הילדה שמעבר לים

זיכרון — ההגעה

כְּשֶׁהָאֹרֶךְ שֶׁל הַצֵּל מַתְאִים לְרֹחַב הַגִּנָּה

וּכְשֶׁאֹרֶך הֶעָנָף מַתְאִים לְגֹבַהּ הַשִּׁירִים

אָז קוֹרִים פֹּה בַּגִּנָּה כָּל מִינֵי דְבָרִים

וַאֲפִילוּ גַּנָּן שֶׁכָּמוֹנִי

רוֹאֶה בְּאוֹתָה הַשָׁעָה

שֶׁהַכֹּל פֹּה לְגַמְרֵי אַחֶרֶת

וּבְעֶצֶם כְּמוֹ שֶׁהָיָה1.

הוא ישב על סלע גדול וחלק, רק בגד ים לגופו, מתחת לעץ האיקליפטוס בחניה וחיכה לי. הביט ברכבים המתקרבים, וכשזיהה את האוטו של אבא, נעמד על הסלע ונופף בידו. "אבא תעצור," אמרתי כשראיתיו ואימא שלי אמרה, "סבלנות, הרי עכשיו תהיו ביחד שבוע שלם." אבא שלי החנה קרוב לסלע, וענפי האיקליפטוס הצלו על המכונית. ידעתי שאבא לא רוצה שהמכונית תהיה חשופה לשמש בימים הקרובים. קיוויתי שהגעתי לפני כל הילדים, כך יהיה לנו זמן להיות ביחד לבד. יצאתי מהאוטו ורצתי לעברו. אבא חילץ עצמותיו מהנסיעה הארוכה והחל לפרוק חפצים מתא המטען ומגג המכונית. שערו של רונן היה רטוב ממי הים.

"בואי," זירז אותי רונן, "אני אראה לך את החדר."

"רגע, לפני שאתם בורחים, קחו איזה תיק או ארגז," אמרה אימא, וכשרונן התקרב כדי לעשות זאת, עבר מהסלע אל הדשא ומשם אל האספלט, הוא התחיל לרקד כבלרינה.

"באת יחף? תחזור לדשא!" אמרה לו, "האספלט רותח כמו לבה." עם אימא שלי רונן לא מתווכח, הוא — יודע שזה לא יעזור לו, והיא — יודעת שהיא תמיד צודקת. אבא העביר לרונן את חכות הדיג ולי את סל הקש עם ציוד הדיג שלו. "תחזיק ככה, בעדינות, ושלא תדפוק את המקלות על הרצפה," הורה אבא לרונן ואז הביט בי. הבנתי שגם אני צריכה להשגיח על מקלות הדיג. אבא העמיס את הציוד על העגלה שיועדה להעברת ציודם של הנופשים החדשים מהחניה לחדרים. אימא הלכה אחריו, בידה הימנית מגש עוגת האגסים שהכינה מהאגסים האחרונים שנשארו לה במקרר. "כי חבל," אמרה, "שהם יחכו לנו עד שנחזור. מי יודע איך הם ייראו ואיך אנחנו?" על כתפה נתלה תיק שתמיד איתה עם הכסף והדברים החשובים, ובידה השמאלית סל רשת עם עיתוני "לאשה" שלא הספיקה לקרוא כי בבית אין לה אף פעם זמן, תמיד יש לה משהו לעשות — כביסה או כלים או בישולים, וכשהערב מגיע היא עייפה, ועד שהעיתון נפתח העיניים שלה נעצמות. "אני אקרא כבר בחופשה," היא אומרת ומניחה אותם בסל, ובסל נערמים להם עיתוני ה"לאשה" והוא מתקפל מכובד משקלם. לפעמים נדמה לי שגם הוא מחכה לחופשה של אימא שלי.

צעדנו בשביל הקטן המתפתל לאזור המגורים. אני צעדתי בשביל ורונן דילג בין הדשא והשביל.

"חם?" שאלתי.

"כמו לבה," הוא ענה בחיוך.

"תעזרי לו עם המקלות," שמעתי את אימא שלי צועקת מאחור.

"אני מסתדר," הוא העז לענות.

ריח הים הלך והתחזק ככל שהשביל הלך והתקצר. הרוח הקלילה שבאה מן הים ניסתה לחדור בין בתי ההארחה הנמוכים שהסתירו את מה שכל כך רציתי כבר לראות. את הים. כששורת בתי ההארחה הסתיימה והשביל התפתל מערבה, שום דבר כבר לא הפריע לי לראות את החוף, את הגלים, את השמיים הבהירים והשמש שבמרכזם, את הים והסלעים, את החופשה שלנו.

"איזה אוויר," אמרה אימא, "גן עדן." כשהבטתי אל החוף זיהיתי מרחוק את מוסטקי הולך על קו המים לכיוון הסלעים, מחזיק את חכתו וסלו.

ג'וג'ו מוסטקי היה הדייג הראשי של ה"חבר'ה". הוא לא היה צריך חופש כדי ללכת לדוג, הוא דג בכל ימות השנה ובכל מזג אוויר. רק שבחופשה הוא דג עם כל החבר'ה. אימא אומרת שאת האהבה הזו הוא הביא איתו עוד ממצרים, כשהלך עם אביו וחבריו לחוף אלכסנדריה לדוג עם הדייגים הערבים. היום כשהוא מגיע אל אותו הים ונזכר בימים ההם ובזיכרונות הילדות שלו, הוא לא מפסיק לדוג ולא מפסיק לשיר. הבטתי לאחור לכיוונו של אבא והוא הביט אליי וחייך.

