שמלה בתפירת עילית

קפטיקאס דה פרסה (קציצות פרסה)

תל אביב, ערב פסח, י"ד בניסן תשכ"ד (1964)

אתה בטוח שאתה רוצה ללמוד איך מכינים את הקפטיקאס דה פרסה? קציצות פרסה, כרֵשה?

למה אני שואלת? כי אצלנו, היהודים שבאו מטורקייה, המטבח זה הממלכה של הנשים. אני זוכרת, כמו עכשיו, איך אימא שלך, כבר כשהייתה ילדה כזאת קטנה, עמדה לידי על שרפרף העץ הקטן, ובידיים הקטנות שלה אבל במרץ של ידיים גדולות, עזרה לי ללוש את הבצק, בשביל הביסקוצ'יקוס...

שלא תבין ממני שעבודה במטבח זה פחיתות כבוד. חס וחלילה, בכלל לא... רק שאצלנו, כך מקובל במשך דורות רבים, יש במשפחה חלוקת תפקידים קבועה. קבועה וברורה: הבית והמטבח הם הממלכה של האישה, והפרנסה — באחריות הגבר... אבל זה לא אומר שום דבר חוץ מזה, ובטח ובטח לא משתמע מזה שהוא, הגבר, חשוב יותר ממנה במשפחה...

אבל הזמנים משתנים. כאן, במדינה שלנו, זה נחשב מודרני, יענו, שגברים נכנסים לפעמים למטבח, ומבשלים כל מיני מטעמים. אבל הם עושים את זה בשביל הכיף שלהם... זה לא באמת התפקיד שלהם בבית... גם יש כבר הרבה נשים שיוצאות לעבוד מחוץ לבית בשביל לעזור בפרנסה של המשפחה... כמו אימא שלך, למשל, שהיא מזכירה בחברת האוטובוסים "דן".

עכשיו, זה בכלל בַּמוֹדָה לדבר על "שחרור האישה", כמו שקוראים לזה בשפה גבוהה. שמעתי שיש אפילו תנועה חדשה באמריקה שקוראת לעצמה בדיוק ככה: "התנועה לשחרור האישה". קראתי על זה בעיתונים באנגלית שאני מביאה הביתה מהדוכן באלנבי, וגם הייתה כתבה על התנועה המשונה הזאת ביומן החדשות של "גבע", היומן שראינו לפני הסרט "קלאופטרה", במוצאי שבת בקולנוע מוגרבי. הינה לך, תיקח לדוגמה את קלאופטרה, המלכה של מצרים. כמה אומץ ותושייה היו לה לאישה הצעירה הזאת — כמו שאין להרבה גברים ונשים — מול רומא שרצתה לבלוע את מצרים.

ואם אנחנו כבר מדברים על חלוקת התפקידים בין גברים לנשים, מה זה בכלל הביטוי "ש ח ר ו ר   ה א י ש ה"?

אני שואלת אותך... אתה כבר ילד גדול, אחרי בר מצווה ועוד מעט נער. מישהו מחזיק אותנו, הנשים, בכוח או בכבלים או במאסר, שאנחנו צריכות "להשתחרר"? חופש זה משהו שאתה לוקח לעצמך ולא מישהו אחר נותן לך. הינה, תראה אותי. באיזמיר, בבית הספר לבנות, לימדו אותנו אנגלית וצרפתית, ואני מדברת באופן שוטף גם ספניולית ועברית. שמה, באליאנס, חינכו אותנו להיות נשים משכילות וחזקות, "ליידיס", שיהיו עזר כנגד הגבר... כן? לא חס וחלילה משועבדות לגבר או לבית... הנשים חזקות ואמיצות לפחות כמו הגברים. איך אני אומרת לך? תמיד הרגשתי אישה משוחררת וגם חזקה ועצמאית... תמיד הייתי שווה לסבא שלך במשפחה.

רגע, אני שוכחת את עצמי ואת הקציצות... אצלנו, היהודים הטורקים, הקפטיקאס דה פרסה זה מאכל חובה בליל הסדר. יש בזה הרבה עבודה במטבח, אבל בסוף הקציצות יוצאות נהדרות, כמו שאנחנו רוצים שהחג שלנו יהיה. ובכלל, שהחיים שלנו יהיו טעימים וערבים לחך כל יום מחדש, כמו הקציצות.

