ירושלים של מעלה

פתיחה

מר יוסף קלין, חבר אגודת ״משיח צדק״, בשנות השלושים לחייו. כפוף מעט. שערותיו פזורות על המצח. עיניו שחורות נוצצות. פיו גדול מדי — כשל צפרדע. ידיו ארוכות, רוקדות ומקפצות באוויר.

בצהריים נכנס למנזר עזוב, חורבה נוטה ליפול על גבעת סלעים חשופה. או שמא היה זה מסגד הרוס או בית כנסת עתיק? קוצים חומים שרטו את רגליו. למעלה זרחה השמש. אגלי זיעה נטפו ממצחו. הוא טיפס בין סלעי הגיר האפורים ונעמד קצר נשימה ליד קיר אבנים מתפורר של החורבה. במבט מיוסר, מסונוור מהאור הלבן, הסתכל על הקיר. אחר כרע על ברכיו וניגב ביד מלוכלכת מאבק את מצחו המיוזע.

״הגעתי,״ מלמלו שפתיו. הוא נשא ראשו לעבר הבוהק המסנוור ומיהר להשפיל את עיניו. כתפיו השחוחות קפצו בתנועות עצבניות. ״כל־כך חם כאן,״ אמר. בעל כורחו כפף גופו ונשק לקיר המתפורר. רמשים זחלו ליד ברכיו. הוא עיווה את פניו בגועל, וגופו הרכון נרתע אינסטינקטיבית. כתפיו הרעידו בעצבנות. ״אני מוכן,״ לחש. הבוהק המסנוור של ארץ ישראל הלבנה, היבשה, הקיצית, הכה בעיניו ומילא אותן דמעות.

בגב כפוף ובעיניים זורחות ירד מגבעת הסלעים בדרך העפר המאובקת. בשולי הדרך המתינה לו מרכבה רתומה לארבעה סוסים. מר י’ קלין עלה למרכבה.

״זמן רב מדי התמהמהת,״ צנפו אליו הסוסים.

״אין זה עסקכם,״ ענה להם.

הסוסים רטנו ורקעו בקוצר רוח ברגליהם.

״הביאו אותי לירושלים,״ פקד.

ארבעת הסוסים פרשו את כנפיהם ועפו.

בשתיים בלילה ירדה המרכבה על גג ביתו של קלין בשכונת נחלאות שבירושלים. מר קלין כיסה את המרכבה בפחים חלודים, נשף בסוסים והכניסם לתוך מסגרת תמונה שנשא עמו. את התמונה תלה על קיר בדירתו.

״חכו לי כאן,״ ציווה עליהם.

הסוסים הנידו בראשם, רקעו שלוש פעמים ברגליהם ונשארו קפואים במקומם.

בחדר השינה נמה את שנתה אישה צעירה. מר קלין רחץ מעליו את הזיעה ואת האבק, לבש חלוק משי ירוק, נכנס בשקט לחדר ונשכב לצידה של האישה, ידו מחליקה על שדה.

״מאין תבוא?״ שאלה.

מר קלין סיפר.

״האם הסוסים היו בסדר?״ שאלה.

״חצופים קצת,״ ענה.

״צריך לנזוף בהם,״ אמרה. היא פרשה את ידיה והתמכרה לליטופיו. על גופה פיזרה זירעונים, ומר קלין ניקר אותם בשקיקה. הוא נשאר לשכב חיוור ועייף.

הקרקס

בשמונה בערב צעד יוסף ברחוב יפו. מדי פעם ניתקו רגליו מהמדרכה, והוא צעד כמה צעדים באוויר. מבגדיו השחורים זרח אור ירוק. קהל סקרנים נאסף מאחוריו. מר קלין הוביל את התהלוכה אל תיאטרון ״החאן״.

״ראו אותו!״ צעק פרחח אחד לעבר מר קלין ששוב ריחף כמה צעדים.

בחורה צעירה שישבה ולגמה קפה ממול פרצה בצחוק פתאומי. חברותיה הצטרפו לצחוק העליז.