ידעתי שג'וג'ו שוב לא הצליח להתאפק ולחכות לכולם. על הדשא הגדול ישבה אשתו טינה עם יעל, אימא של רונן. הן ישבו סביב שולחן האוכל מתחת לסככה, מחוץ לחדרים. כשראו את אימא, קמו לקראתה. טינה בבגד ים וחצאית חוף פרחונית תואמת, שקנתה עם אימא שלי אצל אהרון בבית רומנו, ויעל בבגד ים ירוק־אדום וכפכפי עץ תואמים שקנתה בנסיעתה האחרונה לפריז, כשביקרה את אחיה שבחר להישאר שם אחרי המלחמה ולא לעלות לארץ.

"טיגנת כבר דגים?" שאלה אימא שלי, שראתה את השאריות על השולחן.

"שאריות מהבית," ענתה לה טינה.

"הספקתן כבר לטבול במים," קבעה אימא שראתה שבגדי הים שלהן רטובים. "הים פלטה," ענתה לעצמה והביטה על המים. טינה לקחה מאימא את סל העיתונים, ואימא הושיטה את העוגה ליעל ואמרה, "שימי אצלך. לא צריך מקרר." את התיק עם הכסף והדברים החשובים הצמידה לחיקה. קמי, אבא של רונן, ישב על ברכיו במכנסי חאקי, כשפלג גופו העליון והשחום חשוף אל השמש. הוא סידר את הקפיץ של כיסא הים עם הריפוד ברזנט הירוק. לצידו הייתה מצלמת קודאק בכיסוי עור חום. "קמי מצלם הכול," אמרה לי פעם אימא. "למה?" שאלתי, "הוא לא סומך על הזיכרון. הוא אוצר את הזמן בתוך ניירות מבריקים שאותם הוא מסדר בתוך אלבומי ענק." ידעתי שבבית של רונן יש אוסף גדול של אלבומים עם התמונות של כל החופשות שלנו, ושם אני יכולה לראות כמה קטנה הייתי בחופשה של השנה שעברה ואפילו איזו שן הייתה חסרה לי. הייתה לו גם מסרטה, שאיתה צילם באירועים מיוחדים. "ככה, בזכות השיגעון הזה שלו," אמרה לי אימא, "הוא יכול לראות את יואל." ואני ידעתי שהסרטים הם הזיכרון החי היחיד שיש לו מבנו בכורו שנפל במלחמה הארורה ההיא. כשהבחין באבא שלי, אמר לו בצרפתית, "חכה, הפעם אני מחזק ככה שהקפיצים לא יצאו."

"עזוב אותך, בוא נצא לדוג," אמר לו אבא בעברית. הבטתי באבא ושאלתי, "אבא, מאיפה אתה יודע צרפתית?" אבא אמר לי, "משם ומכאן," ואני ידעתי איפה זה שם ואיפה זה כאן. מיהרתי להיכנס לחדר, לבשתי את בגד הים הטורקיז — בגד החופש שלי — ויצאתי לדשא, שם חיכה לי רונן. ברגע שהתחלנו לרוץ אל החוף שמענו את אימא שלי קוראת מהחדר, "ילדים, ללכת לעזור, המונית הגיעה." רונן ואני רצנו לכיוון השביל המוביל אל החניה ושמעתי את אימא שלי צועקת, "תנעלו כפכפים, השביל רותח כמו..." למרות שכבר לא שמענו את המשך המשפט שלה הרגשנו — לבה. נעצרנו מתחת לצמרת עץ האיקליפטוס, כשרגלינו על הדשא, ליד הסלע שעליו חיכה לי רונן. כפות רגליי בעבעו מחום. "תניחי את הרגליים על הסלע הקר," אמר לי רונן ומייד קפץ. קפצתי גם אני, וכדי לא לאבד שיווי משקל תפסתי קצת את רונן והוא קצת אותי, וניסינו ביחד לא ליפול לאספלט הרותח. לפתע שמענו צפצוף שכבר הכרנו. הבטנו לאחור וראינו בפעם המי יודע כמה את הפלא — המונית של שאול. "איך הם כל פעם מצליחים לדחוס למונית כל כך הרבה?" שאלתי את אימא, אבל לאימא לא הייתה תשובה. שאול הוביל תחמושת ואספקת מזון לחיילים בשיירות לירושלים במלחמת סיני ובמלחמת יום הכיפורים. היום הוא מוביל תיירים, שמאמינים בחיים בריאים ומתוקים, לרחוץ בים המוות המלוח. בחופשות הוא מוביל את משפחתו על ציודה במונית. לצידו ישב אורי או בפי החבר'ה — דידי, גיסו של שאול, שישב בכלא המצרי על כך שעזר להעלות יהודים לארץ. היום הוא ראש הדיילים באל על, ומלבד הכלא במצרים היה בכל העולם ונגע בכל ענן. בין רגליו של דידי הונח תיק, שהונח על צידנית, ומעליו סיר מכוסה במגבת מטבח משובצת גדולה, לשמור על החום. דידי ישב בפישוק כדי שהסיר לא יחליק ושהרוטב לא יישפך. אימא פעם אמרה לי שהוא יכול גם להירדם במצב הזה. "דיילים לא מפונקים. הם לא צריכים מיטה מוצעת כדי לישון." מאחור ישבו נשותיהם, האחיות היתומות, שכל הדרך פטפטו להן כאילו מנסות להשלים את התקופה שהפרידו ביניהן כשהיו ילדות במצרים. על אחת האחיות ישבה גלי הקטנה ולצידן ישב אלון, ששם את רגליו על שק של חמישה קילו אורז. אימא שלי אומרת שמזל שהאחיות רזות, אחרת אלון היה צריך לשבת חצי בפנים וחצי בחוץ. וכששאלתי "איך אפשר לשבת חצי בפנים חצי בחוץ?" ענתה לי, "מזלך שנולדת פה ולא במצרים, אחרת היית יודעת טוב מאוד מה זה." ואז נזכרתי איך בסרט הערבי של יום שישי רואים את המצרים נתלים על אוטובוס כשחצי מפלג גופם נשאר באוויר.