איפה הייתי? אה, כן... בשביל זה צריך מוקדם בבוקר ללכת לשוק הכרמל, לבחור את הפרסות הכי טריות, הכי ירוקות, כאלו שיש להן ריח של טיפות הטל שנשרו על העלים עם זריחת השמש, כאלו שאפשר להריח דרכן את הרעננות של הבוקר, אפילו אלו עם קצת חול ובוץ, שרק נקטפו. אני מומחית בזה, למדתי מאימא שלי...

אז קודם נקלף ונשטוף את הכרשות היטב היטב, נוריד את הקצה ונחתוך אותן לחתיכות גדולות. עכשיו נשרה אותן במים בערך עשר דקות, כדי שיצאו מהן כל החולֵרות הקטנים, התולעים והחול, ונוכל להכין מהן קציצות טעימות...

הקציצות האלו מזכירות לי את הבית שבו נולדתי, באיזמיר...

כל פסח אימא הייתה מכינה לנו את הקפטיקאס דה פרסה. היינו אוכלים אותן ליד הממולאים הקטנים... עד שקרה לנו האסון הזה שלא קמנו ממנו...

אבא שלי נעלם. ככה, פתאום. ביום אחד. זה קרה בחודש מאי 1919, בדיוק שבועיים לפני חג השבועות. אחר כך אימא הפסיקה לגמרי עם הקציצות האלה, כי כל החגיגיות שתמיד הייתה אצלנו — נגמרה. במשפחה וגם בלב. אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע עוד קצת?

טוב, אז אני אמשיך לספר... בחודש מאי 1919 היוונים כבשו את איזמיר מהטורקים. היה להם תיאבון גדול, ליוונים. הם רצו עוד ועוד שטחים לעצמם אחרי שבמלחמת העולם הראשונה טורקייה הפסידה במלחמה וכבר לא הייתה אימפריה רחבת ידיים. זה קרה בעקבות הכניעה במלחמה... בטח למדת על זה בבית הספר...

עם המזל הרע שלנו, בדיוק באותו זמן שבו המלחמה בין יוון לטורקייה התחילה, כמו שכבר אמרתי — במאי 1919, אבא שלי היה בנסיעת עבודה, הרחק מאיזמיר. הוא היה מין סוכן נוסע כזה, של מכונות תפירה וצורכי תפירה קטנים: חוטים, מחטים, סיכות... נו, מה שקראו אצלנו גלנטריה. קשה להאמין, נכון? אבל אז, הנשים היו תופרות רק בבית... לא כמו היום, שהחנויות באלנבי מלאות בגדים יפים ומוכנים כמו שרואים בז'ורנלים הכי חדשים.

בכל אופן, הוא היה צריך לחזור הביתה קצת אחרי שהמלחמה בין יוון לטורקייה התחילה. זאת הייתה התוכנית. מי ידע שתהיה מלחמה? אף אחד. המלחמה לא הייתה בתוכנית שלו. ועכשיו טורקייה הפכה להיות של יוון, ואבא נשאר מחוץ לשטח הכבוש ולא יכול היה לחזור הביתה... חלפו שבועות ולא הגיעה שום ידיעה ממנו... הייתי אז בת שלוש־עשרה, ואחותי בת שבע־עשרה. בעיני הילדה המתבגרת שהייתי אז, החיים נראו פתאום כמו מגדל גבוה של קוביות שברגע אחד באה יד מרושעת, זדונית, ובמכה אחת הרסה אותו, והיד הזאת הייתה המלחמה הארורה שנחתה עלינו לפתע פתאום...

מה לא עשינו? האדמה בוערת... מלחמה... הפגזות... ואנחנו עם האסון הפרטי שלנו, ניסינו בכל הכוחות ובכל האמצעים שהיו לנו לגלות מה קרה לאבא. שלחנו מברקים לכל העיתונים, פנינו דרך הרב באיזמיר לכל הקהילות היהודיות, אולי במקרה הוא התגלגל והגיע איכשהו לקהילה אחרת. על מה לא חשבנו? שהבן אדם נפצע בראש ואיבד את הזיכרון, שהיוונים שמו אותו במאסר בגלל השד יודע מה, ואולי בכלל הטורקים עצרו אותו כי חשדו שהוא מרגל לטובת היוונים?! פנינו לבתי חולים, לבתי מחסה, לרבנים בכל טורקייה ו... כלום! שום ידיעה לא הגיעה ממנו... אתה מוכרח להבין, כולם היו עסוקים בלהישאר בחיים ולשרוד במלחמה האכזרית, וכל אחד דאג למשפחה שלו. בגלל המלחמה היה כמעט בלתי אפשרי ליצור קשר עם אזורים אחרים בטורקייה... אנחנו היינו מבודדים בגלל הכיבוש היווני.

