למכירה: חיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למכירה: חיים
מכר
מאות
עותקים
למכירה: חיים
מכר
מאות
עותקים

למכירה: חיים

4.9 כוכבים (15 דירוגים)

עוד על הספר

שלי מרכוס

שלי מרכוס היא סופרת, יוצרת ומנחת סדנאות כתיבה.
מחברת הספרים: "עיניים שלי", "מאה ואחד סיפורים" ו- "למכירה: חיים"
מתגוררת בפרדס חנה, נשואה ואמא לשלושה.

תקציר

את הכול כתבתי במחברת, ערכתי טבלאות ודוחות לעצמי. סימנתי את שירי, היא היתה כרטיס הכניסה שלי למשפחה שלה, לדירה שלהם, למטבח הבלונדיני, לחיים שהיו אמורים להיות לי במקום הטעות הזאת.

חמש נשים עומדות במרכז חמשת הסיפורים של למכירה: חיים וכל אחת מהן בוחנת את חייה בהווה ובעבר, מתמקחת, מתמתחת, מחפשת דרך מילוט או אפשרות להישאר.
הדס – שמתייסרת אל מול ההקלה שהיא מרגישה בלוויית בעלה, אדווה – נערה שמתכננת לפרטים איך להיות הבת של השכנה, ענת – שתעשה הכול כדי לצלם את התמונה המנצחת לעמוד החיות המתות של בנה באינסטגרם, תקוה – שבגיל מבוגר פונה לכיוון חדש ולוקחת את ההגה לידיה וגלית – שחופשה משפחתית וחשובה שלה באילת מסתבכת, והיא תעשה הכול כדי לשמור על משפחתה.

למכירה: חיים הוא ספר על החיים, אבל גם על נשיות והתבגרות והחמצה, ובעיקר על הרצון להיות בדיוק מה שאת ועל הכמיהה להיות מה שאת לא.

שלי מרכוס היא אישה ואמא לשלושה, סופרת, יוצרת ומנחת סדנאות כתיבה.
למכירה: חיים הוא ספרה השלישי.

פרק ראשון

1.

חדר משלה

בלוויה של בעלה היא לא הצליחה להיפטר מתחושת ההקלה על מותו.

הדמעות שטלטלו את גופה בגלים, ביטאו את הבושה והכעס. היא רצתה להקיא, אבל ההקלה מנעה ממנה.

כן, היא היתה גם מרוסקת וגם המומה, מוות פתאומי בגיל ארבעים ושבע, דום לב במרכז הסלון, תופס אותך לא מוכנה. לא מוכנה להתאלמן בגיל ארבעים ושש, לא מוכנה להרגיש הקלה מאי־קיומו בחיים שלה.

היא רצתה לרקוד, הגוף שלה כל הזמן משך אותה למעלה, דגדוגים ליטפו את גבה התחתון. לנוע בחן. לפרוש ידיה לצדדים, לחייך, לפרפר ולרקוד. היא שנאה את עצמה יותר מתמיד כשהבן שלהם, חמיה ושני הגיסים הורידו את בעלה עטוף בתכריכים אל הבור הטרי. רגבים עסיסיים הוטלו עליו והיא חשבה עד כמה האדמה כאן יפה וטובה.

אולי היתה צריכה לשרוף את הגוף שלו ולפזר את האפר בים? הם דיברו על הדברים האלה מדי פעם, בשיחות אינטימיות, בייחוד כשהילדים גדלו. זו היתה הדרך שלהם, ביחד וכל אחד בנפרד, להסתגל למצב שבו הם יישארו לבד, בלי ילדים בבית.

היא היתה זו שיזמה את סוג השיחות האלה, הוא ענה לשאלותיה והמשיך לדבר ולדבר, והיא נותרה מאזינה ושותקת.

זה התחיל בשאלה שלה: מי נראה לך ימות קודם, אני או אתה? ואם אני, כמה זמן ייקח לך להכניס שוב אישה לחיים שלך? לא סתם זיונים, אני מדברת על קשר, על אהבה. והיא תגור כאן? או שתמכור את הבית? תעברו אליה? תתחתנו? מה, נראה לך שאי־פעם תתחתן שוב כולל הכול?

בהתחלה הוא היה עונה לה ב"כן", "לא", "אולי". וגם ב"מה יש לך עם כל השאלות האלה?" ואז משהו היה פורץ מתוכו. סיפור מהודק, מוכן, בנוי היטב. גם הוא חשב על השאלות האלה.

אם היא תמות קודם, זה תלוי מתי, אבל נניח שבשנים הקרובות כשהוא לפני גיל חמישים, אז כן. הוא ירצה אהבה. האמת שגם בגיל שבעים ושמונים, למה לא? יש גיל לאהבה? אין סיבה להישאר לבד בחיים האלה. אם זה היה קורה היום, נניח, אז קודם הוא היה מזיין, מפרק את האבל, מפרק את עצמו.