דלתות המונית נפתחו ובבת אחת השתחררו כולם מסיר הלחץ שישבו בו. רונן ואני ניסינו למשוך אלינו את הילדים, אבל צעקות האחיות החזירו את כולנו אל המונית. "מה אתם יחפים?" שאלה האחת כשראתה אותנו מרקדים על האספלט. "השביל רותח כמו לבה," אמרה השנייה. "תחזרו לדשא," אמר שאול. אבל רונן קפץ לאזור העגלות, לקח לו אחת והתיישב עליה. הוא חיכה ששאול יפרוק את המונית. שאול פתח את דלת הבגאז' והחל להוציא ממנו את הציוד. דמיינתי לי איך השכם בבוקר הוא ירד והכניס לבגאז' הכול, בדייקנות ובסבלנות עד שנסגר. דידי החל לפרום את החבלים שקשרו את המזרנים. זה לא שאין מספיק מיטות בחדר או שהמזרנים לא נוחים, פשוט בשישי עוד צריכים להגיע אסף והחברים שלו מקורס טיס, ובשבת אולי יבואו מוטי, גבי והילדים. "קום," אמר שאול לרונן, "אני אעמיס כמה תיקים על העגלה ואלון כבר יגרור אותך עד החדר. ואל תבוא יותר בלי נעליים, גם את," אמר לי שאול כשהגענו עם כל הציוד, אני בדילוגים ורונן רכוב על העגלה של הציוד לאזור החדרים. אבא שלי וקמי כבר לא היו וגם לא ציוד הדיג שלהם. אימא ישבה כבר עם עיתון "לאשה" על כיסא הנוח מתחת לסככה הגדולה. כשהיא ראתה אותי מדלגת בין הדשא והשביל עם הציוד, סגרה את העיתון, הניחה אותו על הדשא ובאה לעזור.

"תביא את הסיר," אמרה לדידי.

"השארתי גם שני סירים על הגז שלא הספיקו להתבשל עד הסוף," אמרה אחת האחיות.

"גם ככה לא נשאר מקום במונית לדחוף אותם," הוסיפה האחרת.

"לא אמרנו שאוכלים הכול טרי טרי כל יום?" שאלה אימא שלי.

"אמרנו," אמרה האחות השנייה, "אבל אוחתי, את מכירה אותה."

"אל תדאגו," אמר דידי, "תלקקו את האצבעות מהבמיה והאורז שעשתה גיסתי."

"מה, גם אורז עשית?" שאלה אימא.

"השתגעת," ענתה לה האחות, "אורז אני מכינה פה טרי בצ'יק צ'ק."

וכולנו פרצנו בצחוק, כי ידענו שאורז אצל האחיות לא מכינים ככה בצ'יק צ'ק.

"צריך למהר," האיצה בנו אחת האחיות, "שאול עוד צריך לחזור לחולון להביא את דודה טיטה, שלא תישאר לבד." אני לא אתפלא אם שאול יחזור עם דודה טיטה והסירים שהשאירו על הגז, ונגלה שבסיר יש במיה ממולאת באורז. ואני אאמין אם יגידו לי שהאחיות ישבו יומיים על הבמיה, ושיש להן מרוקן קישואים זעיר לבמיה. אחת רוקנה את תוכה והשנייה מילאה את הבמיה בבשר ואורז.

"נסו להיזכר אם מישהו שכח משהו בבית כי שאול כבר יוצא," צעקה אימא לעבר כולם. הסתכלתי סביבי וחשבתי, מה חסר? מה עוד צריך?

"גלי, אל תתקרבי לרונן! את שומעת אותי?" צעקה אימה לעברנו. "שלא תידבקי מהאבעבועות שהיו לו בשבוע שעבר."

"עזבי אותה," אמרה אימא שלי, "אני כל כך רציתי שעפריקו שלי יידבק ששמתי אותו במיטה עם אודי שלושה ימים, והילד נשאר בריא כמו שור. אם מישהו צריך לחטוף, זה בזמן שלו. את לא תצליחי להרחיק אותה, לא מהילדים ובטח לא מהמחלות שלהם."

"רק חסר לי לטפל בה בחופש," שמעתי אותה ממלמלת.

