הפוגה בין אסונות

רוקד בחשכה

 

כל הבלגן התחיל כשגיליתי שאני בנו הביולוגי של ברוס ספרינגסטין. העובדה המפתיעה והמשמחת הזאת התחוורה לי (סליחה על העברית הגבוהה; הרגל מגונה שדבק בי, אין לדעת כיצד ומדוע) כשצפיתי בערוץ VH1, בספיישל אייטיז, והקרינו את הקליפ של "רוקד בחשכה", וברוס הזמין את קורטני קוקס הצעירה לעלות איתו לבמה ורקד כמו בול עץ, אבל הבול עץ הכי מקסים בעולם, וקורטני קוקס הביטה בו בעיניים כלות, אבל לא של צעירה חרמנית שרוצה להזדיין עם כוכב רוק אלא של ילדה שמחפשת את אבא שלה, וחשבתי לעצמי, "מה אם קורטני קוקס היא הבת של ברוס ספרינגסטין?" ואף על פי שהדבר הסתמן כאפשרות די דחוקה (הפרש השנים ביניהם עמד על חמש־עשרה, ועל אף שברוס היה ידוע כקוטל נקבות רציני לא היה סיכוי סביר שעיבר את אמא של קורטני כשהיה בכיתה ט') גילגלתי את המחשבה הזאת בראשי עוד זמן־מה (היה אפילו רגע שחשבתי לעצמי שאם ברוס ספרינגסטין הוא אבא של קורטני קוקס אז פירושו של דבר ש"רוקד בחשכה" הוא בכלל קליפ עם סאב־טקסט של גילוי עריות, ואם כך אולי צריך לקרוא את כל מילות השיר אחרת לגמרי ואולי בכלל לפענח את כל הקריירה של "הבוס" בצורה רטרואקטיבית־רדיקלית) עד שלבסוף סילקתי את כל הקשקוש הזה מראשי, כי בכל זאת, כמה אפשר.

ועדיין, משהו בסיפור הזה לא הניח לי, ולמרות היותי בן שבע־עשרה וחרמן טילים שמתיז על השער של "מעריב לנוער" עם סי היימן בגופייה כחולה קרועה וכתף חשופה פעמיים בבוקר אחד, עדיין נותרו בי די כוח מחשבה ואנרגיה יצירתית כדי לעשות טוויסט ספקולטיבי על הנתונים שהצטברו במוחי (כולל הג'ינס של ברוס מהקליפ, שהיה די דומה לזה שהורי רכשו למעני בשוק התקווה בערב ראש השנה) ולהגיע למסקנה שיש אפשרות — לא ברור מה הסתברותה הסטטיסטית — שברוס הוא בכלל אבא שלי ולא של קורטני קוקס, דבר שאולי נדמה מופרך ברגע הראשון, אבל אם נותנים לשריר המוח להתעמל מספיק פעמים מגלים שכשהוא בכושר המוח ניחן ביכולת להגיע לתוצאות די כבירות. בכל אופן, המחשבה הזאת, שהבוס הוא אבא שלי, החזיקה אותי ער ומאוד מגורה אינטלקטואלית כמה שעות טובות, וממש לפני שהורי שבו מהעבודה השפרצתי שוב על "מעריב לנוער" (והפעם — תצלום של שתי דוגמניות בפרסומת לטמפוני אוֹ־בֶּה), ואחרי זה קימטתי את הגיליון לכדור וזרקתי לפח, אבל הפח כבר עלה על גדותיו — נסיבות שגרמו לכדור הנייר המקומט לצוף על תל האשפה, להתרחב ולזמום פריסה והתרחבות מחודשות, אולי אפילו דאייה אל הרצפה, שם היה נחשף במלוא הדרו המומנט הארוטי המכונן שלי. אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום, מכיוון שאמא שלי, שבדיוק נכנסה הביתה עם אבא שלי, מיד אמרה לו, "תראה את הפח," ומשכה באוזני השקית ודחסה בידיה את כדור הנייר עמוק־עמוק, והיה לי ברור שנגעה בנוזל גוף פרטי מאוד שלי, וזה עורר בי — לא במיוחד יפה להודות — גירוי קטן. שהדחקתי.

ואז שאלתי את אמא שלי חד וחלק: "אמא, תגידי, מי אבי האמיתי?"

זאת היתה שאלה שאמא שלי בוודאי היתה ששה להשיב עליה, או לפחות להתייחס אליה ברצינות ובהגינות ובלי המבט הזה שנעצה בי, אלמלא אבא שלי שעמד ממש שם איתנו, במטבח, והתחיל לסדר את שולחן ארוחת הערב. "מה זאת השאלה הזאת?" שאלה אמא שלי, והסברתי לה שלא יכול להיות שאבא הוא אבא שלי, ושאני מוכרח להיות בן של מישהו מאוד מיוחד ויוצא דופן, אחרת איך זה שיצאתי אני כל כך מיוחד ויוצא דופן?