היית מאמין לדבר כזה? הדבר הכי גרוע היה הדאגה לגורלו. היא לא נתנה לנו מנוח. לא היה לנו יום וגם לא לילה, ככה, חודשים ארוכים. הבן אדם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה ולא נודע כי בא אל קרבה... אני ואחותי הפכנו ליתומות, ואימא — לאלמנה, אבל בלי קבר, שזה הכי גרוע, כי בדת היהודית היא נחשבת נשואה ולא יכולה להתחתן ולבנות מחדש את החיים שלה. קוראים לזה בדת היהודית "עגונה". שנים רבות אחר כך עוד הייתה לנו תקווה בלב... שפתאום, בלי שום הודעה מראש, הוא יגיע, ידפוק בדלת וייכנס הביתה, כמו פעם.

היינו תחת כיבוש יווני יותר משלוש שנים. איך אפשר להסביר לך את זה? סיוט שעוד לא ברא השטן... ברחובות ראינו חיילים יוונים מתעללים בגברים מוסלמים ומכריחים אותם להסיר את התרבושים שלהם ורומסים אותם ברגליים... השפלה שכזאת... לפעמים היוונים קרעו את הרעלות מפניהן של הנשים... אני לא אשכח את הבכי שלהן ואת הבהלה, כי אצל המוסלמים הרעלה היא חלק בלתי נפרד מהאישה, כמו שהגברים הדתיים אצלנו חובשים כיפה. הייתי רק בת שלוש־עשרה, לא כל כך גדולה, אבל גדולה מספיק כדי להבין איך אפשר להשאיר בן אדם בחיים ובכל זאת להרוג אותו...

רגע, אני מספרת ושוכחת את עצמי... הינה, הפרסה כבר נקייה. נכניס אותה לסיר גדול מלא מים, כן, עם קצת מלח... שתתבשל ותתרכך.

איפה היינו?

אה, כן, ביום אחד התהפך עלינו העולם שלנו, אבל החיים המשיכו, איכשהו... השנים חלפו עברו במהירות ואני התבגרתי, ובשנת 1927 התחתנתי עם סבא שלך... את סבא הכרתי מילדות. הוא בן דוד רחוק שלי. גם המשפחה שלו גרה באיזמיר.

לפני החתונה סבא נסע לרודוס ופתח שם חנות בדים, שתהיה לנו לפרנסה טובה, ואחר כך חזר לקחת אותי מאיזמיר והתחתנו.

ברודוס היה אז שלטון איטלקי, ואנחנו רצינו לבנות לעצמנו חיים חדשים, חיים של שלום וביטחון ותחושה שאנחנו מוגנים ויכולים לגדל משפחה בנחת ובשלווה. ברודוס קיווינו למצוא סוף־סוף את החופש ואת המזל הטוב שלנו, אחרי כל הצרות שעברנו באיזמיר.

הינה, אני רואה שהעלים של הפרסה כבר התרככו מספיק. אני מוציאה אותם עכשיו מהמים, לתוך מסננת דקה. עכשיו נשים אותם על קרש החיתוך ונקצוץ אותם לחתיכות קטנות, ואז נעביר מהקרש לקערה ונוסיף שתי ביצים, מלח, תבלינים וקמח מצה, אה, ולא נשכח גם קצת פטרוזיליה קצוצה. זהו. נעביר את הקערה למקרר וניתן לתערובת לנוח שם בשקט, להתקשות...

אז איפה הייתי? כן, רודוס, גן העדן שלנו.