"בחופש, לא בחופש, את ימי המחלה שלה היא תגבה ממך," אמרה לה אימא, "וככה זה עדיף, כשאנחנו פה לידך."

המונית של שאול התרוקנה והחפצים הוכנסו לחדרים. אימא שלי מילאה לשאול כוס של מיץ אשכוליות מאחת הצידניות ופרסה לו פרוסה גדולה של עוגת אגסים. "תאכל עכשיו כי מי יודע, עד שתחזור לא בטוח שיישאר פירור מעוגת האגסים שהכנתי." שאול חייך, הוא ידע שאימא שלי תמיד תדאג לו אחרי מה שעשה עבורה במלחמה הארורה ההיא. הוא לקח את הפרוסה וחזר לחולון להביא את דודה טיטה והסירים עם הממולאים. "שלא תשכח לסגור את הגז כשאתה לוקח את דודה טיטה," צעקה אחריו אחת האחיות, "ותבדוק אם הורדתי את כל הכביסה מהחבל," אמרה השנייה. אני תהיתי אם שאול נוסע רק להביא את דודה טיטה והסירים או ששוב יש מלחמה והוא יוצא אל החזית להביא אספקה לחיילים. אימא שלי התיישבה על כיסא הנוח, הרימה את עיתון "לאשה" והתחילה לעלעל. רונן ואני חיכינו לגלי ואלון שיתארגנו. עוד לפני שהם יצאו לעברנו שמעתי צעקה מפי אחת האחיות, "ילדים, המשאית של הלחם הגיעה." אימא שלי עזבה שוב את העיתון וכולנו רצנו לשער. נעמדנו שוב מתחת לאיקליפטוס לקבל את משאית הלחם של אריה. אריה, איש גדול וחזק, נוהג במשאית שלו כמו סוס ורוכבו — במכנסיים קצרים, חגורת עור עבה וגופייה צחורה. אשתו ניצה יושבת לצידו, קטנה ועדינה לעומתו ולעומת המשאית, לובשת שמלה שתפרה לה השכנה ומטפחת תואמת לראשה, ותמיד היא אומרת שמשאריות הבד שנשארות לשכנה מתפירת השמלות שלה היא יכולה לתפור עוד שמלה. אבל במקום זה היא תופרת לה מטפחות לראש, כי ככה נוח לה לאסוף את השיער ולהיות קצת יותר במודה. על המושב האמצעי של המשאית, ביניהם, יושב לו חנן, מחזיק את קופסאות הפח עם הכעכים שלא יתגלגלו שם מאחור, עם התיקים וארגזי הלחם. המשאית נעצרה, וחוץ מאריה, ניצה, חנן והציוד שלהם, הגיע גם ריח המאפייה. חיכיתי לריח לחם האלומות שהביאה איתה המשאית של אריה. ריח המביא נחמה בכל ארוחה. בארגזים מאחור היו מסודרים להם כיכרות כיכרות של לחם לבן טרי שאריה הביא מהמאפייה הבוקר, אחרי שגמר לחלק לכל המכולות. בצד השני של המשאית היו עוד שני ארגזים של לחם יבש שאריה אסף בשבוע האחרון ושמר בפינה, שיהיה פיתיון לדגים. "תיקחו את הארגזים של הלחם ותחלקו בחדרים," אמר לרונן ואלון. הוא הוציא את הארגז של הבירות ורץ למקרר — כי בירה שותים קרה או לא שותים בכלל, והוא כבר רצה לשבת לשתות עם החבר'ה. "קחי," אמרה לי ניצה והושיטה לי את הקופסה הכחולה שחנן שמר כל הדרך. אספתי את הקופסה לחיקי. אף שהייתה אטומה היטב ידעתי בדיוק מה יש בה ויכולתי לדמיין את ריחם. ידעתי שאתמול היא אפתה אותם וראיתי בדמיוני את המטבח הקטן שלה מתמלא בריח של בצק פריך, כשהיא מגלגלת בייגלים קטנים, מורחת עליהם ביצה ומפזרת שומשום לבן. אני יודעת שהיא הכינה שלוש תבניות, כי כל פעם בדיוק כשהמגש הראשון יוצא מהתנור מגיעים כל החברים של תומר, הבן הגדול שלה, ומתכבדים בבייגלה ותה. אריה חוטף לו גם שניים־שלושה ואומר, "ניצה, תכיני עוד מגש, זה לא יספיק לכל החבר'ה." שקשקתי את הקופסה ושמעתי את השומשומים שנפלו מהעוגיות על תחתית הקופסה. ידעתי שאצטרך לחכות בסבלנות עד הבוקר, רק אז אוכל לחטוף לי אחת מהקופסה הזו ואחת מהקופסה שתביא איתה מלכה, ואז באמת ארגיש את טעם החופש. "כמה לחם הבאת?" שאלה אימא כשהגענו אל החדרים. "ככה שיהיה לכל החבר'ה ליום־יומיים הקרובים," אמר אריה. הנחתי את הקופסה בחדרם של אריה וניצה ויצאתי לחבורת הילדים שהסירו מעליהם את הבגדים, וכמוני נשארו בבגדי ים והיו מוכנים לצאת לטבילה הראשונה. "חכו!" שמעתי את האחיות קוראות לעברנו ואת אימא שלי אומרת להן, "תעזבו, הם כבר חיכו מספיק..."