אבא שלי, במקום להיעלב, אמר בדרכו היבשה והחשבונאית: "אפשר לעשות בדיקה די פשוטה כדי לבחון את העניין." והדרך שבה התנסח — כאילו היה שוליה של עורך דין תאגידי בסדר גודל בינוני, טיפוס מהסוג שרואה את סי היימן על המסך ומסנן, "היא זקוקה לתספורת הגונה" — והאופן שבו שיבץ בדבריו מילים כמו "הגונה", גרמו לי להבין שלא שאני שונא אותו, בז לו או מייחל למותו המוקדם, אלא פשוט שאין בינינו שום קרבה גנטית, ווט־סו־אבר. זה לא הפריע לי מאוד, וחשבתי שגם אין סיבה שהדבר יפריע לו, אבל משום מה זה הפריע לו בכל זאת (ובכל פעם קצת יותר. צריך להבין: זאת לא היתה הפעם הראשונה שהעליתי בפני הורי את הקושיה הזאת), והוא אמר לי "קצתי במשחק האווילי הזה" — וזה מיד הדליק אותי עוד יותר, מכיוון שאין מילה נפוחה יותר ומרגיזה יותר במילון העברי מאשר "אווילי". אז אמרתי לו שאני כבר בן שבע־עשרה, ונסחפתי לתוך פאלצט מלא פאתוס ממשפחת המגנה כרטה, והוא השתמש בצמד המילים "קורת גג", דבר שגרם לי מיד להשיב לו, "אבי האמיתי לעולם לא היה קושר בין ביטחוני במוצאי הגנטי לבין דיור חינם," והוא אמר, "אז לך תשתכן אצל אביך האמיתי." והתרתחתי כל כך מהקלות שבה אמר את הדברים (שלא לדבר על ה"תשתכן", שממש הטריף אותי) ויריתי בלי לחשוב כלל וכלל, "אז אני נוסע לניו ג'רזי." ואמא שלי (שנגדה, כזכור, לא היה לי שום דבר עקרוני) שאלה בקול מהול בבוז דק, "ואת מי איבדת בניו ג'רזי?" ואמרתי בלי למצמץ, "את בטח לא מכירה אותו, כי את לא מעודכנת במוזיקה עכשווית, אבל קוראים לו ברוס ספרינגסטין והוא הדבר הכי חם והכי גזעי היום."

אמא: "והוא אבא שלך?"

שי ספרינגסטין: "כן, אמא."

אבא (סליחה, בעלה של אמא): "ברוס ספרינגין הוא אבא שלך?"

שי ספרינגסטין: "ספרינגסטין, ספרינגסטין. מתחרז עם פלסטין."

בעלה של אמא: "ואת זה אתה אומר על סמך מה בדיוק?"

שי ספרינגסטין: "על סמך מה אתה אומר שאבא שלך הוא אבא שלך?"

בעלה של אמא: "על סמך זה שסבא שלך, סולומון ז"ל, היה אבא שלי."

שי ספרינגסטין: "טוב, אם אתה מתכוון להשיב לי תשובות ילדותיות, מתחמקות ואפילו קצת — סלח לי מראש — מפגרות, אז אין טעם בשיחה הזאת."

אמא: "שי, מתוק, תעזור לאבא לסדר את השולחן."

שי ספרינגסטין: "אמא, איך ברוס במיטה?"

אמא: "שי, זה מספיק."

שי ספרינגסטין: "זה אבא שלי! אני רוצה לדעת עליו הכול. זכותי לדעת עליו כל מה שאת יודעת. כל דבר אפשרי. זה אבא שלי."

אמא: "שי, הבדיחה הזאת מיצתה את עצמה."

שי ספרינגסטין: "לא, אמא. אל תתחמקי. אני רוצה שתספרי לי בדיוק מתי, איך ואיפה נפגשתם. זאת היתה אהבה ממבט ראשון? זה היה מאחורי גבו של בעלך או שהוא ידע על הכול? הוא ניגן לך על גיטרה במיטה אחרי הסקס? איזה ריח גוף יש לו? הוא אנטישמי? אני רוצה לדעת עליו הכול, אמא. הכול. וזו זכותי. את לא יכולה למנוע ממני את האמת על חיי."

בעלה של אמא: "או שאתה מפסיק עם הקשקוש הזה תכף ומיד, או שאתה לא סועד איתנו בשולחן ארוחת הערב!"