היא נחרה בבוז. נראה לך שיש לך כוח לזיין ככה כמו בגיל עשרים וחמש?

הוא הישיר אליה מבט ואמר — בגיל עשרים וחמש לא ידעתי מה שאני יודע היום.

היא צחקה בפראות.

בפעם אחרת היא שאלה אותו איך.

הוא ישר ענה לה — קרמטוריום. שרפה. ים.

חד וחלק. רק לא באדמה. תישבעי לי.

היא נשבעה, והוא התעקש שתהיה רצינית. היא הרצינה, שמה יד על הלב, אמרה לו — אני נשבעת.

הוא רץ והביא נייר מהמדפסת, אמר לה לחתום, היא נרעדה.

"די מאמי, זה מפחיד אותי. אם תמות נפזר אותך בים, סבבה?"

צורה לה ולהבטחות שלה. אם הילדים היו יודעים מזה, הם היו מתעקשים. שני דעתנים, אידיאליסטים, מלח הארץ הם גידלו. בן ובת, שנתיים הבדל. גיא משתחרר עוד חצי שנה, נגה התגייסה לפני חודש. קודם לכן היתה שנה במכינה.

היא התחננה בפניה שלא תלך למכינה. בשביל מה היא צריכה את זה, בשביל מי היא חייבת להוכיח את עצמה כל הזמן? הם לא אחראים שם, הנה, תראי את אסון נחל צפית. בשביל מה את מבזבזת שנה מהחיים שלך? לא עזבה אותה. כמו רוטוויילר נעצה שיניה בבשר בתה הצעיר.

אמא. די. אני החלטתי. אני יודעת מה אני רוצה.

שוב נחרה בבוז. אומרת לעצמה שהיא חייבת להפסיק עם התכונה הזאת, ולא מצליחה שלא לדרדר את האבנים במורד היחסים שלהן. אין לך מושג מה את רוצה — היא מטיחה עוד אבן בפניה.

מביטה בה עכשיו, נתמכת בחבר שלה ופתאום היא קולטת שכולם ארוזים בקבוצות־קבוצות, נתמכים, ורק היא — אי בודד.

בעלה אמר על עזיבתה של הבת למכינה שזה טוב, יהיה להם זמן לבד. והיא נכנסה לחדר השינה שלה וסגרה את הדלת.

עוד כשהילדים היו קטנים היא דרשה לעצמה חדר משלה, כמו שהיה אצל ההורים שלה. חדר לה, חדר לו, חדר לבן, חדר לבת.

בהתחלה הוא נרתע, נבהל, אבל משנוכח שהמרחק ביניהם מקרב, שהיא יוזמת אינטימיות, מזמינה אותו אליה, מארחת אותו בחדר שלה — הוא נרגע.

אחר כך גם סיפר לחברים, המליץ להם לאמץ את השיטה. זה בסדר להפסיק לישון ביחד, איפה כתוב שבני זוג חייבים לישון באותה מיטה?

הרי לכל אחד מהם הרגלי שינה כל כך שונים. היא חייבת חושך ומחנק כדי לישון טוב, חלונות סגורים ללא טיפת אור. השינה שלה קלה, כל רעש מעיר אותה ומותיר אותה הלומה, חסרת אנרגיה והורס לה את כל היום. והוא ישן מלא אוויר, החלונות פתוחים גם בחורף, ישן מת. מעולם לא התעורר לילדים בלילה, לא כשלגיא בקעו שיניים, לא כשלנגה היו כאבי גדילה.

לאכול.

היא מתה לאכול עכשיו. לדחוף כל מה שנמנעה ממנו במשך עשורים, כשגזרה על עצמה גִזרה נערית. לא שזה הצליח לה מי יודע מה. הירכיים התעבו מעט, הבטן השתפלה וקו המותן אבד. כשישבה בשירותים היתה מביטה איך הבטן התחתונה מסתירה את הערווה, כשהיתה מסיימת ונעמדת, הבטן חזרה למקום. שארית רופסת קטנה עוד בצבצה, לא משהו שתחתוני מחוך לא יכולים לסדר, אבל היא שנאה תחתוני מחוך. היא יכולה לאכול עכשיו הכול וזה בדיוק מה שהיא תעשה.

פסטות. כמה היא השתוקקה למנה של פסטה טובה ורותחת, לרוטב שיותיר בה סימנים. ולחם טרי של מאפייה, היא לא הצליחה להיזכר מתי אכלה לחם. מאכל בסיסי. שלוש אותיות. לחם. רוק החל להיקוות בחלל הפה שלה והבן שלהם התחיל לקרוא קדיש, לצד הגיסים והאבא של בעלה, המנוח.