הסתכלתי על אימא שלי בחיוך ורצתי עם שאר הילדים לכיוון השער הירוק שהוביל אל החוף. החזקנו ידיים בשורה ארוכה, וכשקרבנו אל קו המים שחררנו ידנו ורצנו אל המים. רק גלי צעקה שהמים קרים. היא הביטה לאחור, לכיוון החדרים, להיות בטוחה שאימא שלה רואה אותה. אבל רונן לא חיכה, השפריץ וצעק, "תיכנסי! מתחממים מהר." המשכנו להשפריץ אחד על השני ואני לא נתתי לאף אחד לנצח אותי. רונן ואני עשינו תחרות מי צולל יותר זמן וכמה גלגולים אפשר לעשות ברצף. רונן טיפס על הכתפיים של אלון, קפץ למים וצעק לי, "בואי, תעשי כמוני." טיפסתי על הכתפיים של אלון וקפצתי הכי רחוק שאני יכולה, ואז פישקתי את הרגליים במים ואמרתי לגלי שתעבור ביניהן, אבל האוויר נגמר לה והיא עלתה קצת מבוהלת ומשתעלת. "בלעת קצת מים, זה לא נורא," אמר לה אלון. והיא, שלא רצתה להפסיד, הסכימה לשחק במשחק שהציע רונן. "בואו נעשה תחרות," אמר, "אתן הבנות תעמדו עם רגליים מפושקות בתוך המים אחת אחרי השנייה, ואנחנו הבנים נעבור בצלילה בבת אחת." רונן היה ראשון, חנן ואלון אחריו. "גלי, תישארי במים, אני רוצה לצלול," ביקשתי. היא ריווחה את רגליה ואני עברתי ביניהן כשעיניי פתוחות לרווחה. בכל פעם שאני צוללת אני מרגישה שאני מאבדת את כל חושיי. לא שומעת את צעקות הילדים, לא רואה בבירור את הקרקעית, לא מרגישה את המשקל שלי, ובטח שלא מצליחה לשמור על שיווי משקל. רגליהם של הילדים קפצו במים בהילוך איטי מהרגיל, גם הם חיפשו את נקודת האיזון ולא מצאו, דגים קטנים וכסופים שחו לצידי בלהקה. ניסיתי להתקרב והם שחו לכיוון אחר. הבנתי, לקחנו להם את המקום והם מחפשים מקום אחר, שקט, בלעדינו.

כשהוצאתי את ראשי מהמים, התקרבו האימהות ונכנסו גם הן, ואורי, נורית, מרב, אסי ויואל הקטן, כולם כבר הגיעו. "המים 'גאנאן' (גן עדן)," אמרה אחת האחיות שנכנסה ראשונה. שחיתי לכיוונן ותפסתי לאימא את הרגל. היא חיבקה אותי. טיפסתי לה על הגב. הן דיברו ללא סוף בצרפתית ובעברית ולי זה היה קצת משעמם אז שחיתי בחזרה אל חבורת הילדים שהמשיכה להמציא משחקים חדשים, עד ששמעתי את אימא של גלי אומרת שהן יוצאות וגלי יצאה איתם אל החוף. נשארתי עם הבנים ועם נורית ומרב. צללתי עם רונן לחפש צדפים לאוסף החדש שלנו. כל חופשה אנחנו מתחילים את האוסף מחדש, שוזרים אותם לשרשראות בחוטי דיג שקופים, מתקשטים בהם ובסוף החופשה מחזירים אותם לים. לא כי אנחנו רוצים, אלא כי אבא אמר שאסור להרחיק את הצדפים מהים.

כשהרמתי את ראשי מאחת הצלילות ראיתי את אבא שלי, מוסטקי וקמי על קו החוף. ביד אחת הם החזיקו את סלי הדיג והחכות וביד השנייה נופפו לנו. הבנתי שאם הם כבר חזרו מהדיג, כנראה מאוחר. נופפנו להם בחזרה. עוד לא הספקנו ללכת על הסלעים, חשבתי, איך כבר נגמר לנו הזמן? כשיצאנו, ראה אבא את כפות ידיי המכווצות ואת פניי המאוכזבות. "יהיה גם מחר," אמר והראה לי את סל הדגים שהיה מלא מכל טוב הים. "מה, כל הדגים שלך?" שאלתי והוא חייך. כנראה באמת עבר הרבה זמן. הלכתי לצידו לכיוון השער הירוק. חול הים היה רך ולוהט. אבא רצה לתת לי את הכפכפים שלו, אבל אני פשוט רצתי אחרי רונן והילדים לברזייה שצמודה לשער, לשטוף את הרגליים. הברז השפריץ מים קרים ומתוקים שציננו את כפות רגלינו הלוהטות. המים הסירו את החול והורידו ממני את שכבת המלח שדבקה בעורי החשוף. כשקרבנו לחדרים כבר ישבו על הדשא הגדול מתחת לסככה גם מרים ומרקו. כשזו ראתה אותי, צעקה לעברי, "איזה דה לה ממה." חייכתי במבוכה כי רק הסבתא הטורקייה שלי קוראת לי ככה. בשבילה, אני לא רק הנכדה הראשונה, אלא הבת של הבת שלה, שזה הרבה יותר. מרים, שאוהבת אותי כמו את הבת שלה, אימצה את הכינוי הזה וקראה לי ככה בכל הזדמנות. מרים יצאה מהמלחמה בגרמניה עם אימה, ועם הרבה זיכרונות שאף אחד לא יכול לתאר. ובעלה מרקו עלה בעליית הנוער ממצרים עם דידי, פריצי, מלכה ושאר החבר'ה. אימא אמרה לי, "הוא לא אוהב לדוג, אבל דגים בצלחת הוא מאוד אוהב." למרות שהחופשה שלנו הייתה בקיץ, מרים הביאה איתה את הפּוך. כששאלתי את אימא למה היא מביאה פוך בקיץ, אמרה אימא שהפוך נותן לה הרגשה של בית, ושאני לא אחשוב שבית זה דבר מובן מאליו לכולם. ואני הבנתי שהפוך הזה איכשהו קשור למלחמה בגרמניה, וכמו שכבר אמרה לי אימא — לא לכל דבר יש תשובה. מרקו ניצל את ההזדמנות וצבט לכל הילדים בלחיים ומרים צעקה לו, "תעזוב אותם, הם כבר גדלו." היה לי נדמה שאת המשפט זה שמעתי גם בשנה שעברה. כשהתקרבנו לסככה גם רינו מוסטקי, אשתו והבן שלו יוסי התערבבו בין הבאים. "הם אומנם מוסטקי אבל לא משפחה," אמרה לי פעם אימא כששאלתי על הקשר המשפחתי בינם לבין ג'וג'ו. "יהודים יוונים ממצרים את יודעת, בסוף כולנו משפחה."