מנהל התיאטרון ניגב בעצבנות את ידיו מאחורי מכנסיו. ״אינך יכול להיכנס ללא כרטיס,״ מחה באוזני מר קלין.

מר קלין שתק. בצעד קל, כשהוא מכופף במקצת את קומתו שלא לצורך, נכנס לתוך האולם. המנהל הביט בו בפה פעור, ידיו שהושטו לאחוז בו חבטו באוויר בלבד.

מר קלין הסתובב לאחור, השתחווה לפני הקהל הרב והזמינו פנימה.

״אסור לכם להיכנס!״ הזדעק המנהל.

״בווו!״ היסו אותו הפרחחים ודחקו עצמם פנימה, כשעיניהם מביטות ברשעות אל האולם שכף רגלם מעולם לא דרכה בו. אחריהם זרם ההמון וגרף איתו את המנהל. כעשרת אלפים אנשים נכנסו באותו ערב לאולם, שבו מאתיים ארבעים מקומות. כולם ישבו ברווחה על כיסאות קטיפה אדומים וצפו בסרטי מיקי מאוס, שהוקרנו על קמרוני תקרת האבן.

על הבמה לפני המסך ישב בניחותא מר קלין. ידו התארכה. הוא הושיט אותה אל עבר מתגי החשמל, העלה אור ירוק ונשף טבעות עשן לעבר הקהל.

האולם נמלא אד לבן. על טבעות העשן המרחפות התגלגלו ובאו השחקנים.

״בראבו! בראבו!״ שאג הקהל.

מר קלין החווה לעומתו קידה והשליך מידו את הסיגריה. גצי אש התעופפו ממנה. ליצנים חיוורי פנים יצאו מהם והחלו מקפצים ומתהפכים בזירה. רקדניות בלט בלבוש לבן ריחפו על קצות אצבעותיהן סביב הבמה ואחר נמוגו באד לבן. שני פילים נכנסו פנימה בארשת חשיבות ונמוגו גם הם.

אחר־כך נרדמו האנשים למשך שלוש שנים.

כשהתעוררו עדיין ישב לפניהם מר קלין כמקודם. תינוקות אחדים צרחו בתוך הקהל הרב, והאימהות מיהרו להאכיל אותם, כי גם בשנתם חיו האנשים — אכלו, שתו והתרבו.

על הבמה המשיכו השחקנים לשחק. כל אותן שלוש שנים לא פסקה ההצגה, כי ההצגה חייבת להימשך.

עתה הגיעו השחקנים לקטע על איוב. בינתיים נישאו כמה זוגות מתוך הקהל, וגם חטאים היו ופיתויים. בפתח האולם מכרו זונות את גופן, ומה צר היה לראות ביניהן גם כמה בלרינות בלבושן הלבן, עדיין מרימות רגליהן בזווית ישרה כלפי מעלה, וכפות רגליהן פשוטות בקו אחד עם השוק ועם הירכיים. אוי, כמה לבנות היו רגליהן! ללא פגם. והגברים הבקיעו ביניהן כמו סכינים.

״חדלו לכן!״ זעק איוב, אשר ישב עירום לפני בטנן. אבל הבלרינות עסקו בשלהן, אגן הירכיים שלהן עולה ויורד לקצב הגברים שעליהן.

איוב לקח שבר חֶרֶשֹ וגירד בו את בשר הבלרינות עד זוב דם. חוט הדם הבהיק ונצץ על בשרן הלבן. וכאשר הגיע שבר החרס עמוק לתוך בשרן, אכל בהן כמאכלת ופצע את לבן, חדלו הבלרינות ממלאכתן, התקפלו על צידן ושכבו דוממות ומתות כמלאכים בלבן. בגדי המשי רשרשו על גופיהן, ואיוב נשא את קולו ויבך.