היא לא הפסיקה לנעוץ בו עיניים. בחמיה המזדקן. היא הביטה בו ואמרה לעצמה שהיא מטומטמת, כזאת מטומטמת. היתה צריכה להביט בו יותר, לתת עליו את הדעת, זו הרי הצצה לעתיד לבוא, הם כולם דומים שם: בעלה, האחים, האבא. אחד לאחד. איך היא לא ראתה את זה בא? איך לא קלטה שברבות השנים הוא יהיה העתק של אבא שלו? האהבה עיוורה אותה, זה איך. סימאה כל דבר, סנוורה את דמויות המשנה בסיפור שלהם, והרי אבא שלו היה שם כל הזמן הזה — מקריח, מעלה משקל, מאבד מגבריותו.

נורא מתחשק לה להתקרב לאח הצעיר, זה שנראה כמו בעלה בתקופה שהכירה אותו וללחוש לו להביט טוב־טוב באבא שלו, שזה העתיד.

זה היה לך מול הפרצוף כל הזמן הזה, היא מלמלה לעצמה.

היא נזכרה איך זה התחיל, ההזנחה העצמית. בהתחלה הפסיק לרוץ, אחר כך העלה בשר, אבל רק בבטן ובמותניים. מאחור נראָה נערי כמו תמיד. והשיער שאיבד ובסוף התייאש ועשה קרחת ברוס ויליס שהבליטה לו את העיניים הכחולות, העיניים החודרות שמפילות נשים, כמו אבא שלו. גבר נאה, קוראים לזה. מוותרים להם על הקמטים, השומן, השיער הלבן, ההזנחה, רק בגלל זוג עיניים כחולות.

פעם אחת, כששכבה מתחתיו, היא פקחה עיניים ולא הסירה מבטה מהבטן שלו. עיניו היו עצומות, מרוכזות בעונג הפיזי, גופו נע בה קדימה ועוד קדימה, מפלס דרכו בה, ראשו מוטה לאחור ורק הבטן פרצה לצדדים, לפנים, איימה להישפך עליה.

פעם הילדים עשו לכבודם ערב שקופיות. הם סיימו לאכול ארוחת ערב ובמקום להתפנות כל אחד אל מאחורי דלת החדר שלו, הם כינסו את כולם מול הטלוויזיה למצגת הפתעה.

הפתעה היתה מילה מדויקת. היא כמעט שלא נשמה אל מול השקופיות שבהן הופיעה. רזה, צעירה, קו המותן שלה חייך אליה — צר וחטוב. היו לה שרירים דקים, מפוסלים בזרועות, עור שזוף, לחיים סמוקות, שיער ארוך, חי וגולש. מחייכת.

היה לה גוף ארוך, גבעולי וגמיש.

בעלה אהב את השינויים שהגוף שלה עבר, הוא העביר את אצבעותיו על קימוריה וצבט את ישבנה, מה שגרם לה להרגיש שמנה. הוא נצמד אליה מאחור בזמן ששטפה כלים או ארגנה את הבית ולחש לה שהגוף העסיסי שלה מגרה אותו. היא הדפה אותו בעלבון, סיננה, אתה קורא לי שמנה.

זה הצחיק אותו.

היא אמרה — אם תבוא מישהי צעירה ממני בחמש שנים, אני לא מדברת איתך על ילדה בת עשרים ושבע, כן? מישהי בת שלושים ושמונה ככה, עם גוף של לפני גיל ארבעים, אתה תשכח ממני.

והוא אמר — אם נראה לך שמה שמעניין אותי זה גוף, אז את לא מכירה אותי אחרי כל השנים האלה.

אבל אותה זה עניין. הגוף. הבשר, הקמטים, הכבדות, איטיות חילוף החומרים, שערות לבנות שצצו גם בערווה, גם בבית השחי. היא נזכרה איך בגיל ההתבגרות שנאה שיער, היתה הראשונה שגילחה בבית השחי, ויום אחד נשארה בבית כשהוריה היו בעבודה, הסתגרה בחדר האמבטיה עם זוג מספריים וגזרה "שם למטה".

את הדבר היחיד שהשתוקקה לו — זוג שדיים מלאים, סמל נשי מובהק — לא קיבלה. ירושה מאמה דלת החזה.

"כשתהיי אישה, את תודי על זה שאת לא צריכה להיות עבד לחזייה."

אמא שלה, שהיתה סקנדינבית גבוהה ורזה, הסתובבה בקיץ בגופיות, נטולת חזייה.