הדודה טיטה ישבה על אחד מכיסאות הנוח ועלעלה ב"לאשה" שאימא שלי הביאה, והבנתי שהמונית הגיעה עם שאול בפעם השנייה ואיתה הסירים. אימא שלי כבר הניחה על השולחנות הקטנים במרכז הסככה את עוגת האגסים שהכינה שהייתה חסרה בה פרוסה, הייתה גם צלחת מלאה ענבים וכוסות קטנות ריקות. ידעתי שמחכים לדייגים, לפריצי ולמשקה. כשראו היושבים בסככה את הדייגים מגיעים, קמו ממקומם והתקבצו סביבם כדי לראות מה יש להם בסלים. מוסטקי תפס דג אחד מהסל והרים אותו מזנבו להראות לכולם. מירי של אמנון, שגם הם הספיקו להגיע, פתחה את הפה כאילו מתכוונת לאכול את הדג ככה, חי, ומוסטקי נדנד את הדג לכיוון פיה. אריה חיטט בסל של אבא, היה מרוצה מכמות הדגים ואמר לכולם, "שימשיך ככה." אדי ענה, "אמן כן יהיה רצון."

"נו, מה אוכלים היום?" שאל מרקו כשראה את השלל. "דגים," אמרנו כולנו. אני ידעתי שיש רק חוק אחד בחופשה הזו: לא משאירים דגים שדגו היום למחר. "ואם מחר לא יהיו דגים?" שאלתי, ואבא הביט בי, בים וחייך.

הבטתי לשביל שממנו הגענו בבוקר וראיתי את מלכה ובעלה פריצי. "גם מלכה יתומה," אמרה לי פעם אימא, "אבל אצלה זה סיפור אחר. היא גדלה עם אבא שלה, שהיה זמר אופרה מפורסם במצרים. הוא היה שר גם בבתי תפילות וגם בבתי אופרה." אימא שלי סיפרה לי שמלכה מכירה במצרים את כל בתי התפילות של כל הדתות ואת כל האופרות החשובות. היה לה כובע קש רחב שוליים והיא החזיקה קופסת פח כחולה עם ציורים של נשים וטחנות רוח בכחול לבן. פעם היא אמרה לי שהיא קנתה את הקופסה הזו בדלפט וסיפרה לי על אומנות הציורים ההולנדיים. ואני ידעתי שבקופסה יש את המננות עם התמרים ואבקת הסוכר שהיא מכינה רק לאירועים מיוחדים, ואימא שלי אומרת שהמננות של מלכה כבר חצו גבולות. היא שולחת עם כל מי שנוסע את העוגיות למשפחה של פריצי שירדו לאמריקה כי הן מזכירות להם את בית ילדותם. בעלה פריצי, שאותו הכירה בעליית הנוער ממצרים, גרר אחריו את העגלה עם הציוד ביד אחת וביד השנייה קערה מלאה בבאבא גנוש. רצתי לעברם והיא מייד הושיטה לי את קופסת העוגיות, ובמקומה היא תפסה גור חתולים שעבר בסביבה. ידעתי, הוא יהיה החתול שלה השבוע. מלכה תדאג לו לכל שאריות הדגים שנאכל. אם יבוא עוד חתול היא תאכיל גם אותו. אבל הוא, הוא זכה. ליוויתי אותם אל החדר. הנחתי את הקופסה, ולמרות שרציתי לפתוח אותה, רק כדי להריח את הריח העדין של מי הוורדים שמלכה הייתה מוסיפה לבצק העוגיות, חזרתי לחבורת הילדים. התקבצנו סביב אלון שהביא את ה"סיימון" שאבא שלו קנה לו באחת הטיסות מאמריקה. נכנסתי למעגל הילדים והבטתי באורות ובצבעים, שמעתי את הצלילים שבקעו מהמשחק וחיכיתי לתורי.

