אמר לי שהוא עומד לעזור לי, אם ארצה בכך או לא.

אידיוט.

היה זמן — רגע חטוף אחד של שיגעון — שממש חיבבתי את בראיין. אוקיי, אז אולי לחבב זו מילה חזקה מדי, אבל הייתה בלי ספק דקה שבה ראיתי, מעבר לחיצוניות שחקן הפוטבול המטופש שלו, הבלחה של הבחור שמתחתיה. זה עבר כשקלטתי עד כמה הוא דלוק על פייטון.

יכול להיות שהניסיון שלי עם בנים הוא לא גדול — אוקיי, לא קיים — אבל לא רציתי להיות האופציה השנייה של מישהו. לא הייתי מסכימה לזה בשום אופן.

אפילו עכשיו, כשפייטון כבר לא בבית הספר, ראיתי את הדרך שבה עיניו הזדגגו לפעמים, כאילו הוא חושב עליה, מצטער שהיא לא בחרה בו במקום במאמן צ'ייס.

המאמן צ'ייס כבר לא עבד בתיכון ריקסון, אבל כולם ידעו עליהם בעיר הקטנה שלנו. מאמן הפוטבול ותלמידת י"ב. למרות חוסר הניסיון שלי במערכות יחסים, צפיתי במספיק סרטים רומנטיים כדי לדעת שהאהבה היא לא תמיד הגיונית, היא לא משחקת לפי הכללים ולא שומרת על הגבולות. הנישואים של הוריי היו הוכחה לכך שאהבה היא קשה ומבולגנת, ולא תמיד מסתיימת באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אז כן, לא היו לי תוכניות להידלק על בחור שדלוק על נערה שלעולם לא יוכל לקבל.

חוץ מזה, היינו כמו שחור ולבן, שמן ומים, לילה ויום. לבראיין היו חברים, קבוצת הפוטבול, אוהדים שמעריצים אותו, ועיר מלאה אנשים שיכלו לדקלם את סטטיסטיקת הקליעות שלו. לי הייתה ועדת ספר המחזור ופרויקט עץ המורשת.

לא היינו בדיוק זוג משמיים.

אז למה לעזאזל הוא התעקש כל כך לעזור לי?

כנראה משום שהוא נהנה להפוך את חיי לגיהינום.

שיט. לא יכולתי לעבוד איתו על הפרויקט הזה. בשום פנים ואופן.

"קארי־אן," קרא קול ואני הבטתי וראיתי את לילי פורד רצה אחריי.

"אה, היי," אמרתי והאטתי. "מה קורה?"

"מה שלומך?"

"אני... בסדר גמור, תודה."

"דיברת עם פייטון?" היא שאלה.

"לא, למה?"

"הו, היא אמרה שהיא מתכוונת להזמין אותך למסיבה ביום שישי."

"מסיבה?"

"כן, סופיה וארון עורכים מסיבת בריכה."

סופיה וארון — תאומי בנט, כפי שקראו להם לפעמים — היו בי"א, אבל ארון שיחק בקבוצה עם בראיין וקיידן, החבר של לילי.

"לא קר מדי למסיבת בריכה?"

לילי משכה בכתפיה, "לא חייבים לשחות. יהיה גם גריל, ויש את המחסן של ארון אם יהיה קריר."

"המחסן... בעצם, לא חשוב. אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת."

היא צחקקה. "כדאי לך לבוא."

"למה?" שאלתי בשקט, והרגשתי שלחיי מתלהטות.

לא היינו חברות. פייטון ניסתה פעם אחת לצרף אותי לחבורה שלהן, אבל הן היו קרובות מדי — לילי פורד ואחותה פופי, אשלי צ'ייס, סופיה בנט ופייטון — זה היה כמו לנסות להפוך לחברה החדשה ביותר בלהקת בנות.

פעם אחת.

יצאתי איתן פעם אחת והבנתי שלעולם לא אצליח להשתלב ביניהן.

פייטון שמרה על קשר אחרי שעזבה את התיכון, אבל לא שוחחנו לעיתים קרובות, כך שההזמנה שלה — מיד שנייה דרך לילי — תפסה אותי לא מוכנה.

"למה?" לילי קימטה את מצחה. "אני..."

"תשכחי מזה, פשוט תפסת אותי בזמן לא טוב."

"הכול בסדר?" חיוכה היה כן, אבל כזו הייתה לילי פורד, חביבה ומלאת חמלה, ואהובה על ידי כולם בריקסון, אבל יותר מזה, היא הייתה בתו של ג'ייסון פורד, אגדת ה־NFL בעבר וכיום מאמן קבוצת הפוטבול של תיכון ריקסון, והחברה של קיידן תאצ'ר. הוא היה החבר הכי טוב של בראיין והשחקן המוביל באליפות הריידרס.