אילו ראה אלוהים את מעשיו, האם לא היה סולח לו על כל חטאיו? אבל אלוהים היה עסוק, ואיוב ישב על הארץ וצימח זקן.

כמה פרחחים לא הבינו את המחזה ושרקו בבוז, אבל מר קלין סלח להם, ורק הושיט יד ארוכה, נטלם בצווארם, הגביהם מעלה־מעלה והרקידם על כף ידו, כאילו היו בובות או בלרינות מתות.

מעל איוב חגו ציפורים והסתבכו בזקנו העבות. הוא פרש את ידיו לצדדים. היו בו רחמים רבים, ואולי גם כמה שנאות. מארובות עיניו התחיל לצאת עשן. מרחוק נשמעה צפירת רכבות, וכמה נשמות מקדימות כבר עלו בעשן אחר ששהו ברכבות. מאין יש בעיניים דומעות כל־כך הרבה עשן? מאין באות הנשמות? אולי אלוהים יודע ואולי השטן, ואולי רק הרכבות המובילות ילדים אל העשן.

באולם הייתה דממה. חלק מהקהל ישן. נערות פיצחו גרעינים. רק איוב בכה. הוא הסתכל בבלרינות שהפכו למלאכים, ובילדים שהפכו לעשן, ובידיו — ששפכו את הדם.

הקהל זע בכיסאות בחוסר נוחות. שלוש שנות צפייה במחזה עייפו אותו. ובחוץ ציפתה לו ירושלים על אורותיה, מכוניותיה ובנותיה. חלק מהקהל עזב ילדים ונשים בבית. חלק מהקהל השאיר מים רותחים על האש הדולקת וכוסות שבהן סוכר וקפה. היושבים בתיאטרון ניגשו רק לרגע לראות איש מוזר הולך ברחוב, ועתה חזו בהצגה על איוב, וישנו ואכלו ושתו ושפכו את דמם ומסרו את נפשותיהם... והם רק לרגע יצאו מבתיהם.

מר קלין הבין לליבם. לפעמים היה גם הוא עזוב ובודד כמותם. לפעמים נכסף גם הוא שמישהו ירימו בזרועותיו ויניחו על כף ידו. יתבונן בו ויראה אותו. אבל האנשים כבר נמו, והמחשבות והתקוות נמוגו בעשן.

שוב זרח אור ירוק. פילים דהרו בקרקס. לוליין מעד לתוך קערת מים. ננס זעיר הועף בחלל האוויר.

ההמון שאג ומחא כף. ״עוד! עוד!״ ביקשו אלף גרונות.

בולעי חרבות עמדו על הבמה והכניסו לגופם הצנום מטרים ארוכים של פלדה. ״העומדים למות מברכים אתכם!״ קראו כל בולעי החרבות והסתערו זה על זה בחרבות שלופות.

כמה אנשים מבין ההמון לא היו מרוצים. רגילים היו לחזות בקרבות ובדמים דרך מסך הטלוויזיה שבביתם. כאן חשו חוסר נוחות למראה הבמה הגדולה ומספר הלוחמים הקטן. גם לא היו כאן פצצות נפלם, והאש שירקו מפיהם הלהטוטנים הייתה רק חיקוי עלוב לדלק שחרך בביתם את גופות החללים.

כדי לפצות את הבלתי מרוצים ציווה קלין להרוג כל לוחם שבע פעמים. זה היה חיזיון מרהיב, ועיני ההמון נצצו מהתרגשות.

אחר־כך חילק מר קלין לכולם גביעי גלידה ופחיות בירה. אקורדיוניסט עלה על הבמה, וכולם שרו בצוותא שירים אחדים. גם חלק מהמתים הצטרף לשירה, ובאותו הזמן מתו גם אחדים מהצופים, שהיו זקנים מאוד והגיעה שעתם, ובמזל טוב נולדו ילדים חדשים.