כשפריצי סיים להתארגן, הוא יצא מן החדר ובידיו היה הבקבוק שכולם חיכו לו. הוא מזג את המשקה שהביא לכוסות הקטנות מעל קוביית קרח. כמו קסם הפך הנוזל השקוף למשקה לבן, העלה ענן סמיך וריח של אניס התפרץ והתמזג עם ריח הים.

על השולחנות הקטנים התווספו זיתי קלמטה שחורים שאדי הביא בקופסת פח מהטיסה האחרונה שלו ליוון, וקוביות גבינה מלוחה שצפו בשלולית של שמן ירוק, שאשתו בלה הכינה. "אתם חייבים לטעום," הוא אמר. אדי, שהיה גם הוא מצרי, וגם הוא כמו דידי היה ראש צוות דיילים באל על, הוסיף, "טעמתי כבר המון גבינות בעולם, אבל גבינה כזו של בלה אשתי עוד לא טעמתי." כשהחבר'ה טעמו, שמעתי אותם אומרים לה בערבית, "שיבורכו ידייך," והיא שבכלל הייתה ירושלמית במקור, בירכה אותם בחזרה בערבית רהוטה. פעם אימא שלי אמרה לי, "ככה זה הירושלמים, הם מדברים עם כל אחד בשפה שלו. ואם תראי שני ירושלמים, הם ביניהם מדברים בשפה משלהם." הבטתי בסככה הגדולה. אימא שלי ישבה במעגל האימהות כשמאחוריה זרוק סל העיתונים, ושמעתי שהן מדברות על הקנייה האחרונה של בגדי הים ועל האופנה האחרונה בניו יורק ובפריז. כששאלתי פעם את אימא, "איך אתן יודעות מה במודה בפריז?" היא אמרה, "בשביל זה יש לנו בחבר'ה דיילים שנוסעים בעולם ומביאים ריחות וטעמים חדשים."

אבא שלי והאבות האחרים ישבו על כיסאות הנוח כשפניהם לים וכוס של משקה בידם ושתקו כאילו נתנו לרחש הגלים לנהל את השיחה במקומם. מדי פעם מישהו לקח זיתים או בוטנים מהשולחן. פריצי דאג שהכוסות של כולם תהיינה תמיד מלאות. "ככה זה," אמרה לי פעם אימא, "דגים וגברים לא מדברים הרבה." רק קמי הסתובב וצילם. הבטתי בחבורת הילדים שהתכנסה על הדשא מול הים והביטה בגלים. האוויר המלוח התחיל להתקרר. פעם חבורת הילדים שלנו הייתה גדולה יותר, חשבתי. עכשיו הבנים הגדולים כבר בצבא. התפללתי שישחררו אותם בשישי, כי אם כן, נלך איתם לצוקים הגדולים. וחשבתי, מה אעשה כאן כשרונן יהיה בצבא ואני לא? הבטתי אל הים, השמש התקרבה אליו אט אט ושינתה את צבעה מחלמון צהוב ורענן לכתום עז. קמי התקרב אלינו וצילם, ולפני שהלך אמר לנו, "צריך להסתכל על השקיעות עד שהשמש נעלמת כאילו השמש לא תחזור מחר."

"אבל היא תחזור," אמרתי לו. "לא בטוח," הוא ענה. ואני ידעתי שהשמש שלו, בכורו יואל, כבר לא יחזור. למרות שלפעמים נדמה לי שהוא עדיין מקווה שמה שקרה לא בדיוק היה, שהמלחמה לא באמת התרחשה, ושהחייל שלו, כמו שאר הבנים הגדולים, ישוב לראות את השקיעה כמונו, וידעתי שכולם אוהבים את כולם במידה שווה, אבל כולנו אוהבים במיוחד את זה שחסר.

כשהשמש נבלעה בתוך הים, ירד הערב והאימהות שלנו נכנסו לחדרים והוציאו מהמטבחון הקטנטן את האוכל. אימא שלי אמרה לי, "שימי כפכפים, מי יודע מה יש בדשא בחושך." אבא שלי ושני המוסטקים הצמידו את כל השולחנות מהחדרים לשולחן ארוך אחד. אימא שלי פרשה מפה, יעל פרשה את שלה אחריה וככה השולחן הולבש במפות שהתחברו זו לזו. את המפות קיבלנו מאמריקה מהמפעל של החבר'ה שעברו לגור שם, הם שולחים לנו מפות יפות לכל האירועים כי הם יודעים שאצל האימהות שלנו לא אוכלים בלי מפה. ועדיף חגיגית כי כל ארוחה היא חג. כל משפחה הוציאה את הסכו"ם שלה. האחיות סימנו את הסכו"ם בראשי תיבות עם לק אדום. ליעל היה סכו"ם עם פיתוח רנסנסי בקצה שקיבלה מתנה מאח שלה בפריז. לניצה יש שפיץ מחודד בצורת זנב נחש, ושלנו לא מסומן כי אימא שלי אומרת שזה גם סימן. "מה אוכלים?" שאל רונן — "דגים", ענינו כולנו.