בין אם היא רצתה להיות באור הזרקורים או לא, לילי הייתה דמות מוכרת. חלק ממני קינא בה. לפני שנה היא הייתה כמוני, בלתי נראית בבית הספר. אבל בעוד שהיא ניסתה בכוונה להסתתר בצללים, אני נדחקתי לשם שלא באשמתי.

אף פעם לא התחברתי בקלות. הייתי ילדה מסורבלת עם הורים שרבו לעיתים קרובות יותר מאשר התפייסו. הילדוּת שלי הייתה רצף מדכא של ימי הולדת הרוסים, חופשות שהתקלקלו ויותר דמעות מאשר חיוכים. לפני מספר חודשים, כשהם הכריזו סוף־סוף שהם מתגרשים, רווח לי מאוד. חשבתי שעכשיו יהיו לי שני הורים שיוכלו להתמקד בי במקום במערכת יחסי האהבה/שנאה האינטנסיבית שלהם.

טעיתי.

"כן," ניערתי את המחשבות מראשי. "אני בסדר גמור."

"אז תבואי למסיבה?"

"אני חושבת שלא... לא הייתי רוצה להפריע."

"אל תהיי טיפשונת. פייטון מזמינה אותך ובקרוב נסיים את הלימודים וכולנו ניסע לקולג'."

כאילו שהייתי צריכה תזכורת.

"את הולכת לאוניברסיטת אוהיו, נכון?"

"כן, אני מקווה," מלמלתי.

"לא התקבלת?"

"הו, התקבלתי, אני רק... לא חשוב." חייכתי חיוך עדין ולילי לא דחקה בי.

"אני חייבת ללכת, אבל אדבר עם פייטון על המסיבה."

"בטח, אוקיי." לילי נופפה לי קלות כשהלכתי אל הכניסה.

היו זמנים שחלמתי להיות מוזמנת למסיבה. בתחילת כיתה י"ב היו לי תקוות גדולות. רשימת משאלות של דברים שרציתי לחוות לפני סיום הלימודים.

אבל זה עבר לי.

לא התאמתי לכאן, אף פעם. לא הייתי מספיק קולית בעיני החבר'ה המקובלים, ולא מספיק חנונית בעיני החנונים. הייתי חכמה, מהירת תפיסה והתמצאתי היטב במשחקי פוטבול.

לא שהודיתי בזה אי פעם.

יצאתי מבית הספר, והלכתי ישירות אל המכונית שלי. הטויוטה המשומשת שלי לא הייתה מרשימה במיוחד, אבל היא הייתה המקלט שלי. אני מניחה שבילוי במכונית זמן רב כפי שאני עשיתי עלול להיראות מוזר, אבל לפעמים זה היה עדיף על הבית.

"היי, קארי־אן, חכי רגע." ג'וזף מאלון, חבר בוועדת ספר המחזור, רץ אליי.

"היי, ג'ו. מה קורה?"

"דיברנו, ומכיוון שאת עסוקה כל כך בעץ המורשת, חשבנו שאנחנו נטפל בהפקה הסופית של ספר המחזור."

"אנחנו?"

"כן," הוא הנהן. "סורקה, אני ושאר הוועדה."

ליבי שקע. "החלטתם בלעדיי."

אני לא יודעת למה הופתעתי. הם שנאו את רעיון פרויקט עץ המורשת באופן מיידי, ושנאו אותו עוד יותר כשמר קיפר נתן לו את ברכתו. אני רק רציתי לעשות משהו שישאיר חותם משלי על בית הספר, להשאיר סימן קטנטן מהזמן שביליתי בתיכון ריקסון. חשבתי שהוועדה תאהב אותו, אבל התברר שכולם העדיפו את קפסולת הזמן של סורקה, למרות שזה כל כך נדוש. אני רציתי להביא משהו חדש, משהו שיחזיק מעמד בדורות הבאים.

"טוב, את כל כך עסוקה עכשיו עם מר קיפר. לא רצינו להפריע לך בפרויקט שלך."

"זה לא הפרויקט שלי, ג'ו," לחשתי והתכווצתי בתוכי. "זה אמור להיות הפרויקט שלנו."

הוא הידק את שפתיו והביט בי מגבוה. "כבר דנו בזה, קארי־אן. עם כל ההתחייבויות האחרות שלנו, פשוט אין לנו זמן לעזור לך לחרוט על העלים."