איך שהם יֵצאו מבית הקברות, בדרך הביתה, היא תבקש מגיא שיעצור לה רגע במאפייה, היא תיכנס לשם, תקנה לעצמה ג'בטה ובייגלה גדול עם שומשום וזעתר, כמו בעיר העתיקה בירושלים. ותאכל ותשמין בשקט. תזדקן בשקט. אלמנה.

זה מה שהיא? בהגדרה, כן. המילה הזאת שיש לה ריח נפטלין ומראה תחרה שחור של יותר מדי סרטי מתח זולים, זה מה שמגדיר אותה עכשיו.

סבתא שלה התאלמנה בגיל חמישים ושלוש ונראתה ונהגה כאלמנה, הבגדים הכבדים, השחורים, אנחות הכאב המעושות, הסרבנות ליהנות. היא נראתה בגיל חמישים ושלוש כבת שבעים.

הלוויה הסתיימה והיא לא תזכור ממנה כמעט דבר. בטח נראתה לכולם אבלה, מטושטשת מתרופות הרגעה. על כדורים. עכשיו יחזרו הביתה, יגיעו אנשים, והבית על הפנים. הכול קרה מהר, כאילו למישהו היה דחוף להביא אליו את בעלה. זבנג וגמרנו.

הילדים לא היו בבית באותו יום. גיא היה אמור לצאת חמשוש וביטלו לו ברגע האחרון בגלל כוננות. נגה דווקא חזרה, אבל הלכה לישון אצל חברה. היא כמובן עשתה לבתה פרצופים, סובבה את סכין ה"רגשי" היטב. את באה פעם בשבועיים. לא רואים אותך. ואת הולכת לישון בחוץ.

היא לא אמרה "לישון אצל חברה", אלא "בחוץ", מפזרת ניחוח זנותי למעשה בתה. למה היא רעה אליה ככה? הרי אמא שלה נתנה לה חופש, ללכת לישון אצל מי שרצתה, גם אצל בנים, זו היתה המתירנות הסקנדינבית שלה. והיא ההפך, הנזק שהיא עושה במודע ליחסים שלה ושל בתה רק מחריף. היא רואה את הסדקים גדלים, את יסודות הבית מתנודדים, ולמרות זאת היא ממשיכה ביתר שאת. ככל שהיא מנסה לחזק את אחיזתה, נגה מתחמקת ממנה יותר ומתרחקת. אפילו לא הגיעה לאכול איתם צהריים בשבת, אף שהבטיחה שתבוא.

הם אכלו שניהם, בשקט. הוא לעס ברעש שעצבן אותה והיא כרגיל סיימה לפניו וחיטטה בעזרת קיסם בשיניה. הם שתו יין אדום, היא מצאה עונג ומפלט ביינות. אמרה לעצמה שזה קשור לגיל שלה. משהו השתחרר בה עם השתייה והיא מזגה לעצמה עוד כוס וכך גם לבעלה, ואחר כך עוד כוס לעצמה, ובעלה סימן לה שהספיק לו והיא שתתה עוד כוס. כבדות פשטה בה, זה זמן טוב לישון צהריים. היא קמה לפנות את הצלחות והוא תפס את פרק כף ידה, היא מעדה עליו, ישבנה בחיקו. ולא קמה. לא כמו תמיד, כשהוא עושה לה את זה והיא מתנערת ומתרחקת, הפעם נותרה לשבת. זה היה היין. זה היה הזמן. צהרי השבת, ציוץ הציפורים, השקט העירוני.

יושבת עליו, בטנו חוסמת מעט את קרבתם, גופו התרכך אליה, שלה גם. הם הצמידו אפים וחייכו, נוגעים עם השיניים. זה לא היה מיני, זו היתה קרבה פשוטה.

הוא לחש לה — אולי תזמיני אותי לחדר שלך?

היא קמה, פינתה את הכלים, מעט מתנודדת, מלמלה — אני גמורה, חייבת לישון איזה שעה, אני אקרא לך אחר כך.

הוא אמר — טוב. אני מחכה לך בסלון. אל תיתני לי לחכות יותר מדי. זה לא בריא בגילי.

היא אמרה — מה? ואם הייתי אומרת לך שלא בא לי, מה היית עושה? היית כותב לאיזו מישהי, הולך לחפש?

הוא אמר — מה יש לך?

היא אמרה — לא יודעת. שואלת. מתעניינת.

הוא שתק. פנה ממנה, התחיל ללכת. היא אמרה לו — היי, תראה רגע.

הוא הפנה את מבטו והיא התפשטה. חושפת מולו את מה שהפכה להיות.

הוא בלע את הרוק, זרק אליה מבט שואל.

היא אמרה לו — זה מה שיש.

הוא אמר — אני אוהב את מה שיש.