"דגים אוכלים עם הידיים," הזכיר ג'וג'ו לכולנו ואני ידעתי למה, צריך למולל ולבדוק אם לא נשארה איזו עצם לפני שמכניסים לפה. "מי שלא אוכל עם הידיים לא מלקק את האצבעות," חזר ואמר ג'וג'ו. כל אחת מהאימהות הוציאה את השאריות שנשארו לה במקרר בבית מימים קודמים. את הסירים ששאול הביא עם הדודה טיטה הניחו האחיות במרכז של כל שולחן, ואת מגשי הדגים הטריים שטוגנו העברנו בינינו. הבטתי בשולחן והיה נדמה שאין סוף למטעמים ואין סוף לחברים. אני תמיד טועמת אוכל של משפחה אחרת, כי את האוכל של אימא שלי אני מכירה. ואני אפילו יודעת כמה זמן הוא היה אצלנו במקרר. אבל פשטידת אטריות עם גבינה של יעל, שהייתה מכינה עם רוטב בשמל מגבינות שהביא אח שלה מצרפת או קובות מחוממות של ניצה, שהייתה עושה אותן במטבחה הצנוע "אחת אחת באהבה," כמו שאריה היה מספר, נראות לי טעימות יותר ולא אכפת לי כמה זמן זה ישב להן במקרר. אריה הביא את הכיכרות של הלחם מהבוקר כדי לטבול בטחינה ובמיץ של הסלט ולא פסח על הבירות שסוף סוף התקררו. וקמי הביא את הסלט שהכין טרי טרי וקצץ דק דק, כי יש לו סבלנות לדברים האלה. אה כן, וגם את הטחינה הוא מכין במקום כי טחינה צריכה להיות טרייה עם הרבה לימון, מלח ושום. תמיד יש אחת ירוקה ואחת לבנה וגם הבאבא גנוש של פריצי הצטרף לשולחן, ובטח שכחתי משהו או בכלל לא ראיתי הכול. בליל ריחות המטעמים התמזג עם ריח הים. הגלים כאילו ניסו להתקרב גם הם אל השולחן. ראיתי אותם למרות שהיה קצת חשוך. רעש הסכו"ם שנפגש עם הצלחות התערבב ברעש הגלים, פטפוטי הילדים השתלבו בשיחות המבוגרים, האימהות ניסו לשכנע את הילדים לאכול את האוכל שלהן, ואני, גם בלי הרבה אוכל, הרגשתי מלאה.

אחרי שאכלנו את כל השאריות וקמי כבר טבל את הלחם הטרי במיץ שנשאר בתחתית קערת הסלט, פינינו את השולחן והאבות שלנו הפרידו את השולחן הארוך לשולחנות שולחנות, וגררו אותם לחדרים. עברנו כולנו לשבת על כיסאות הנוח ברחבת הדשא מתחת לסככה. רק קמי נכנס לחדר והוציא טלוויזיה קטנה עם אנטנה כדי לראות קצת חדשות. רק אם היה משהו מעניין הוא היה מודיע לחבר'ה. אם לא, הוא היה נותן להם לדבר על תוכניות הדגה לשבוע הקרוב ועל משחק הכדורסל האחרון של מכבי. שוב הם החזיקו כוס קטנה, אבל הפעם המשקה היה בצבע ענברי וריח פירותי חריף נדף ממנו. ניסיתי להקשיב לשיחות של האימהות, יודעת שמה שהן אומרות היום יעזור לי כשאני אהיה אישה גדולה. רק חבל שהן מתבלות את כל השיחה בצרפתית ולפעמים בערבית, אז קשה לי לחבר משפטים ואני צריכה להשלים בעצמי, מה שמעכב אותי ואני מפספסת את המשפט הבא. רונן דווקא מבין אותן היטב, כי אימא שלו נולדה בצרפת אז הוא מצליח להתערב בשיחה למרות שברירי הצרפתית שהן שוזרות בה. הן לא אוהבות שהוא מבין אותן, ולא אוהבות שהוא מתערב, וגם אני לא. אני לא מבינה איזו תועלת בדיוק יביאו לי השיחות האלה בעתיד, אבל אני משתדלת לא לפספס כלום כי בטוח יש משהו במה שהן אומרות שכדאי לי לדעת והבטחתי לעצמי לזכור. מי יודע, אולי מתישהו זה יעזור.

כשהתעייפתי והבנתי שהערב כבר לא נלך לראות סרט באמפי של בית ההארחה, ושהאבות שלנו מתכוננים כבר לדגה של מחר, פרשתי לחדר. הנחתי את ראשי על הכרית הלא מוכרת במיטה שליד החלון. ידעתי שבצד השני, בחדר הצמוד, באותה מיטה בודדת שקרובה אל הקיר, שוכב לו רונן שרחש הגלים עוד מעט ירדים אותו, ובחדר אחריו שאר הילדים. שמעתי מבחוץ את גלי הים ואת הרוח. ושמעתי את השירה של החבר'ה שהתחילו לזמזם שאנסונים צרפתיים. גופי נהיה כבד, חשתי את לחיי האדומות שספגו שמש צורבת ואת הלבה שבערה בכפות רגליי. עצמתי את עיניי, השירה המוכרת התערבבה עם רחש הגלים. הרפיתי את שריריי וחשבתי על התמונות החדשות שקמי צילם, באיזה צבע תיצבע החופשה הזו, ועל אילו דפים יישמר הזיכרון של הימים האלה.