החנות של סבא שלך הצליחה מעל המצופה, ואחרי כמה שנים הוא פתח עוד אחת וגם היא הצליחה מבחינה כלכלית. שתי החנויות הביאו לנו פרנסה טובה ושקט נפשי. אנחנו התגוררנו בעיר העתיקה, כמו כל היהודים. כבר מהיום הראשון שלנו, מהרגע שהגענו לשם, הרגשנו שמצאנו את המקום הנכון. בכיכר הקטנה שבעיר הייתה באר עתיקה, מכוסה ברשת ברזל. אימא שלך, כשהייתה קטנה, נמשכה לבאר העתיקה הזאת, נו, איך אתם קוראים למה שמושך ברזל? אה, מגנט. היא הייתה בורחת לשם יחפה. בכל פעם שהיא נעלמה, תכף ידענו שנמצא אותה שם, מציצה פנימה, מחפשת אוצרות. מה היא לא ראתה שם, בבאר העתיקה? פרשים ונסיכות וארמונות וחיות קטנות וגדולות... וכל פעם היא סיפרה לנו סיפור אחר, יותר יפה ויותר צבעוני מהקודם, על מה שראתה שם בפנים, במעמקי הבאר... היה לה גם סוס עץ גדול בחדר הילדים, שהיא אהבה כל כך לדהור עליו למחוזות אחרים ולארצות רחוקות, על כנפי הדמיון המפותח שלה...

שוב אני נסחפת... ברודוס בנינו לעצמנו חיים טובים, שמחים, כמו שחלמנו. אחרי אימא שלך נולד לנו בן ואחר כך נולדה עוד ילדה מתוקה. הכול שם היה יפה כל כך: הים, הטבע, העיר העתיקה. היו לנו שכנים נהדרים, והקהילה היהודית קיבלה אותנו באהבה. לא יכולנו לבקש לעצמנו יותר.

בוא, נוציא עכשיו את התערובת של הקציצות מהמקרר. אתה תכין קציצות קטנות ועדינות כאלה, יפות לעין, לא בומבילות מכוערות. תסתכל איך אני עושה, ותעשה כמוני. כל קציצה יפה וקטנה שתכין תשים בעדינות בצלחת. אני אוהבת שהקציצות יהיו גם יפות, לא רק טעימות.

בתחילת חודש מאי 1939 היה אביב נהדר והרגשנו שיכורים מכל הפריחה. ריח השושנים התערבב בריח היסמין ובריח ההדרים, ונהיה מין פסטיבל משכר כזה של ריחות בכל האי. ואז, פעם נוספת התהפכו לי החיים וגם הפעם זה קרה בחודש מאי, עשרים שנים בדיוק אחרי הפעם הראשונה, אז באיזמיר.

בחמש וחצי בבוקר שמעתי דפיקה חזקה על הדלת. אני, השינה שלי קלה כמו נוצה, תכף הבנתי שמשהו רע קורה. מדפיקה חזקה על הדלת השכם בבוקר — בחיים לא יצא משהו טוב. בחיים לא. מהר שמתי על עצמי את החלוק הישן שלי וניערתי את סבא שלך שיקום. ישן כמו פיל זה, פצצת אטום תיפול על הבית, והוא ימשיך לישון. לא יתעורר מכלום.

בפתח הדלת עמדו שלושה קצינים איטלקים במדים מצוחצחים. אני כבר לא ישנתי, אבל גם לא הייתי ממש ערה, ככה באמצע, לא במאה אחוז... בהיתי בהם בעיניים מזוגגות וצבטתי את עצמי, אולי זהו חלום רע... אבל זה לא היה חלום. זאת הייתה המציאות. והיא הייתה רעה, רעה מאוד...

בחוץ כבר היה אור ראשון והערפל של הבוקר עוד לא התפזר... ובכל זאת, הפנים שלהם, של הקצינים, נחרטו לי בזיכרון ועד היום הם מופיעים לי מפעם לפעם בחלומות... הם נראו לי, איך לומר לך? עם כל המדים המפוארים והרשמיים שלהם, קצת מבוישים, מהססים ונבוכים... כמו אנשים שהגיעו בלי רצון, לבצע חובה לא נעימה, לעשות מה שצריך ולהסתלק.

עמדתי מולם, עם קורי שינה בעיניים וחרדה גדולה בלב. אחרי שתי שניות הקצין האמצעי, שהיה נמוך ושמנצ'יק כזה ונראה לי במבט ראשון כמו "ילד טוב ירושלים", כחכח קצת בגרון ושאל אותי: "האם את גב' ראשל שמעון, אשתו של מוריס?"

אני רק נענעתי בראש לאות כן, ואז הוא אמר לי בקול שבאמת היה שקט, אבל לי הוא נשמע כמו צעקה חזקה שמחרישה את האוזניים ומקפיצה את הלב: "אנחנו נציגים של המושל הכללי האיטלקי של האי. לפי הרישומים שלנו אתם ממוצא יהודי והגעתם לרודוס מאיזמיר בשנת 1927... כאן התחתנתם ונולדו לכם שלושה ילדים...".