היא לא האמינה לו.

הוא צעק לעברה — אז מה את אומרת?

היא צעקה בחזרה — תן לי שעה, אני גמורה. אני אפילו לא אתלבש.

היא שמעה אותו צוחק.

החושך העיר אותה בבהלה. היא לא זכרה איזה יום זה היה, ואם ישנה לילה ועכשיו בוקר, או נרדמה בצהריים ורק ערב של אותו יום. ההבנה הגיעה לאט מדי, העירום שלה הזכיר לה סופית.

היא לבשה תחתונים וחולצה ויצאה בשקט מהחדר, היא תגיד לו שכבר לילה, אין לה חשק עכשיו, היא תתקשר לנגה ותנזוף בה. די, יש גבול.

בחצי הדרך לסלון, היא ראתה.

*המשך הפרק בספר המלא*

שלי מרכוס

שלי מרכוס היא סופרת, יוצרת ומנחת סדנאות כתיבה.
מחברת הספרים: "עיניים שלי", "מאה ואחד סיפורים" ו- "למכירה: חיים"
מתגוררת בפרדס חנה, נשואה ואמא לשלושה.

עוד על הספר

למכירה: חיים שלי מרכוס

1.

חדר משלה

בלוויה של בעלה היא לא הצליחה להיפטר מתחושת ההקלה על מותו.

הדמעות שטלטלו את גופה בגלים, ביטאו את הבושה והכעס. היא רצתה להקיא, אבל ההקלה מנעה ממנה.

כן, היא היתה גם מרוסקת וגם המומה, מוות פתאומי בגיל ארבעים ושבע, דום לב במרכז הסלון, תופס אותך לא מוכנה. לא מוכנה להתאלמן בגיל ארבעים ושש, לא מוכנה להרגיש הקלה מאי־קיומו בחיים שלה.

היא רצתה לרקוד, הגוף שלה כל הזמן משך אותה למעלה, דגדוגים ליטפו את גבה התחתון. לנוע בחן. לפרוש ידיה לצדדים, לחייך, לפרפר ולרקוד. היא שנאה את עצמה יותר מתמיד כשהבן שלהם, חמיה ושני הגיסים הורידו את בעלה עטוף בתכריכים אל הבור הטרי. רגבים עסיסיים הוטלו עליו והיא חשבה עד כמה האדמה כאן יפה וטובה.

אולי היתה צריכה לשרוף את הגוף שלו ולפזר את האפר בים? הם דיברו על הדברים האלה מדי פעם, בשיחות אינטימיות, בייחוד כשהילדים גדלו. זו היתה הדרך שלהם, ביחד וכל אחד בנפרד, להסתגל למצב שבו הם יישארו לבד, בלי ילדים בבית.

היא היתה זו שיזמה את סוג השיחות האלה, הוא ענה לשאלותיה והמשיך לדבר ולדבר, והיא נותרה מאזינה ושותקת.

זה התחיל בשאלה שלה: מי נראה לך ימות קודם, אני או אתה? ואם אני, כמה זמן ייקח לך להכניס שוב אישה לחיים שלך? לא סתם זיונים, אני מדברת על קשר, על אהבה. והיא תגור כאן? או שתמכור את הבית? תעברו אליה? תתחתנו? מה, נראה לך שאי־פעם תתחתן שוב כולל הכול?

בהתחלה הוא היה עונה לה ב"כן", "לא", "אולי". וגם ב"מה יש לך עם כל השאלות האלה?" ואז משהו היה פורץ מתוכו. סיפור מהודק, מוכן, בנוי היטב. גם הוא חשב על השאלות האלה.

אם היא תמות קודם, זה תלוי מתי, אבל נניח שבשנים הקרובות כשהוא לפני גיל חמישים, אז כן. הוא ירצה אהבה. האמת שגם בגיל שבעים ושמונים, למה לא? יש גיל לאהבה? אין סיבה להישאר לבד בחיים האלה. אם זה היה קורה היום, נניח, אז קודם הוא היה מזיין, מפרק את האבל, מפרק את עצמו.

היא נחרה בבוז. נראה לך שיש לך כוח לזיין ככה כמו בגיל עשרים וחמש?

הוא הישיר אליה מבט ואמר — בגיל עשרים וחמש לא ידעתי מה שאני יודע היום.

היא צחקה בפראות.

בפעם אחרת היא שאלה אותו איך.

הוא ישר ענה לה — קרמטוריום. שרפה. ים.

חד וחלק. רק לא באדמה. תישבעי לי.

היא נשבעה, והוא התעקש שתהיה רצינית. היא הרצינה, שמה יד על הלב, אמרה לו — אני נשבעת.