שי ספרינגסטין: "תפסיק לאיים עלי ותפסיק לדבר עברית של זלמן. אתה לא אבא שלי. אתה סתם איש זר שנשוי לאמא שלי ושאני נוהג בו בכבוד רק מכיוון שאמי כאן. אם תתחיל להתחצף, יכול להיות שאתלונן במשטרה על תקיפה מינית שביצעת בי. יש כיום דרכים לטפל בנבלים כמוך."

אמא: "שי, זה מספיק! לך לחדר! אתה לא אוכל ארוחת ערב היום."

שי ספרינגסטין: "אין בעיה, 'אמא'. אז גם את משתפת איתו פעולה. אין בעיה. האח־הידד לך, אמא יקרה. לא אוכל ארוחת ערב, אין שום בעיה. אבל אלך גם אלך לאמא של אפי, שהיא, להזכירכם, עובדת סוציאלית בלשכת הרווחה, לספר לה שהענישו אותי בהרעבה, פלוס אלימות מילולית, רק כי עמדתי על זכותי לדעת על מוצאי."

בעלה של אמא: "מה עובר עליך, שי? מה אתה רוצה?"

שי ספרינגסטין: "בתור התחלה, כסף לנסיעה לניו ג'רזי, לבית של ברוס. של אבא. ומימון כל הוצאות השהות. זה המינימום שמגיע לבן שלא פגש את אביו מעולם."

אמא: "ונגיד שתיסע לניו ג'רזי, מה תעשה שם?"

שי ספרינגסטין: "מה זאת אומרת? אדפוק בדלת של ברוס ואומר לו, 'אבא, זה אני, שי. בנך. אמא ובעלה הרשע שבו אותי בישראל, בבית לא נחמד בכלל, ברמת גן. הם הרעיבו אותי, דיברו אלי לא יפה ושיקרו לי לאורך כל הילדות. עכשיו בוא נתחבק."

בעלה של אמא: "אתה יודע מה? סע! סע לניו ג'רזי. אבל כסף אתה לא רואה ממני."

שי ספרינגסטין: "אני לא זקוק לכספך. אבא שלי עשיר מספיק. אני זקוק ממך להלוואה קצרת מועד. אבי המיליונר יחזיר לך כל סנט. אני אדאג שהוא ישלח לך בדואר מעטפה עם כיסוי הוצאות הביקור."

אמא: "שי, לך לחדר שלך, בבקשה. אני ואבא שלך צריכים לדבר."

שי ספרינגסטין: "הוא לא אבא שלי! וזה לא החדר שלי! זה תא הכלא שבו אסרתם אותי!"

בחדר שמתי בפטפון את "נולד בארצות הברית" ושרתי בקולי קולות את המילים של "רוקד בחשכה", מתוך כוונה שאמא ובעלה ישמעו אותי ויבינו שאני רציני, רציני עד אימה. אבל זה עבד פחות טוב מהמצופה, מכיוון שבעלה של אמא נכנס לחדר עם צלחת בידו וביקש ממני לכבות את הפטפון. "מה זה?" שאלתי, "ארוחת ערב לאסיר?" בעלה של אמא הניח את הצלחת על הרצפה, כפי שמניחים לרגלי שבויים או חולים בהסגר, ואמר, "אמא שלך ואני דיברנו על זה ונממן לך את הנסיעה לניו ג'רזי, אבל תוכל לנסוע רק בקיץ, אחרי שתשלים את מבחני הבגרות שלך." ואני אמרתי, "ובינתיים, מה? אצטרך להתגורר פה עם שני אנשים שלא מכבדים את זכויות האדם שלי?" ואמא, שעמדה מחוץ לדלת, נכנסה פנימה בצעד תקיף ואמרה, "תקשיב לי טוב. אבא אמר לך שאתה נוסע לניו ג'רזי בקיץ. לא מתאים לך? אתה יכול לקחת את הדברים שלך עוד הערב ולמצוא זוג פראיירים אחר שיממן לך את הנסיעה." החלשתי את הווליום בפטפון ואמרתי, "טוב, טוב. איזה שני היסטריים."

בחודשים שחלפו עד הנסיעה המיוחלת סיפרתי לכל החבר'ה בבית הספר ולגלית שאבא שלי הוא ברוס ספרינגסטין ושאני נוסע לאמריקה לפגוש אותו. כצפוי, זה התקבל בטבעיות רבה בקרב החבורה, וגלית, שהיתה אז החברה של מני שוסטק (וזה למרות היותה דלוקה עלי קשות), אמרה, "וואו, אם ברוס ספרינגסטין אבא שלך, זה אומר שיש מצב שסינדי לאופר היא אמא שלי." גלית העריצה את סינדי לאופר, והיו לה כל הסיבות שבעולם לחשוב שהוריה הם לא הוריה האמיתיים — גם מכיוון שלא היתה דומה להם בשום פנים ואופן וגם מפני ששני האחים שלה היו מתולתלים ושחומים עם עיניים כחולות והיא היתה בעלת שיער חלק, שחומה ועם עיניים כחולות.