תחושת ייאוש כבדה פשטה בחזי. סורקה וג'וזף לא היו חברים שלי, אפילו לא קרובים לכך, אבל הם היו אמורים להיות בצד שלי. במשך השנים הסתובבנו באותם מעגלים. ועדת ספר המחזור, מועדון הנאומים והדיונים, נבחרת המתמטיקה. אפילו בילינו יחד מדי פעם. התקשיתי לא לקחת את העניין באופן אישי, אבל קנאה היא מניע רב עוצמה, וידעתי שהסיבה היא העובדה שמר קיפר בחר בפרויקט שלי על פני זה של סורקה.

"אל תדאג," הזדקפתי. "יש מי שיעזור לי."

"קארי־אן," הוא צקצק, "את לא חושבת שלמר קיפר יש דברים חשובים יותר..."

"זה לא מר קיפר."

"אז מי זה?"

"בראיין יוז." חלק קטן ממני מת בפנים כשאמרתי את זה, אבל זה היה שווה כשראיתי את הבעת ההפתעה על פניו של ג'ו.

"בראיין יוז, שחקן הפוטבול?"

"אני לא מכירה בראיין יוז אחר. ואתה?" הדגשתי כל הברה בסיפוק זחוח.

אלוהים, שנאתי לרדת לרמה שלו, אבל נמאס לי שמתייחסים אליי כאילו הפרתי חוק חשוב של ועדת ספר המחזור, כשכל מה שרציתי היה להבטיח שפרויקט השנה יהיה משהו ששווה לדבר עליו.

לפעמים נדמה היה לי שלא חשוב מה אגיד או אעשה, זה אף פעם לא יהיה הדבר הנכון.

להיות תלמידת י"ב זו עבודה קשה.

חשבתי שהשנה הזו תעסוק בגילוי עצמי, יצירת זיכרונות וחוויות לחיים... אפילו לא התנשקתי.

אף פעם.

כל כך פתטי.

בת שמונה־עשרה ומעולם לא התנשקתי.

הבטתי מעבר לג'ו בתקווה לראות את בראיין, אבל חשתי אשמה על כך שרציתי להשתמש בו כדי להקטין את ג'ו מעט.

"מה עשית כדי לשכנע אותו לעזור לך?" הוא לגלג.

"למה אתה מתכוון?" מצמצתי, לא בטוחה ששמעתי נכון.

"בחייך, קארי־אן," הוא גיחך. "זה בראיין יוז. את לא יכולה לצפות ממני להאמין שהוא עוזר לך מטוב ליבו."

רציתי למחוק את הגיחוך מעל פרצופו היפה, אבל חלק ממני הבין לפתע. למה שבחור כמו בראיין יעזור אי פעם לנערה כמוני?

הוא יכול לקבל כל נערה שירצה.

חוץ מפייטון.

ובכל זאת, היו טונות של נערות יפות ומקובלות שהיו מוכנות בשמחה לצאת עם בראיין, או אפילו רק לשכב איתו.

"מר קיפר שכנע אותו לעשות את זה?"

לחיי בערו וג'וזף גיחך. "זה מה שחשבתי. זאת אומרת, בחייך, זה בראיין. הוא ריידר, למען השם. הוא כמעט אֵל, ואת... טוב, את יודעת." הרחמים בעיניו חתכו אותי כמו להבים קטנטנים.

דמעות צרבו בעיניי, אבל בלעתי אותן. ידעתי שג'וזף יכול להתנהג כמו מניאק. אחרי הכול, הוא למד כל מה שידע מסורקה, אבל מעולם הרוע שלו לא הופגן בצורה כל כך בוטה.

"אני צריכה ללכת," אמרתי כדי לסיים את השיחה.

"את... בוכה?"

"מה שתגיד, ג'ו." פתחתי את דלת המכונית ונכנסתי פנימה, מסרבת לפגוש במבט הניצחון שלו.

אלוהים, הוא היה כזה מניאק. אני לא יודעת למה השתוקקתי לאישור מצידו ומצד סורקה. הם לא היו אנשים טובים. הם נהנו מעוגמת הנפש שנגרמה לאחרים.

אחזתי בהגה ולקחתי כמה נשימות עמוקות לפני שהנעתי את המנוע. הוא ניעור לחיים ותמרת עשן התרוממה מצינור המפלט אל האוויר.

יכולתי רק לדמיין מה ג'וזף יספר לסורקה, אבל לא היה אכפת לי. רציתי רק להתרחק מפה.

ספגתי מספיק מבוכה ליום אחד.