הוא רץ והביא נייר מהמדפסת, אמר לה לחתום, היא נרעדה.

"די מאמי, זה מפחיד אותי. אם תמות נפזר אותך בים, סבבה?"

צורה לה ולהבטחות שלה. אם הילדים היו יודעים מזה, הם היו מתעקשים. שני דעתנים, אידיאליסטים, מלח הארץ הם גידלו. בן ובת, שנתיים הבדל. גיא משתחרר עוד חצי שנה, נגה התגייסה לפני חודש. קודם לכן היתה שנה במכינה.

היא התחננה בפניה שלא תלך למכינה. בשביל מה היא צריכה את זה, בשביל מי היא חייבת להוכיח את עצמה כל הזמן? הם לא אחראים שם, הנה, תראי את אסון נחל צפית. בשביל מה את מבזבזת שנה מהחיים שלך? לא עזבה אותה. כמו רוטוויילר נעצה שיניה בבשר בתה הצעיר.

אמא. די. אני החלטתי. אני יודעת מה אני רוצה.

שוב נחרה בבוז. אומרת לעצמה שהיא חייבת להפסיק עם התכונה הזאת, ולא מצליחה שלא לדרדר את האבנים במורד היחסים שלהן. אין לך מושג מה את רוצה — היא מטיחה עוד אבן בפניה.

מביטה בה עכשיו, נתמכת בחבר שלה ופתאום היא קולטת שכולם ארוזים בקבוצות־קבוצות, נתמכים, ורק היא — אי בודד.

בעלה אמר על עזיבתה של הבת למכינה שזה טוב, יהיה להם זמן לבד. והיא נכנסה לחדר השינה שלה וסגרה את הדלת.

עוד כשהילדים היו קטנים היא דרשה לעצמה חדר משלה, כמו שהיה אצל ההורים שלה. חדר לה, חדר לו, חדר לבן, חדר לבת.

בהתחלה הוא נרתע, נבהל, אבל משנוכח שהמרחק ביניהם מקרב, שהיא יוזמת אינטימיות, מזמינה אותו אליה, מארחת אותו בחדר שלה — הוא נרגע.

אחר כך גם סיפר לחברים, המליץ להם לאמץ את השיטה. זה בסדר להפסיק לישון ביחד, איפה כתוב שבני זוג חייבים לישון באותה מיטה?

הרי לכל אחד מהם הרגלי שינה כל כך שונים. היא חייבת חושך ומחנק כדי לישון טוב, חלונות סגורים ללא טיפת אור. השינה שלה קלה, כל רעש מעיר אותה ומותיר אותה הלומה, חסרת אנרגיה והורס לה את כל היום. והוא ישן מלא אוויר, החלונות פתוחים גם בחורף, ישן מת. מעולם לא התעורר לילדים בלילה, לא כשלגיא בקעו שיניים, לא כשלנגה היו כאבי גדילה.

לאכול.

היא מתה לאכול עכשיו. לדחוף כל מה שנמנעה ממנו במשך עשורים, כשגזרה על עצמה גִזרה נערית. לא שזה הצליח לה מי יודע מה. הירכיים התעבו מעט, הבטן השתפלה וקו המותן אבד. כשישבה בשירותים היתה מביטה איך הבטן התחתונה מסתירה את הערווה, כשהיתה מסיימת ונעמדת, הבטן חזרה למקום. שארית רופסת קטנה עוד בצבצה, לא משהו שתחתוני מחוך לא יכולים לסדר, אבל היא שנאה תחתוני מחוך. היא יכולה לאכול עכשיו הכול וזה בדיוק מה שהיא תעשה.

פסטות. כמה היא השתוקקה למנה של פסטה טובה ורותחת, לרוטב שיותיר בה סימנים. ולחם טרי של מאפייה, היא לא הצליחה להיזכר מתי אכלה לחם. מאכל בסיסי. שלוש אותיות. לחם. רוק החל להיקוות בחלל הפה שלה והבן שלהם התחיל לקרוא קדיש, לצד הגיסים והאבא של בעלה, המנוח.

היא לא הפסיקה לנעוץ בו עיניים. בחמיה המזדקן. היא הביטה בו ואמרה לעצמה שהיא מטומטמת, כזאת מטומטמת. היתה צריכה להביט בו יותר, לתת עליו את הדעת, זו הרי הצצה לעתיד לבוא, הם כולם דומים שם: בעלה, האחים, האבא. אחד לאחד. איך היא לא ראתה את זה בא? איך לא קלטה שברבות השנים הוא יהיה העתק של אבא שלו? האהבה עיוורה אותה, זה איך. סימאה כל דבר, סנוורה את דמויות המשנה בסיפור שלהם, והרי אבא שלו היה שם כל הזמן הזה — מקריח, מעלה משקל, מאבד מגבריותו.