הצעתי לה שנסחט את ההורים שלה וניסע שנינו לאמריקה בקיץ, אני לאבא ברוס, היא לאמא סינדי. הרעיון, איך לומר, קצת הפחיד אותה בהתחלה, אבל גם קסם לה. היא שאלה אם יש מצב שההורים שלי יממנו את הנסיעה גם לה, ואמרתי שבטח, אין בעיות, הם מפוּצצים בכסף, אפילו שאבא בדיוק פוטר מהעבודה ואמא הרוויחה שלוש אלפיות בתור אחות בקופת חולים. אבל לא חסתי עליהם — אחרי הכול, הם שיקרו לי. הם גנבו ממני את זהותי ואת ילדותי ומנעו ממני שנים של ילדות מאושרת ונורמלית לצדו של אבא שלי, אבי האמיתי, המוזיקאי, שבטח היה מלמד אותי לנגן על גיטרה ולשיר בצרידות ולשחק בייסבול ולאכול המבורגר בלחמנייה כפרית ולחבוש כובע של פועל צווארון כחול. הרגשתי מאוד מחובר לברוס ורציתי שגם גלית תרגיש מחוברת לאמא סינדי, כי חשבתי שאולי במהלך מסע השורשים שלה לאמריקה (סינדי התגוררה בניו יורק, מרחק שעה ברכבת מהבית של אבא שלי) נתייחד במלון וגלית תיתן לי להתיז לה על השדיים וככה ייפתרו לי הרבה מאוד נכויות שנגרמו לי בילדות כתוצאה מההתנהגות חסרת האחריות של אמא שלי ושל בעלה. וכל הזמן הזה שבו תיכננתי את המסע של גלית ושלי למצוא את הורינו חשבתי גם איך במסיבה ביום שישי, אצל ורד לובאץ', אבקש מוורד לשים את "רוקד בחשכה", ואז אשחק אותה ברוס ואזמין את גלית לעלות אל הבמה, כמו קורטני קוקס, והיא תרקוד לצדי (בחשכה) ויהיה בינינו רגע עדין וקטן ומגרה, ואולי אגמור במכנסיים כשהחזה השחום והגדול שלה מנתר לי מול העיניים, אבל איש לא ישגיח בכתם, ואם מישהו ישגיח תמיד אוכל לומר שזה קצת קוקה־קולה שנשפכה עלי. או בירה, בעצם.

בסוף גלית רקדה כל המסיבה עם מני שוסטק, ובאמצע הערב הם חתכו לחדר של ההורים של ורד, ואני די בטוח שהוא מיזמז לה את השדיים והיא עשתה לו ביד. אבל לא היה לי אכפת כל כך, כי המוזיקה היתה ממש טובה, וכשמני וגלית הסתלקו לחדר השתלטתי על עמדת התקליטן ושמתי ברצף את כל השירים של "נולד לרוץ" — שאף אחד מהכיתה לא הכיר אפילו אחד מהם — ובשיר Jungleland הצטרפתי לאבא שלי בשורה And the poets down here don't write nothing at all/ They just stand back and let it all be, וכל הבנות מהכיתה הסתכלו עלי כאילו אני קצת דפוק, אבל בקטע טוב, דפוק־מיוחד כזה, וכל הבנים, בעיקר גדי חדידה, ניסו לשחק אותה קוּלים, ולי לא היה אכפת, כי החופש הגדול התקרב והייתי בדרך לאמריקה, לניו ג'רזי, לפגוש את ברוס פאקינג ספרינגסטין.

בלילה, כשהגעתי הביתה, עמד אמבולנס מתחת לבית שלנו וגמאתי את המדרגות בשלושה צעדים, ובתוך הבית עמדו שני חובשים מעל אבא שלי, ששכב על השטיח בסלון, וניסו להפיח בו רוח חיים. אבל אחרי חצי שעה בערך הם התייאשו ואמא שלי צרחה ובכתה ולא הרשתה להם לקחת אותו מהבית. ואחזתי בה בכוח, והרחקתי אותה מהסלון בשעה שאנשי מגן דוד אדום נשאו את אבא שלי על אלונקה לתוך האמבולנס, פניו עטופות בסדין, והיא המשיכה לבכות, ונישקתי אותה חזק־חזק על הלחיים וכיביתי את האור וחיבקתי אותה בחוזקה והיא שקעה לתוך כתפי, רועדת, והיינו כרוקדים בחשכה. ואמרתי לה בלחש, "אמא, הוא מת. אבא מת. זה נגמר."

ובקיץ לא נסעתי לניו ג'רזי ונשארתי עם אמא בבית.