״הללויה, הללויה,״ שר הקהל בשני קולות, ״כל הנשמה תהלל יה.״

אלוהים כבר לא ניצב על הבמה לשמוע את הקילוסים. הוא היה עסוק במקומות אחרים, ונשמות המתים החדשות התקבלו על ידי מלאכים זוטרים במסדרון הצר ליד הבמה. כל נשמה קיבלה בגדי פסים חדשים ופתק המורה היכן להתייצב ומה המספר בתור. המלאכים הבטיחו כי בשנה הבאה יהיו מיכון ומחשבים, אבל לנשמות המתים כבר לא היה אכפת. הן הסתכלו בעצב על בגדי הפסים, בדקו את גופן הדָּווּי והכאוב, התכוננו למסע הארוך והביטו בגעגועים אל האנשים החיים, שישבו ושתו בירה ונופפו אליהן בידיהם, סתם כך בלי לראותן.

וכאשר נפרדו הנשמות ויצאו ברכבות חתומות למסע, ירד המסך בפעם האחרונה על פני במת התיאטרון. האורות באולם נדלקו. ההצגה, שנמשכה שלוש שנים וחצי, תמה לעת עתה. חלק מהקהל שישן, התעורר. החלק האחר גמר ללקק את הגלידה.

דלתות האולם נפתחו. הקהל המשולהב החל לצאת. בחוץ זרמה התנועה כרגיל. בתי הקפה היו פתוחים. כוכבי ערב נצנצו בין אורות הניאון. בגלל ההמון הרב שנדחק לרחוב, נוצרו פקקי תנועה, והמשטרה עמלה כדי לפזרם.

ראש העיר ירושלים מיהר לברך את החוזרים, וגם ילדים רבים נחפזו לפגוש את הוריהם, שלא ראו שלוש שנים וחצי. אחדים מהם החזיקו בידיהם תמונה והשוו אותה עם פניהם של היוצאים. כמה ילדים שאלו מיד את אביהם: ״מה הבאת לי?״ ואבא אחד חייך חיוך רחב והוציא מאחורי גבו גביע גלידה שהצליח לשמור לילדו.

נכון, חולצות השבים לעיר היו עשויות מסוג אחר של בד, שחדלו מייצורו שלוש שנים קודם לכן. האופנה הייתה שונה כעת. צבע השמלות צרם את העיניים, אבל ברגע הפגישה הראשון נשכחו פרטים קטנים אלה, ואילו סוחרי הבגדים והנעליים שפשפו את ידיהם וציפו לעסקים טובים, וגם הספרים טיפחו תקוות בליבם.

כאשר שאלו את אנשי הקהל מה עשו ומה ראו במשך כל אותן שנים, אמרו כי פיצחו גרעינים, אכלו גלידה, שתו פחיות בירה וישנו. נשים אחדות הסמיקו והצביעו על ילדיהן הקטנים. כמה זקנים הרטיטו בזעף את שפתיהם ואמרו כי לא עשו דבר, ורק ישנו. הם, כמובן, תבעו בתוקף לקבל כרטיסים אחרים, אבל בינתיים מת מנהל התיאטרון והתחלפה ההנהלה — ולא היה עם מי לדבר.

מישהו נזכר שהכניסה הייתה חינם, ושהתיאטרון לא עשה דבר במשך כל השנים האלה, ומן הסתם פשט את הרגל (עניין זה קשה להוכחה, כי התיאטרונים האחרים לא עשו דבר מועיל יותר במשך אותה תקופה). מישהו הזכיר בצער כי במאי אחד, שהצגתו עמדה ערב בכורה התאבד בתלייה מדלת התיאטרון הסגור. חלק מאלו שחזו בהצגה יכלו לומר כי אין זה נורא, כי גם בפנים מתו רבים מהקהל, מהשחקנים ומהבלרינות.

אבל איש לא אמר דבר. איש לא הזכיר את המתים; התווכחו הרבה אם הגלידה הייתה בטעם תות שדה או בטעם דובדבנים, ומאיזו תוצרת הייתה הבירה. על המתים לא דיברו. אולי שכחו, אולי לא ראו.