נורא מתחשק לה להתקרב לאח הצעיר, זה שנראה כמו בעלה בתקופה שהכירה אותו וללחוש לו להביט טוב־טוב באבא שלו, שזה העתיד.

זה היה לך מול הפרצוף כל הזמן הזה, היא מלמלה לעצמה.

היא נזכרה איך זה התחיל, ההזנחה העצמית. בהתחלה הפסיק לרוץ, אחר כך העלה בשר, אבל רק בבטן ובמותניים. מאחור נראָה נערי כמו תמיד. והשיער שאיבד ובסוף התייאש ועשה קרחת ברוס ויליס שהבליטה לו את העיניים הכחולות, העיניים החודרות שמפילות נשים, כמו אבא שלו. גבר נאה, קוראים לזה. מוותרים להם על הקמטים, השומן, השיער הלבן, ההזנחה, רק בגלל זוג עיניים כחולות.

פעם אחת, כששכבה מתחתיו, היא פקחה עיניים ולא הסירה מבטה מהבטן שלו. עיניו היו עצומות, מרוכזות בעונג הפיזי, גופו נע בה קדימה ועוד קדימה, מפלס דרכו בה, ראשו מוטה לאחור ורק הבטן פרצה לצדדים, לפנים, איימה להישפך עליה.

פעם הילדים עשו לכבודם ערב שקופיות. הם סיימו לאכול ארוחת ערב ובמקום להתפנות כל אחד אל מאחורי דלת החדר שלו, הם כינסו את כולם מול הטלוויזיה למצגת הפתעה.

הפתעה היתה מילה מדויקת. היא כמעט שלא נשמה אל מול השקופיות שבהן הופיעה. רזה, צעירה, קו המותן שלה חייך אליה — צר וחטוב. היו לה שרירים דקים, מפוסלים בזרועות, עור שזוף, לחיים סמוקות, שיער ארוך, חי וגולש. מחייכת.

היה לה גוף ארוך, גבעולי וגמיש.

בעלה אהב את השינויים שהגוף שלה עבר, הוא העביר את אצבעותיו על קימוריה וצבט את ישבנה, מה שגרם לה להרגיש שמנה. הוא נצמד אליה מאחור בזמן ששטפה כלים או ארגנה את הבית ולחש לה שהגוף העסיסי שלה מגרה אותו. היא הדפה אותו בעלבון, סיננה, אתה קורא לי שמנה.

זה הצחיק אותו.

היא אמרה — אם תבוא מישהי צעירה ממני בחמש שנים, אני לא מדברת איתך על ילדה בת עשרים ושבע, כן? מישהי בת שלושים ושמונה ככה, עם גוף של לפני גיל ארבעים, אתה תשכח ממני.

והוא אמר — אם נראה לך שמה שמעניין אותי זה גוף, אז את לא מכירה אותי אחרי כל השנים האלה.

אבל אותה זה עניין. הגוף. הבשר, הקמטים, הכבדות, איטיות חילוף החומרים, שערות לבנות שצצו גם בערווה, גם בבית השחי. היא נזכרה איך בגיל ההתבגרות שנאה שיער, היתה הראשונה שגילחה בבית השחי, ויום אחד נשארה בבית כשהוריה היו בעבודה, הסתגרה בחדר האמבטיה עם זוג מספריים וגזרה "שם למטה".

את הדבר היחיד שהשתוקקה לו — זוג שדיים מלאים, סמל נשי מובהק — לא קיבלה. ירושה מאמה דלת החזה.

"כשתהיי אישה, את תודי על זה שאת לא צריכה להיות עבד לחזייה."

אמא שלה, שהיתה סקנדינבית גבוהה ורזה, הסתובבה בקיץ בגופיות, נטולת חזייה.

איך שהם יֵצאו מבית הקברות, בדרך הביתה, היא תבקש מגיא שיעצור לה רגע במאפייה, היא תיכנס לשם, תקנה לעצמה ג'בטה ובייגלה גדול עם שומשום וזעתר, כמו בעיר העתיקה בירושלים. ותאכל ותשמין בשקט. תזדקן בשקט. אלמנה.

זה מה שהיא? בהגדרה, כן. המילה הזאת שיש לה ריח נפטלין ומראה תחרה שחור של יותר מדי סרטי מתח זולים, זה מה שמגדיר אותה עכשיו.

סבתא שלה התאלמנה בגיל חמישים ושלוש ונראתה ונהגה כאלמנה, הבגדים הכבדים, השחורים, אנחות הכאב המעושות, הסרבנות ליהנות. היא נראתה בגיל חמישים ושלוש כבת שבעים.