עמדתי והקשבתי לו, ופתאום הרגשתי שתכף, ממש בעוד שנייה, אני מתעלפת, שהגוף שלי אוטוטו קורס ומשתטח על הרצפה כמו סמרטוט... באותו רגע שמתי לב שסבא שלך עומד מאחוריי עם הבת הקטנה שלנו על הידיים... והיא משפשפת את העיניים ומתרפקת עליו ומתחילה לבכות...

והקצין המשיך: "ואתה מר מוריס שמעון, אתה בעל שתי חנויות בדים בעיר העתיקה... האם אתם מאשרים את העובדות האלו?"

מוריס שלי לא הצליח להסתיר את הרעד וההלם בקולו כשענה בקול שקט: "נכון, אדוני".

והקצין המשיך בטון נמוך. הוא דקלם את המילים וזה נשמע כאילו מכונה מדברת אלינו, לא בן אדם: "בהוראת המושל הכללי, אנחנו מוסרים לכם צו חירום. לא תוכלו להישאר כאן. כל היהודים אשר הגיעו לרודוס לאחר שנת 1920 חייבים לעזוב את האי בתוך שלושים יום. תחתמו בבקשה, שניכם, על קבלת הצו. הינה לכם עט".

מה יכולנו לעשות? שום דבר. מבולבלים והמומים לקחנו ממנו את העט וחתמנו על אותה פיסת נייר, פיסת נייר ארורה שהרסה את חיינו. הם לקחו את הנייר, הפנו אלינו את הגב וירדו מהר במדרגות, ירדו ונעלמו. זהו. כמו רוח חזקה שמחריבה את הכול ונעלמת... ואני, הרגשתי פתאום כמו אז, באיזמיר, לפני עשרים שנה, שמישהו בא ומחריב ברגע אחד את כל מה שבניתי במשך שנים ארוכות.

שנינו לא יכולנו להוציא הגה מרוב הלם. נחנקנו. המילים נתקעו לנו בגרון ויצא לנו רק בכי חרישי, ודמעות הציפו לנו את הפנים.

אנחנו לא ידענו איך ממשיכים מכאן הלאה בחיים. אתה מתאר לך מה זה לקבל בשורה איומה שכזאת? לאן נלך? מי יקבל אותנו? כמה קינאנו בבני הדודים של סבא. הם היו ותיקים ברודוס, עוד מלפני המלחמה, ולהם, המיוחסים, הרשו להישאר באי.

רגע, אתה בטוח שזה מעניין אותך וזה לא "סיפורי סבתא" בשבילך?

טוב, אז אני אמשיך. היה לנו ביד צו גירוש מרודוס והיה צריך למהר. מה זה למהר? לרוץ מרתון בספיד, כדי לעשות את כל מה שצריך היה לעשות, ולהספיק הכול בשלושים יום.

את התכולה של החנויות מכרנו בשני גרוש וחצי, כמו שאומרים, בהפסד גדול. סוחרי הבדים ברודוס, הקונקורנציה של סבא שלך, התנפלו על זה כמו כלבים על חתיכת בשר... הריחו כמו חיות את המצוקה שלנו. אבל למה לבכות על חלב שנשפך? הכי חשוב שהצלחנו לצאת משם. אומנם "בשן ועין", כמו שאומרים, אבל את הדבר הכי חשוב בכל זאת קיבלנו: קיבלנו את החיים שלנו במתנה. המנוולים עשו לנו רעה וגירשו אותנו משם, אבל איך אמר שמשון הגיבור? מעז יצא מתוק. בסוף מהרעה הגדולה הזאת יצאה טובה גדולה הרבה יותר. בני הדודים המיוחסים שלנו, שקינאנו בהם, אוי כמה קינאנו, על המזל הטוב שהיה להם, בסוף התברר שרק יענו היה להם. לא היה בכלל. יצא להם בסוף מזל נאחס. הם הגיעו לאושוויץ... אני אפסיק עכשיו לדבר על הזיכרון הנורא הזה, כי כשאני נזכרת איך נפרדנו מהם בתחנה הראשית ברודוס... הדמעות שלי לא מפסיקות. הן זולגות לתוך התערובת של הקציצות, ולקציצות האלה לא טוב יותר מדי מלח. רק קצת.

המשך העלילה בספר המלא