הלוויה הסתיימה והיא לא תזכור ממנה כמעט דבר. בטח נראתה לכולם אבלה, מטושטשת מתרופות הרגעה. על כדורים. עכשיו יחזרו הביתה, יגיעו אנשים, והבית על הפנים. הכול קרה מהר, כאילו למישהו היה דחוף להביא אליו את בעלה. זבנג וגמרנו.

הילדים לא היו בבית באותו יום. גיא היה אמור לצאת חמשוש וביטלו לו ברגע האחרון בגלל כוננות. נגה דווקא חזרה, אבל הלכה לישון אצל חברה. היא כמובן עשתה לבתה פרצופים, סובבה את סכין ה"רגשי" היטב. את באה פעם בשבועיים. לא רואים אותך. ואת הולכת לישון בחוץ.

היא לא אמרה "לישון אצל חברה", אלא "בחוץ", מפזרת ניחוח זנותי למעשה בתה. למה היא רעה אליה ככה? הרי אמא שלה נתנה לה חופש, ללכת לישון אצל מי שרצתה, גם אצל בנים, זו היתה המתירנות הסקנדינבית שלה. והיא ההפך, הנזק שהיא עושה במודע ליחסים שלה ושל בתה רק מחריף. היא רואה את הסדקים גדלים, את יסודות הבית מתנודדים, ולמרות זאת היא ממשיכה ביתר שאת. ככל שהיא מנסה לחזק את אחיזתה, נגה מתחמקת ממנה יותר ומתרחקת. אפילו לא הגיעה לאכול איתם צהריים בשבת, אף שהבטיחה שתבוא.

הם אכלו שניהם, בשקט. הוא לעס ברעש שעצבן אותה והיא כרגיל סיימה לפניו וחיטטה בעזרת קיסם בשיניה. הם שתו יין אדום, היא מצאה עונג ומפלט ביינות. אמרה לעצמה שזה קשור לגיל שלה. משהו השתחרר בה עם השתייה והיא מזגה לעצמה עוד כוס וכך גם לבעלה, ואחר כך עוד כוס לעצמה, ובעלה סימן לה שהספיק לו והיא שתתה עוד כוס. כבדות פשטה בה, זה זמן טוב לישון צהריים. היא קמה לפנות את הצלחות והוא תפס את פרק כף ידה, היא מעדה עליו, ישבנה בחיקו. ולא קמה. לא כמו תמיד, כשהוא עושה לה את זה והיא מתנערת ומתרחקת, הפעם נותרה לשבת. זה היה היין. זה היה הזמן. צהרי השבת, ציוץ הציפורים, השקט העירוני.

יושבת עליו, בטנו חוסמת מעט את קרבתם, גופו התרכך אליה, שלה גם. הם הצמידו אפים וחייכו, נוגעים עם השיניים. זה לא היה מיני, זו היתה קרבה פשוטה.

הוא לחש לה — אולי תזמיני אותי לחדר שלך?

היא קמה, פינתה את הכלים, מעט מתנודדת, מלמלה — אני גמורה, חייבת לישון איזה שעה, אני אקרא לך אחר כך.

הוא אמר — טוב. אני מחכה לך בסלון. אל תיתני לי לחכות יותר מדי. זה לא בריא בגילי.

היא אמרה — מה? ואם הייתי אומרת לך שלא בא לי, מה היית עושה? היית כותב לאיזו מישהי, הולך לחפש?

הוא אמר — מה יש לך?

היא אמרה — לא יודעת. שואלת. מתעניינת.

הוא שתק. פנה ממנה, התחיל ללכת. היא אמרה לו — היי, תראה רגע.

הוא הפנה את מבטו והיא התפשטה. חושפת מולו את מה שהפכה להיות.

הוא בלע את הרוק, זרק אליה מבט שואל.

היא אמרה לו — זה מה שיש.

הוא אמר — אני אוהב את מה שיש.

היא לא האמינה לו.

הוא צעק לעברה — אז מה את אומרת?

היא צעקה בחזרה — תן לי שעה, אני גמורה. אני אפילו לא אתלבש.

היא שמעה אותו צוחק.

החושך העיר אותה בבהלה. היא לא זכרה איזה יום זה היה, ואם ישנה לילה ועכשיו בוקר, או נרדמה בצהריים ורק ערב של אותו יום. ההבנה הגיעה לאט מדי, העירום שלה הזכיר לה סופית.

היא לבשה תחתונים וחולצה ויצאה בשקט מהחדר, היא תגיד לו שכבר לילה, אין לה חשק עכשיו, היא תתקשר לנגה ותנזוף בה. די, יש גבול.

בחצי הדרך לסלון, היא ראתה.

*המשך הפרק בספר המלא*